הסאגה המלכותית 1: שלוט בי

 פרק 1

עיניי רפרפו על הקירות המקושטים-בגנדרנות בעודי לוגמת שמפניה. מציור התלוי מעל לראשי ניבטו אליי פניו הזועפים של דוכס, או טיפוס רם מעלה אחר כלשהו, חנוט בעניבת פרפר עשויה תחרה, וגינו את היותי מתחזה. העובדה שסיימתי לא מכבר את לימודיי באוקספורד לא הפכה אותי לחברה במועדון אוקספורד וקיימברידג' האקסקלוסיבי. רוב הבוגרים האחרים באו מרקע של "כסף ישן", ואמנם משפחתי הייתה עשירה בכל קנה מידה אבל לא התהדרה בשֵם משפחה נוצץ או בתואר כמו רוב חבריי לטקס קבלת התעודות. רוקנתי את הכוס בלגימה אחת, ובליבי קיללתי את חברתי הטובה ביותר, אנאבל, ששכנעה אותי לבוא.

"קלרה, הינה את!" אנאבל עטה עליי כמו נץ, תקעה בזרועי את ציפורניה המטופחות כדי למנוע ממני לברוח משם, וגררה אותי לעבר קבוצת בחורים בצידו השני של החדר. מלבד התמרון האגרסיבי הזה, אנאבל הייתה הנימוס בהתגלמותו, שׂערה הבלונדי אסוף בקפידה על עורפה בעוד אבזם מחרוזת הפנינים שלה נח מתחתיו בסימטריה מושלמת. כל מה שקשור לאנאבל היה מלוטש — החל בשמונת הסנטימטרים של עקבי נעליה וכלה ביהלום-שלושה-קראט שהבריק על ידה השמאלית. "אני רוצה שסוף-סוף תפגשי את אחי ג'ון."

"אני לא מחפשת כרגע חבר, בל," הזכרתי לה. "אני אשת קריירה עכשיו, זוכרת?" גם אם טכנית לא התחלתי עדיין לעבוד בחברת 'פִּיטֶרְס את קְלַארקוֶול', לא הייתי זקוקה לגבר שיסיח את דעתי. בל ידעה זאת, אבל לא זה מה שיגרום לה להפסיק ללחוץ עליי לפגוש אותו. משכילה ככל שהייתה, חינכו אותה להאמין שסיכוייה הטובים ביותר של כל בחורה טמונים בנישואים. התפיסה הזו הייתה מוּכּרת לי, כי אימי טיפחה אשליות דומות.

אנאבל קרצה לי מעבר לכתפה. "אבל את יכולה לבלות קצת. ממילא ג'ון עובד כל הזמן, והוא שווה הון. את יכולה להיות רוזנת."

"לא כולם מבססים את המשיכה שלהם על כסף ועוצמה," אמרתי בשקט, כדי לא להעליב את כל האנשים העוצמתיים והעשירים שהקיפו אותי.

בל נעצרה בבת אחת, מה שגרם לי להתנגש בה. היא רכנה לעברי ולחשה באוזני, "התמזמזת פעם עם גבר עשיר ועוצמתי? שכבת פעם עם מישהו כזה?"

נשכתי את שפתיי והעפתי מבט סביבנו, תוהה כיצד לענות. בל ידעה ששכבתי עד היום רק עם גבר אחד, מי שבינתיים הפך להיות החבר-שלי-לשעבר — שלא היה עשיר וגם לא בעל עוצמה, מה שגרם לו להיות כעוס כל הזמן. בעוד אני הרגשתי לעיתים קרובות באוקספורד נחותה ליד אנשים שבאו מ"כסף ישן", דניאל פשוט כעס. אני, לפחות, גדלתי במשפחה אמידה. צמרמורת אחזה בגבי כשנזכרתי כמה מכוערת נעשתה מערכת היחסים שלנו לקראת הסוף. נפרדתי מדניאל במהלך חופשת סמסטר החורף, אבל למרות החודשים הרבים שעברו מאז, עדיין עבר בי רעד כשחשבתי עליו. בל הבחינה בכך ונאנחה.

"דניאל לא נחשב," אמרה. העור המושלם הדומה לחרסינה שבין גבותיה המעוצבות ביד אומן התכווץ מעצם המחשבה. היא ניערה את ראשה, כמו מסלקת את הזיכרון העגום, ושלחה לעברי חיוך שובבי. "אילו שכבת עם גבר מהסוג שעליו אני מדברת, היית יודעת."

"מדאיג אותי מאוד שאת מאמינה שאחיך מתאים לתפקיד הזה," אמרתי לה, זוקפת גבה ברמיזה שובבית. "כמה אתם קרובים?"

"שטויות במיץ עגבניות." היא הצליפה בזרועי, אבל החיוך הפרחחי לא סר מפניה. "אני פשוט דואגת לך. את צריכה זיון טוב."

תיארתי לעצמי שזה העניין, אף על פי שעד כה היא לא ביטאה את הדאגה המסוימת הזאת בקול רם. היא הייתה שותפתי לדירה בתקופות הקשות ביותר עם דניאל. לא זו בלבד שהיא צידדה בפרדה שלנו, אלא שמאותו רגע ואילך היא נצמדה אליי כמו אימא אווזה, לקחה אותי לקניות והכירה לי אנשים חדשים. זו הייתה רק שאלה של זמן עד שהיא תתחיל לנסות לארגן לי דייטים. אני מניחה שעליי להיות אסירת תודה שהיא חיכתה עד אחרי בחינות הגמר ועד שסיימתי ללמוד באופן רשמי לפני שהתחילה לקדם את תוכנית השידוכים שלה.

"בל, אני באמת לא צריכה גבר כרגע," אמרתי בתקיפות רבה ככל האפשר, בתקווה שהיא תעזוב את הנושא אבל בידיעה שאין מצב שזה יקרה.

היא ביטלה את התנגדותי בהינף יד. "צריכה ורוצה הם שני דברים שונים, אהובה. לעולם אל תבלבלי ביניהם."

לפני שהספקתי להמשיך להתנגד, היא אותתה לגבר גבוה ודי גמלוני להצטרף אלינו. ג'ון היה בבירור אחיה הגדול, אם לשפוט לפי מצחו המקריח, ולא היה צל של ספק שיש לו כסף. הוא הצליח איכשהו לצרף את הפריטים היקרים ביותר והמשעממים ביותר למערכת לבוש אחת מבולגנת, אבל ללא ספק יקָרָה. שעון 'רולקס' ונעלי 'בֶּרְלוּטי' שולבו עם ז'קט 'האריס טוויד' משנות השמונים, ושיוו לו מראה של מישהו שלא הצליח להחליט אם הוא יוצא לצוד או הולך לעבודה.

וככה הוא התלבש למסיבה.

"את בטח קלרה המפורסמת," אמר ג'ון ואחז בידי. לרגע הוא נראה כמי שאינו יכול להחליט אם לנשק אותה או ללחוץ אותה. התוצאה הייתה לחיצה רפה ומיוזעת. אולי ג'ון שווה הון ויש לו תואר, אבל הוא לא עשה עליי רושם של ביצועיסט מצליחן. "בל סיפרה לי עלייך המון. תואר במדעי החברה, נכון?"

"כן," רציתי למשוך ולשחרר את כף ידי, אבל לא הייתי בטוחה איך לעשות את זה.

"את רואה את עצמך כאימא תרזה הבאה?" שאל, שומט את ידו השנייה מעל לידינו האחוזות ברפיון. זה לא שיפר דבר.

"ואם אגיד שֶׁכּן?" שאלתי הייתה בוטה, ובל מצמצה בהפתעה ליד אחיה. לא היה אופייני לי להיות בטוחה בעצמי עד כדי כך, במיוחד ליד מישהו זר. אבל זו מי שהייתי בעבר, באוניברסיטה. עכשיו היה לי תואר מקולג' יוקרתי, ועבודה חדשה נחשקת. אני כבר לא מי שהייתי בעבר. אין מצב. לא בא בחשבון.

"את יותר מדי יפה בשביל להיות נזירה," אמר ג'ון. החזה שלו התנפח מעט כשהוסיף, "קיבלתי לא מזמן הסמכה בעריכת דין."

"מקסים," אמרתי בהיסח הדעת בעודי מושכת את ידי מתוך ידו. הבטתי לצידו השני של החדר. "תסלח לי, אני רואה..."

ברחתי לתוך ההמון לפני שבל תספיק למצוא כומר שיאשר את האירוסין, וציינתי לעצמי שאני ממש חייבת לדבר איתה בעניין ניסיונות עתידיים לשדך לי מישהו. בל הייתה אמנם בחורה משכילה, אבל משפחתה הציבה אותה על המסלול המהיר לנישואין — תוצאה ארכאית למדי של היותה בעלת תואר אצולה. אולי היא ניסתה להתנגד לניסיונות האלה, אבל נראה היה שהיא די שמחה לשתף איתם פעולה, במיוחד מאחר שהארוס שלה היה חביב על בית המלוכה. אבל אני לא יכולתי לדמיין את עצמי כאישה נשואה, וגם לא רציתי להיות, במיוחד מאז דניאל. המסלול הקרייריסטי התאים לי יותר. בטוח יותר, מספק יותר, והרבה פחות בעייתי.

ההמון בלע אותי כשנמלטתי ובכך הגן עליי מפני שידוכיה של בל, אבל בה בעת הפך את היציאה החוצה לדבר כמעט בלתי אפשרי. כשהצלחתי סוף-סוף להידחף ולצאת אל המסדרון, ליבי דהר. קרסתי כנגד הקיר ושאפתי אוויר לריאותיי תוך כדי משיכת שולי השמלה השחורה הקטנה שלקחתי בהשאלה מבל, למרות מחאותיה שהשמלה קודרת מדי. זה היה אחד הפריטים היחידים בארון הבגדים שלה שהתאים לגילי. ארון הבגדים שלי היה שונה לגמרי משלהּ, וכלל מכנסי ג'ינס וסוודרים וכמה חליפות מחויטות יפות. בל נראתה לרוב כמו כוכבת קולנוע, ונהנתה לחשוף את עורה כמו גם את עושרה. אבל שאר המלתחה שלה הייתה מורכבת מחליפות ערב שנראו כאילו נגנבו מהמלכה-האֵם עצמה. היה לי מזל שמצאתי את השמלה הזאת, אף על פי שחשדתי שהיא נקנתה להלוויה.

ניחוח אקזוטי חריף ריחף לעברי, מדגדג את נחיריי. הוא ממש לא התאים לבניין הישן והמחניק שנאסר לחלוטין לעשן בו, אפילו בחדר שנקרא עכשיו באופן בלתי הולם "חדר העישון". מסתבר שהיה מי שבניגוד אליי לא ראה את השלטים ששמו בכל החדרים. הרמתי את מבטי, מבינה מעט באיחור שנוכחות העשן אומרת שאני לא לבד, וידי נשלחה אל החזה כתגובה אוטומטית בלתי רצונית כשהבחנתי בו. אין עשן בלי אש, ואלוהים אדירים — הוא היה לוהט...

האיש נשען על דלת שנפתחה אל מרפסת, סיגריית ציפורן דקה תלויה ברישול משפתיו המפוסלות שהתעוותו לחיוך משועשע. פניו היו אפופים צללים שהוטלו על ידי האור שהסתנן מאחוריו פנימה, אבל יכולתי להבחין בקו המִתְאר של הלסת החזקה שלו ובקמצוץ מהכחול שבעיניו. מה שראיתי הספיק לי כדי לדעת שהוא אחד מאותם גברים עשירים ועוצמתיים שבל דיברה עליהם. לכך היא התכוונה בהצהרותיה הקודמות. הוא הקרין זאת — עושר וסמכותיות וגבריות — וגופי הגיב לזה, רגליי הבוגדניות פוסעות ומתקרבות אליו. כעת יכולתי לראותו טוב יותר, וגיליתי מאפיין נוסף — הוא היה גם נאה, וזה היה ממש לא הוגן.

פניו היו מהסוג שיכול לגרום למלאכים להתייפח ולאֵלים לצאת למלחמה. תווי פניו החדים והמפוסלים, שהובלטו על ידי עורו הזוהר, עוררו מראות של חופים רחוקים שטופי שמש. שערו הכהה לא היה תוצאה של הצללים שאפפו אותו. הוא היה כמעט שחור, ומראהו הפרוע והמרושל גרם לי לדמיין את ידיי נשזרות בו. להרף עין ראיתי בעיני רוחי איך אני אוחזת בשערו כשגופי נצמד אל גופו.

קחי את עצמך בידיים, פקדתי על עצמי. עבר לא מעט זמן מאז שקיימתי יחסי מין, אבל זה פשוט מביך להגיב ככה למישהו זר, גם אם אינו יודע מה אני חושבת. העיקול המתנשא אך מפתה של חיוכו רימז, כמובן, שהוא יודע בדיוק מה אני חושבת. אבל החיוך נעצר בעיניו הרושפות בפראות. הרגשתי את הרעב במבטו החודר כאילו היה זה הרעב שלי עצמי, ותשוקתי כיווצה את בטני. אני חייבת לשמור ממנו מרחק. יכולתי לחוש זאת.

וגם, כל העניין הזה של עישון במועדון הבנים העיד על זלזול בחוקים באופן כללי. או באנשים אחרים.

"אני לא חושבת שמותר לעשן כאן," אמרתי. נשמעתי כמו סנובית מתנשאת, אבל נמאס לי שהמיוחסים מכופפים את החוקים מתי שמתחשק להם, ומשהו באופן שבו הביט בי, רמז שהייתי בשבילו לא יותר מאשר חפץ — צעצוע שהוא רוצה להשתעשע בו.

"קבלי את התנצלותי." חיוכו הזחוח לא הסתיר את החספוס המתורבת של קולו. "אַת מתכוונת להגיש נגדי תלונה על התנהגות בלתי הולמת?" הוא התרחק כדי להיחשב כעומד על המרפסת, כדרך עוקפת לציית לאיסורים. אבל הייתה לי תחושה שהוא עושה את זה רק כדי לרַצות אותי. לא התרשמתי שהוא מסוג האנשים שמפחדים לשבור כללים.

אמנם את עיניו כבר לא יכולתי לראות בבירור, אבל חשתי את צריבת מבטו החודר. זה בלבל והביך אותי. רגשותיי היטלטלו בין אי-נוחות להתרגשות נערתית. "לא הייתי רוצה שתסתבך."

הוא הסתובב לעברי, חושף שוב את תווי פניו המרשימים, ושפתיו התעקלו לחיוך זדוני שחשף שורה של שיניים מושלמות. "זה באמת לא רצוי."

סומק התפשט על לחיי בגל לוהט של מבוכה. רציתי למחוק בנשיקה את החיוך הזחוח מעל פניו, אבל גירשתי את הפנטזיה ממוחי. באור הוא נראה לי מוּכּר, כאילו כבר פגשתי אותו פעם. אולי חבר לספסל הלימודים מימי הילדות? אילו למד איתי בקולג', הייתי לבטח זוכרת אותו. אין מצב שלא הייתי שמה לב לעיני הכחול-קריסטל שלו או לרעמת השיער הכהה, שנעה על הגבול שבין השמרני לאלילי. גבר כזה — יפה תואר, עם כתפיים רחבות הלכודות בחליפה איכותית — לא הייתי שוכחת בקלות. אז איך יכול להיות שאני מכירה אותו — ולא יודעת מיהו? מבטי השתהה על צווארונו הלא-מכופתר ועל עניבתו המשוחררת, בעודי מדמיינת איך אני פורמת את שאר כפתוריו ומשחררת אותו מהם. המחשבה על כך גרמה לי לנעוץ את שיניי בשפתי התחתונה.

האם אני באמת מפנטזת על גבר זר לחלוטין — כשאני עומדת ממש מולו? אולי בכל זאת בל צודקת.

הוא זקף גבה כשהמשכתי לבהות בו, וגרם לי להסיט מייד את מבטי מרוב מבוכה על שנתפסתי בקלקלתי. סביר להניח, כמובן, שמישהו שנראה ככה רגיל שבוהים בו לעיתים קרובות למדי. עדיף שלא יֵדע שהוא בלבל אותי או שסביר להניח שהיה מצליח להיכנס לי לתחתונים... אף כי מן הסתם הוא ידע שהחיוך העקמומי שלו הופך אותו למפשיט-תחתונים מורשה.

"אני חושבת שכדאי שאזהיר אותךָ מפני הסכנות הטמונות בעישון." רציתי לנסות לגרום לו להרגיש קמצוץ מההשפלה ששטפה אותי, אך בה בעת הייתי נואשת להמשיך את השיחה. לא רציתי שילך.

"בובה, את לא תהיי הראשונה." אבל הוא כיבה את הסיגריה והשליך אותה לפח אשפה קרוב. התנועה הייתה חלקה ומלאת ביטחון, כאילו לא הייתה אפשרות שיפספס — כי העולם פשוט יזוז ויתאים את עצמו לצרכיו של הבחור.

התחושה שאני מכירה אותו הלכה וגברה, והוא — יהיה מי שיהיה — השתעשע על חשבוני. "אנחנו מכירים?"

"אני חושב שהייתי זוכר אותך," אמר. עיניו ריצדו כשדיבר, והאנרגיה המגנטית המתעצמת שלהן שלחה רטט שהרעיד את גופי. "סביר יותר להניח ששמי הולך לפניי..."

"אז אתה רודף נשים?" שאלתי. לא אופתע אם זה נכון.

"משהו כזה," ענה, ובדבריו הייתה רמיזה עבה. "מה יש לבחורה אמריקאית לחפש במקום הסנובי העתיק הזה?"

התכווצתי מייד בהתגוננות מסוימת, כמו שבדרך כלל קורה לנוכח אמירה מסוג זה. אבל הייתה לי תחושה שהוא אינו מתנשא, אלא פשוט סקרן, לכן אילצתי את עצמי לחייך. "למעשה אני אזרחית בריטית. אף על פי שגדלתי בארצות הברית. אימא שלי אמריקאית. היא פגשה את אבא שלי כשהוא למד בברקלי."

תפסיקי לספר לו את סיפור חייך, נזף בי הקול הקטנטן והדוחה שמתח עליי ביקורת לאורך כל שעות היום.

"ואפילו בת קליפורניה," אמר הזר. "קשה לי להבין איך מישהו יכול להעדיף את לונדון הגשומה והישנה על פני חוף הים."

"אני אוהבת את הערפל." זו הייתה האמת, אבל העובדה שהודיתי בכך גרמה לי להסמיק. זו הייתה סיבה מטופשת, אבל הוא הִטה את ראשו, כאילו סוקרן.

צעדתי לעברו צעד אחד, והושטתי את ידי. אולי ציפה להיכרות רשמית לפני שהוא מודה באשמה. "אגב, שמי קלרה בישופ."

"נעים להכיר, קלרה בישופ." ידו אחזה בידי, וללא שמץ היסוס הרים אותה בזריזות אל שפתיו. נחשול חשמלי חלף בינינו, האוויר בחדר התפצח, והתחושה חלחלה לעורקיי והתפשטה בי עד כדי סחרחורת. התשוקה זרמה בדמי ויצרה שלולית בבטני.

רציתי להתרחק. לא, הייתי חייבת להתרחק.

דבריה של בל הדהדו בראשי. ובכל זאת לא רציתי שיפסיק לגעת בי. רציתי להימס לתוכו ושקלתי זאת ברצינות כשאישה יפה, בלונדינית, הילכה אל המסדרון ונעצרה לבהות בנו.

הייתי צריכה למשוך ממנו את ידי כדי לנתק את החיבור החשמלי שזמזם בינינו, אבל כשהשתחררתי מאחיזתו הוא לפת את זרועי ומשך אותי אליו בגסות. שפתיו מעכו את שפתיי בלהיטוּת שחשבתי שקיימת רק בסרטים. זרועות חסונות נכרכו סביב מותניי, התהדקו ברכושנות וערסלו את גבי. היה לו טעם של ויסקי וציפורן, של לילות פרועים והתהוללות חסרת-מעצורים, ושפתיי נפשקו אינסטינקטיבית כשלשונו החליקה אל תוך פי. נשיקתו הייתה כוחנית — שולטת — והרגשתי שאני מאבדת אחיזה ומתמסרת לשליטתו, נותנת לגופי להתאים את עצמו אל גופו בעודי מתמוססת מהלהט של חיבוקנו.

לשונו רפרפה בעצלתיים כנגד שיניי, ופי התרחב לכבודה. הוא נענה, תחב את לשונו עמוק יותר, משך את לשוני אל תוך פיו ולכד אותה ביניקה נינוחה. רגליי התקפלו תחתיי וגופי עמד להישמט אל הרצפה, אך הוא הצמיד אותי קרוב אליו ותמך בי בגופו המוצק. ידו החליקה ממותניי אל שיפולי גבי. המחווה האינטימית עוררה אותי מחדש ואצבעותיי נשזרו בשערו הרך כשנאחזתי בנשיקה, בטוחה שאפסיק להתקיים ללא גופו הלחוץ אל גופי.

לבסוף שחרר אותי, מהר מדי, אף כי ידו נשארה מונחת בשיפולי גבי. כמעט מעדתי, אך הוא אחז בי וייצב אותי, כמו צפה מראש את תגובתי. כמובן, גבר שנישק כך ידע, מן הסתם, לְמה לצפות. לא יכולתי להימנע מהמחשבה שראוי היה כי תוצמד אליו תווית:

זהירות! מכיל חומר מגרה בצורה קיצונית.

גופי השתוקק לחוש את טעמו בעודי מחפשת בפניו רמז לסיבה לנשיקה הזאת, אבל בעיניו ראיתי רק תשוקה גולמית יוקדת. נשימתי נעתקה, ולרגע ניטלה ממני יכולת הדיבור.

"למה?" השאלה נפלטה מפי — והכילה חשיבה בקול והאשָמָה במידה שווה.

"המניעים שלי לא בדיוק אביריים," התוודה, ושמט את ידי. הצטערתי שכך עשה. רעד עבר בי לנוכח אובדן המגע. "האישה הזאת היא שגיאה איומה-במיוחד שעשיתי."

"נישקת אותי כדי להתחמק מאקסית שלך?"

"לא הייתי קורא לה אקסית שלי, אבל קבלי את התנצלותי בכל אופן." לא היה בדבריו אפילו גרם אחד של חרטה. עיניו נעשו צוננות, והאש הכחולה היוקדת התקשתה כעת והפכה לאבן ספיר. הוא עשה צעד לעברי, אבל אז היסס וסובב את גופו לעבר המרפסת.

הרגשתי מרוקנת מהשינוי שחל בהתנהגותו. הבנתי מייד שרציתי שישוב לנשק אותי — וידעתי שפניי מסגירים את תשוקתי. השתתקנו, ואף כי הוא לא נגע בי שוב, ליבי המשיך לדהור כמו חיה כלואה המנסה לצאת לחופשי.

"ברכות על התואר," אמר.

מצמצתי לנוכח שינוי הנושא, ונזכרתי היכן אני נמצאת ומדוע. העולם נמוג כשהוא נגע בי, ורק עכשיו נזכרתי שלא ידעתי דבר על הגבר הזה שיכול היה, אילו רצה בכך, להצמיד אותי אל הקיר ולהתעלס איתי. "גם אתה סיימת תואר?"

ידו כיסתה במהירות את פיו, אבל הספקתי לקלוט את החיוך הזחוח ההוא חולף שוב על פניו. "אני בחרתי במסלול קריירה שונה למדי. אנחנו משחקים 'עשרים שאלות'?"

"אתה מוכן לומר לי מי אתה?" שאלתי.

"בובה, אני חושב שהרעיון הוא שתגלי את זה בעצמך," קרץ.

כיווצתי את עיניי, שפתיי עדיין עקצצו מזיכרון נשיקתו. אם זה מה שהוא רוצה, גם אני יכולה לשחק את המשחק הזה.

"בחרת במסלול קריירה שונה? אבל אתה כאן—" החוויתי בידי סביב המקום שהיינו בו "— במועדון יוקרתי, אז או שאתה מלצר לבוש בהידור או שאתה ממשפחה עשירה?"

חיכיתי שיענה, אבל הוא נענע את ראשו ונופף את אצבעו לעומתי. "זאת לא הייתה שאלת כן או לא."

"אם אתה לא רוצה לשחק..." משכתי בכתפיי והבטתי בגניבה אל האולם שמאחוריי.

"אני פשוט רוצה לשחק לפי הכללים, אלא אם כן את מעדיפה שאני אשאל אותך," הציע.

בלעתי את הגוש שעלה בגרוני והתאמצתי להשתלט על גופי. "אתה ממשפחה עשירה?"

"אפשר לומר," ענה במשיכת כתף.

"כן או לא," דחקתי בו.

"כן," אמר, רכן קדימה ואחז באצבעותיו קווצה משערי. "עכשיו תורי?"

"עדיין לא שאלתי את כל עשרים השאלות," לחשתי, מודעת לקִרבתן של שפתיו.

"אל תבזבזי את כולן בבת אחת," יעץ לי, ותחב את קווצת השיער מאחורי אוזני בעודו מדבר. "כדאי להשאיר מידה של ציפייה."

"אתה כבר יודע מי אני," הזכרתי לו.

"אבל יש המון דברים שהייתי רוצה לדעת עלייך," הבל נשימתו החם ליטף את צווארי, מלווה את דבריו. "ואני מת לשמוע אותך אומרת כן."

"ואם התשובה היא לא?"

"האמיני לי, זאת לא התשובה." שפתיו התחככו בסנטרי. עיניי נסגרו מעוצמת התחושה המחוספסת של זיפי-אחר-הצהריים שלו על עורי העדין.

הוא נסוג, ואני בלמתי התנשפות שאיימה להימלט מפי מרוב ערגה, וסידרתי את שמלתי באדישות מדומה.

"שאלה אחרונה," אמר, "ואז נראה אם תצליחי לנחש."

ניסיון אחד אחרון לגלות מיהו, ולא הייתי קרובה יותר לתשובה מאשר כשנפגשנו. וכעת גופי זִמזם מרוב תשוקה, מסיח את דעתי ממטרתי. הייתה רק דרך פעולה אחת אפשרית. הייתה רק שאלה אחת שיכולתי לשאול.

"מי אתה?" שאלתי, בניסיון לחשוף אותו.

הוא הניד בראשו והגה ללא קול את המילים כן או לא. ברור היה שאין לו שום כוונה להיות פחות מסתורי, גם אחרי שהשתמש בי כדי להתחמק מהאקסית שלו. הייתי כלי משחק נוח, והמחשבה שלחה בגופי גלים של בושה. לא האמנתי שאוכל להרגיע את ליבי הדוהר אם אשאר קרוב אליו.

הייתי בטוחה שלא דמיינתי את ההתרגשות המחשמלת שהייתה בנשיקה ההיא. הייתי בטוחה באותה מידה שגם הוא חשק בי. פי יָבַש מהמחשבה על כך. נזכרתי בדבריה של בל על התמזמזות עם גבר עשיר ועוצמתי, והכרחתי את עצמי להתעלם מפעימת הכאב שטיילה בכל גופי. אני לא מעוניינת שגבר יזלזל בי ככה. אני מסרבת לתת לזה לקרות.

"אני צריכה לחזור," אמרתי. הייתי חייבת לזוז משם לפני שנוכחותו הלוהטת תהפוך אותי מול עיניו לשלולית של תאווה.

הוא הנהן, ועיניו היוקדות שילחו בגופי אש, אבל הפעם לא היו אלה לחיי שבערו. "אני מקווה לפגוש אותך שוב, קלרה בישופ."

הוא לא חיכה שאצא, אלא נעלם אל המרפסת ונגוז כְּלֹא היה. רק כשיצא לגמרי מטווח ראייתי ושחרר אותי מהשפעתה המשכרת של נוכחותו, עלתה בי ההכרה שהתנשקתי עם גבר שלא ידעתי את שמו.

ורציתי לעשות את זה שוב.