הנשף של מגדלת הדבורים

פרק 1

הכלל הראשון בגידול דבורים, שאיזבל נשבעה לא להפר לעולם, הוא לא להתרגש. אבל בזמן שהסתכלה על הנחיל העצום של דבורי דבש שנצמדו אל ענף הליגוסטרום, היא חששה שהיא עומדת להפר את ההבטחה שלה.

גידול דבורים היה חדש לה, אבל זה לא היה תירוץ. היא חשבה שהיא כבר מוכנה לתפוס את הנחיל הראשון שלה. היא קראה את כל הספרים על גידול דבורים שהיו בספרייה העירונית בארקאנג'ל. היא ראתה יותר מעשרה סרטונים ברשת. אבל בכל הספרים והסרטונים אף אחד לא הכין אותה לכך שהזמזום של עשרת אלפים דבורים יהיה הצליל הכי מפחיד ששמעה בחייה. הוא הזכיר לה את מנגינת הקופים המכונפים מ"הקוסם מארץ עוץ".

"אל תחשבי על קופים מכונפים," היא מלמלה לעצמה. ולכן, כמובן, היא לא הצליחה לחשוב על שום דבר אחר.

היא היתה צריכה לגייס כל טיפה של כוח ושליטה עצמית כדי לא לברוח בצרחות אימים אל תעלת ההשקיה הקרובה.

הבוקר דווקא התחיל טוב. היא קפצה מהמיטה עם שחר לעוד יום מושלם בחבל סונומה. אדי ערפל דקים גלשו מן החוף על פני העמקים והרמות ונפרשו ברוך, כמו הינומה, על הגבעות הירוקות והזהובות. איזבל מיהרה ללבוש מכנסיים קצרים וטישרט ולקחה את צ'רלי לטיול הבוקר שלו בין עצי התפוח והאגוז, שם שאפה אוויר מבושם בלבנדר ובדשא חמים. גן עדן עלי אדמות.

בזמן האחרון היא התעוררה מוקדם בכל בוקר, להוטה מכדי לישון. היא עבדה על הפרויקט הכי גדול שהעזה לקחת על עצמה עד היום - להפוך את בית המשפחה שלה לבית ספר לבישול שימשוך אליו תלמידים מרחבי העולם. העבודות היו לקראת סיום, ואם הכול יתקדם לפי התוכנית, האורחים הראשונים בבית הספר לבישול בלה ויסטה יגיעו בתחילת עונת הקטיף.

האסיינדה הגדולה וההומה, הצמודה למטע התפוחים הפעיל ולגינות הירק, היתה המקום המושלם לפרויקט. המקום כבר מזמן היה גדול יותר ממה שהיא וסבא שלה היו צריכים, והחלומות של איזבל תמיד היו גדולים יותר מהתקציב שלה. היתה לה תשוקה עזה לבישול, והיא היתה מאוהבת ברעיון ליצור מקום לחולמים אחרים כמוה, שיוכלו לבוא וללמוד את אמנות הקולינריה. סוף כל סוף מצאה דרך למלא את הבית שתמיד היה גדול מדי.

היא היתה נחושה בדעתה להפיח חיים חדשים בבית בכל דרך אפשרית ולמלא אותו באנרגיה תוססת. בימים אלה היא היתה אסירת תודה על כך שסוף־סוף היו לה המשאבים להחזיר את עטרת המקום הזה ליושנה.

כדי לעשות זאת היא תכננה לפתוח מחדש את האסיינדה בפני העולם. היא רצתה שהמקום יהיה משהו מעבר לבית שהיא וסבה הקשיש מעבירים בו את ימיהם. היא חיה כנזירה כבר יותר מדי זמן. בקיץ הזה תיערך כאן חתונה עם המון מוזמנים אהובים. בסתיו יגיעו אורחים לבית הספר לבישול.

בראש מלא תוכניות לקראת היום החדש ניגשה לבדוק מה שלום הדבורים ואיתה צ'רלי, רועה גרמני מעורב וארך גפיים. כשהגיעה אל הכוורות שבמדרון, ליד שביל משובש בקצה המטע המרכזי, שמעה את הקופים המכונפים והבינה מה קרה - נחיל.

זה היה טבעי. כמו המלכה האם המפנה את מקומה לדור הבא, המלכה הוותיקה עזבה את הכוורת כדי לחפש לה בית חדש ולקחה איתה יותר ממחצית הפועלות. אמנם נדיר שדבר כזה קרה בשעה כל כך מוקדמת, אבל שמש הבוקר כבר קפחה בעוצמה. סיירות הדבורים יצאו לחפש מקום אידיאלי לכוורת חדשה, והאחרות התקבצו יחד על הענף וחיכו לבשורה. איזבל היתה צריכה ללכוד את הנחיל ולהכניס את הדבורים לכוורת ריקה לפני שהסיירות ישובו וייקחו אותן הרחק מכאן, למקום לא נודע.

היא שלחה במהירות הודעה לג'יימי וסטפול, מומחה מקומי לגידול דבורים. רק בשבוע שעבר הוא השאיר לה בתיבה עלון פרסומת - שירותי דבוראות בתמורה לדבש. היא מעולם לא פגשה אותו, אבל שמרה את המספר בטלפון ליתר ביטחון. למרבה הצער, נחיל דבורים שנמצא בשלב הביניים הזה הוא בן חלוף, ואם הבחור לא יוכל להגיע בקרוב, היא תצטרך להתמודד עם המשימה לבדה. היא לבשה את הסרבל שלה, כולל הכובע עם הרשת, לקחה מזמרה גדולה וארגז עם מכסה והתקרבה אל הנחיל הממתין.

זה אמור להיות פשוט, חשבה. אבל הגוש שהיה תלוי על הענף נראה כמו זָקָן חי, מחריד ואדמדם. הזמזום מילא את אוזניה וזרם כמו דם בעורקיה. היא הזכירה לעצמה שוב ושוב שאין ממה לפחד, למרות המראה המאיים והקול הנורא של הנחיל. הן רק מחפשות בית חדש, זה הכול. כל אחד יכול להבין את הצורך הזה. ואם היה משהו שאיזבל השתוקקה לו, זה להרגיש בבית בעולם.

"קדימה," היא מלמלה בלי להוריד את העיניים לרגע מהאשכול הדחוס של דבורי דבש, ולבה הלם בקרבה. לכידת נחיל דבורים אמורה להיות עבודה מרגשת. זאת הדרך האידאלית למלא עוד כוורות ולמנוע מהדבורים לבנות כוורת במקומות לא נוחים, כמו על עצי התפוח היקרים של סבא שלה.

בשלב הזה הדבורים בנחיל נוחות לטיפול. הן לא במגננה כי הן מלאות בדבש ואין להן בית לשמור עליו.

צ'רלי נשכב לו באדישות על העשב הגבוה במדרון והתחמם בשמש.

"אני יכולה לעשות את זה," היא אמרה. "קדימה, על הדבש ועל העוקץ. חה־חה, הבנת, צ'רלי?" היא הסתכלה על הכלב הרזה. "על הדבש ועל העוקץ. אני קורעת את עצמי."

איזבל לא חשבה שמוזר לדבר אל הכלב. היא תמיד עשתה את זה, כילדה יחידה שגדלה בבלה ויסטה, בין מטעים וכרמים, ועם סבא וסבתא אוהבים ומגוננים מדי. כילדה למדה להיות מאושרת בחברת עצמה. כאישה שמרה על עצמה, כי זה מה שהחיים לימדו אותה לעשות.

"טוב, צ'רלי," היא אמרה. "אני הולכת על זה. בלי קולות חזקים, בלי תנועות פתאומיות."

היא הניחה את הארגז על האדמה מתחת לענף, שהתכופף תחת משקלן של הדבורים. אמא'לה, איזה נחיל גדול. השמש הכתה בגבה והזכירה לה שזמנה קצוב.

היא הרימה את המזמרה בידיים רועדות. "עכשיו," אמרה וחישלה את עצמה. "לא כדאי לחכות." נמאס לה מהזדמנויות מוחמצות. הגיע הזמן לחיות את הרגע. בלב פועם היא פישקה את מלתעות המזמרה וקצצה את הענף. הנחיל נחת בתוך הארגז שחיכה לו - לפחות רובו נחת שם.

הזמזום גבר וכמה דבורים התנתקו מהקבוצה. היא עשתה כל מאמץ כדי לא לברוח משם. היא היתה קרובה מאוד להפר את החוק שאין להפר ולהילחץ. אז מה אם הנחיל ייעלם? זה לא בדיוק עניין של חיים ומוות.

אבל זה כן היה עניין של גאווה וכוח רצון. היא רצתה לגדל דבורים. בלה ויסטה תמיד היתה חווה פעילה, ומשפחת ג'והנסן טיפלה במטעים ובגנים שלה מאז סוף מלחמת העולם השנייה.

"טוב, חברות," אמרה בשיניים חשוקות. "אנחנו ממשיכות." היא התכופפה והזיזה בעדינות את הענף כך שייכנס טוב יותר לתוך הארגז. הדבורים שהתנתקו מהנחיל הזדחלו בחזרה פנימה והצטרפו אל היתר. הן יישארו עם המלכה. זאת הדרך היחידה שלהן לשרוד.

איזבל הרימה את הארגז, רועדת מכף רגל ועד ראש. הוא היה כבד. כבד יותר ממה שדמיינה. והדבורים נראו נרגזות. הן התחילו לנוע מהר יותר, או שאולי זה היה רק תעתוע. היא תהתה אם זה אומר שהסיירות מתחילות לחזור.

היא חשה צביטה צורבת בכתף וכמעט איבדה שליטה. "אאוץ'," אמרה. "אאוץ', אאוץ', אאוץ'. אתן אמורות להיות כנועות. מה הבעיה שלך?" הדבורה המסכנה שעקצה אותה כנראה נלכדה בתוך הסרבל. בינה לבינה היא הוסיפה, "לאט ובזהירות. אני אמורה להיות טובה בלעשות דברים לאט ובזהירות. יותר מדי טובה, לדעתה של טס."

טס היתה בלי ספק האחות האימפולסיבית יותר. לפעמים נשבר לה מהזהירות ומשיקול הדעת של איזבל.

רגע האמת הגיע. המשימה הבאה היתה להעביר את הנחיל לתוך הכוורת הממתינה.

ובדיוק באותו רגע צ'רלי נבח, קם על רגליו והתקדם בכיוון הכביש. איזבל שמעה קול מנוע, שזמזומו שונה מזמזום הדבורים. אולי זה אחד מעובדי המטע?

היא הסתובבה וראתה ג'יפ בצבע צהוב־בננה עם גג נפתח ומסגרת פלדה מגיע אל פסגת הגבעה, מקפץ מעט בשביל המשובש ומתיז חצץ מצדי הצמיגים. ענן של דבורים יצא מהארגז. כמה מהן נחתו על רשת הכובע שלה וכיסו את פניה.

לאט, היא רצתה לצעוק. זה מפריע לדבורים.

הג'יפ נעצר בבת אחת בענן של אבק, וגבר זר וארוך רגליים זינק החוצה והניף את עצמו מהמסגרת העליונה של הרכב. היו לו שיער ארוך וכתפיים רחבות, והוא לבש דגמ"ח בצבע ירוק זית וטישרט שחורה והרכיב משקפי טייסים. הברך שלו היתה נתונה בתוך מייצב עם צירים והוא צלע במידה ניכרת ונעזר במקל.

ג'יימי וסטפול? איזבל תהתה. לא היה לה אכפת לקבל קצת עזרה ברגע זה.

"זה המקום של ג'והנסן?" הזר שאל בקול עמוק.

צ'רלי נשף בקול וחזר להתיישב בעשב.

"אה, יופי, קיבלת את ההודעה שלי," היא אמרה ולא הורידה את העיניים מהענן הכבד המתנועע בתוך הארגז. "תזמון מושלם. הגעת בדיוק בזמן לעזור לי."

"את על סמים?" הוא דרש לדעת והציץ בה בחשד בניסיון לראות דרך הרשת שמכסה אותה. "את מחזיקה נחיל דבורים מחורבן."

"כן, אז אם לא אכפת לך -״

"שיט, נעקצתי." הוא סטר לעצמו על הצוואר. "מה לעזאזל -? אלוהים, יש איזה מאה בנות זו- אלוהים אדירים." במשך כמה רגעים הוא קילל עוד קצת וחבט בפראות בכמה דבורים מזדנבות. הוא קילל הרבה. הוא קילל את הקללות של עצמו. החבטות שלו רק עצבנו את הדבורים עוד יותר. איזבל הרגישה עוד צביטה צורבת, הפעם בקרסול, בדיוק בשולי חליפת המגן שלה.

"אל תזוז. אתה גורם להן להתגונן." גם כן מגדל דבורים, היא חשבה.

"אה, כן? גברת, אני עף מכאן. אני -״

"חשבתי שבאת לעזור." הזמזום גבר, והנחיל האיץ את תנועותיו בתוך הארגז וגעש כמו ענן סערה חי. "אוי לא..." היא נופפה בידה כדי לסלק כמה דבורים. הסיירות חזרו. היא הרגישה עוד עקיצה - הפעם במפרק כף היד - והניחה את הארגז על האדמה.

"שיט, תיזהרי!" הגבר הזר תפס אותה והשכיב אותה על האדמה וכיסה אותה בגופו. צ'רלי נבח באזהרה.

בהלה פילחה את איזבל, והפחד בכלל לא היה קשור לדבורים. הוא הכה בה כמו להב מפלדה קרה, והיא הלכה לאיבוד, נזרקה אל העבר הרחוק, למקום אפל שחשבה שלעולם לא תימלט ממנו. "לא," היא אמרה בלחישה נוקשה. היא התפתלה, הקשיתה את גבה והרימה ברך אחת עד שפגעה ב... משהו.

"אוף, לעזאזל, מה הבעיה שלך?" הבחור התגלגל על הצד, קיפל את ברכיו אל החזה והחזיק את המפשעה שלו. משקפי השמש עפו מעליו ואנחת כאב נמלטה מבין שפתיו.

איזבל התרחקה בזחילה סרטנית, בלי להוריד ממנו את העיניים. הוא היה בחור גדול, והיה לו ריח של זיעה ואבק דרכים. העיניים שלו רתחו בכאב. אבל הוא לא עשה לה כלום.

התגובה המוגזמת שלה הבהילה אותה לא פחות מאשר אותו. תירגעי, אמרה לעצמה. תירגעי. הדופק שלה נרגע מעט מהבושה. ואז היא עקרה את מבטה מהזר והספיקה בדיוק לראות את הנחיל מתרומם בבת אחת, עננה סמיכה ומתפשטת של משי כבד, מושבה שלמה שמפליגה לה אל העולם הגדול. ענן החרקים הכהה נעשה יותר ויותר קטן ונסחף הרחק משם כמו בלון שהשתחרר.

"הגעת מאוחר מדי. הן ברחו," היא אמרה ושפשפה את הכתף שלה. היא קמה בכעס ובעטה בארגז בתבוסה. כמה דבורים מתות צנחו מהענף שהתרוקן.

"את יכולה להגיד לי תודה אחר כך," אמר הבחור. הוא התיישב והסתכל עליה בעיניים מצומצמות.

"תודה?" היא שאלה בתדהמה.

"על לא דבר?" הוא השיב.

"איזה מין מגדל דבורים אתה?"

"אממ, אני נראה לך כמו מגדל דבורים? את זאת שנראית כמו מגדלת דבורים, אלא אם כן הכובע הזה עם הרשת אמור להיות סגנון חדש של בורקה."

היא הורידה את הכובע ושמטה אותו על האדמה. שערה היה דבוק לראשה ולצווארה בגלל הזיעה מהעבודה הקשה שעשתה לחינם. "אתה לא ג'יימי וסטפול?"

"אין לי מושג מי זה, לעזאזל. כמו שאמרתי, באתי לחפש את המקום של ג'והנסן." הוא הסתכל עליה בעיניים חקרניות. היא לא יכלה שלא לשים לב לצבען הירוק העמוק, כמו עלים בצל. הוא היה גבר נאה במידה מופרזת, אפילו כשפניו נוקדו בעקיצות דבורים.

"אוי ואבוי," היא אמרה, "אתה בטח אחד הפועלים." הרצף היה אמור להגיע היום כדי לסיים להניח את אריחי המיוליקה במטבח הלימודי.

"אם ככה את מתייחסת לפועלים שלך, תזכירי לי לא לעצבן אותך. אבל לא, בואי נתחיל מההתחלה." באנחה של אי־נוחות, הוא קם על רגליו. "אני קורמק אוניל," הוא אמר. "הייתי לוחץ לך את היד, אבל את מפחידה."

השם לא אמר לה שום דבר. אוניל לא היה ברשימת הקבלנים שעבדה איתם בשנה האחרונה.

"ואתה כאן כי...?"

"כי... אוי לא. נראה לי שאני הולך למות." הוא סטר לזרועותיו העבות החשופות, לפניו ולצווארו.

"מה? נו, באמת, לא בעטתי בך עד כדי כך חזק." היא הסתובבה בדיוק ברגע שהוא צנח כמו שק תפוחי אדמה. "באמת?" היא שאלה אותו. "באמת?"

"נעקצתי."

"אני רואה." חוץ מהעקיצות על הפנים שלו, כתמים התחילו להופיע על צווארו ועל זרועותיו ועל כפות ידיו. "מצטערת. אבל אלה דבורי דבש," היא אמרה. "העקיצות שלהן לא קטלניות."

"רק לאנשים עם אלרגיה חריפה," הוא אמר, ניסה להתיישב שוב ונשמע כאלו הלשון שלו התנפחה פתאום. שריקה בקעה מגרונו.

היא כרעה לצדו. "יש לך אלרגיה? אלרגיה חריפה?"

"אנפילקסיס," הוא אמר ומשך בצווארון הטישרט שלו.

"אם אתה כל כך אלרגי, למה באת בריצה?"

"אמרת שבאתי בדיוק בזמן. אמרת שאת צריכה עזרה." הגרון שלו נחסם ועיניו נעשו מזוגגות. הוא נראה כאילו הוא עומד למות בכל רגע.

כמה מפתיע, חשבה איזבל. אף פעם לא היה לי מזל עם גברים.