הנרות בערו עד כלות

1

לפני הצהריים השתהה הגנרל זמן רב במרתף היקב. הוא יצא לשם לפנות בוקר עם הכורם, שכּן שתי חביות יין החלו לתסוס. השעה כבר הייתה אחרי אחת־עשרה כשסיים את מלאכת מילוי הבקבוקים וחזר הביתה. בין עמודי האכסדרה, שריח טחב עלה מרצפתה הלחה, עמד הצייד שלו והושיט מכתב לאדון שהגיע.

"מה אתה רוצה?" שאל בזלזול, ונעצר. הוא הסיט לאחור את כובע הקש שחבש, ששוליו הרחבים הֵצֵלו כליל על פניו הסמוקים. זה כמה שנים שלא פתח מכתבים ולא קרא בהם. את דברי הדואר שהגיעו נהג לפתוח אחד ממנהלי המשק במשרדו של מנהל הנכסים, והוא גם מיין אותם.

"שליח הביא אותו," אמר הצייד, עומד עמידה נוקשה.

הגנרל זיהה את כתב היד. הוא לקח את המכתב ושם אותו בכיסו. אחר כך נכנס לאולם הכניסה הקריר, ובלא להוסיף מילה הגיש לצייד את כובעו ואת מקלו. מכיס הסיגר שלף את משקפיו, ניגש לחלון, ובאפלולית, באור שהסתנן מבעד לחווקי התריסים הסגורים למחצה, התחיל לקרוא את המכתב.

"חכה," אמר מעבר לכתפו לצייד, שעמד ללכת עם המקל ועם הכובע.

הוא תחב את המכתב בכיסו.

"שקלמן ירתום את הסוסים לשעה שש. ללַנדַאוּאֶר, כי עומד לרדת גשם. שילבש את מדי השרד. גם אתה," אמר בהדגשה פתאומית, כאילו הכעיס אותו דבר־מה. "ושהכול יבריק. תתחילו מייד לנקות את הכרכרה ואת הרתמה. תלבש את המדים, ברור? ותתיישב על המושב ליד קלמן."

"אני מבין, הוד מעלתך," אמר הצייד, עיניו נעוצות באדונו. "לשעה שש."

"תצאו בשש וחצי," אמר, והניע את שפתיו ללא קול כאילו הוא מחשֵב את הזמן. "תתייצב ב'נשר הלבן'. כל מה שעליך להגיד הוא שאני שלחתי אותך, ושהכרכרה הגיעה לקחת את האדון הסרן. חזור על דברי."

הצייד חזר על דבריו. הגנרל הרים את ידו והביט בתקרה, כאילו ביקש לומר עוד משהו. אבל הוא לא אמר דבר ועלה למעלה. הצייד, עומד עמידת דום זקופה, הביט אחריו בעיניים מזוגגות וחיכה עד שהאיש הגוץ ורחב הגרם נעלם מאחורי העיקול של מעקה האבן בעל הפיתוחים.

הגנרל נכנס לחדרו, רחץ את ידיו וניגש אל הדוכן הגבוה והצר, שהיה מחופה לֶבֶד ירוק, מוכתם בכתמי דיו. שם היו מונחים עט וקסת וערימת מחברות עטופות בשעוונית בדוגמה של משבצות שחור־לבן, סדורות בקפידה בדיוק של מילימטר, שבכמותן כותבים תלמידים בבית ספר את חיבוריהם. באמצע הדוכן עמדה מנורה בעלת אהיל ירוק. הוא הדליק אותה, כי בחדר שרר חושך. מאחורי התריסים המוגפים, בגינה הכמושה, השדופה והצמוקה בער הקיץ, מוציא את חמתו בפעם האחרונה, כמו פירומן שבזעמו חסר התכלית שולח אש בכל סביבתו בטרם יסתלק אל העולם הגדול. הגנרל שלף את המכתב, החליק את הנייר בקפידה, ובאור החזק, משקפיו על חוטמו, קרא פעם נוספת את השורות הישרות והקצרות, שנכתבו באותיות מאורכות. הוא קרא, ידיו שלובות מאחורי גבו.

על הקיר היה תלוי לוח שנה עם ספרות בגודל אגרוף. 14 באוגוסט. הגנרל הסיט את ראשו לאחור וספר. 14 באוגוסט. 2 ביולי. הוא חישב את הזמן שעבר מאז אותו יום רחוק עד היום. ארבעים ואחת שנים, אמר לבסוף בחצי קול. בזמן האחרון דיבר אל עצמו בקול גם כשהיה לבד בחדרו. ארבעים שנה, אמר אחר כך, נבוך, כמו תלמיד בית ספר המסתבך במבוכים של שיעור לא צפוי. הוא הסמיק, הסיט את ראשו לאחור ועצם את עיניו הדביקות. צווארו התנפח והאדים מעל צווארון מקטורנו שצבעו כעין התירס. 2 ביולי 1899, יום הציד, מלמל. אחר כך השתתק. מודאג השעין את מרפקיו על הדוכן, וכמו תלמיד המשנן את שיעוריו בהה שוב בנוסח המכתב, בשורות הספורות שנכתבו בכתב יד. ארבעים ואחת, אמר לבסוף בקול צרוד. וארבעים ושלושה ימים. כן, בדיוק.

עכשיו, רגוע יותר, החל לצעוד בחדר הלוך ושוב. תקרתו של החדר הייתה מקומרת ונתמכה במרכזה בעמוד. האולם הזה היה בעבר שני חדרים, חדר שינה וחדר הלבשה. לפני הרבה שנים – הוא חישב רק עשורים, לא אהב את המספרים המדויקים, כאילו כל מספר הזכיר לו דבר־מה שמוטב לשכוח – ציווה להרוס את הקיר בין שני החדרים. נשאר רק העמוד, שתמך בקימור האמצעי. הבניין נבנה לפני מאתיים שנה, בנה אותו פלוני ספָּק של הצבא, שמכר שיבולת שועל לחיל הפרשים האוסטרי ועם הזמן זכה בתואר אצולה. הגנרל נולד כאן, בחדר הזה. החדר האחורי, החשוך יותר, שחלונו פנה לגן ולבנייני המשק, היה של אמו, ואילו זה, המואר והמאוורר יותר, שימש חדר הלבשה. לפני כמה עשורים, כשעבר להתגורר באגף הזה והרסו את הקיר שהפריד בין החדרים של אמו, התרחבו אלה והפכו לאולם אפלולי. שבעה־עשר צעדים מהדלת עד המיטה, ושמונה־עשר צעדים מהקיר הגובל בגן עד המרפסת. הוא ספר אותם הרבה פעמים וידע בדיוק. הוא חי בחדר הזה כמו אדם שהתרגל להיקפה של המחלה. כאילו נתפר החדר על פי מידותיו. חלפו שנים, אך הוא לא עבר לאגף האחר של הטירה, שם הייתה שורה של טרקלינים בצבעי ירוק, כחול וארגמן, עם נברשות זהב. והחלונות השקיפו אל הגן, אל עצי הערמון, שבאביב השתרגו אל בין סורגי המרפסות בנרותיהם הוורודים וניצבו בחצי מעגל ביהירות, במלוא תפארתם הירוקה־כהה, בחזית האגף הדרומי של הטירה, שמלאכים שמנים החזיקו במעקות האבן של מרפסותיו. כל בוקר, גם בחורף, גם כשירד גשם, הוא נהג ללכת ליקב או ליער או לנחל של דגי הטרוטה. וכשחזר הביתה עבר דרך אולם הכניסה, עלה לחדרו וכאן אכל.

"ובכן, הוא חזר," אמר עכשיו בקול רם בעומדו באמצע החדר. "ארבעים ואחת שנים. וארבעים ושלושה ימים."

וכאילו התישו אותו המילים האלה, כאילו רק עכשיו הבין מה רב הוא הזמן, ארבעים ואחת שנים וארבעים ושלושה ימים, פקו ברכיו. הוא התיישב בכורסת העור בעלת המשענת הבלויה. על השולחן הקטן, בהישג ידו, הייתה מונחת מצילה של כסף, והוא צלצל.

"שֶנִינִי תעלה למעלה," אמר למשרת. אחר כך, בנימוס: "אני מזמין אותה."

ככה ישב, בלי לזוז, מצילת הכסף בידו, עד שניני נכנסה.