הסאגה המלכותית 2: כבוש אותי

 פרק 1

רחוב פורטובלו המה מפעילות שעות הבוקר המוקדמות. סוחרים סידרו דוכנים עמוסים ובעלי החנויות שטפו את מדרגותיהם. סביבי החלה השכונה המוכרת והחמימה לגלות סימני חיים, מתעוררת ליום חדש. אבל הייתי לכודה בסיוט. העולם עדיין הסתובב על צירו, אבל אני לא יכולתי לעכל את ההתנהלות השגרתית, היומיומית של חיים נורמליים, יותר משהייתי מסוגלת להבין את מה שקרה. חזי התייסר בכאב הדוקר של לב שבור. אתמול הגעתי לכאן בציפייה לדבר אחד בלבד: סגירת מעגל. השגתי את זה. לפחות, כך חשבתי לעצמי. אבל עם כל צעד שהרחיק אותי מאלכסנדר, התקשיתי יותר לנשום. ריאותיי הפכו לעופרת יצוקה, לא מסוגלות לשאוף את אוויר הקיץ החמים. חולשה אחזה בברכיי שבקושי נשאו את משקלי.

לא הייתי מסוגלת להיות סודו של אלכסנדר. סירבתי להיות. אבל לאחר שחתכתי, הרחקתי אותו מחיי, הרגשתי כאילו עקרתי את ליבי מקרבי והשלכתי אותו מאחוריי. חיים ללא אלכסנדר לא נראו לי אפשריים. חיי שקר איתו היו מסוכנים מדי. למה לא לבחור בחיתוך נקי עכשיו, במקום פעם אחר פעם להישבר לרסיסים עקב סודות, רכילות ושקרים? עשיתי מה שהייתי צריכה לעשות, אבל העובדה הזו הייתה נחמה עלובה.

ומעבר לכך, אני נטשתי אותו. מה שהציע לי לא היה חיים — לא חיים אמיתיים. הוא היה מסוגל לראות זאת בכלל? אולי זה הוכיח לי שרגשותיו כלפיי היו עמוקים כמו אלו שהרגשתי כלפיו. אך במקום להראות לו שאני אוהבת אותו, עזבתי. איך יכולתי לעשות משהו אחר כאשר הוא מנע ממני אפילו את החיזוק שיכלו להעניק המילים? הוא היה אמור להתחתן בנישואין פוליטיים. מצופה ממנו לשלוט במדינה הזאת.

אף אחד מאיתנו לא ציפה להתאהב.

עכשיו הרסנו זה את זו.

ההכרה הלמה בי, ואני כשלתי ונפלתי כנגד חזית הלבנים של חנות עתיקות. איך אשרוד את אלכסנדר?

הכאב העמום שהתפשט בגופי התעצם ליגון עמוק. הצריבה בגרוני התפרצה בשטף דמעות זועמות שניגרו ללא שליטה במורד פניי. לא טרחתי לנגבן גם כשהעדויות ליגוני נִקוו על ריסיי וטשטשו את ראייתי.

לא משנה. לשום דבר אין משמעות.

העזתי לאהוב אותו למרות הסיכון. הוא הזהיר אותי. הזהרתי את עצמי. לא נכנסתי למיטתו בעיוורון, אבל גם לא ציפיתי ליותר מסטוץ. הייתי נמהרת, ועליי לשלם בליבי.

נתתי לו את גופי, והוא לקח את נשמתי.

ואז הוא עמד שם, ניצב מולי כשאותו כאב מנצנץ מעיניו הכחולות היפות. כל סנטימטר בגופי השתוקק להתקרב אליו, להצטנף בין זרועותיו ולהקל על הצורך הכואב שחשתי. הרגשתי שאף הוא זקוק לניחומים, וידעתי שאני היחידה שמסוגלת להעניק לו שלווה. עצרתי בעצמי גם כשדמעותיי זרמו ללא מעצור.

״את לא יכולה לעזוב קלרה, בואי איתי בחזרה," ציווה, אבל אי־הוודאות ניכרה בדרישה ובחובה ארבה השאלה, כה זרה לשפתיו המושלמות. אלכסנדר לא היה הססן. הוא לקח מה שרצה ללא ויכוחים. חלקית מאחר שהיה יורש העצר של אנגליה, אבל גם משום שהקרין סמכות טבעית פראית, כמעט ראשונית. הוא לא נתן דין וחשבון לאיש ולא היה אדם ששואל שאלות. אבל עכשיו הוא עמד מולי ועשה את הדבר היחיד שלא הצלחתי אפילו לדמיין.

מצמצתי כנגד ים הדמעות שערפל את ראייתי ובלעתי אותו בעיניי. נשימתי חרכה את גרוני מעוצמת הלהט שהבליח מעיניו, כחול כחוד שלהבת. שערו שגבל בשחור עדיין היה פרוע מאצבעותיי שנאחזו בו כשזיין אותי ללא רחם לפני שעות מספר. האם שפתיו המלאות, המפוסלות נצמדו לשפתיי לפני זמן רב כל כך? הרגשתי כמו חלף נצח מאז חשתי את מגען הרך והאיתן — מאז החליקו בין רגליי, מותירות נשיקות שהבטיחו כי הנאה רבה יותר מצפה לי. אבל מה שחמס את נשימתי לא היו פניו האלוהיים או הפגיעות הגבולית שהתחבאה בפקודתו.

הוא עמד בסנדלים ובג'ינס משופשף שנתלה נמוך על מותניו, אבל בחפזונו להגיע אליי הוא לא טרח להצטייד בחולצה. הגוף שהרחיק ממני זמן רב כל כך — הגוף שבעיניי היה יפה להפליא — הוצג במלואו, כולל הצלקות המכוערות של עברו. מחמת הבושה הוא הסתיר אותן עד שדחפתי אותו לחשוף את עצמו בלילה שבו שנינו חצינו את הגבול. עכשיו הוא היה כאן, תובע ממני יותר. למרות נימת קולו ידעתי את האמת. הוא היה נטול הגנות כמוני, מדמם לעיניי כשסיכן הכול כדי להחזיר אותי.

אהבתי אותו עוד יותר בשל כך. זה לא שינה דבר. לא יכולתי להרשות לזה לשנות.

"אני לא יכולה, אלכסנדר." חיוורות וחלולות נפלטו מילותיי משפתיי כהבטחה ריקה. בכל פעם שסירבתי לו, נשברתי יותר, ליבי התנפץ למיליוני רסיסים עם כל דחייה, ולא האמנתי שיחלים אי־פעם.

"לא בא בחשבון." הוא התקרב אליי מהר כל כך עד שראשי הסתחרר. ככל שגברה קרבתו אליי התקשיתי יותר לחשוב, גופי הבוגדני נמשך לעצם נוכחותו עוד לפני שהספקתי להיאבק באינסטינקטים הבסיסיים שלי. זרועותיו לפתו את מותניי בפראות כשמשך אותי אליו בגסות. פטמותיי התקשחו כחרוזים מתחת לחולצתי כשנצמדו אל חזהו החשוף, ואיברי פעם בעוז, עדיין מלא בו. גופי נכנע ללא מילה, נואש להילקח. אלכסנדר היה הסם שלי והייתי חסרת אונים, לא מסוגלת למנוע אותו מעצמי. השתוקקתי אליו — לשונו הבלתי־נלאית, הזין המוצק שלו ויותר מכול השחרור שבשהות תחת שליטתו. "את שלי קלרה, אינך יכולה להיאבק בזה, את שייכת לי."

אפילו כשטען לבעלותו עליי ולמרות ירכיי הנצמדות אליו, הן יודעות היטב את משמעות ההשתייכות לאלכסנדר, לא יכולתי להתעלם מהאמת. "אבל אתה לא שייך לי."

"לעזאזל, ממש לא נכון," נהם. "כל שאני יכול לחשוב עליו זה להיות בתוכך, כל כוח האיפוק שלי נדרש כדי לא לזרוק אותך על כתפי, לסחוב אותך הביתה, לדפוק אותך עד שיכאב לך אפילו ללכת, לדפוק אותך עד שתביני שלא אתן לך ללכת — לא בלי מאבק."

נענעתי בראשי, מתרחקת ממנו. עצבותי הופכת לזעם מלובן מחום. "תגיד לי שלא אהיה הסוד הקטן שלך, תגיד לי שאני יותר מזיון טוב, אלכסנדר, תגיד לי שלא משנה מה יקרה — לא משנה מה אביך יחשוב, או מהן הדרישות המתחייבות ממוצאך רם המעלה — אתה שייך לי."

בתנועה אלימה העביר אלכסנדר את אצבעותיו בין שערותיו, המתח מרצד על לסתו הקפוצה. "זה קצת יותר מסובך."

"זה פשוט לגמרי," הצלפתי חזרה ושילבתי את זרועותיי בחוזקה כנגד חזי, מנסה להקים מחסום בינינו. עדיין התאמצתי להחזיק את גופי תחת שליטתי העצמית. "זה מסובך בדיוק במידה שאתה מסבך את זה."

"אמרתי לך שהמלכותיים דפוקים," אמר, והמלים נאמרו בסלידה. "ואני דפוק מספר אחת."

"תחליט בעצמך מי אתה באמת." מילותיי היו נחרצות, אבל לא יכולתי להסתיר את התחינה בקולי. "אתה לא רואה שיש לך ברירה?"

הוא צחק, אבל לא ניכר על פניו ולו שמץ שעשוע. "את לא רואה שאין לי?"

חישלתי את עצמי, ידעתי מה נזקק לשמוע — עם מה היה עליו להתמודד — וידעתי שאמירת המילים הללו תפגע בי עוד יותר כעת, במיוחד כשליבי הפצוע עדיין דימם. "אני אוהבת אותך, אלכסנדר."

האש בעיניו הצטננה והוא פסע לאחור. צפיתי את התגובה, אבל היא צרבה למרות הכול. לבקש ממנו לומר זאת הייתה בקשה גדולה. לעזאזל, לצפות שיחזיר לי אהבה הייתה דרישה תובענית ביותר. ידעתי שהוא מחזיר, הרגשתי בזה באותה ודאות שחשתי לגבי רגשותיי. הצפייה בו כשנרתע לאחור הספיקה כדי להוכיח לי שזה לא יספיק לעולם.

"אני לא יכול, קלרה," אמר. נימת קולו לא הייתה עצובה, אלא קרה.

שפתיי רעדו כשהעצב דקר בעיניי. "אתה לא רוצה."

הוא הביט בי רגע ארוך, שריר רועד בצווארו לפני שפתח את פיו. "אני לא אומר."

"אז אני לא יכולה לחזור איתך." לא נאבקתי בזרם הדמעות המחודש. שנינו הודינו באמת. עכשיו לא נותרה ברירה אלא להמשיך הלאה.

המחשבה הותירה אותי קהת חושים, קפואה על מקומי, כאילו קוללתי. כשאלכסנדר כרך זרוע סביב מותניי ובאיטיות משך אותי אליו, לא התנגדתי. לא נותר בי כוח לגייס. הכאב פינה את מקומו לריקנות שהדהדה בתוכי. הרגשתי כאילו התהום משתרעת לפניי, מתפשטת מהשעות אל הימים ומהם אל השנים ומציפה את חיי בחידלון. בקושי הצלחתי לקלוט את הרעיון כשאלכסנדר הבריש קווצת שיער סוררת מעל פניי ותחבה מאחורי אוזני.

"בלתי נשלט," מלמל, והפעם היה עצב בדבריו.

"תפסיק לנסות," לחשתי. חיוך קלוש הבליח בזווית שפתיו, אבל נעלם כהרף עין. "אני כבר מתגעגע אלייך."

עצמתי את עיניי בחוזקה, הדמעות החמות דלפו. לא היה טעם להעמיד פנים שהכול בסדר. לא יהיה בסדר. החיים שלי לא היו אגדה, ולא יהיה שום באושר־ועושר־עד־עצם־היום־הזה. ידעתי היטב, גם כשפיו השתלט על פי.

פיותינו התנגשו בעוז, חושפים בבוגדנות דחיפות שהתפרעה בכל אחד מאיתנו. נותרו כל כך הרבה דברים שלעולם לא ייאמרו, ואני פתחתי את פי לפיו, והנחתי ללשונו לקחת את שלי — מאפשרת לו להשתלט עליי פעם נוספת. אחרונה. נשיקתו הציתה את דמי עד שעליתי באש. תשוקה מעורבת בפחד, וגם כשנצמדתי אליו, שלהבות התשוקה הלכו וסגרו עליי לאיטן עד שמצאתי את עצמי עולה בלהבות על המוקד. נאחזת בו, לפתי את כתפיו, ציפורניי חופרות בבשרו המוצק, מפוחדות מכדי להרפות. אחוזת חרדה ממה שחיכה לי בגדה השנייה, בתום הנשיקה. אבל הוא לא שחרר אותי, אפילו כששפתינו התנתקו, ונאבקנו לשאוף אוויר.

הבנו מה יקרה אם נשחרר. אלכסנדר הבריש נשיקה על מצחי ועצמתי את עיניי, מחפשת שביב אחרון של כוח שיאפשר לי לסיים את העניין. הוא היה שם, והחלק העצוב היה, שהכוח היה שם תודות לו. בגללו. בגללנו. הכוח נמצא במה שחלקנו. הוא העניק לי אותו.

הוא נתן לי את הכוח להתרחק. ראשו נשמט קלות כשצעדתי לאחור וכשהרים אותו שוב, הוא אמר רק שתי מילים.

"להתראות, קלרה." אלכסנדר הרים את ידו באוויר, וכעבור שנייה, רולס־רויס מצוחצחת החליקה אל המדרכה שלידנו. הוא פתח את הדלת וסימן לי להיכנס. לא שאלתי שאלות. רוח הקרב חמקה ממני, כוחי דעך.

החלקתי למושב האחורי בלי לומר מילה. הוא חייך חיוך שקט, שונה כל כך מהחיוך המתגרה והשחצן שבו התאהבתי, וסגר את הדלת.

נוריס לא דיבר. הוא הבין ללא הוראות מה מצופה ממנו, וכשהניע את המכונית והחל להתרחק, פנה אלכסנדר לעבר הבית שהיה יכול להיות שלנו. ללא שום היסוס. הוא פסע לעברו כאילו אין ברירה אחרת. הוא הבהיר שאין. אז בכיתי על ליבי השבור ועל הגבר השבור שלי כששב לאחור, פסע חזרה לעבר עתיד שלא נחלוק לעולם — ויצא מחיי.

הדלת נסגרה בשקט מאחוריי. אור הבוקר חדר דרך החריץ שנוצר במקום המפגש בין הווילונות, אבל אני הייתי בדרכי חזרה למיטה. המחשבה על התמודדות עם היום שעמד בפניי הייתה גדולה עליי. נזקקתי למצב של חוסר הכרה, אבל אפילו שינה לא תספק בריחה. אלכסנדר יבוא בעקבותיי גם לחלומותיי.

כשחלפתי על פני הספה היא החלה לרחוש חיים, ובל הישנונית התיישבה ושפשפה את עיניה. משערה הפרוע ומכנסי היוגה שלה ניכר שנרדמה כשחיכתה שאחזור הביתה. היא פתחה את פיה אבל שבה וסגרה אותו כשראתה את פניי. לא הייתי זקוקה למראה שתספר לי שעיניי אדומות ואפי גדוש ונוטף.

"הלכת לפגוש אותו." לא שאלה, פשוט ציון עובדה. קולה נעדר שיפוטיות. גם היא עשתה לא מעט טעויות בחיי האהבה שלה, וסביר להניח שלכן התגייסה לפעולה ללא מילה נוספת. בתוך שניות נכרכה השמיכה, עדיין חמה מגופה, סביב כתפיי.

ישבתי, קהת חושים מהלם, כשהיא קרעה לרווחה ומיהרה לטרוק את דלתות ארונות מטבח. היא מצאה קפה, העיפה מבט חטוף והשליכה את השקית חזרה למדף. "על הזין קפה, אנחנו צריכות משהו חזק יותר."

עדיין לא היה אפילו תשע בבוקר, אבל לא התווכחתי איתה. לא היה לי כוח. היא מזגה יין לבן והושיטה לי את הכוס. לקחתי ולגמתי בהיסח הדעת.

יכולתי לחוש את הסקרנות שהקשתה על בל להתאפק. היא השתוקקה לדעת מה קרה, ומהיכרותי עם החברה הכי טובה שלי, ידעתי שהיא עושה מאמץ עילאי להכיל את השאלות שבטח מתות להתפרץ החוצה. והיא הייתה חברתי הטובה ביותר, בדיוק בגלל זה. כל השאר, כולל אימי, לא היו מסוגלים להשתלט על עצמם. בל הבינה למה נזקקתי: זמן.

זמן לעבד את מה שקרה. זמן להתרגל לרעיון שאלכסנדר כבר לא היה חלק מחיי — שלעולם לא יהיה חלק מחיי. עכשיו... עכשיו, זה נראה בלתי אפשרי. כרגע, לא הייתי מסוגלת לקלוט איך העולם עדיין מסתובב סביב צירו.

בל הובילה אותי לחדר האמבטיה והתחילה למלא את האמבט. לא מחיתי. המשכתי להסתכל עד שחילצה את כוס היין מאצבעותיי. היא החליקה מידי ויבבה ניסרה בתוכי. מה עוד יילקח ממני? המחשבה לא הייתה רציונלית ולי לא היה אכפת. שום דבר לא נראה לי הגיוני. למה להיאבק? החיים שלי — החיים שרק לפני כמה שבועות הרגשתי שזה עתה התחילו — הסתיימו. מחר יהיה עליי להתחיל מחדש. מחר אצטרך לעמוד בפני מציאות שלא תכלול את אלכסנדר.

"היום, תבכי," אמרה בל בשקט, כאילו קראה את מחשבותיי.

היום אבכה, הסכמתי בשתיקה. אחליק לאמבטיה החמה שמילאה לי ואניח לדמעות לצנוח למים, אצלול למעמקי הליבה הגולמית, עד שאגיח פצועה, ריקה וחדשה — עד שאשטוף את הכאב. אבל אפילו כשהתכופפתי ונכנסתי לאמבט, ידעתי שלעולם לא אצליח לטהר את זיכרוני מאלכסנדר. הוא היה בדמי. מגעו הוטבע על עורי. אני שייכת לו, גם אם לעולם לא אוכל להשתייך למעגלו, יחד עימו.

"מחר יהיה קל יותר." בל ישבה על דופן האמבט, היא לא לחצה עליי לדבר איתה, פשוט ישבנו שם בשתיקה.

בנוגע למחר טעתה בל. לעולם לא יהיה קל יותר. ליבי נשבר גם לפני כן, אבל לא ככה. לאבד את אלכסנדר שבר משהו עמוק בתוכי — שבר את רוחי ואת נשמתי. מעולם לא נתתי את עצמי לאף אחד כפי שנתתי לו. לעולם לא אתן שוב. זה בלתי אפשרי. אהבה יפה ועזה כמו שלנו לא מתרחשת פעמיים בחיים. בן אנוש אולי מסוגל לשרוד אובדן כזה פעם אחת, אבל אינסטינקט ההישרדות שלנו לעולם לא יניח לנו להיות פגיעים כל כך שוב.

"כשתרצי לדבר, אני כאן." בל חמקה מהחדר, אבל היא תחכה ממש מעבר לפינה. לא היה לי צל ספק שתיתן לי את המרחב שנדרש לי כדי להחזיק מעמד, בעת שתישאר בסביבה קרוב ככל האפשר.

לעת עתה, נותרתי לבדי, שחררתי את מלוא יגוני והרשיתי לעצמי להרגיש אותו באמת. הוא קרע אותי, מתפרץ ושובר את ליבי עד שלא נותר דבר. כל שנשאר היה כאב חלול שישב בחזי והכביד על הנשימה. אפילו באותו רגע לא הייתי משנה דבר. הדבר היחיד שהייתי מסוגלת פחות לתאר לעצמי מחיים ללא אלכסנדר, היה לדמיין שמעולם לא היה חלק מחיי. אחיה על זיכרונות. אתקיים על הזיכרון כי לפני שהוא נכנס לחיי גוועתי ברעב בלי שידעתי זאת. קיבלתי את ההחלטה הנכונה. תוך זמן קצר לא הייתי מסוגלת לשרוד כשלבסוף בכל מקרה היה עוזב אותי מכורח הנסיבות. היום לא דובר במה שרצה ליבי; דובר בהישרדות. לרגע חולף הוא היה שלי. זמננו יחד היה קצר מדי, אבל ידעתי שהוא חייב להספיק.