הנערה בטופרי העיט

1

'המנקה' לא מסיר את עיניו מהשעון. ארבעים ואחת שניות חולפות מהרגע שהוא ממלא את המגש בנתחי בשר עד שנקבת העיט הראשונה נוחתת ליד הפיתיון.

הוא לא יודע בדיוק מהיכן הגיעה. אולי ישבה על ענף של עץ קרוב. או חגה כמה מאות מטרים מעליו. ראייה כמו שלה, חדה פי מאתיים מזו של בני האדם, מאפשרת לה להתמקד בטרף ממרחק קילומטרים אחדים. הוא יושב כחמישים מטרים מהפיתיון, מוסווה היטב, וצופה בארוחה מבעד למשקפת.

יוסטון, העוף הדורס הגיע (שתי מילים: 4 ,3) – העיט נחת. הרוך שהוא חש כלפי העופות אינו אהבה אבהית, כי מה הוא יודע על זה בכלל? ובכל זאת הוא לא יכול שלא לראות בהם ילדים שלו.

הוא חושב עליהם לפני השינה. כשהוא מתעורר. כשהוא מבצע את כל המטלות השגרתיות – חוטב עצים, מכין את הארוחות שלהם או מבעיר אש, הוא חושב עליהם. הם הזדווגו? הגוזלים ישרדו? הם יכולים למצוא מספיק מזון? הם יעברו את החורף בשלום? כן. בעזרתו, ואם השנה תהיה מבורכת בנברנים רבים, הם יֵצאו מזה בשלום.

הוא משפשף את עיניו באגרופים. השמש כבר עלתה גבוה ומחממת את גבו, אולי בפעם האחרונה בסתיו הזה. לא משנה. הבית נמצא בפינה נידחת, שכוחת אל. אף על פי שמוגזם לכנות אותו בית. בקתת עץ שעומדת ריקה כבר מתחילת שנות השישים, כשהיערנים האחרונים עזבו את השטח, והאזור יועד להיות פארק לאומי.

זהו חבל ארץ סלעי ואכזר, המכיל בשכנות יוצאת דופן יערות עתיקים, ביצות והרים אלה לצד אלה. ואין אף דרך ראויה שמוליכה אליו. פרט למשעולי החיות, הסימנים היחידים לדרך הם שרידים מטושטשים של שביל יער עתיק, שהטבע שוקד נמרצות להחזיר לעצמו את הבעלות עליו. אפשר להגיע לכאן רק ברגל או בטרקטורון, ורק אם יודעים את הדרך.

המקום מרוחק מהכביש הקרוב כעשרה קילומטרים לפחות, ו'המנקה' מגביל את עצמו לרדיוס של לא יותר משני קילומטרים מהבקתה. כשהגיע הנה לראשונה, סימן לעצמו את המסלול בענפים כדי לא לתעות בדרך. הסביבה סיפקה לו נחל לדוג בו, עצים שנפלו והוא מוסיף אותם לערמת בולי העץ שלו, וקרחות יער שנוח לצפות מהן בציפורים ובחיות קטנות לציד.

הבקתה היא המקדש שלו. גנרטור מוּנע בדיזל המשמש אותו להטעין את הטלפון הוא הסממן היחיד לקדמה. כאן הוא אף אחד. איש ללא שם, עבר או עתיד. הוא פשוט קיים. חי לו מיום ליום. שוכב לישון מוקדם. מתעורר עם שחר. עושה מה שצריך בלי להתעכב ולהרהר במעשיו.

על קורות העץ חרותים תאריכים ושמות. מסרים לעתיד שחרתו מתבודדים אחרים. אוֹלוֹף פֶּרסוֹן 1881. לַארְס פרסון 1890. סוֶון־אֵריק אֶסקוֹלָה 1910. וכן הלאה. אבל הבדידות היא יחסית. חודשים יכולים לחלוף בלי שידבר עם איש, רק עם עצמו, עם הציפורים, עם העצים ואפילו עם הסלעים; ובכל זאת הוא מרגיש בודד פחות משהיה מעולם. כאילו חזר לימי ילדוּתו. בכל יום שעובר הוא מתקרב יותר לילד שמצא מקלט ביער. לילד שלמד על מהות העולם כשישב ללא ניע וצפה במחול החיזור של השׂכווי השחור באביב, כשעקב אחרי השועלה המטפלת בגוריה הגדֵלים ואחרי משמרות של נמלות עץ הבונות את הקן, או אחרי חיפושית הקליפה המתחפרת בעץ האשוחית.

לנער יש אבא. בריון שטני שמראה את נחת זרועו לכולם. לנער יש אימא. אף אחד לא מתייחס אליה. לנער יש אח. תברח, הוא אומר כשאבא שלהם מגיע הביתה, והנער בורח אל היער.

הוא לוכד קַמטָן. כשהלטאה משירה את זנבה הוא לוכד אותה שוב. שולף את הסכין מהנדן, כורת את ראשה והכול משתתק. השקט זה הוא.

הנער מניח את הקמטן על סלע. נשען על גזע האשוחית ומנגב את להב הסכין על מכנסיו. משייף בו את ציפורניו. חוד הלהב הוא החופשׁ. אף אחד לא יגזול אותו ממנו.

עוד עיט מתקרב, הפעם – זכר צעיר. הנוצות הלבנות המעידות על בגרות מינית טרם צמחו על בטנו, ומקורו עדיין לא הצהיב. נראה שבא לעולם בשנה שעברה. בן שנתיים לכל היותר, הוא כותב במחברת. רק לעיתים נדירות קורה שעֵיטים צעירים נשארים במקום הולדתם ולא עוברים דרומה. אולי מום או מחלה. סימן שאלה. לשים לב. סימן קריאה.

הנקבה שקועה כל כך במעשיה, שאינה טורחת להרים מבט כשהזכר הצעיר, שחג בתחילה סביב הבשר, מעז לנחות. עכשיו נותרו בעיקר רק כמה חלקי עצם. היא מניחה לו להמשיך. שניהם מושכים ותולשים עד שהגידים נקרעים וגולשים לגרונם כמו ספגטי.

בתוך דקות מסתיים אירוע השיא של היום. הוא תוחב לתרמיל את המחברת ואת בקבוק המים. תולה על כתפו את רצועת הרובה וזוחל החוצה מהמסתור. רגלו הימנית נגררת, כרגיל. הוא צריך להפנות אותה לכיוון הבית בעזרת הידיים. הוא הולך במשעול החיות. עצי הליבנה, האלמון והערבה כבר השירו את עליהם. הוא קוטף כמה חמוציות ומעווה את פרצופו בהבעה מרירה־מתוקה. מריר־מתוק הוא גם ריח נתחי הבשר שנותרו במְכל הפלסטיק הסגור. המכל מוסווה היטב מתחת לאשוחית, ובכל זאת. היה כדאי להשליך הכול למגש ההאכלה בבת־‏אחת, אבל הוא פשוט לא מסוגל. הזמן במחיצת העיטים הוא הכול בשבילו. למענם הוא נושם, אוכל, ישן, מחרבן. למחרת יבוא הנה שוב. ואז הטלפון מצלצל. המספר שלו ידוע רק לאדם אחד. יש רק אדם אחד שאליו הוא מטלפן.

"כן," הוא אומר. "ברור. מחר בבוקר. אוקיי."

הבוקר קר מהרגיל. הוא מוסיף כמה בולי עץ ומחמם את כפות הידיים סביב ספל הקפה. אם הוא רוצה להגיע לכביש בזמן, יצטרך לצאת בקרוב. משהו עלול לקרות בדרך. הטרקטורון עלול להתקלקל. האדמה עלולה להיות מוצפת.

הוא צולח בהליכה את הקילומטרים הראשונים, אל המקום שבו החביא את הטרקטורון. רק ליתר ביטחון. אם מישהו ימצא אותו, כנגד כל הסיכויים, הוא לא יוכל לקשר אותו לבקתה או אליו.

לאורך כל הדרך מבטו מחפש עיטמים. אחד הקינים נמצא מעל לדרך הזאת, אבל אין בו כלום. חבל. זה היה נותן לו הרגשה טובה, מספק לו משהו לחיות למענו. לא שיש לו חשש כלשהו, ובכל זאת. עיטם הוא סימן. סימן טוב.

הוא מגיע, מנקה את הטרקטורון מזרדי אשוחית, מניח את התרמיל בסַבָּל שבקדמת הרכב ויוצא לדרך אל מקום המפגש.

הקרקע די יבשה, הכול מתנהל כמתוכנן. הוא מקדים בעשר דקות ונשאר חבוי מהכביש עד שהוא מגיע למחסום ומפנה את הטרקטורון לכיוון הדרך חזרה.

המכונית כבר חונה שם. את השליחות תמיד מבצע אותו אדם. 'המנקה' מכנה אותו 'השליח'. 'השליח' מכנה אותו 'המנקה'. הם לא מכירים זה את זה. משוחחים רק מעט.

"מי זה ששולח אותך?" הוא שואל.

התשובה מספקת אותו. ככל ששרשרת הפיקוד קצרה יותר, החוליות המקשרות מעטות יותר.

הפעם הזמין כמה דברים שהיה לו צורך בהם. בקבוק ויסקי וקצת מצרכי מזון טריים. ועיתונים, כרגיל. הוא דוחס אותם בסַבָּל שבקדמת הטרקטורון וחוזר למכונית.

'השליח' מוציא את המשלוח מהמושב האחורי.

שלא כרגיל, זאת אישה. ידיה כבולות מאחורי הגב וראשה מכוסה. הברות לא ברורות שיוצאות מפיה מלמדות שנחסם בסרט הדבקה. הוא לפחות לא יצטרך להתמודד עם הפטפוטים שלה.

"תעשה איתה מה שאתה רוצה," אומר 'השליח'. "יש לך יד חופשית."

מה שהוא רוצה, ובלבד שימלא את המשימה.

האנשים שהובאו אליו חרצו בעצמם את גורלם. במובן הזה מצפונו נקי. הוא לא עבריין מין רצחני או פסיכופת, גם אם העולם, מן הסתם, יכול לראות בו רוצח שנכנע לדחפים שלו.

יש הסכם בינו ובין המעסיקים שלו. כל עוד ימלאו את חלקם בעסקה, הוא ימלא את חלקו.

"מה היא עשתה?" הוא שואל לשם שינוי. אולי מפני שהיא אישה. אולי מפני ש'השליח' הוא האדם הראשון זה זמן רב שהוא משוחח איתו.

"אני לא יודע," אומר 'השליח', ו'המנקה' מאמין לו.

הוא עולה לטרקטורון ו'השליח' עוזר לו להושיב את הגוף על המושב לפניו. 'גוף' נשמע לו טוב יותר מ'אישה'.

"תחגור אותה," הוא אומר. "נכון, מותק? אנחנו לא רוצים שתיפלי."

'המנקה' מרים יד לברכת פרדה ונוסע בחזרה לבקתה.

בזמן שהוא מסווה את הרכב, הגוף עומד על רגליו, קשור לעץ. הגוף לא שותק לגמרי. הוא מייבב חלושות, כמו חתול חולה. חתולים חולים צריך להמית. אף עיטם עדיין לא נראה באופק.

"קדימה, הולכים," הוא אומר ודוחף לפניו את הגוף. הוא מבחין שמצבו גרוע. בקטע הדרך האחרון עליו לבעוט מאחור ברגליו כדי שימשיך ללכת.

בדרך כלל הוא לא מכניס אותם לבקתה. הפעם הוא חורג ממנהגו. הוא הודף את הגוף אל המיטה, ואת הכיסא לוקח לעצמו.

"קודם נהנים, אחר כך עובדים, מתאים לך?" הוא שואל את הגוף. "ואולי נחמם קצת את האווירה. לא נראה לך שקר כאן?"

החתול מייבב. הוא מרגיש שאיברו מתקשה. אישה היא אישה, בסופו של דבר.

הוא מסיר את המכנסיים והתחתונים מהגוף ומתלהב מהמראה המתגלה מתחת לשכבות. הגוף צעיר למדי. שלושים וחמש, אולי. מקסימום ארבעים. הגיל לא משנה.

בתחילה הוא חושב לא למהר, פשוט ליהנות מהנוף, כמו שאומרים, אבל הוא מגורה מכדי להתאפק. הוא תולש חתיכה של סרט דביק – מי יודע איזו מחלה מידבקת דפוקה יש לה – כורך את הסרט כמה פעמים סביב הזקפה שלו ומניח את הגוף בזווית מושלמת לחדירה.

"את יכולה להישאר כאן כמה ימים, שיהיה לנו חם ונעים יחד," הוא אומר, ומגשש את דרכו כבתול חסר ניסיון. הוא גומר עוד לפני שהצליח לחדור.

כשנשימתו חוזרת לקצב רגיל ותאוותו באה על סיפוקה, הוא רואה שהגוף השתין.

הרטיב את המיטה שלו, מה שמכריע את הכף.

"גמרנו עם החם ונעים," הוא אומר, מרים את מכנסיו ומכין את הגוף ליציאה.

הגוף מתקשה ללכת, על סף עילפון, ו'המנקה' לא מוליך אותו רחוק כמו שתכנן. הוא שוב קושר אותו לעץ ופותח את שק הנשק.

הוא מתבונן בכלי הנפלא. מבריג את משתיק הקול למקומו, ובחרדת קודש אוחז באקדח בשתי ידיים לקראת הפעולה שהוא עומד לבצע.

מיאו. החתלתולה לא תסבול עוד.