הנערה בעלת המסכה

לונדון ינואר 1969

סומרס עמד זקוף ורכס את מעילו, הגשם נטף ללא הפוגה. זירת הרצח כבר סומנה, ומסביב לעצים נמתחו סרטים אדומים.

בצעדים מהירים הוא צעד אל תוך הפארק ונכנס לתוך השטח המסומן. הגופה היתה מוטלת על פניה בשטח יבש שהוגן מפני הגשם על ידי עץ עבות.

סומרס התקרב לגופה, הוא לבש את כפפותיו והפך את הגופה על גבה. הפנים היו צעירות ועדינות, סומרס הצטמרר. למרות נסיונו הרב, שנא לראות צעירים מתים כשחייהם נגדעים כך בפתאומיות.

הזרוע היתה מחוררת מדקירות מחטים, נרקומנית, כנראה מתה ממנת יתר. מתוך כיס מכנסיה בצבץ מכתב. סומרס שלף אותו, הכתב היה עגול ויפה למופת.

ג'וני,

אני מצטערת על הכל, בשבילי לא הכל היה לחינם.

העדפתי את הדברים ככה מאשר לגדל ילד ממזר עם אמא נרקומנית.

ראיתי אותך במועדון, באתי, לא ראית אותי.

אז כנראה שזו פרדה אחרונה.

אולי עוד ניפגש פעם בחיים אחרים.

תמיד אזכור ואעריך את כל שעשית בשבילי,

באהבה,

אמבר.

סומרס הכניס את המכתב לשקית סטרילית של ניילון ולכיס מעילו.

"אה סומרס, אני רואה שכבר הגעת."

סומרס קם במהירות והזדקף, מולו עמד המפקח שלו ומקטרת בפיו.

"כן, מר ורטהיים, מייד כשהודיעו לי יצאתי."

"נו יש לך משהו עליה?"

"בהתחלה חשבתי שזה מקרה קלסי של בחורה צעירה שמתה ממנת יתר עד שמצאתי את זה." סומרס שלף את המכתב מכיס מעילו.

ורטהיים לבש את כפפותיו ושלף את המכתב בזהירות מן הניילון, הוא קרא במהירות את הכתוב.

"אני חושב שיש לנו כאן עניין, בוודאי," אמר, "יש כאן שם ולפחות אנחנו יודעים שזה מועדון, אפשר לפתוח בחקירה." ורטהיים החזיר את המכתב לניילון והשיב אותו לסומרס. הבעה מהורהרת היתה על פניו של ורטהיים כשבחן את סומרס.

סומרס הוציא סיגריה מהכיס הפנימי במעילו והצית אותה.

"אני רוצה להצמיד לך מישהו," אמר ורטהיים, מצחו מקומט בדאגה.

"להצמיד לי מישהו? לא לא המפקד, אתה יודע שאני זאב בודד."

"אבל בכל זאת סומרס, זה יכול להתברר כרצח ובמקרה כזה עדיף לא להיות לבד."

"אני אוהב לעבוד סולו, וכך אני רגיל כבר שלוש עשרה שנים." התעקש סומרס.

ורטהיים נאנח, העקשנות של סומרס היתה מוכרת לו היטב. "טוב," אמר, "תתחיל, אחר כך נראה."

סומרס השאיר הכל לחוקרים הפתולוגים, ורץ בגשם אל עבר מכונית הפורד הכחולה.