הסודות ששמרנו

1 המוזה

כשבאו הגברים בחליפות השחורות, בתי הציעה להם תה. הגברים נעתרו בנימוס, כמו אורחים קרואים. אבל כשהחלו לרוקן את מגירות שולחן הכתיבה שלי ולשפוך את תכולתן על הרצפה, ולהפיל מהמדף ספרים מלוא הזרוע, להפוך מזרנים, לחטט בארונות, הורידה אִירָה את הקומקום השורק מעל הכיריים והחזירה את ספלי התה ואת התחתיות לארון.

כשגבר אחד שנשא תיבה גדולה פקד על האחרים לארוז כל דבר מועיל, יצא בני הצעיר מִיטְיָה למרפסת שבה החזיק את הקיפודה שלו. הוא עטף אותה בסוודר כאילו הגברים הללו עלולים לארוז גם את חיית המחמד שלו. אחד הגברים – זה שידו תחליק אחר כך במורד גבי בעודו מכניס אותי למכונית השחורה – הניח יד על ראשו של מיטיה וקרא לו ילד טוב. מיטיה, מיטיה העדין, הדף מעליו את היד בתנועה אלימה ונסוג אל החדר שחלק עם אחותו.

אימי, שהייתה באמבט כשהגיעו הגברים, הגיחה משם לבושה בחלוק בלבד – שערה עדיין היה רטוב, פניה סמוקות. "אמרתי לך שזה יקרה. אמרתי לך שהם יבואו." הגברים סרקו את המכתבים שקיבלתי מבּוֹריס, את הפתקים שלי, את רשימות המזון, את קטעי העיתונות, את המגזינים, את הספרים. "אמרתי לך שהוא יביא לנו רק כאב, אוֹלגָה."

לא הספקתי להגיב, וכבר אחז אחד הגברים בזרועי – כמו מאהב ולא כמו מישהו שנשלח לעצור אותי – ובעודו נושף הבל פה חם על צווארי, אמר שהגיע הזמן ללכת. קפאתי. רק שאגות הבכי של ילדיי החזירו אותי אל הרגע. הדלת נסגרה מאחורינו, אבל שאגותיהם גברו.

המכונית פנתה שמאלה פעמיים ואחר כך ימינה ואחר כך שוב ימינה. לא היה עליי להביט מהחלון כדי לדעת לאן לוקחים אותי הגברים בחליפות השחורות. הרגשתי בחילה ואמרתי זאת לאיש שלידי, שהדיף ריח בצל מטוגן וכרוב. הוא פתח את החלון – מחווה קטנה של חביבות. אבל הבחילה לא הרפתה, וכשנגלה בניין הלבנים הצהוב הגדול, השתנקתי.

בילדותי לימדו אותי לעצור את נשימתי ולרוקן את ראשי ממחשבות כשאני חולפת על פני לוּבְּיָאנקָה – אמרו שאם יש בליבך מחשבות אנטי־סובייטיות, במשרד לביטחון פנים יֵדעו על כך. באותם ימים לא היה לי מושג מהן מחשבות אנטי־סובייטיות.

המכונית הסתובבה סביב מעגל תנועה ואחר כך עברה בשער ונכנסה אל החצר הפנימית של לוביאנקה. פי התמלא מרה, ובלעתי אותה מייד. האנשים שישבו לידי התרחקו ככל שיכלו.

המכונית נעצרה. "איזה בניין הוא הכי גבוה במוסקבה?" שאל האיש שהדיף ריח בצל וכרוב, ופתח את הדלת. הרגשתי גל נוסף של בחילה ורכנתי קדימה, והחביתה שאכלתי לארוחת הבוקר הגיעה אל אבני המדרכה וכמעט פגעה בנעליו השחורות הלא־מצוחצחות של האיש. "לוביאנקה, כמובן. אומרים שמהמרתף אפשר לראות את סיביר."

האיש השני צחק וכיבה את הסיגריה שלו בסוליית נעלו.

ירקתי פעמיים ומחיתי את פי בגב ידי.

*

כשנכנסנו לבניין הלבנים הצהוב שלהם מסרו אותי הגברים בחליפות השחורות לשתי סוהרות, אבל לפני כן שלחו אליי מבט שפירושו שעליי להכיר טובה על כך שלא הם מלווים אותי לתאי. האישה הגדולה יותר, בעלת חתימת שפם קלושה, התיישבה בכיסא פלסטיק כחול בפינה כשהאישה הקטנה ביקשה ממני – בקול רך כאילו היא מנסה לשכנע פעוט להתיישב על האסלה – לפשוט את בגדיי. פשטתי את המקטורן, את השמלה ואת נעליי ועמדתי בבגדיי התחתונים שבצבע גוף בעוד האישה הקטנה מסירה את שעון היד ואת הטבעות שלי. היא שמטה אותם לתוך מכל מתכת בקול קרקוש שהדהד מקירות הבטון, וסימנה לי לפתוח את החזייה. סירבתי ושילבתי את ידיי.

"אנחנו צריכות אותה," אמרה האישה בכיסא הכחול – המילים הראשונות שאמרה לי. "את עלולה לתלות את עצמך." פתחתי את סוגרי החזייה ופשטתי אותה, והאוויר הקר הכה בחזי. חשתי בעיניהן הסורקות את גופי. אפילו בנסיבות כאלה נשים אומדות זו את זו.

"את בהיריון?" שאלה האישה הגדולה.

"כן," עניתי. זאת הייתה הפעם הראשונה שהודיתי בעובדה זו בקול רם.

בוריס ואני עשינו אהבה בפעם האחרונה שבוע אחרי שנפרד ממני בפעם השלישית. "זה נגמר," אמר לי. "זה מוכרח להיגמר." אני מחריבה את משפחתו. אני גורמת לו כאב. הוא אמר לי את כל זה בזמן שפסענו בסמטה היוצאת מרחוב אַרבָּאט ואני נפלתי על מפתן של מאפייה. הוא ניגש להרים אותי, ואני צרחתי עליו שיניח לי. אנשים נעצרו והסתכלו.

כעבור שבוע עמד בדלת ביתי. הוא הביא מתנה: חלוק יפני מפואר שאחיותיו קנו בשבילו בלונדון. "תמדדי אותו בשבילי," הפציר. התכופפתי מאחורי הפרגוד שלי ולבשתי אותו. הבד היה נוקשה ולא מחמיא, ובלט מעל בטני. החלוק היה גדול למידותיי – אולי אמר לאחיותיו שהמתנה היא לרעייתו. שנאתי את החלוק ואמרתי לו זאת. הוא צחק. "אז תורידי אותו," הפציר בי. וכך עשיתי.

כעבור חודש החל עורי לעקצץ, כאילו אני טובלת באמבט חם אחרי שנכנסתי הביתה מהקור. כבר חשתי בעקצוץ הזה, כשנשאתי ברחמי את אירה ואת מיטיה, וידעתי שאני נושאת את ילדו.

"אם כך, רופא יבקר אותך בקרוב," אמרה הסוהרת הקטנה.

הן חיפשו עליי, לקחו הכול, נתנו לי שמלה אפורה גדולה וכפכפים שהיו גדולים עליי בשתי מידות, וליוו אותי אל קופסת בטון שלא היה בה דבר מלבד מזרן ודלי.

שלושה ימים החזיקו אותי בקופסת הבטון ונתנו לי קאשה1 וחלב חמוץ פעמיים ביום. רופא בא לבדוק אותי ורק אישר את מה שכבר ידעתי. הודות לתינוק שצמח בתוכי נחסכו ממני כמה מהדברים הנוראים יותר ששמעתי שקרו לנשים באותה קופסה.

אחרי שלושת הימים העבירו אותי לחדר גדול, גם הוא יצוק בבטון, ובו עוד ארבע־עשרה אסירות. נתנו לי מיטה בעלת מסגרת מתכת שהוברגה לתוך הרצפה. ברגע שהסוהרות סגרו את הדלת, נשכבתי.

"את לא יכולה לישון עכשיו," אמרה אישה צעירה שישבה על המיטה השכנה. היו לה זרועות רזות ופצעים על המרפקים. "יבואו להעיר אותך." היא הצביעה על מנורות הפלואורסצנט שבהקו מעלינו. "אסור לישון במשך היום."

"ויהיה לך מזל אם תזכי לשעת שינה בלילה," אמרה אישה אחרת. היא דמתה מעט לאישה הראשונה אבל נראתה מבוגרת דיה להיות אימא שלה. תהיתי אם הן קרובות משפחה – ואולי השהות במקום הזה, תחת אותם אורות בוהקים, באותם בגדים, עושה את כולן דומות זו לזו בסופו של דבר. "אז באים לקחת אותך לשיחה קלה."

האישה הצעירה נעצה מבט באישה המבוגרת.

"אז מה אנחנו עושות במקום לישון?" שאלתי.

"מחכות."

"ומשחקות שחמט."

"שחמט?"

"כן," אמרה אישה שלישית, שישבה אל שולחן בקצה האחר של החדר. היא הראתה לי צריח שהוכן מאצבעון. "את משחקת?" לא שיחקתי, אבל במהלך חודש ההמתנה הבא הייתי עתידה ללמוד.

הסוהרים אכן באו. בכל לילה היו לוקחים בכל פעם אישה אחת, ומשיבים אותה לתא מס' 7 כעבור שעות, אדומת עיניים ושותקת. בכל לילה חישלתי את עצמי לקראת הרגע שבו ייקחו אותי, ובכל זאת הופתעתי כשהדבר קרה סוף־סוף.

העירו אותי בטפיחה של אלת עץ על כתפי החשופה. "ראשי תיבות!" ירק הסוהר שעמד מעל מיטתי. האנשים שבאו בלילה תמיד שאלו לראשי התיבות שלנו לפני שלקחו אותנו משם. מלמלתי תשובה. הסוהר אמר לי להתלבש ולא הסב את מבטו בזמן שהתלבשתי.

הלכנו במסדרון אפל וירדנו בכמה גרמי מדרגות. תהיתי אם השמועות נכונות: אם לוביאנקה אכן בנויה לעומק של עשרים קומות תת־קרקעיות ומקושרת לקרמלין באמצעות מנהרות, ומנהרה אחת מובילה לבונקר משופע בכל המותרות, שנבנה למען סטלין בזמן המלחמה.

הובלתי לקצה מסדרון נוסף, אל דלת שהיה כתוב עליה 271. הסוהר פתח בה סדק, הציץ פנימה ואחר כך צחק ופתח אותה לרווחה. זה לא היה תא אלא חדר אחסון ובו מגדלים של שימורי בשר, ערימות מסודרות של קופסות תה ושקים של קמח שיפון. השומר נהם והצביע על דלת אחרת מעברו השני של החדר, שעליה לא צוין כל מספר. פתחתי אותה. שם התקשו עיניי להסתגל לאור. זה היה משרד מרוהט באלגנטיות שהתאימה ללובי של מלון. כוננית ובה ספרים בכריכות עור כיסתה את אחד הקירות. שלושה סוהרים כיסו קיר אחר. אדם בחולצה צבאית ישב מאחורי שולחן גדול במרכז החדר. על שולחנו היו ערימות של ספרים ומכתבים: הספרים שלי, המכתבים שלי.

"שבי, אולגה וְסֶבוֹלוֹדוֹבְנָה," אמר. היו לו כתפיים מעוגלות של אדם שבילה את כל חייו מאחורי שולחן או רכון קדימה בעבודה קשה. על פי אצבעותיו המטופחות, שעטפו את ספל התה שלו, ניחשתי שהאפשרות הראשונה היא הנכונה. התיישבתי בכיסא הקטן מולו.

"אני מתנצל על ההמתנה," אמר.

פתחתי בנאום שהכנתי במשך שבועות: "לא עשיתי שום דבר רע. אתם מוכרחים לשחרר אותי. יש לי משפחה. אין שום–"

הוא זקף אצבע. "שום דבר רע? את זה אנחנו נקבע... במשך הזמן." הוא נאנח וחיטט בין שיניו בקצה ציפורנו העבה, הצהבהבה. "ובהחלט יידרש לכך זמן."

חשבתי שבכל יום הם עשויים לשחרר אותי, שהכול יסתדר, שאבלה את ערב השנה החדשה ליד תנור חם וארים כוסית יין גיאורגי נחמד עם בוריס.

"ובכן, מה עשית?" הוא עלעל בכמה מסמכים והרים דף שנראה כמו צו מעצר. "הבעת דעות אנטי־סובייטיות בעלות אופי טרוריסטי," קרא, כאילו הוא קורא רשימת מרכיבים במתכון לעוגת דבש.

אפשר לחשוב שאימה היא רגש קר – שהיא מקהה את הגוף, מכינה אותו לנזק הקרב. אני חוויתי את האימה כחוֹם שבער כמו אש וטס מקצה אחד של גופי למשנהו. "בבקשה," אמרתי. "אני צריכה לדבר עם המשפחה שלי."

"הרשי לי להציג את עצמי." הוא חייך ונשען לאחור בכיסאו, והעור חרק. "אני החוקר הצנוע שלך. אפשר להציע לך תה?"

"כן."

הוא לא נע ולא הסגיר כל כוונה להביא תה. "שמי אנטולי סֶרגֶיֶיביץ' סֶמיוֹנוֹב."

"אנטולי סרגייביץ'–"

"את יכולה לקרוא לי אנטולי. אנחנו נכיר זה את זה היטב, אולגה."

"אתה יכול לקרוא לי אולגה וסבולודובנה."

"בסדר."

"ואשמח אם תהיה ישיר איתי, אנטולי סרגייביץ'."

"ואני אשמח אם תהיי כנה איתי, אולגה וסבולודובנה." הוא הוציא מכיסו ממחטה מוכתמת וקינח את אפו. "ספרי לי על הרומן הזה שהוא כתב. שמעתי כל מיני דברים."

"מה למשל?"

"ספרי לי," אמר. "במה עוסק 'דוקטור ז'יוואגו'?"

"אני לא יודעת."

"את לא יודעת?"

"הוא עדיין כותב אותו."

"אולי אשאיר אותך כאן לבדך לזמן־מה, עם פיסת נייר ועט – אולי יעלה בדעתך מה את יודעת ולא יודעת על הספר, ותרשמי את הכול. זאת תוכנית מוצלחת?"

לא הגבתי.

הוא קם והושיט לי ערימת דפים ריקים והוציא מכיסו עט מצופה זהב. "בבקשה, השתמשי בעט שלי."

הוא השאיר אותי עם העט והנייר ועם שלושת הסוהרים.

אנטולי סרגייביץ' סמיונוב היקר,

האם עליי למען את הדברים אליך כמכתב? איך ממענים וידוי?

אמנם יש לי דבר־מה להתוודות עליו, אבל הוא לא הדבר שאתה מעוניין לשמוע.

ובווידוי כזה, איך מתחילים בכלל? אולי בהתחלה?

הנחתי את העט.

בפעם הראשונה שראיתי את בוריס הוא קרא. הוא עמד מאחורי קתדרה פשוטה, אור הזרקור נצנץ על שערו הכסוף, ומצחו הגבוה קרן. כשקרא את שיריו היו עיניו פעורות לרווחה, מחוותיו היו גדולות וילדותיות, ואורו שטף את הקהל כמו גלים והגיע אפילו אל מקום מושבי ביציע. ידיו נעו במהירות, כאילו הוא מנצח על תזמורת, ובמובן מסוים אמנם עשה זאת. לפעמים לא הצליח הקהל להתאפק וצעק את סופי השורות לפני שהספיק להשלימן. פעם אחת הפסיק בוריס את הקריאה והביט מעלה אל האורות, ויכולתי להישבע שהוא רואה אותי צופה מן היציע – שמבטי פילח את האורות הבהירים ופגש את מבטו. כשסיים, עמדתי – ידיי היו צמודות זו לזו, שכחתי למחוא כפיים. עמדתי וצפיתי באנשים שנהרו אל הבמה והקיפו אותו, ואילו אני הוספתי לעמוד במקומי בזמן שהיציע, ואחר כך האודיטוריום כולו, התרוקן.

לקחתי את העט.

ואולי אספר קודם כול איך הכול התחיל?

פחות משבוע אחרי ערב הקריאה עמד בוריס על השטיח האדום העבות במבואה של 'נוֹבִי מִיר' ופטפט עם עורכו החדש של מגזין הספרות, קונסטנטין מיכאילוביץ' סימונוב, אדם שארונו היה מלא חליפות מלפני המלחמה וענד שתי טבעות חותם עם אבני אודם שנקשו זו בזו כשעישן את מקטרתו. ביקורי סופרים במשרד לא היו מאורע נדיר. למעשה, לא אחת התבקשתי לערוך להם סיור, להציע להם תה, להזמין אותם לארוחת צהריים – הגינונים הרגילים. אבל בוריס לֵאונידוביץ' פסטרנק היה המשורר החי המפורסם ביותר ברוסיה, ולכן אירח אותו קונסטנטין בעצמו, הוליך אותו על פני שורת השולחנות הארוכה, הציג בפניו את הכותבים, את המעצבים, את המתרגמים, את אנשי הצוות החשובים האחרים. מקרוב היה בוריס מושך אפילו יותר מכפי שנראה על הבמה. הוא היה בן חמישים ושש, אבל אפשר היה לחשוב אותו לבן ארבעים. עיניו התרוצצו מאדם לאדם בעודו מחליף איתם הלצות, וחיוכו הרחב הדגיש את עצמות לחייו הגבוהות.

כשהתקרבו לשולחני הסתערתי על כתב היד של ספר השירה שעבדתי עליו קודם לכן באותו בוקר והתחלתי לסמן בו סימונים אקראיים. תחת השולחן פיתלתי את רגליי העטויות גרביים בלבד אל תוך נעלי העקב.

"אני רוצה להציג בפניך את אחת המעריצות הנלהבות שלך," אמר קונסטנטין לבוריס. "אולגה וסבולודובנה אִיוִוינְסְקָאיָה."

הושטתי את ידי.

בוריס סובב את ידי ונשק לה. "לעונג הוא לי לפגוש אותך."

"אהבתי את השירים שלך מאז שהייתי נערה," אמרתי ברוב טיפשות כשהתרחק. הוא חייך וחשף את הרווח בין שיניו. "האמת היא שעכשיו אני עובד על רומן."

"במה הוא עוסק?" שאלתי, וקיללתי את עצמי על שביקשתי מסופר להסביר את יצירתו בטרם הושלמה.

"במוסקבה הישנה. את צעירה מכדי לזכור אותה."

"כמה מלהיב," אמר קונסטנטין. "ובעניין זה, כדאי שנשוחח במשרד שלי."

"אם כך, אני מקווה שאראה אותך שוב, אולגה וסבולודובנה," אמר בוריס. "כמה נחמד שעדיין יש לי מעריצים."

ומשם זה נמשך.

בפעם הראשונה שהסכמתי להיפגש איתו, אני איחרתי והוא הקדים. הוא אמר שלא אכפת לו, שהוא הגיע לכיכר פּוּשְׁקִינְסְקָאיָה שעה לפני הזמן ונהנה לצפות ביונים שהתיישבו, זו אחר זו, על פסל הברונזה של פושקין כמו מגבעות נוצה חיות ונושמות. כשהתיישבתי על הספסל לידו, אחז בידי ואמר שמאז פגש אותי לא חשב על שום דבר אחר – שלא הצליח להפסיק לדמיין איך ירגיש כשיראה אותי מתקרבת ומתיישבת לידו, איך ירגיש כשיאחז בידי.

אחר כך חיכה מחוץ לדירתי בכל בוקר. לפני העבודה היינו מטיילים בשדרות הרחבות, בכיכרות ובפארקים, חוצים כל גשר במוסקבה הלוך ושוב, ומעולם לא היה לנו יעד. עצי הלַיים עמדו בשיא לבלובם באותו קיץ, וכל העיר הדיפה ריח מתוק כדבש ורקוב במקצת.

סיפרתי לו הכול: על בעלי הראשון, שמצאתי אותו תלוי בדירתנו. על השני, שמת בזרועותיי. על הגברים שהייתי איתם לפניהם ועל הגברים שהייתי איתם אחריהם. סיפרתי על הבושות שלי, על ההשפלות. סיפרתי על מקורות השמחה הנסתרים שלי: לרדת ראשונה מהרכבת, לסדר את הבשמים ואת הקרמים שלי כשהתוויות מופנות קדימה, טעמה של עוגת דובדבנים חמוצים לארוחת הבוקר. באותם חודשים ראשונים דיברתי ודיברתי ובוריס הקשיב.

כשהתקרב הקיץ לסופו כבר קראתי לו בּוֹרְיָה והוא קרא לי אוֹלְיָה. אנשים התחילו לדבר עלינו – בראש ובראשונה אימי. "זה לא יעלה על הדעת," אמרה לי פעמים רבות מספור. "הוא גבר נשוי, אולגה."

אבל ידעתי שהווידוי הזה לא מעניין את אנטולי סרגייביץ'. ידעתי איזה וידוי הוא רוצה שאכתוב. זכרתי את מילותיו: "גורלו של פסטרנק תלוי במידת הכנות שלך." אחזתי בעט והתחלתי שוב.

אנטולי סרגייביץ' סמיונוב היקר,

'דוקטור ז'יוואגו' עוסק ברופא.

זהו סיפור על השנים שבין שתי המלחמות.

הוא עוסק ביוּרי ולארה.

הוא עוסק במוסקבה הישנה.

הוא עוסק באהבה.

הוא נכתב עלינו.

'דוקטור ז'יוואגו' הוא לא אנטי־סובייטי.

כשחזר סמיונוב כעבור שעה, הושטתי לו את מכתבי. הוא סקר אותו, הפך אותו. "תוכלי לנסות שוב מחר בלילה." הוא מעך את הדף לכדי כדור, זרק אותו, ונופף לסוהרים שייקחו אותי משם.

*

לילה אחר לילה היה סוהר בא לקחת אותי, וסמיונוב ואני ניהלנו את שיחותינו הקלות. לילה אחר לילה היה החוקר הצנוע שלי שואל אותה שאלה: במה עוסק הספר? למה הוא כותב אותו? למה את מגינה עליו?

לא אמרתי לו את מה שרצה לשמוע: שברומן מובעת ביקורת כלפי המהפכה. שבוריס דחה מעליו את הריאליזם הסוציאליסטי כדי לכתוב דמויות שחיות ואוהבות על פי צו ליבן, בלי תלות בהשפעת המדינה.

לא סיפרתי לו שבוריה התחיל לכתוב את הרומן לפני שנפגשנו. שלארה כבר התקיימה ברוחו – ושבעמודים הראשונים דמתה הגיבורה שלו לאשתו, זינָאיְדָה. לא סיפרתי לו שבמרוצת הזמן נעשתה לארה בסופו של דבר בת דמותי. ואולי אני עצמי נעשיתי לארה.

לא סיפרתי לו שבוריה כינה אותי המוזה שלו, שבשנה הראשונה שלנו יחד אמר שהתקדם ברומן יותר מכפי שהתקדם בכל שלוש השנים שקדמו לכך. לא סיפרתי שבהתחלה נמשכתי אליו בגלל שמו – אותו שם שכולם הכירו – אבל התאהבתי בו למרות שמו. שבשבילי הוא היה יותר מאשר המשורר המפורסם על הבמה, התמונה בעיתון, האדם באור הזרקורים. שנהניתי מהפגמים שלו: מהרווח בין שיניו. מהמסרק בן העשרים שסירב להחליף באחר. ממנהגו לגרד את לחיו בעט בעודו מהרהר, שבגללו התנוסס אחר כך פס שחור של דיו על פניו. מהמאמצים שלו לכתוב את יצירתו הגדולה ויהי מה.

ומאמציו היו גדולים. בשעות היום כתב בקצב רצחני והניח לדפים המלאים להישמט אל סל נצרים שעמד תחת שולחנו, ובלילות קרא באוזניי את מה שכתב.

לפעמים היה קורא בכינוסים קטנים בדירות ברחבי מוסקבה. חברים היו יושבים על כיסאות בחצי גורן סביב שולחן קטן שלידו ישב בוריה. אני ישבתי לידו, הייתי גאה לגלם את תפקיד המארחת, האישה שלצידו, כמעט אשתו. הוא קרא בדרכו הנרגשת, מילים נערמו על מילים, והביט אל מעל לראשיהם של היושבים מולו.

בערבי הקריאה האלה בעיר נכחתי, אבל כשקרא בפֶּרֶדֶלְקינוֹ, מרחק נסיעה קצרה ברכבת ממוסקבה, לא באתי. הדאצ'ה במושבת הסופרים הייתה הטריטוריה של אשתו. בית העץ החום־אדמדם בעל חלונות הגזוזטרה הגדולים ניצב בראש גבעה נטויה. מאחוריו היו שורות של עצי לִבנֶה צפוני ואשוח, ובצד היה שביל עפר שהוביל אל גן גדול. בפעם הראשונה שהביא אותי לשם הסביר לי בוריס בניחותא אילו ירקות שגשגו במשך השנים, אילו נכשלו, ומדוע.

את הדאצ'ה, שהייתה גדולה יותר מבתיהם הרגילים של רוב האזרחים, סיפקה לו הממשלה. למעשה, המושבה פרדלקינו כולה הייתה מתנה מסטלין עצמו, כדי לעזור לקומץ סופרים נבחרים בני המולדת לשגשג. "ייצור נשמות חשוב יותר מייצור טנקים," אמר.

כפי שאמר בוריה, זאת הייתה גם דרך מצוינת לעקוב אחריהם. הסופר קונסטנטין אלכסנדרוביץ' פֶדין חי בבית הסמוך. קוֹרְנֵיי איוַונוביץ' צ'וּקוֹבסקי חי בקרבת מקום, ובביתו עבד על ספרי הילדים שלו. הבית שבו גר ונעצר איסאק עמנואלוביץ' בָּאבֶּל, ומעולם לא שב אליו, היה במורד הגבעה.

ולא אמרתי לסמיונוב מילה על הווידוי שהשמיע בוריה באוזניי, שמה שהוא כותב עלול להביא למותו, שהוא מפחד שמא סטלין יחסל אותו כפי שחיסל רבים כל כך מחבריו בטיהורים.

התשובות המעורפלות שנתתי לא סיפקו את החוקר. שוב היה נותן לי דפים חדשים, ואת עטו, ומורה לי לנסות שוב.

סמיונוב ניסה לחלץ ממני וידוי בכל דרך. לפעמים היה חביב, הביא לי תה, שאל לדעותיי על שירה, אמר שתמיד אהב את יצירותיו המוקדמות של בוריה. הוא דאג שרופא יבקר אצלי פעם בשבוע והורה לסוהרים לתת לי שמיכת צמר נוספת.

בפעמים אחרות ניסה להאכיל אותי בפיתיונות, אמר שבוריה ניסה להסגיר את עצמו בתמורה לי. פעם אחת התגלגלה עגלת מתכת במסדרון והתנגשה בקיר בחבטה, והוא התבדח ואמר שזה בוריס ההולם על קירות לוביאנקה ומנסה להיכנס.

לפעמים אמר שבוריס נצפה באירוע כלשהו, שלוב זרוע עם אשתו, ונראה מצוין. "חופשי מדאגות" היה הביטוי שנקט. ולפעמים לא הייתה זו אשתו אלא צעירה יפה. "צרפתייה, אני חושב." הכרחתי את עצמי לחייך ולומר שאני שמחה לשמוע שהוא בריא ומאושר.

סמיונוב מעולם לא נגע בי, ואפילו לא איים שיעשה זאת. אבל האלימות הייתה נוכחת תמיד, והתנהגותו העדינה הייתה מחושבת. הכרתי גברים כמוהו כל חיי וידעתי לְמה הם מסוגלים.

*

בלילות קשרנו חברותיי לתא ואני רצועות בד טחובות סביב עינינו – ניסיון שווא לחסום את האורות שמעולם לא כובו. סוהרות באו והלכו. השינה באה והלכה.

בלילות שבהם השינה לא באה כלל שאפתי ונשפתי, ניסיתי להרגיע את רוחי למשך די זמן שאוכל לפתוח חלון אל התינוק הגדל בתוכי. הנחתי יד על בטני, ניסיתי לחוש במשהו. פעם נדמה היה לי שהרגשתי משהו קטן – קטן כמו בועה שמתפוצצת. נאחזתי בתחושה הזאת ככל שיכולתי.

כשגדלה בטני הורשיתי לשכב שעה אחת יותר מהנשים האחרות. קיבלתי גם מנה נוספת של קאשה, ומדי פעם כרוב מאודה. חברותיי לתא נתנו לי גם חלק ממזונן.

בסופו של דבר נתנו לי שמלה גדולה יותר. חברותיי לתא ביקשו לגעת בבטני ולחוש את בעיטותיו של התינוק. בעיטותיו היו כמו הבטחה לחיים מחוץ לתא מס' 7. האסיר הקטנטן שלנו, היו הומות.

*

הלילה החל כמו הלילות האחרים. אלה נתחבה אל בשרי והעירה אותי, וליוו אותי אל חדר החקירות. ישבתי מול סמיונוב וקיבלתי דף חדש. אדם ששערו לבן עד כדי כך שנראה כחול נכנס לחדר ואמר לסמיונוב שהפגישה נקבעה. האיש נפנה אליי. "ביקשת פגישה, וקיבלת."

"באמת?" שאלתי. "עם מי?"

"עם פסטרנק," השיב סמיונוב, ובנוכחותו של האיש האחר היה קולו רם יותר וקשה יותר. "הוא מחכה לך."

לא האמנתי לו, אבל כשהעמיסו אותי על משאית ללא חלונות, הנחתי לעצמי להאמין. ליתר דיוק, לא יכולתי להחניק את ניצוץ התקווה. המחשבה שאראה אותו, אפילו בנסיבות כאלה, הסבה לי את השמחה העזה ביותר שהרגשתי מאז הבעיטה הראשונה של תינוקנו.

הגענו לבניין ממשלתי אחר והובילו אותי בסדרת מסדרונות ובמורד כמה גרמי מדרגות. כשהגענו לחדר חשוך במרתף כבר הייתי מותשת ומיוזעת ולא יכולתי שלא לחשוב שבוריה יראה אותי בכיעורי.

הסתובבתי, סקרתי את החדר החשוף. לא היו בו כיסאות. לא היה שולחן. נורה חשופה נתלתה מהתקרה. הרצפה השתפעה לעבר בור ניקוז חלוד שהיה במרכזה.

"איפה הוא?" שאלתי, ומייד הבנתי איזו טיפשה הייתי.

במקום תשובה הדף אותי בן לווייתי לפתע מבעד לדלת ברזל ונעל אותה מאחוריי. הריח התנפל עליי. הוא היה מתקתק ולא היה אפשר לטעות בו. מבטי התמקד וגילה דמויות ארוכות, מכוסות בד, שרועות על גבי שולחנות. ברכיי פקו ונפלתי על הרצפה הקרה, הרטובה. האם בוריס שוכב שם מכוסה בד? האם משום כך הביאו אותי לכאן?

הדלת נפתחה שוב אחרי פרק זמן שאולי היה דקות ואולי שעות, ושתי זרועות הרימו אותי על רגליי. גררו אותי במעלה המדרגות ולאורך עוד מסדרונות אינסופיים לכאורה.

נכנסנו למעלית משא בקצה אחד המסדרונות. הסוהר סגר את הכלוב ומשך בידית. מנועים קמו לחיים והמעלית היטלטלה בפראות, אבל לא נעה. הסוהר משך שוב בידית ופתח את דלת הכלוב לרווחה. "אני תמיד שוכח," אמר בגיחוך והדף אותי החוצה מהמעלית. "היא לא פועלת כבר יובלות."

הוא נפנה אל הדלת הראשונה משמאל ופתח אותה. סמיונוב היה בפנים. "אנחנו מחכים," אמר.

"מי זה 'אנחנו'?"

הוא נקש על הקיר פעמיים. הדלת נפתחה שוב, ואיש זקן נכנס בגרירת רגליים. רק כעבור כמה רגעים תפסתי שזהו סרגיי ניקולאיֶיביץ' ניקיפורוב, שהיה פעם המורה של אירה לאנגלית – ואולי היה זה צילו. זקנו של המורה שנהג להקפיד על הופעתו היה סבך חוטים, מכנסיו נפלו מגופו הרזה, שרוכי נעליו היו חסרים. הוא הסריח משתן.

"סרגיי," אמרתי בלי קול, אבל הוא סירב להביט אליי.

"נתחיל?" שאל סמיונוב. "יופי," אמר בלי לחכות לתשובה. "בוא נעבור על זה שוב. סרגיי ניקולאייביץ' ניקיפורוב, האם אתה מאשר את דבריך בעדות שמסרת לנו אתמול: שהיית נוכח בשיחות אנטי־סובייטיות בין פסטרנק לאיווינסקאיה?"

צרחתי, אבל עד מהרה השתיקה אותי סטירת לחי שחלק לי הסוהר שניצב ליד הדלת. נחבטתי בקיר העשוי אריחים־אריחים, אבל לא הרגשתי דבר.

"כן," השיב ניקיפורוב, וראשו עדיין מורכן.

"ושאיווינסקאיה סיפרה לך על תוכניתה לברוח לחוץ לארץ עם פסטרנק?"

"כן," אמר ניקיפורוב.

"זה לא נכון!" קראתי. הסוהר הסתער עליי.

"ושהקשבתם לשידורי רדיו אנטי־סובייטיים בביתה של איווינסקאיה?"

"זה לא... למעשה, לא... אני חושב–"

"אם כך, שיקרת לנו?"

"לא." הזקן הרים את ידיו הרועדות כדי לכסות את פניו, ומפיו בקעה יבבה שלא מן העולם הזה.

אמרתי לעצמי להסב את המבט, אבל לא הסבתי.

אחרי הווידוי של ניקיפורוב לקחו אותו משם, ואותי החזירו לתא מס' 7. אני לא בטוחה מתי התחיל הכאב – הייתי קהה במשך שעות – אבל ברגע כלשהו הודיעו חברותיי לתא לסוהרת שהמזרן שלי ספוג דם.

נלקחתי לבית החולים של לוביאנקה, ובזמן שהרופא סיפר לי את מה שכבר ידעתי, לא יכולתי להפסיק לחשוב על הריח שדבק בבגדיי בחדר המתים, ריח מוות.

*

"הצהרות העדים אפשרו לנו לחשוף את פעולותייך: המשכת להשמיץ את משטרנו ואת ברית המועצות, האזנת ל'קול אמריקה', השמצת סופרים סובייטים המחזיקים בעמדות פטריוטיות והיללת עד השמיים את יצירתו של פסטרנק, סופר המחזיק בדעות אנטי־ממסדיות."

האזנתי לפסק דינו של השופט. שמעתי את דבריו ואת המִספר שנקב בו, אבל לא קישרתי בין השניים עד שהוחזרתי לתא שלי. מישהי שאלה, ואני השבתי: "חמש שנים." ורק אז תפסתי: חמש שנים במחנה חינוך מחדש בפּוֹטְמָה. חמש שנים במרחק שש מאות קילומטרים ממוסקבה. בתי ובני יהיו בני עשרה. אימי תהיה כמעט בת שבעים. האם עדיין תהיה בחיים? בוריס יתקדם – אולי ימצא לו מוזה חדשה, לארה חדשה. ואולי כבר מצא.

*

למחרת גזר הדין שלי נתנו לי מעיל חורף שעשים כרסמו אותו והעמיסו אותי על משאית מכוסה קנבס, מלאה נשים אחרות. ראינו את מוסקבה חולפת על פנינו מבעד לפתח מאחור.

ברגע מסוים, קבוצת תלמידי בית ספר חצו את הכביש מאחורי המשאית, שניים־שניים. המורה שלהם קראה אליהם שיביטו קדימה, אבל ילד אחד הסתובב ועינינו נפגשו. לרגע דמיינתי שהוא בני, מיטיה שלי או התינוק שלעולם לא אכיר.

כשנעצרה המשאית צעקו הסוהרים שנצא ושנתקדם במהירות אל הרכבת שתיקח אותנו לגולאג. חשבתי על העמודים הראשונים בספרו של בוריה, על יוּרי ז'יוואגו העולה לרכבת עם משפחתו הצעירה לחפש מקלט בהרי אוּרָל.

הסוהרים הושיבו אותנו על דרגשים בקרון נטול חלונות, וכשהרכבת יצאה לדרכה עצמתי את עיניי.

מוסקבה מקרינה החוצה אדוות, כמו חלוק אבן שנזרק אל מים דוממים. העיר מתפשטת ממרכזה האדום אל השדרות ואל המונומנטים, אל בנייני דירות – שכל אחד מהם גבוה ורחב יותר משכנו. ואחר כך העצים, ואחר כך הנוף הכפרי, ואחר כך שלג ועוד שלג.

1 דייסת כוסמת (כל ההערות בספר הן מאת המתרגמת).