הסדנה להנדסת תודעה

יום אחד בקיץ 1982 הופיע בהבלטה על שער עיתון ה׳וושינגטון פוסט׳ צילום גדול, שבו נראתה אחות בית חולים אוחזת בידיה תינוק חבוש מכף רגל ועד ראש, ומשקה אותו בבקבוק. באותם ימים עמד בראש החדשות מצור שהטיל צה״ל על מחבלי אש״ף שנדחקו מדרום לבנון אל העיר ביירות, במסגרת מבצע ׳שלום הגליל׳ שהפך למלחמת לבנון הראשונה.

תחת התמונה הופיע הכיתוב הבא:

אחות משקה תינוק בן שבעה חודשים שאיבד את שתי ידיו ונכווה קשות אתמול אחר הצהריים, כשמטוס ישראלי תקף באופן מקרי אזור מגורים נוצרי במזרח ביירות, במהלך פשיטה על עמדות פלסטיניות הפונות מערבה. התינוק מטופל בתוך מסדרון של בית החולים, הנחשב למקום יחסית בטוח.

התמונה הקשה עוררה את זעזועו של נשיא ארצות הברית דאז רונלד רייגן, ולימים התוודה אחד מעוזריו ש"התמונה הזו השפיעה עליו יותר מאשר חמישים ניירות עמדה". רייגן ביקש שיציבו אותה על מכתבתו והורה לראש הממשלה מנחם בגין להפסיק מיד את הלחץ על מחבלי אש״ף, שהגיע לשלב מכריע.

אלא שבעיניהם של מספר רופאים ישראלים ששהו באותה עת בארצות הברית, התמונה בשער העיתון הנפוץ והמשפיע נראתה חשודה. תינוק שחצי יממה אחרי שנפצע כה קשה עד ששתי ידיו נכרתו וגופו מכוסה כולו כוויות, לא אמור ללגום מבקבוק, מוחזק בידיה של אחות רחמניה, אלא לשכב מורדם ומונשם במיטה בעודו מחובר לאינספור צינורות ומכשירים. ואם הפרט הזה לא יכול להיות מדויק, מה לגבי שאר הפרטים בכתבה? משהתוודעו להשפעתה הגורלית של התמונה על המהלכים הצבאיים סביב ביירות, החליטו הרופאים להוציא לפועל מבצע חקירה עצמאי, במטרה להגיע אל הצלם, האחות והתינוק, ודרכם אל הנסיבות המדויקות של הפציעה.

החקירה העצמאית העלתה שאכן מדובר בתינוק פלסטיני, אבל הוא לא נפצע קשה אלא קל, ולא נפגע מטיל ששיגר מטוס ישראלי, אלא דווקא מפגז שירו הפלסטינים. קבוצת הרופאים הישראלים פרסמה את ממצאי החקירה שלה, אבל הנזק כבר נעשה. בהוראת רייגן, שהושפע כאמור עמוקות מהתמונה, הוסר הלחץ והמחבלים יצאו באופן מאורגן מנמל ביירות לטוניס, שם ביססו מחדש את ארגונם ומשם גם שבו חמושים לישראל, וההמשך ידוע וכתוב בדם.

כלקח מהתמונה הזו ונוכח שטף ידיעות אנטי ישראליות שהופיעו בעיתונות האמריקנית בימי המלחמה על אודות פעולות צה״ל בלבנון, הופנמה בקרב רבים התובנה ששדה הקרב האמיתי והמכריע נדד ממרחבי סיני וסמטאות ביירות, אל עמודי העיתונים ומסכי הטלוויזיה. אוהדי ישראל הבינו, גם אם באיחור, את מה שהבינו אויבי ישראל כבר בסיומה של מלחמת יום הכיפורים, שבה הוכו שוק על ירך למרות הפתיחה המזהרת: הקרב הצבאי אמנם הוכרע ואין סיכוי להביס את ישראל במלחמה, אבל אין זה אומר שגם המערכה הכללית הוכרעה. היא פשוט הועתקה לשדה קרב אחר, שבו נהנה האויב מיתרון מובנה שמעניקה לו התרבות הפוליטית של המערב. אצלה, החלש הוא קורבן שיש לתמוך בו, והחזק הוא נוגש שיש להתנגד לו. זו אפוא המערכה על התודעה, שתמונת התינוק מביירות הייתה אחד מניצחונותיה הראשונים והחשובים.

למערכה על התודעה שמנהלים אויבי ישראל באמצעות התקשורת, יעדים ברורים: הטיית דעת הקהל במערב נגד ישראל, על מנת שתשפיע על המדיניות הממשלתית; ערעור על עצם זכות הקיום של ישראל; זריעת ספקות בצדקת הדרך בתוך הציבור הישראלי; הבערת מחלוקות פנימיות כדי לפגוע בלכידות החברתית המאפיינת את החברה הישראלית; והחלשת רוח צה"ל.

משהתברר שדה המערכה החדש, הקימה קבוצת אזרחים אמריקנים אוהדי ישראל את ארגון CAMERA (״הוועדה לדיוק בסיקור ובניתוח של המזרח התיכון״) שברוח התחקותם של הרופאים הישראלים אחר נסיבות פציעתו של התינוק הלבנוני, שם לו למטרה להתייצב בשדה הקרב החדש, למסד את פעילות הביקורת על התקשורת, לשפרה ולהופכה למקצוענית ויעילה יותר. ומה שהחל כיוזמה אזרחית אמריקנית להתמודדות עם התקשורת האנטי־ישראלית בארצות הברית, התברר במשך הזמן, ולמרבה ההפתעה, כנדרש ביותר גם בישראל עצמה.

בשנת 2007 התפרסמה בעיתונות האמריקנית טענה כוזבת נגד ישראל, שלפיה מצויים בשטחי יהודה ושומרון "כבישי אפרטהייד", שבהם רק ליהודים מותר לנסוע. חוקרי CAMERA, שעסקו כל אותה עת בחקירת אייטמים עוינים לישראל בתקשורת האמריקנית ובתיקון העובדות השגויות שהם נשענים עליהן, לצד שלל הסילופים, ההטיות ועבירות האתיקה, שמו לב לכך שמקור הטענה השקרית בדבר "כבישי האפרטהייד", הוא לא אחר מאשר עיתון 'הארץ' הישראלי. בהנהלת הארגון הוחלט אפוא לפתוח מחלקה בישראל, שתעקוב אחר התקשורת המקומית פה כשם שהם עוקבים אחר התקשורת האמריקנית שם, בשאיפה "להרוג את השקר כשהוא עוד קטן". כך הוקם ארגון 'פרספקטיבה — לדיוק ולאחריות בתקשורת הישראלית', שיש לי הכבוד להיות עורכו הראשי.

קרוב לעשור שאני עוסק במעקב יום־יומי רצוף ושיטתי אחר השתלבותה של התקשורת הישראלית במערכה על התודעה, ולא לטובת ישראל. חלקם של העיתונאים המקומיים במערכה זו מתבטא בעיקר באימוץ נלהב של כל טענת תעמולה אנטי ישראלית והפצתה הלאה, בחרחור מדנים פנימי במטרה להחליש את הלכידות החברתית, ובערעור מתמיד של תחושת הצדק של אזרחי ישראל. הספר שלפניכם מבקש לחדור אל קרביה של התקשורת הישראלית ואל צדדיו הנסתרים של תהליך הפקת התוכן, להאיר אותם באור מפוכח ולהסביר אותם. הוא נחלק לפרקים המשרטטים את השיטות המרכזיות של התקשורת, בבואה להפיץ תעמולה ולהנדס את תודעת הציבור במסווה של חדשות ועיתונות. במהלך הפרקים נתאר את השיטות הללו, נדגים אותן, וניתן כלים בידי הקורא כיצד לזהותן בשעה שהן מוגשות לו כדיווח תמים לכאורה.

כשאמר בשעתו דוד בן גוריון ״כל העם צבא, כל הארץ חזית״, הוא התכוון לקרב הצבאי הקיומי שניטש אז בעוז. אבל קריאתו נכונה באותה מידה גם למערכה על התודעה. מובן מאליו שלא פעם סופגת ישראל ביקורת מוצדקת, הנסמכת על בסיס אמין ואיתן. טוב שכך, וטוב שהתקשורת חופשיה לחשוף ליקויים ולהוביל לדיון ציבורי על אודותיהם. לא במקרים אלה עוסק הספר שלפניכם. כאן נתמקד בביקורת הלא מוצדקת, ולרוב הנבזית, שמוטחת בישראל, באזרחיה ובצבאם. נבדוק מי מפיץ אותה, מהן שיטות הפעולה שלו, ובעיקר כיצד ניתן לתפוס אותו בקלקלתו. כי כאשר החשיפה משכנעת, היא פושטת כאש בשדה קוצים ובאה חשבון עם העיתונאי או עם כלי התקשורת שביקשו להפיץ את דיבתה של ישראל. ניסיוננו ארוך השנים ב׳פרספקטיבה׳, מלמד אותנו שחשיפות כאלה מרתיעות את העיתונאים וגורמות להם להקפיד יותר על אמינות הטענות שהם מעלים בגנות ישראל.

כל השטיקים והטריקים

נתאר תחילה את דרכם של עיתונאים בכירים דוגמת נחום ברנע וברק רביד להשתמש בדיווחיהם במקורות אנונימיים, ונראה שלעתים נדירות מזמן לנו הגורל אפשרות להתחקות אחר אותם ״מקורות״ עלומים.

משם נעבור לטכניקה מרכזית להשגת שליטה בשיח הציבורי, הלוא היא סתימת פיות והשתקה של עיתונאים וכלי תקשורת החורגים מהקו הביקורתי המחייב. נתאר כיצד הקליקה התקשורתית דורסת כל עיתונאי שמבטא קול שונה, ואם לא דורסת — אז מתעלמת. גם כאשר מדובר באנשי תקשורת מרכזיים דוגמת עמית סגל או קלמן ליבסקינד, וגם כאשר מדובר בחשיפות מטלטלות על שופטי בית המשפט העליון או על שחיתויות בצמרת המשטרה והפרקליטות, התקשורת יודעת היטב להתעלם מהם.

טכניקה חשובה נוספת להנדסת תודעת העם היא ניהול מהלך רצוף וערמומי של לוחמה פסיכולוגית נגד החברה הישראלית. נראה כיצד מצניעה התקשורת חדשות חיוביות על ישראל ומבליטה עד כדי הגזמה כל ידיעה שלילית. במסגרת הלוחמה הזו עושה התקשורת כל שביכולתה כדי לפורר את החברה הישראלית, לעודד ירידה מהארץ, לדכא את הציבור ולסכסך בין מגזריו.

עוד טכניקה שנעסוק בה בהרחבה היא הקו־פרודוקציה. ההפקה המשותפת בין כלי התקשורת לבין ארגוני התעמולה המספקים לה תוכן מבושל, מומצא או מבוים, המוגש לציבור כ׳חדשות׳. נראה כיצד ארגונים כמו ׳בצלם׳ ו׳שוברים שתיקה׳ מזינים את התקשורת באייטמים כוזבים, שלא פעם מתפוצצים וגורמים לכלי התקשורת למבוכה רבתי.

השימוש התכוף בטכניקות האלה, שמהווה מעילה בחובה העיתונאית לתווך לציבור את החדשות באחריות, בהגינות ובדיוק מרביים, מתבסס על סטנדרטים נמוכים במיוחד של האתיקה המקצועית המאפיינת את התקשורת הישראלית. ניגע בפרק הזה בכמה פרשות מבישות במיוחד, שחלקן עלו לעיתונאים במקום עבודתם.

הפרק האחרון מוקדש כולו לאקס־טריטוריה של הלוחמה הפסיכולוגית נגד ישראל, אפילו ביחס לאמות המידה המאפיינות את התקשורת הישראלית. אני מתכוון כמובן למערב הפרוע של מדור הדעות של ׳הארץ׳, המקום שבו נחצים כל הקווים האדומים. יככבו בו דמויות כמו רוגל אלפר, גדעון לוי, אורי משגב וכמובן מו״ל העיתון עמוס שוקן. אל תשכחו את הפיצוחים!

***

הספר שלפניכם, למרות עיסוקו בצדדיה הפחות נאים ומושכים של התקשורת הישראלית, נכתב מתוך אהבה גדולה למקצוע העיתונות. זה הפער הגדול, שומט הלסת, בין התקשורת הישראלית כפי שהיא צריכה להיות, לבין התקשורת הישראלית כפי שהיא בפועל, שדחף אותי לכתיבה. בבחינת נאמנים פצעי אוהב.

תודות

באוגוסט שעבר קיבלתי שיחת טלפון מפתיעה מחברי בעז לוי, שהציע לי לכתוב את הספר שלפניכם. עד אותו רגע לא עלה בדעתי כלל לכתוב ספר, אך עשר דקות אחרי הטלפון הוא כבר ישב לי כולו בראש בקווים כלליים. התודה הגדולה ביותר היא לבעז, שגם ערך את הספר הזה בכישרון רב.

תודה מיוחדת גם לחבריי ועמיתיי בארגון CAMERA (קאמרה) ובמחלקה הישראלית שלו ׳פרספקטיבה׳, על העבודה המשותפת בתחום החשוב והמרתק של ביקורת התקשורת. תודה לאנדריאה לוין מנכ״לית קאמרה, לעמיתתי תמר שטרנטל, מנהלת המשרד הישראלי של קאמרה, ולחבריי מ׳פרספקטיבה׳ במשך השנים, ישי גולדפלם, גדעון שביב, טל רפאל ושלומי בן מאיר, שאחדות מהדוגמאות בספר זה הן פירות עמלם.

תודה גם לעשרות החוקרים, העיתונאים ואנשי התקשורת, שניאותו לשוחח עמי ולתרום לי עדויות, תובנות ומידע במהלך הכתיבה, ולאלה שקיבלו את כתב היד והחזירו אותו עם הערות ודיוקים חשובים.

תודה לרותם סלע, מו״ל הוצאת סלע מאיר, שהאמין ברעיון ונרתם להגשמתו בפועל.

כפי שתראו לאורך כל הקריאה, כתיבת ספר זה כרוכה בעימותים ישירים עם שורה ארוכה של אנשים ומוסדות רבי כוח. תודה אישית למשפחתי היקרה, אשתי וחמשת ילדיי, שהעניקה לי את הביטחון העצמי לכתוב אותו.