רוצה להיות נחשקת ברחובות פריז היפים, בין בניינים מלאי רצינות ואנשים בצעיפים צבעוניים, עם סלט ירוק וכוסות יין. רוצה לשבת שם רזה ויפה בבית-קפה ברובע הכי שוקק ולשתות קפה קרם ולעשן שלוש סיגריות בלי שום תופעות לוואי.
במציאות אני יושבת בגינה בשמלה כתומה עם משולשים ומחכה שהקטן יתעורר. קרקרים עם שומשום, צל עצים, חרא של כלבים. משהו כזה.
פה יותר טוב לי. יותר קל.
אין את הכובד הזה שמתלווה בארץ זרה ומתגרה. כאן כולם שוחים בחולשות שלהם ואז אני יכולה להרכין ראש, לתת לכתפיים ליפול רגע וסתם להיות.
רק לפני כמה שנים הכול היה אחרת.
הייתי בת שש-עשרה והתחלתי לטוס בעולם עם התואר “דוגמנית” ומייד אחריו “דוגמנית-על”.
בשנתיים הראשונות לא אכלתי, ויתרתי על ההנאה הרגעית המזינה הזאת בשביל שהכול יתנהל כמו שזה אמור להיות, שכל מי שאני עובדת איתו יהיה מרוצה ואני ארגיש רצויה באמת, בכל קנה-מידה.
בשלב כלשהו הבנתי את מצבי וחזרתי לבלוע, אבל בתוכי לא. האוכל היה משהו טכני וחיצוני והספיגה האמיתית היתה ממני והלאה: לא הבנתי אותה, לא אהבתי לאכול, שנאתי כל גוש קלוריות שנכנס לגופי, והבריחה מהקיבה שלי היתה לעניין העיקרי ביממה.
עם הזמן השלמתי עם אוכל ואיתי, עברתי דברים, טיפלתי בעצמי וגיליתי שהאסתטיקה המדהימה הזאת שאפפה הכול משאירה מאחוריה לבבות ריקים. שלי היה אחד מהם.
יצאתי מהאנורקסיה והשארתי אותה שם, איפושהו מעבר לאוקיינוס.
פתאום לפני כמה ימים זה חזר אלי, הגיח ממקום שחשבתי שכבר שייך לזכרונות, בערך כמו הסטרפטוקוקים שחזרו אלי פתאום אחרי שעברו עשר שנים מניתוח הוצאת השקדים.
זה התחיל כמו בוקר רגיל עם הקפה והדיבורים והמקלחת. שם, מול ההשתקפות, עלתה השאלה, “כן? באמת? השמנתי או שזה רק נדמה לי?” ושנייה אחרי זה, “טוב, טוב שהשמנתי, כבר הייתי רזה מדי מכול ההנקה הזאת.” והשאר כבר פעל כמעט כמו אוטומט, ההליכה לחדר, החיפוש אחר סרט המדידה הישן והבדיקה, “נוספו עלי סנטימטרים? כן, שניים או שלושה.” הנסיונות שלי להצמיד את הסרט יותר, להרחיק אולי, ואז הייאוש, כמו מטוס קונקורד, טס בכל פיסת שלווה והשלמה שהיתה בי חמש דקות לפני. “זהו, זה קורה, זה קרה, כבר אין לי שליטה, כבר אין לאכול ה-כ-ו-ל, מעכשיו סלט ואם לא אני אגדל לממדי ענק, זה יקרה, אני יודעת.”
הילד שלי צחק על השטיח והסתכל בי באותו מבט מאוהב.
כל הגוף שלי התחיל לשקוע וניסיתי לחייך אליו בחזרה, “מתוק, אני אוהבת אותך,” אמרתי והמילים יצאו חלושות ומתאמצות.
התחלתי לסדר, “מה צריך להיום? מה לקחת איתנו? להפעיל מכונת כביסה?” ניסיתי בכוח להשתמש בשגרה, שתכסה עלי, שתציף אותי, שתוציא ממני את המחשבות המיותרות שאני באמת-באמת יודעת שהן מיותרות, בעיקר אחרי כתיבת הספר הזה.
הידיים שלי לא הצליחו לעשות את כל הפעולות שביקשתי מהן והדבר היחיד שיכולתי לעשות היה לשבת בכיסא ולהדליק לי סיגריה.
בן-זוגי, למרות קשיי ההתעוררות שלו, כבר הבחין בחיוורון שלי ובעצבנות המטורפת.
“את בסדר?”
“בטח, בטח,” התביישתי אפילו לספר לו.
בינתיים המחשבות לא הניחו לרגע, “אני שמנה, אני אשמין, אני שונאת את זה, איך ייראו החיים שלי עכשיו? איך אעמוד מול כל האנשים שאמרו לי איזה יופי לך שאת רזה כל-כך, איך אני אסתכל על עצמי ברוגע? מעכשיו זאת השוטרת שתביט במראה.”
פחד נצמד אלי ולא הירפה.
“נו, הולכים כבר?” איבדתי סבלנות, כמו איזה לפיד שניצת ומתחיל לבעור באש משתוללת.
כשישבנו כבר במכונית והרוח נשבה לנו בלחיים והילד כבר נרדם בכיסא, הוא חזר ושאל, “מה איתך? מה קרה?”
התלבטות מהירה בתוכי הכריעה לספר.
“השמנתי,” הודעתי לו.
“יופי,” הוא הפטיר.
“לא, אתה לא מבין, אני השמנתי.”
צחוק קצר נשמע מהצד שלו, “נו, אל תגידי לי שבגלל זה את ככה.”
“כן.”
“אבל מה זה חשוב?”
“לא יודעת.”
ואיך שהמשפטים יצאו החוצה למכונית ונשטפו עם האבק מהחלונות, הסרעפת שוב התרוממה.
“אני לא יודעת מה קרה לי, כל השינויים בגוף שלי החזירו אותי למקום רע.”
“כן, גם אני קצת בימים לחוצים, זה יעבור, את יודעת.”
יודעת, בטח שיודעת ורוצה לחבק אותו, להרגיש את הדם זורם בכל נים.
כן, ימים לחוצים, זאת הרי הדרך שלי להרגיש את הלחץ. אומנם כבר יש לי דרכים נוספות אבל איכשהו זאת השתחלה פנימה. כנראה כעסתי על עצמי או שנאתי - מתישהו אזכר למה בכלל ואפתור את הסכסוך, כדי להמשיך הלאה לחיים שהתחילו רק אחרי שסיימתי עם המחשבות הרצות: “השמנתי? כמה? מה? לאכול? לא לאכול? מה אכלתי? מה אני אוכל מחר?”
המקום הזה, שאין בו הרבה רצונות מעבר לזה, שבו הכול מסתכם בזה, שאין בו הרבה אהבה או נתינה או קבלה, שאין בו עצירה, או פסק זמן, או סתם שקט לבהות בתקרה, המקום התשוש ההוא שהזכיר לי כמה נעים בלעדיו.
*
לפני עשר שנים נסעתי עם תיק קטן ומרופט לצילומי אופנה למגזין איטלקי. רק עברתי למילנו והכול עוד היה חדש ומסעיר עבורי.
נסענו שלוש דוגמניות, שאני אחת מהן, לשלושה ימים. הן היו יותר מנוסות, יותר מבוגרות, ורזות ממני בלפחות חמישה קילו כל אחת. זה לא הזיז לי.
בהפסקת הצהריים, בין הצילומים, הוגשה לנו ארוחה דשנה - פסטה טרייה בשמן זית, לחמים, בשר צלוי ועוד שפע של מאכלים. בשבילי היה זה רגע של נחת בתוך ימי העבודה המפרכים. בעוד אני לועסת ולועסת קלטתי את שתיהן יושבות ומולן ארוחה שלמה - סלט שהן חתכו מעלים ירוקים.
בהמשך, כשחזרנו לעבודה, הסטייליסטית (זאת שבוחרת את הבגדים) ניסתה לסגור עלי שמלה יפהפייה של ורסַצֶ’ה. הרוכסן כמעט התפקע והיא נאלצה להשתמש בסיכות ביטחון. בקושי יכולתי לזוז והמבט שקיבלתי ממנה היה חד-משמעי - לרזות ומייד!
חודש אחר-כך כבר הייתי נטולת וסת, רעבה וכמעט עשרה קילו פחות. נסעתי לצילומים מטעם מגזין איטלקי אחר לסן-טְרוֹפֶּה בדרום צרפת. את הנסיעה לשם ביליתי בשתיקה ובחלומות בהקיץ.
בסן-טרופה נמנעתי מארוחות-ערב ואת אלו של הצהריים העברתי בסלט. בערבים, במקום לאכול, ישבתי באמבטיה בסוויטה שבמלון, בודקת שהבטן שלי לא התנפחה. באותם צילומים הרביתי לשבת, תמונות שנתבקשתי לעמוד בהן היוו קושי רציני לגוף שלי. המבטים שמתועדים באותן תמונות נראים חלולים ועייפים.
כשחזרנו למילנו, עצרנו בדרך בשולי הכביש המהיר, בקיוסק דרכים מזדמן. כולם ירדו בקלילות מהוואן לקנות סנדוויצ’ים.
“מה איתך? את חייבת לאכול משהו.” לחצה עלי הסטייליסטית.
“אני... אה, אני, טוב אני אקח פופקורן.”
אחרי חופן פופקורן זרקתי את השאר, החופן מילא אותי בשובע וברגשות אשמה.
כאלו היו הימים שלי במשך שנה-שנתיים. הסתובבתי בתחושה שאני זקנה - והייתי רק בת שש-עשרה, עד שלאט לאט, בצורה הדרגתית, התעשתתי.
הסיפור שלי לא היה מהקשים במיוחד. פיזית, כמעט אף פעם לא הייתי רזה כחושה, תמיד היו עלי כמה קילוגרמים רכים, חזה ואגן. מנטלית, לעומת זאת, עברתי שנים קשות. היום נדמה לי שחייתי במין ערפל מעצבן, שידעתי שהוא ערפל אבל לא הצלחתי להניע את עצמי מעבר אליו, גם כאשר הייתי כבר מאחורי האנורקסיה.
אז איך יצאתי מזה? אני שואלת את עצמי, ועוד לא בטוחה שירדתי לשורש העניין.
זה התחיל בדירה שלי בניו יורק, כשפיזית כבר אכלתי כמו אחד האדם אבל מנטלית עוד הייתי רחוקה מזה. ישבתי עם חברה שלי, טלי, והיא שאלה: “מה הכי היית רוצה לעשות כרגע?”
“הכי-הכי?”
“כן, הכי-הכי, בלי לחשוב על כסף או מחויבות.”
“מממ... נראה לי, לחיות בארץ וללמוד או משהו, להתאהב, לדבר עם ההורים שלי והאחיות שלי כל יום ולהיפגש איתם כמה שבא לי.”
“אז מה הבעיה?” טלי חייכה אלי.
“נראה לך, נראה לך שאני אוכל לחיות בלי כל הריגושים האלו? בלי לטוס כל שבוע למקום אחר ולהרוויח כסף? זה לא פשוט, לא פשוט בכלל, יש לי עוד הרבה חלומות להגשים ורוב הסיכויים שאני אשתעמם.”
השיחה שלנו המשיכה, אני עוד חשבתי עליה רבות, ושנה וחצי לאחר אותה שיחה שכרתי דירה בדרום תל-אביב ונרשמתי ללימודים. התחלתי לעשות דברים בשביל עצמי ורק בשביל עצמי. לא בזה תם העניין. לא שהתנזרתי מהעולם וזהו - אני לא מסוגלת לוותר על כל ההנאה שכרוכה בסבל - אבל שיניתי מינונים, ויתרתי קצת וחשבתי מה הלאה, מה עוד?
פשוט זה לא היה, זה עדיין לא. אני כבר לא אובססיבית לגבי אוכל אבל יש הרבה חורים שלסתום אותם ייקח לי עוד הרבה זמן וגם אז הם יבצבצו. לפחות חלק מהם הצלחתי למלא ולסתום ועם חלק אחר למדתי לחיות ולקבל את העובדה שהם יישארו איתי עוד זמן-מה.
אני חושבת שהמזל שלי מתבטא בכמה אופנים. הראשון הוא שאני אדם שהולך קדימה, אני משתנה, אני לומדת לשחרר את הפחד מאובדן ואת הפחד בכלל. השני הוא שפגשתי הרבה אנשים טובים בדרך, שהחזירו לי את האמונה באנשים שלפעמים דעכה, ודרכה גם את האמונה בעצמי. והאחרון הוא שאני רזה כמו שאני, גם כשאני אוכלת מה שבא לי. גם אם הייתי משמינה אני מאמינה שהייתי מתגברת על האנורקסיה, אבל זה היה יותר קשה. בעולם שבו רזון הוא סמל להצלחה, אין ספק שככה נוח יותר.
*
זהו סיפורן של ארבע-עשרה בנות שאני מרגישה כמו חתיכה מכל אחת מהן. הן רק חלק מייצג מאלפי דוגמניות, שחקניות ורקדניות שהקריבו הכול כדי להיראות נשגבות ולשחק את המשחק.
התקשרתי ליותר משלושים בנות - הרבה מהן לא הכרתי באופן אישי, אבל משהו בגוון העור שלהן וברמת האנרגיה שהן שידרו צעק לי שגם הן משם. חוץ מאחת, כולן אימתו את השערתי. שש-עשרה העדיפו לא להתראיין והשאר פה.
מצוידת בטייפ-מנהלים ומחברת הלכתי לפגישות, ואחרי כן בלילות הקלדתי מילים, משפטים, צירופים, אנחות בכי ונשימות-רווחה. שיניתי פרטים מזהים - שהרי הן כולן מפורסמות. חלקן ראיינתי בחוץ-לארץ או דרך הטלפון.
הן כולן מדהימות, סוג של נשים שאתה יושב מולן וחושב “וואו”. הכי יפות. מיקה, אחת מהן, דיברה בסוף על הכאב הענקי הזה שבהפרעות אכילה, כאב שאי-אפשר להעביר אותו ממש. הכאב הזה משותף לכולן, כמו איזה קוד סודי שמסתובב ביניהן.
יש עוד המון נשים אחרות שסובלות מההפרעה; מביטות בכמיהה על אותם עמודי מגזינים מבריקים, על אותם חיוכים מנצחים בטלוויזיה, ואז גם הן מרעיבות את עצמן ובעקבותיהן גם נשים נוספות מרעיבות את עצמן וזה מדבק ומדבק. והביחד הזה נהיה כמו חיוך עם שיניים רקובות, כמו עור מתוח שמסתיר דלקת הרסנית בכל האיברים הפנימיים.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.