הסגת גבול

1 הדרך לקראצ'י

בעוד הטבָּח טוֹוה מזימות נגדו התעורר דַאניש בגובה של כתשעת אלפים קילומטרים מעל לאוקיינוס האטלנטי. כשנמוגו קורי השינה הוא חזר לעיסוקו הקודם – התחבטות באותה החידה שהעסיקה את דִייָה: חלוף הזמן. איש משניהם לא יֵדע לעולם כי שניהם התחבטו בה בעת ובעונה אחת. הוא לא הכיר אותה. בקושי היה יכול לומר כי הוא מכיר את עצמו, בעודו תלוי כך מעל חשרת עננים כבדה שזהרה בגוני אדום וזהוב של השמש השוקעת שהתנודדה לצִדה. מתחתיו, נסתר מן העין, רגש האוקיינוס שחצה כבר פעם אחת לפני כן, בכיוון ההפוך. זה היה לפני שלוש שנים.

עשרים ואחת שעות קודם לכן עלה על האוטובוס של חברת פיטר פן בדרכו מהעיירה אמהרסט אל העיר ניו יורק. ליאם בא ללוות אותו. הוא אמר: "בשבילי עצם הנסיעה הביתה די מורטת עצבים, והבית שלי נמצא רק במרחק של כמה שעות."

ליאם לא נהג לשקוע בעגמומיות, ודַאניש הצטער שלא נפרד ממנו בברכה מעודדת יותר. "אתה נשמע כמו מלאך המוות המזוין."

דבריו העלו על פניו של ליאם חיוך סוסי. "אני מתכוון לומר שהנסיעה הביתה תיאלץ אותך להתמודד עם העובדה שהשתנית. תקשיב לעצמך. לפני שבאת הנה אף פעם לא קיללתָ."

"כן קיללתי. פשוט לא הבנת אותי." דַאניש דחק בו במרפקו בחיבה והצדיע בברכה.

"כתוֹב אם תוכל. אל תיעלם לי." ליאם נסוג לאחור כשעלה דַאניש לאוטובוס. "וחוץ מזה," הישיר מבט אל עיניו של דַאניש, "אני ממש מצטער, בנאדם."

בדרך לתחנת האוטובוסים של רשות הנמלים התפתלו המילים שאמר לו ליאם בין ענפי שיחי הקרנית שתחמו את הכביש המקשר בין המדינות, בין החצרות המרובעות של בתי הפרוורים הזרועות ארנבות וגמדונים מפלסטיק, בין החנויות שנשאו שמות כגון "החנות של אל בּוּם" ו"תן לחַיּוֹת", ובתוך היעילות הדייקנית של העלאת הנוסעים אל האוטובוס והורדתם. אל תיעלם לי, אמר הסבל המרושל שגרר את רגליו בעקבותיו אל טירוף רחוב ארבעים ושניים. אל תיעלם לי, קימט את מצחו נהג המונית שעצר דַאניש במחצית הדרך אל התחנה המרכזית "גרנד סנטרל". אל תיעלם לי, חזרו אחריו מכסי הביוב שרטטו מתחת לגלגלי המכוניות המהירות ביותר שראה דַאניש מעודו: מוסטאנג, וייפֶּר, ב.מ.וו., לקסוס. וכשהגיע לבסוף אל מסוף הנוסעים שלו בנמל התעופה קנדי, פנו טורי הנוסעים הכעוסים והחוו לעברו בידיהם, אל תיעלם לי. יש איחור של שתים עשרה שעות בטיסה!

קוּרַאם, הנוסע שקיבל את המושב שלצדו, חזר מהשירותים. הוא הצחין מִמֵי בושם שמחלקים בטיסה ומפינוקים אחרים. "די בסדר, למרבה המזל," הכריז בחיוך קורן. הוא התייחס לשיחתם הקודמת, שעסקה בשאלה אם אחרי שבע שעות טיסה יהיו השירותים במצב נסבל. בדרך כלל כבר בשעה הראשונה הם הופכים לביבים פתוחים בשמַים. האסלה מקיאה מקרבה גושים חומים, צהובים ואדומים, והדחת המים רק מפוררת את הגושים. סלילים של נייר טואלט גולשים מפח הזבל ומתפתלים סביב תאי השירותים, כאילו הנוסע שישב על מושב האסלה גילה לפתע את אמנות הגרפיטי. חיתולים משומשים גודשים את הכיור. אולם מי שעומדים בגבורה בעינוי הזה, להם מובטחת תמיד הספקה נדיבה של מי בושם.

"אני חושב שזה מתוצרת גיבנצ'י," המשיך קוּראם בעליזות וטפח על לחייו העגולות כדי להחדיר בהן את הבושם.

נראה שהוא שפך על עצמו בקבוק שלם, חשב לעצמו דַאניש, והרגיש כיצד חזהו מתכווץ. "אתה מתכוון להגיד שאתה חושב שזה היה מתוצרת גיבנצ'י."

במושב הקרוב למעבר ישבה אמו הקטנה של קוּראם שלא נזקקה לחברת אחרים, ורגליה היו משולבות בצורה מסודרת מתחת לקוּרטָה, הגלימה הארוכה שלה. בנהּ, שהיקף מותניו היה לפחות כפול משלה, רכן מעבר לדַאניש והצביע על השמש המקיזה על העולם גוני ארגמן. "כל כך יפה," הא הניד את ראשו לאות אישור. "אתה מקבל את הנוף הכי יפה."

האם זה היה רמז? האם עליו להציע להתחלף ולהיתקע בין כרס מתפוצצת לבין עיני אישה נוקבות? אין סיכוי. הוא הביט החוצה מבעד לחלון ואמר: "אי שם בעולם השמש רק מתעוררת עכשיו."

קוראם רכן עוד יותר והרים יד כאילו ביקש להצהיר: וואו! תאר לעצמך!

דַאניש בדיוק חשב לעצמו שיש בני אדם הנוסעים כל היום כולו ברכבת התחתית, שכן אין להם לאן לרדת. הוא התחיל ליהנות מאורך הנסיעה שלו. הוא חשש מהנחיתה.

האם אביו הרגיש כך באחד הימים בנסיעותיו הרבות סביב העולם? האם התיירא לחזור אל אשתו ואל בנו? האם זה מה שהנסיעות גורמות לאדם? דַאניש לא ידע. רק לפני שלוש שנים הפך לנוסע, אך מיד קורקע: לימודים, שיעורי בית, עבודה, חברוֹת. ועכשיו הוא שוב מיטלטל. עוד אחת עשרה שעות יוכל לקבל את כל מה שהשאיר מאחור. לא, לא הכול. לא את אביו.

למטה בקראצ'י נערך עכשיו הקוּל, טקס האשכבה. ייתכן שרוח אביו שוכנת אי שם בין ענני הארגמן ותחלוף דרך המטוס הזה. המטוס, באורך שני סנטימטרים וחצי, ריחף בדיוק במרכזו של האוקיינוס האטלנטי על הצג הלווייני. גם דַאניש נמצא בתוכו. הוא היה יכול לנופף לעצמו לשלום. הוא עשה זאת.

קוּראם הרים את מבטו וחייך בשמחה. הוא היה שקוע באושר בהמוני הגדג'טים המתוחכמים שקנה בארץ שהותירו מאחור: דיסקמֶן, משחק נינטנדו נישא, טלפון נייד, מחשבון מדבר. הוא הדגים בחמימות את נפלאותיה של כל המצאה. המחשבון המדבר שיעשע אותו במיוחד, ולכן לחץ דַאניש על קלידי המספרים וקול עמוק הכריז אותם ברצף למען כל מי שהיה רפה שכל מכדי לקרוא אותם בעצמו:א־לף־תשע־מ־אות־תש־עים־וש־ת־יים־פ־חות־א־לף־תשע־מ־אות־שמו־נים־ו־ת־שע־ש־ווה שלוש.

"יופי," חייך דַאניש, "אני שמח שעוד מישהו יכול לאמת את מספר השנים שלא הייתי בבית."

שכנו הציע לו את הדיסקמֶן ואוסף תקליטורי כיס. רוב התקליטורים הכילו מוזיקת קַנטרי, אחדים מוזיקת פופ ואחד מהם ראפ. תחילה הוא דמיין לעצמו את קוּראם בבגדי קאובוי, אחר כך מתנועע בקצב עם מדונה, ואחר כך מעליב בגסות בני זונות מטומטמים. הוא צחק. אל תיעלם לי. מוזר. טוב, קוּראם בתחפושת לא צריך להיראות מוזר יותר מיאפים אמריקנים המזמרים הַארי קרישנה או מתופפים על סיטאר כאילו היה כלי הקשה. גם לא מוזר יותר מבֶּקי שהזמינה אותו למסיבה מכיוון שגרם לה להיראות אתנית. "החברים שלי חושבים שהגיע הזמן להכניס פנים אקזוטיים לחוג שלנו," הסבירה בשוויון נפש. לא מוזר יותר מהֶתֶ'ר וחברותיה שרקדו סביב יבולי התירס כדי לזמן את אֵלת האדמה, "בדיוק כפי שעשו האינדיאנים באמריקה." היא הייתה אתאיסטית. בעיניה הייתה האמונה הדתית שלו בחזקת קנאות. היא לא ידעה להסביר את מקור שם המדינה שנולדה בה, מסצ'וּסטס, אבל הבינה היטב את האינדיאנים הללו.

"אתה בחרת?" שאל על תקליטור הראפ של אייס־טי.

"אוה, לא, של האחיינית שלי. היא אמרה שזה טוב מאוד ואני אוהַב." ולאחר הרהור נוסף הוסיף: "אימא שלי ואני ביקרנו את בּהַאי ג'אן באמראִיקה. יש לו עסק. מצליח מאוד."

"איזה עסק?" שאל דַאניש. אבל קוּראם, שהיה שקוע בצעצועים שלו, לא השיב.

הצג הלווייני הראה את דַאניש יושב בתרמיל האפונה דואה מעל מפרץ ביסקַיָה. הוא הביט מבעד לחלון, אבל היה חשוך מדי, ולכן נאלץ הוא עצמו בגודל טבעי להאמין להוא עצמו המיניאטורי.

אביו טס בדיוק מעל לחוף הזה לפני תשע שנים לכינוס רפואי בעיר נאנט בצרפת. את השעה האחרונה שם בילה כמו תמיד כאשר נסע לבקר בחוף כלשהו: הוא סרק את שפת הים וחיפש קונכיות וצדפים לאוסף של דַאניש. הוא לא מצא הרבה: כמה מינוליות, צלחיות וקונכיות של חופיות. האוצרות האמתיים הגיעו לאחר מכן, כשנסע למקומות חמים יותר באוקיינוס השקט. דַאניש ענד אחדות משכיות החמדה הללו סביב צווארו. הוא נהג לסחרר אותן בתנועה שננסי דימתה אותה לתנועתה של אישה המשחקת בשערה. את הקונכיות הגדולות יותר השאיר בקראצ'י. בעוד כעשר שעות יוכל לראותן שוב. המחשבה הציפה אותו אושר רב יותר מהסיכוי לחזור אל כל דבר אחר בבית, אפילו אל אנוּ. זה הפחיד אותו. הוא יחזיק בקונכיות שלו בבית ששוב אינו מחזיק את אביו, ויחזיק ביד אמו בפעם הראשונה מאז התאלמנה. הוא חשש שתיתלה בו.

הוא משך במחרוזת. אמו של קוּראם, בפנים מקומטים כשקית נייר משומשת, רכנה מעבר לקוּראם וקראה בקול שהצדפים משמיעים מוזיקה יפה. דַאניש התיר את המחרוזת והגיש לה אותה כדי שתוכל לבחון אותה. שפתיה הדקות והמחורצות של האישה התכווצו והשתרבבו בשעה שמיששה את הצדפים כאילו זו הייתה מחרוזת תפילה.

כאשר נעצרה על קונכייה חרוטית הנראית כחַט של פיל סיפר לה דַאניש על צוללן שהוכה בשיתוק מעקיצתו של חרוט הוד־הים, שצורתו הייתה זהה לצורתו של החרוט הכתום שחיככה. הוא ריחף בעלטה בעומק עשרים מטר מתחת לפני המים וידע כי לעולם לא יצליח לשחות בעצמו חזרה אל החיים. כאשר נמצאה הגופה היה מְכל החמצן ריק לגמרי. דַאניש ניסה לדמיין את האימה שחש אדם התקוע בתוך מי ים כהים וקרים בלא אוויר. זה כמו אדם הצופה בעצמו הולך ומצטמצם, חשב לעצמו. כאילו שהגוססים מסוגלים לראות את גורלם: הוא עשוי להתכווץ בידיהם לכדי חרוט באורך חמישה סנטימטרים. הוא הצטמרר ותהה מה ראה אביו בשעתו האחרונה.

האישה הנהנה בתבונה. אצבעותיה נכרכו סביב כל קונכייה, וחריצי גופה חיפשו חריצים חדשים שלאורכם יוכלו להחליק.

הוא הציע לה שמות. "את הקונכייה שנראית כאילו היא סדוקה אבא שלי מצא ביפן. זאת קונכייה מסוג דפנית. השתיים העדינות, הוורודות האלה הן סולמיות יקרות. פעם הן היו נדירות כל כך עד שהסינים נהגו להכין קונכיות מזויפות מדבק אורז ולמכור אותן במחיר עתק. אבל עכשיו הזיופים נדירים." דַאניש קיבל במתנה את השתיים – קונכייה אמתית וקונכייה מזויפת. הוא ביקש מהאישה לנסות להבחין ביניהן.

היא חייכה אבל סירבה לשתף פעולה. השמות של דַאניש והסיפורים שלו לא עניינו אותה במיוחד. היא הסתפקה בכך שהקונכיות היו נעימות למגע והשמיעו מוזיקה נפלאה. אחרי שחיככה כל אחת מהן החזירה את המחרוזת ושאלה במפתיע: "מה אתה עושה באמראִיקה?"

"אני לומד."

"אתה הולך להיות רופא או מהנדס?"

"המממ. אני לא יודע."

עיניה הפיקחיות התרוצצו על פניו. אחר כך הסבה את מבטה וחזרה למקומה השקט. מדי פעם העבירה את מבטה על פני המטוס ובחנה בדרך נועזת את הנוסעים האחרים, כאילו עמדה בראש אינקוויזיציה סודית.

לא היה טעם לומר לה שרצה להיות עיתונאי. היא תטיל ספק בכדאיות הבחירה שלו. גם הוא עצמו הטיל בה ספק. ארצות הברית, כמו פקיסטן, לא הייתה המקום המתאים ללמוד בו עיתונות הוגנת ופתוחה. בפקיסטן הוא מסתכן בשבירת עצמותיו, בארצות הברית – בשבירת רוחו.

אולם מקצוע העיתונות הקסים אותו בדיוק מן הסיבה ההפוכה שהקסימה אותו תשוקתו האחרת – איסוף הקונכיות והצדפים. האחת גרמה לו לחיות בהרמוניה עם סביבתו, ואילו האחרת דרשה דיסוננס. האחת הייתה יפה מבחוץ, ואילו האחרת הטילה עליו לחקור את הפנים הארסי, כמו צוללן. הוא ניסה להסביר זאת לאביו, שאהב את בחירתו פחות ופחות. באחת משיחותיהם האחרונות השיב דַאניש כי המקצוע זורם בעורקיו.

סבו המופנם, רך הדיבור, היה שותף להקמת אחד העיתונים המוסלמיים הראשונים בהודו. העיתון מילא תפקיד מרכזי בקידום התנועה למען עצמאות פקיסטן, וזכה לשבחים של "המנהיג הדגול" בכבודו ובעצמו. כבר בגיל צעיר דַאניש למד כי בהודו הבריטית פיגרו המוסלמים אחרי ההינדים והקהילות האחרות בכל הנוגע לכתיבה. לפני שנות השלושים של המאה העשרים לא היה להם אפילו עיתון יומי אחד. סבו עזר להקים את הראשון. העיתון בחר לו כסיסמה ציטוט מפי אחד מחברי הליגה המוסלמית הכלל־הודית: יציאה לקרבות פוליטיים בלי עיתון כמוהָ כיציאה למלחמה בלי כלי נשק. העיתון השחיז את כלי הנשק שלו. הבריטים הגיבו באיסור הפצתו של העיתון ובמעצר סבו של דַאניש. את השאר השאירו בידי המוסלמים עצמם: שותפו להקמת העיתון נורה למוות בידי מוסלמי שותף במשרדו.

אחרי הולדת פקיסטן שוחרר הסב, והמשפחה עברה לגור במולדת החדשה. אבל כעבור עשר שנים, כאשר גינה את ההפיכה הצבאית הראשונה שהתחוללה במדינה, שוב נעצר.

עשרות שנים אחר כך, במכתב האחרון ששלח אליו, כתב אביו של דַאניש: "האם אתה רוצה לבזבז את ההזדמנות לרכוש לעצמך השכלה במערב על ידי שיבה אל העוני של שורשַי? אתה תילחם באמריקנים, אבל תגלה שאתה נאלץ להילחם גם בבני עמך. זו לא הייתה המטרה שלשמה נמק סבא שלך בכלא. פעם הוא הזהיר אותי: 'רק עיוורים חוזרים שוב על אותה ההיסטוריה.' חשוֹב."

דַאניש לא השיב לו. הוא לא הסביר כי בתחום העיתונות המוסלמית לא רק תת־היבשת ענייה. הוא לא היה צריך אלא לבדוק את הדיווחים על מלחמת המפרץ כדי לדעת שהניצחון במלחמה הזאת הושג לא רק באמצעות כלי נשק שהתפוצצו על פני האדמה, אלא גם על הנייר. ואף על פי כן, רק מעטים השיבו מלחמה שַׁעְרָה.

קוראם, שישב לידו, נחר. משחק הנינטנדו שלו הציג תוצאה של 312. הדיסקמֶן היה כבוי. דַאניש שקל את האפשרות לקחת אותו בהשאלה, אולי להאזין לאייס־טי. "חופש הדיבור... רק היזהרו בדבריכם." כששמע בפעם הראשונה את המילים האלה ידע שהן חייבות לגעת ללבו של פרופסור וֵיין. לכן כלל אותן בעבודת הסימסטר. וֵיין מחק את הציטוט בקווים אדומים עבים והוסיף: "בלי אזכורים של מוזיקת פופ." דַאניש טען כי סיקור המלחמה היה אמנות פופ בדיוק כמו שיר ראפ. כעבור זמן, בטיפשותו, כתב על כך לאביו. הדוקטור ייעץ לו לעבור ללמוד רפואה פן יתחרט על כך כל חייו.

 

הם עמדו להיכנס לגרמניה, טסו במנהרה של חשכה משתנה, לעתים שחורה, לעתים חומה כהה. פרנקפורט בעוד עשרים דקות. גבירותיי ורבותיי בתרמיל האפונה התבקשו להדק את חגורות המושב ולכבות את הסיגריות.

"אנחנו נוחתים." בן לווייתו של דַאניש התעורר וחייך חיוך קורן.

"ישנת טוב?" שאל דַאניש.

"אוה, כן, אני תמיד ישן טוב."

תרמיל האפונה התחיל לנטות כלפי מטה. בטנו של דַאניש התהפכה. אורותיה של פרנקפורט ריצדו מחוץ לחלונו. כלי רכב זערוריים נעו על מסלול הנחיתה. מנועים ננסיים הֵאטו, ואז נשמעה הכרזה נוספת. רק אותם גבירותיי ורבותיי האוחזים בדרכונים אמריקניים, קנדיים, או אירופיים יוכלו לרדת מהמטוס בחניית הביניים. כל האחרים, הבלתי ממושמעים, עלולים לברוח, ולכן עליהם להישאר במטוס.

בפעם הראשונה במהלך הטיסה נראה קוראם מאוכזב. הוא לא היה בלתי ממושמע. האם לא יאמינו לו? לא, הסביר דַאניש. אמו של קוראם הסבה את מבטה. היא לא הייתה זקוקה להסברים.

אחר כך עשה תרמיל האפונה דבר מוזר. הוא חג ופנה לאחור, לכיוון שבא ממנו. חרטומו התרומם. הוא נסק אל על. הוא מיהר לחזור לחצות את האוקיינוס האטלנטי במהירות רבה כל כך עד ששׂערם של הנוסעים הבלתי ממושמעים התנופף לכל עבר. צבעם של השמַים הפך מחום כהה לזהוב. שוב התנודדה השמש לצדם. כשהגיעו היטיבו הנוסעים את שׂערם, אספו את התיקים שלהם ויצאו בצעד כושל אל קמפוס אוניברסיטאי שטוף שמש. דַאניש הציץ בשעונו: 4:35. הוא מאחר לעבודה.