הנערה מבוסטון

אָווה, חמודה שלי, את שואלת אם אסכים לספר איך הפכתי להיות מי שאני היום. מה את חושבת? זה מחמיא לי שאת רוצה לראיין אותי. ומתי בכלל אמרתי לא לנכדה האהובה עלי ביותר?

אני יודעת שככה אני אומרת על כל הנכדים שלי, ואני באמת מתכוונת לזה, תמיד. זה אולי נשמע לך מגוחך, או שאני קצת מטורללת, אבל ככה זה. כשאת תהיי סבתא בעצמך, אז תביני.

ולמה שאני לא אהיה גאה בכם, בעצם? תראי אתכם, כל החמישה: רופאה, עובדת סוציאלית, שני מורים, ועכשיו את.

אל תדברי שטויות, ברור שיקבלו אותך לתוכנית הזאת. אבא שלי בטח מתהפך עכשיו בקבר, אבל בעיני זה נהדר.

אל תגלי לָאחרים, אבל את באמת הנכדה הכי חביבה עלי ולא רק מפני שאת הכי צעירה. את יודעת שקראו לך על שמי?

זה סיפור טוב.

לכל האחרים קראו על שם מישהו שמת. אחותך ג'סיקה, למשל, נקראה על שמו של האחיין שלי ג'ייק. אבל אני הייתי מאוד חולה כשנולדת וכשהם כבר חשבו שאני לא אצא מזה הם החליטו לקרוא לך על שמי וקיוו רק שמלאך המוות לא יתבלבל וייקח אותך, אווה, במקומי, אַדִי. ההורים שלך לא האמינו באמונות טפלות, אבל כדי שלא יבלבלו להם את המוח יותר מדי הם סיפרו לכולם שקראו לך על שמה של הדודנית של אבא שלך, אַרְלִין.

כן, נכון, זה באמת הרבה שמות.

סבא ואני קראנו לדודה סילביה שלך על שם אמא של סבא שלך, שמתה במגפת השפעת. ולאמא שלך קראנו קלרה על שמה של אחותי סִילְיָה.

מה זאת אומרת, לא ידעת שהיתה לי אחות בשם סיליה? לא יכול להיות! בטי היתה הבכורה, ואחריה סיליה, ואז אני. אולי שכחת.

אף אחד לא סיפר לך? את בטוחה?

טוב, אולי זה בעצם לא כל כך מפתיע. אנשים לא אוהבים לדבר על דברים עצובים. וזה באמת קרה לפני הרבה זמן.

אבל את צריכה לדעת את זה. קדימה, תפעילי את מכשיר ההקלטה שלך.

*

אבא שלי הגיע לבוסטון ממקום שהיום כנראה שייך לרוסיה. הוא הביא איתו את האחיות שלי, בטי וסיליה. זה היה ב־1896 או 1897, אני לא לגמרי בטוחה. אמא שלי הגיעה שלוש או ארבע שנים אחר כך ואני כבר נולדתי כאן, ב־1900. התגוררתי בבוסטון במשך כל החיים שלי, ואפשר לשמוע את זה תכף כשאני פותחת את הפה.