הנערה שלא ידעה גבר

נב החזיקה בספלים המהבילים גבוה כדי להימנע מהתנגשות, וחייכה בהתנצלות כשהקיפה קבוצה משפחתית רועשת שהצליחה להשתלט על שולחן נחשק מאוד. אחד מהם הזיז תיק מדרכה, ונב המשיכה להסתכל מסביב בחיפוש אחרי חנה שלא הייתה היכן שהשאירה אותה.

הטעות, היא הבינה, הייתה העובדה שאמרה, "אל תזוזי" לפני שהלכה לעמוד בתור שלפני הבר כדי להביא לשתיהן משקאות חמים.

היא נאנחה בשקט וחשבה, מתי כבר אלמד?

כל הוראה, לא משנה כמה בלתי מזיקה, וחנה תעשה את ההפך הגמור. האפשרות שחופשת אמצע הסמסטר תהיה חוויה מקרבת ממילא לא הייתה במיוחד ריאליסטית, אבל כרגע היא נראתה ממש מגוחכת.

נב נעצרה, עיניה המוצרות נעות מעל ראשי האנשים שגדשו את החדר עם תקרת הקורות הנמוכה, אנשים כמוה, מטיילים שנתקעו בדרך ומצאו מקלט במה שהיה פעם פונדק דרכים מרוחק. מבטה עבר אל החלון והיא נרעדה, הסופה שהביכה את החזאים ועצרה את חיי היום-יום בדרום מערב אנגליה המשיכה להשתולל ללא הקלה.

היא התכווצה כדי לתת למישהו לעבור על פניה ומזווית עינה קלטה הבזק של כחול. הפסים הפרובוקטיביים בשיער השחור הורו לה שזה היה ראשה של בתה החורגת, שהתיישבה על ספסל עץ ליד החלון.

נב נשמה נשימה עמוקה והתחילה לנווט את דרכה דרך הקהל. היא הצליחה להגיע אל החלון בלי לשפוך על אף אחד את המשקאות החמים שלהן.

"עבודה טובה – מצאת מושב יותר טוב." תשמרי על קלילות, נב חשבה. "חשבתי שאיבדתי אותך," היא הוסיפה, והניחה את ספלי השוקו ליד עציץ של יקינתונים כחולים שעמד על אדן החלון, לפני שהסירה מראשה את הכובע שהגן על תלתליה האדמוניים.

היא טלטלה לאחור את שערה, משחררת את הקווצות שנכנסו לתוך הסוודר שלה, ומקלפת מעליה את מקטורנה. החדר שחומם משני קצותיו על ידי תנורים שהוזנו בבולי עץ היה חם. "חשבתי ששוקו ישלים את תהליך ההפשרה, עם קצפת ומרשמלו – לא יכולתי להתאפק!" אפילו לאוזניה הניסיון שלה להישמע חברי לא היה משכנע ועשה רושם נואש במקצת.

היה ברור שגם חנה חשבה כך. בתה החורגת שלחה אליה מבט בוז, מהסוג שנדמה היה לנב שרק בת עשרה יכולה לייצר, לפני שמשכה בכתפיה והתעלמה מהמשקה כשהיא ממלמלת, "יש לך מושג כמה קלוריות יש בזה? היית צריכה להיות פרה שמנה."

אז אין כל ירידה בעוצמת הפעילות העוינת.

כשחיוך שלה דבוק לפניה, שאלה את עצמה אם העלאה של עשרה קילו במשקלה תגרום לחנה לשנוא אותה פחות.

כנראה שלא. חוץ מזה, זה יהיה די קשה, לא משנה מה היא אכלה היא נשארה רזונת. היא הייתה מחליפה את הגזרה הנערית שלה בגוף נשי בעל חמוקיים בלי להסס אפילו רגע. אבל זה לעולם לא יקרה.

ברגע שהתיישבה, חנה זזה לקצה הספסל כדי להימנע מכל אפשרות של מגע גופני. נב אפשרה לשרירי לחייה לנוח, והפסיקה את חיוכה המאולץ.

"אל תדאגי. אני בטוחה שהשלג יפסיק."

אף על פי שבינתיים הוא לא הראה סימן לכך, ועד שזה יקרה הן באמת היו תקועות כאן. אם כי יש להודות, נב חשבה והתבוננה בבר הצפוף, יש מקומות הרבה יותר גרועים להיתקע בהם – כמו למשל באדמות הטרשים של דבון. היא נרעדה כששלחה מבט נוסף בחלון המעורפל. בתוך הבר התנאים לא היו באמת קשים.

חנה הסתובבה אל נב, ושערה קיפץ סביב פניה, כולל הפסים הכחולים שהיו אחראים לזימונה של נב אל הפנימייה של חנה.

נב הגיעה כפי שנתבקשה וישבה כשידיה מקופלות בחיקה, מרגישה יותר כתלמידה מאשר כהורה בזמן שהמנהלת הביעה את דאגותיה – דאגות שנב הייתה ממילא שותפה להן.

"זה לא רק השיער, גברת מקלאוד, או הסיגריות." היא ביטלה בחיוך עייף את המקרים האחרונים שבהם חנה הפרה את הכללים, ובדקה את התיק האישי שהיה מונח על שולחנה. "אבל אני מרגישה שהמצב מצריך תשומת לב – חזית מאוחדת."

תוהה אם היא נראית אבודה כפי שהרגישה, נב הנהנה בהסכמה, מודאגת מדי בשביל להתנגד לנימה הפטרונית. היא הייתה זקוקה לכל עזרה שאפשר, היכולות ההוריות שלה, מסתבר, שאפו לאפס.

"היו כל מיני אירועים, וכפי שאת יודעת, לא כולם שוליים. היה לנו מזל שהבעלים של משאית ההובלה לא בחר להתלונן במשטרה. את מודעת לכך שלולא הנסיבות העצובות המשמעות הייתה הרחקה אוטומטית?"

"ואנחנו מכירות תודה מאוד," נב הבטיחה לה ברצינות. היא לא ראתה צורך לומר ש"הכרת התודה" של חנה התבטאה בשתיקות זועמות ומבטים ארסיים.

"זו הגישה של חנה שמדאיגה אותנו במיוחד. היא יוזמת מצבי עימות."

ספרי לי על זה, נב חשבה. "אני בטוחה שזה רק זמני."

"והציונים שלה ירדו."

"היא עברה תקופה קשה. היא הייתה מאוד קרובה לאביה."

"אני יודעת. זה עצוב בשביל שתיכן," האישה המבוגרת המשיכה.

נב הזדעזעה כששפתה התחתונה התחילה לרעוד ללא אזהרה – העיקר שרצתה לשדר בגרות!

האנושיות האמיתית בקולה של האישה השנייה חדרה את קונכיית ההגנה המוצקה שיצרה לעצמה, ועשתה מה שכל הלגלוגים ומצלמות הצהובונים לא הצליחו לעשות.

היא לקחה את ממחטת הנייר מהקופסה שנדחפה לעברה וקנחה את אפה ברעש.

"תודה," היא אמרה ולא התכוונה אל הממחטה.

טוב לב לא היה משהו שהיא זכתה לקבל לעתים קרובות, בעצם בכלל לא, מאז שהצהובונים שרטטו אותה ככלבה קרת לב, חמדנית ומניפולטיבית שהתחתנה עם איש עשיר וחולה עבור כספו. הם קראו לה האלמנה העליזה, או האלמנה האדומה. זה היה יכול להיות יותר גרוע, אחיה צ'ארלי התבדח, הם יכלו לקרוא לה ג'ינג'ית.

בהתחלה היו כמה אנשים שנתנו לה ליהנות מהספק, אבל הם נעלמו אחרי שעיתונאי חרוץ חפר עמוק יותר וגילה את העובדה שצ'ארלי מעל בכספי החברה של ג'יימס.

נב לא ניסתה להגן על עצמה. איך יכלה? העובדה היא שהיא באמת התחתנה עם גבר גוסס שהשאיר לה המון כסף, וצ'ארלי באמת מעל בסכום כסף לא קטן.

איש לא רצה לדעת שהיא לא נגעה בכסף, או שהיא הסכימה להצעת הנישואים של ג'יימס כדרך להחזיר לו על הנדיבות המדהימה שגילה כלפיה וכלפי צ'ארלי.

"וכולנו הלכנו לקראת חנה, אבל יש גבול. ילדים זקוקים לגבולות כדי להרגיש ביטחון."

נב קיבלה את הגערה הלא כל כך מרומזת, וחשבה שגבולות עובדים רק אם הילד מקשיב למה שאת אומרת. לו הייתה לה הסמכותיות הטבעית שהאישה הזו הקרינה, לא הייתה בעיה.

"יש לי רושם שחנה רואה את ההשעיה הזו שלפני החופש כבדיחה. האם אני יכולה להשמיע הצעה?"

"כמובן."

"היא תבלה את החופש בסקי יחד עם הנערה פאלמר ומשפחתה?"

נב הנהנה בזהירות, בגלל שהיא הייתה בטוחה למדי שהיא יודעת מה המנהלת תעשה עם זה, וזה בהחלט לא יעשה את החיים שלה קלים יותר.

היא צדקה. התגובה של בתה החורגת לחדשות שעליה לבלות את החופשה בבית עם נב ולא באתר סקי אופנתי עם חברותיה, הייתה פחות או יותר בכיוון שנב חזתה – כלומר היו צעקות, קללות, ולבסוף דממה ארוכה וזועפת.

היא הפכה לאויבת מספר אחת – אז כאן לא היה שינוי – והסיבה לכל דבר רע שקרה בחייה של בתה החורגת, אחראית לכול, כך נראה, כולל למזג האוויר.

היא בוודאי לא עושה משהו נכון. זה לא אמור להיות קשה עד כדי כך, נכון? נב תהתה בעייפות.

מה ג'יימס אמר?

בגיל עשרים ושלוש לא שכחת מה זה להיות בת עשרה.

זה היה נכון. אבל היא מעולם לא הייתה בת עשרה מסוגה של חנה.

אני לא מבקש ממך להיות אמה, נב. תהיי חברתה. היא תהיה זקוקה לחברה.

זקוקה אולי, אבל לא רוצה! היא לא חלקה את האופטימיות של ג'יימס ולא ציפתה שחנה תראה בה את החברה הטובה ביותר שלה, אבל היא גם לא ציפתה להיות המוקד לכל התסכול הצעיר והשנאה היוקדת.

זה היה מייסר, מתיש, ומדכא נורא.

היא חשבה שהדברים אולי לא היו גרועים כל כך לו ג'יימס לא היה נוהג אליה בצוואתו בכזו נדיבות. היא ידעה שהוא רק מנסה להיות נחמד, אבל הנחמדות הזו הביאה לתוצאה בלתי רצויה עוד לפני שהעיתונות עלתה על הסיפור.

חנה כבר חשבה על אמה החורגת הצעירה כרודפת בצע, והכסף פשוט אושש את חשדותיה.

נב הרגישה כישלון גמור. ג'יימס סמך עליה, אלוהים יודע למה. האמת היא שהיא לא הייתה מסוגלת לטפל בגור כלבים, ובוודאי לא בנערה בגיל ההתבגרות, ומי יודע מה גרם לה להסכים לזה מלכתחילה.

"דואגת? אני לא דואגת, אני משועממת. ממך," חנה הוסיפה, למקרה שלא הבינה את המסר.

היה קשה לא לקלוט את המסר. הסתבר לנב שהסובלנות שלה לא עובדת, אבל האלטרנטיבה של האהבה הקשוחה לא ממש הוכיחה את עצמה אף היא. חייב להיות איזה דרך ביניים של הורות... לא?

"עשיתי כמה תוכניות לחופשה שלך. חשבתי שנוכל לצאת לקניות, ואולי אם תרצי נוכל – "

בת העשרה קטעה את דבריה. "תודה, אבל אני לא אוהבת את חנויות היד השנייה," היא אמרה, מגלגלת עיניים. "את יודעת, שורוד מזעזע מתנגש עם שיער ג'ינג'י." היא נרעדה בגלוי כשמבטה המלגלג נע מהסוודר של נב אל תלתליה הפרועים והאדמוניים.

נב, שהייתה הבעלים של חנות של בגדי יד שנייה – הסוודר למשל, שהיא אהבה ממבט ראשון, לא הספיק אפילו להגיע למדפים – סירבה להיעלב. הביקורת הייתה תקפה במידה מסוימת: לפני נישואיה היא קנתה בחנויות צדקה, ופיתחה מה שהחברות היותר נחמדות שלה קראו סגנון אישי והפחות נחמדות קראו לו מוזר.

הסגנון הזה לא השתנה אפילו אחרי שמצבה הכלכלי השתנה. ג'יימס נתן לה כרטיסי אשראי וקצבה נדיבה מאוד, אבל היא תמיד הרגישה אי נוחות לקבל את נדיבותו. הלוא הנישואים היו בשם בלבד.

"וינטג' הוא מאוד אין, לא שמעת?" הלקוחות שלה שמעו – העסקים שגשגו.

"הסוודר הזה מעולם לא היה אין."

מעודדת על ידי החיוך שחנה ניסתה בכל כוחותיה לכבוש, כשהתבוננה בסוודר המדובר, נב חייכה והציעה, "את יכולה תמיד להראות לי מה אני אמורה ללבוש."

"תראי, אין כאן קהל להתנהגות המלאכית שלך, אז למה שלא תפסיקי עם ההצגה, נב? ממילא את לא משטה באיש. כולם יודעים מדוע התחתנת עם אבא."

"חיבבתי מאוד את אביך, חנה," נב אמרה בשקט.

"חיבבת את הכסף שלו, את מתכוונת," הנערה ענתה. "או שאת מנסה לומר לי שהתחתנת איתו מאהבה?"

נב הורידה את עיניה בתחושת אשם. "אבא שלך היה אדם מקסים."

"ואת כלבה רודפת בצע."

ההערה האחרונה נאמרה בקול מספיק רם כך שהאנשים בשולחן הסמוך ישמעו אותה. ובעוד בתה החורגת נעלמת בסערה, היא ישבה ורצתה שהאדמה תבלע אותה.

כשהתברר שדבר חוץ מנס לא יאפשר לו להגיע בזמן לפגישה שלו, סוורו היה מוטרד אך פילוסופי. המחשבה שהוא יאלץ לבלות את הלילה ברכב הארבע על ארבע שלו לא הייתה נעימה, אבל מבחינתו זו הייתה אי נוחות ולא אסון.

הוא הקיף את הפנייה וקילל בשקט כשהצליח לעצור ברגע האחרון לפני שהתנגש במכונית שננטשה באמצע הכביש. הוא הרכין את ראשו הכהה כנגד השלג, כשיצא ממכוניתו כדי לבדוק את הרכב הנטוש. העובדה שהמכונית הנטושה הייתה נעולה גרמה לו לחשוב שסביר ביותר שהאנשים שהיו בתוכה יצאו ללא פגיעה.

להמשיך בנסיעה בתנאי האקלים הללו כבר לא הייתה אפשרות ישימה. לפי מבזקי החדשות האחרונים ששמע, רוב המחוז המערבי כוסה בשלג והמשטרה הפצירה בנהגים לעשות רק נסיעות דחופות.

תישארו בבית, הם דרבנו את השומעים. אבל צריך קודם להגיע הביתה, הוא הרהר כשעשה את דרכו בחזרה אל מכוניתו. הוא כמעט הגיע אליה כשראה אורות במרחק. לקח לו עוד עשר דקות של התקדמות מאומצת עד שהגיע אליהם.

מהמראה של המכוניות מכוסות השלג שבמגרש החניה של פונדק הדרכים הסיק, שהוא לא היה הטייל היחיד שהגיע אל מקום המקלט שבאמצע אדמות הבור הקודרות.

הוא בדיוק שלח את ידו אל הדלת כשהטלפון הנייד שלו צלצל. הוא הציץ בשיחה הנכנסת והתפתה לא לענות; בפעם האחרונה שאמו החורגת התקשרה אליו, היא נעצרה בגלל גניבה מחנויות.

בפעם שלפניה, כשהוא לא ענה, היא גייסה את הכסף שרצתה על ידי מכירת תכשיט משפחתי שלא היה באמת שלה, והקנייה אותו בחזרה בדיסקרטיות גזלה ממנו זמן.

בכלל אמו החורגת הייתה בזבוז זמן גדול, אבל היה מסוכן להתעלם ממנה.

כשהוא היה צעיר וליביה שיחקה באביו בעודה משתדלת לגרום לנתק בין האב ובנו, סוורו ניחם את עצמו כשחשב על הנקמה שיום אחד יוכל לנקום בה.

עכשיו הוא היה בעמדה הזו, אבל העדיפויות של סוורו השתנו. אביו היה במקום שבו אשתו רודפת הבצע כבר לא תוכל לפגוע בו, והכוח היחיד שהיה לאישה שפעם עשתה לו את המוות היה יכולתה להביך אותו. בעצם לא אותו – יותר את המשפחה.

אשר למבוכות, סוורו עצמו היה מחוסן למדי בימים אלו. לגבי הגאווה בשם המשפחה העתיק, הוא נקט עמדה שפחות גאווה, פחות רומנטיזציה לגבי ניצחונות העבר, ופחות דאגה לגבי האפשרות ללכלך את ידיהם האריסטוקרטיות, ומשפחת קונסטנזה לא הייתה במצב כלכלי כל כך מדורדר כשאביו העביר אליו את המושכות.

האמת הייתה שסוורו פשוט איבד את התיאבון שלו לנקמה. לא בגלל שסלח לאמו החורגת, או אפילו שריחם עליה – אם כי ליביה לארסן שהייתה פעם נערת השעה ומארחת מפורסמת, הפכה למושא לרחמיהם של אחרים.

למה לבזבז זמן ואנרגיה כשליביה עשתה עבודה טובה עם להרוס את חייה בלי כל עזרה ממנו? כל שסוורו רצה בימים אלו שהיא תישאר מספיק זמן באחת מקליניקות הגמילה היקרות שבהן אשפזה את עצמה, על מנת שתתנקה באמת.

"ליביה."

הוא הרחיק את הטלפון מעט מאוזנו, ועיווה את פניו כשקולה הצורם של אמו החורגת נזף בו על העדר האכפתיות שלו.

"איך אני אמורה לחיות על הפרוטות שאתה מקצה לי?" היא תבעה לדעת. "יש לך יותר כסף ממה שאתה צריך," היא התלוננה. "כולם יודעים שאתה עשיר בצורה שערורייתית. כל דבר שאתה נוגע בו הופך לזהב."

סוורו שפשף את עיניו – הן היו מותשות – והמשיך להאזין בחצי אוזן. זה היה נאום מוכר והוא לא השתנה ולא משנה כמה כסף נתן לליביה. אבל איזו אפשרות אחרת עמדה בפניו?

קולה של ליביה הפך ללחישה משדלת. "רק הלוואה?"

סוורו נאנח. היו הלוואות רבות ולא היה לו ספק שיהיו עוד רבות נוספות.

"אני אחזיר לך – עם ריבית. אני יודעת שזה מה שאביך היה רוצה. אביך היה – " קולה הוטבע על ידי רעש סטטי חזק, והקו נותק.

הוא החליק את הטלפון בחזרה אל כיסו, ולא הצטער שלא הייתה קליטה.

הוא התקרב אל הכניסה לפונדק כשדמות נמוכה התפרצה מהדלתות, והתנגשה בו. ללא מעיל וללא כובע וכנראה אדישה למשב הרוח שהביא איתו קור עז מהגבעות, הנקבה הרזה, שלבשה ג'ינס וסוודר ורוד מעוטר בפרחים צהובים, איזנה את עצמה לפני שעברה אותו בריצה, ואז היא נעצרה והסתובבה.

"האם ראית אותה?"

עיניה היו רחבות, חרדות וכחולות – כחולות מאוד. כל כך כחולות, בעצם, שלשבריר שנייה הוא לא הבחין בדבר מלבד הצבע, ואז הרגע וההזדמנות לענות נעלמו. היא רצה ממנו והלאה לכיוון מגרש החניה.

דמותה התבלטה, כתם צבעוני במערבולת הלובן, ועדיין משדרת את המתח הגבוה של חרדתה על פני המרחק שהפריד ביניהם. אף על פי שהרוח נשבה בקול, הוא הצליח לשמוע את קריאת הייאוש שלה בתגובה למכונית שיצאה מהחניה ועלתה על הכביש.

"אוה, אלוהים, לא!"

סוורו לא היה גבר שהייתה לו נטייה אבירית להציל עלמות במצוקה – מעשים כאלו היו פתוחים לפרשנויות מוטעות ומניסיונו המצוקה ממילא הייתה לעתים קרובות העמדת פנים. ובכל זאת, הוא מצא את עצמו מגיב, אם כי באי רצון, ואינסטינקט מגונן כלשהו התעורר בתוכו לחיים עצמאיים.

הוא היה עדיין במרחק של מטרים ספורים מהדמות עם השיער הלוהב כשכתפיה השמוטות התיישרו והיא קפצה אל תוך אחד מהרכבים ונסעה במהירות חסרת אחריות. היה פער של מספר שניות עד שסוורו קלט שהאורות שהתרחקו במהירות היו שייכים למכוניתו.

לא רק שהוא השאיר את המכונית לא נעולה, כשהמחשב הנייד שלו המכיל מידע עסקי רגיש על מושב הנוסע, הוא עמד כאן והתבונן בשעה שמישהי גנבה את מכוניתו, בעודו אדיש לכל מלבד לזוג עיניים כחולות מדהימות ולצורך שלו להגיש לה עזרה.

הוא עצם את עיניו, קרא לעצמו בשמות מגונים, לא זכה לשום תחושת פורקן, ואז נשם נשימה עמוקה וצעד אל תוך הפונדק.