הסוד הכמוס

אין ספק, ג'קובה סינקלייר חשבה, אלה תנאים מושלמים לערב רומנטי סוחף. ירח מלא שט לו בשמיים, כשהוא מאיר בברק עוצר נשימה את הנוף ההררי ומטיל צללים דרמטיים על ההרים שהתנשאו מעל לאגם ונצצו כמו בזלת ממורקת.

האנשים בתוך הבניין, לעומת זאת, הסתובבו לבושים בסגנון שרואים רק בנשפים רשמיים מאוד ושתו שמפניה. נברשת ונציאנית ענקית שפכה אור שנצנץ על כתפים חשופות ועטויות תכשיטים. זהרה החמים הדגיש עוד יותר את הברק המפתה של שמלות הסאטן ואת הרצינות האלגנטית של חליפות הערב של הגברים. שלהבות של נרות הבהבו על גבי השולחנות שהיו ערוכים בכלי בדולח וכסף ומעוטרים במחרוזות פרחים בלבן וזהב.

ג'קובה החליקה בידה על ירכה, אצבעותיה הארוכות ריחפו מעל למשי הארגמני שגלש בחושניות מרומזת ממותניה הצרים בחצאית אקסטרווגנטית. אבני החן בנזר שענדה התלקחו באורה של הנברשת, וכל יהלום ניצנץ בלהבה קרה וצלולה.

הם היו אמיתיים, כמו האבנים בעגילים התלויים ובעדי שלצווארה – וערכם לא ישוער בכלל. גם ההרים והאגם, והצלב הדרומי שנרקם לרוחב שמי ניו-זילנד הצלולים היו אמיתיים. והם כמו לעגו בנצחיותם לברק הרגעי של אולם הנשפים.

כי הכל באולם הזה היה מלאכותי כמו הפרוות שעיטרו את הקיר שמאחוריה. ביום יום, הביתן האקזוטי הזה שימש כמסעדה בקצהו העליון של מסלול סקי, וכל הגברים והנשים האלגנטיים הללו, הלוגמים חיקוי שמפניה מסביבה, רק נשכרו בשל מראה פניהם האצילי וגופם החטוב. בדיוק כמוה.

אלה הם חייה. משלמים לה סכומי כסף ענקיים בשביל שתחייך, תיראה יהירה ומפתה, יקרה ובלתי מושגת כמו אבני החן הבוהקות על צווארה ואוזניה.

"מושלם," זולטאן קרא בקול ניחר. "כן, בדיוק ככה, עם הפנים לאגם, ואז תסתובבי – והרי לפניך הנסיך שלך. אני רוצה לראות תדהמה ופליאה, ואחריה התחלה של חיוך, כל הביטחון העצמי שלך נהפך להבזק אחד של געגוע וכמיהה." הוא עצר לשניה לפני שהוסיף בגיחוך לגלגני, "את חושבת שאת מסוגלת לזה?"

ג'קובה ידעה שהוא פותה לביים את הפרסומת הזאת רק בעזרת סכום כסף ענקי והבטחה לקמפיין יוקרתי. וידעה גם שהוא רצה כוכבת הוליוודית ידועה לתפקיד שלה. מכיוון שנמאס לה שמתייחסים אליה כמו לילדה בת חמש, היא החליטה להראות לו שגם דוגמניות יודעות דבר אחד או שניים על משחק.

"אני חושבת שאני מסוגלת," היא ענתה בקול נמוך והסבה את ראשה כדי לנעוץ בו את המבט שביקש.

זולטאן השיב לה מבט קשה. "אוקיי, תעשי את זה למצלמה," הוא אמר בקצרה.

בהתעלמות מספקנותו הגלויה, היא הפנתה את תשומת לבה אל הנוף עוצר הנשימה, בהסיטה וילון דמוי טפטה. היא נזכרה איך הרגישה בילדותה, כשהיתה מתבוננת במשפחות אחרות, איך היתה מסתכלת בילדים משחקים עם הוריהם ושואלת את עצמה למה לה אין אבא...

"נפלא," הבמאי לא טרח להסתיר את הפתעתו. "אוקיי, את מבחינה באיזו תנועה בצד השני של החדר, את מסתכלת לשם, ואת רואה אותו. עכשיו לאט..."

הוא המשיך להרעים בקולו, להפריע לריכוז שלה. אולי הוא שמע שצלמים מסוימים נוהגים לדבר ללא הרף בזמן צילומי אופנה, כדי לעורר ולהלהיב את הדוגמניות שלהם. את ג'קובה הוא רק הרגיז והיא התעלמה מקולו.

הניצבים מילאו את תפקידם, שוחחו, פלרטטו וצחקו חרש. היא התעלמה מהמצלמה, מבטה חלף על קהל הנוכחים, נע לכיוון הדלת בקצהו האחורי של האולם, מצא את הגבר האחד שבדיוק נכנס...

איש לא היה אמור להיות שם. שון אבוט, השחקן ששיחק בתפקיד אהובה, היה מרותק לחדרו עם קלקול קיבה. הם החליטו לצלם למרות היעדרו ולהשתמש בכפיל שירקוד אתה.

אלא שמבטה המופתע של ג'קובה פגש בגבר שפסע אל תוך האולם, כאילו על פי הוראות הבמאי. בראש סחרחר, היא ניסתה להתעלם מהרעד שעבר במורד עמוד השידרה שלה, ואצבעותיה התהדקו על הוילון.

זה לא הכפיל!

גבה קומה, אלגנטי ללא מאמץ מיוחד, בשחור-לבן של חליפת הערב שלו, הגבר שנכנס נע בחיות ואנרגיה אצורה שנגעה במשהו נסתר ופגיע עמוק בתוך לבה של ג'קובה. נשימתה נעצרה ממש כשמבטה חלף על הפנים הים-תיכוניים המחוטבים בזוויתיות מלאת הוד, עור שזוף בצבע הזית בניגוד לעינים הבהירות – עיניים שהיו נעוצות בה.

כל הרעש גווע עד שכל מה שהיא שמעה היה הלמותו המהירה של לבה בעת שהנסיך מרקו קונסידיין מאילירייה צעד לעברה, גופו הגאה נחוש ומתוח כאילו היא האדם היחידי בחדר.

בתנועה אינסטינקטיבית לחלוטין היא הרימה יד אחת, עטוית כפפה, אל לבה, כדי להגן עליו מפני השפעתו המכריעה של הגבר ממנו הקפידה להתרחק בעשר השנים האחרונות.

"נפלא," הבמאי קרא בתאווה. "כן, תמשיכי ככה – ואוקיי, קאט!"

הוא הפנה את מבטו והבעתו התקשתה. "מה לעזאזל –?" הוא החל לצרוח, אבל מיהר לבלום את כעסו כשזיהה את האיש שקרב לעברם. "אה, הנסיך מרקו – לא ציפיתי לך," הוא אמר בחנופה.

קולו התרומם בסוף המשפט, במעין שאלה שהוא לא העז לשאול. שהרי הוא לא יעז לחקור את אחד האנשים החזקים בעולם לגבי מעשיו.

בטח שלא כשהאיש שולט בין היתר באימפריית התמרוקים הענקית שמוציאה עכשיו מיליונים על מסע הפרסום לבושם הראשון שלה, ג'קובה חשבה לעצמה בציניות.

בשלב זה פניה כבר היו כמו מסיכה – גאה, יהירה, כמעט מתנשאת ומלאת בוז. היא ניצבה ללא נוע והניחה לאוויר להיפלט לאט מריאותיה בניסיון לצמצם את נפח החלל שהיא תופסת.

זה לא פשוט כלל, לאשה שגון שערה דומה לשקיעה טרופית, גובהה כמעט מטר ושמונים, בנעלי העקב שנעלה, והיא לבושה בשמלה שעוצבה במיוחד כדי ללכוד את עיני הנוכחים ועונדת תכשיטים שיכולים להתחרות בברק שמי הלילה של הדרום! היא ניסתה להחניק צחקוק עצבני וחרד – שריד מילדותה ששב בגלל ההלם – והתמקדה בשיחה בין שני הגברים.

"אני מתאכסן במלון הנופש במפרץ שיפרק," הנסיך מרקו אמר בקול שליו ועמוק ובמבטא בריטי. "אז החלטתי לבוא לראות איך הולך פה."

בטנה של ג'קובה התכווצה. גם היא שוהה באותו מלון.

אבל היא יכולה להתמודד עם זה. כמו כל שאר העולם, אין לו שום מושג מי היא באמת. הוריה שנטלו חלק משמעותי בדרמה הנוראה והנשכחת של ילדותה באילירייה – כבר לא היו בחיים. והרבה דברים קרו בשנים האחרונות בנסיכות הקטנה והענייה השוכנת בין לבה של אירופה לבין הים התיכון שטוף השמש. עכשיו כשכבר פוזרו שורותיה המאיימות של המשטרה החשאית המאיימת של אילירייה, היא ואחותה, לקסי, היו בטוחות מפניה. ולא נראה סביר שגם כעת, במאה העשרים-ואחת, נקמת הדם – חששה הנוסף של אמה – תוסיף להיות חלק מהחיים באילירייה.

איך שלא יהיה, את הנסיך שנולד וגדל בארצה של אמו – צרפת – זה לא יעניין.

היא גנבה הצצה לעברו, ונרעדה כשאמונה תפלה הקפיאה את עורה.

זה כן יעניין אותו. מרקו קונסידיין בהחלט נראה כמו מישהו שמאמין בנקמה. ג'קובה מצאה את עצמה נזכרת בצורה מורבידית בסיפורים מההיסטוריה של אילירייה. מעשיות עתיקות על קרבות שנערכו בגלל כבוד שנגזל...

אל תהיי אידיוטית, היא ציוותה על עצמה בכעס בגלל דמיונה הפרוע.

היא הפנתה את תשומת לבה לקהל הניצבים, אבל לא ניתן היה להימלט מההשפעה המהממת של הנסיך. לגובה היה חלק לא מבוטל בזה. היא בטח לא היתה מצליחה כל כך בעולם הדוגמנות אילולי היתה כה גבוהה, אבל הוא התנשא לפחות עשרה סנטימטרים מעליה. תוסיפו לזה את מבנה גופו החזק והחן הקטלני של תנועתו ותבינו איך נוכחותו השתלטה על החדר.

אבל עוז פניו הכריז גם על סמכותיות לא מוגדרת שנובעת מתוכו. הוא בן קונסידיין, נצר לשושלת שמקורה בימי קדם אפופי האגדות.

אחיו הצעיר של הדוכס הגדול של אילירייה – שני בחשיבותו רק לנסיך המושל – מרקו קונסידיין גדל מן הסתם עם אותו קשר לטירתם שבהרים, אותה גאווה בהיסטוריה המשפחתית המפוארת שלהם.

וזה הופך אותו למסוכן, ואסור.

ג'קובה לקחה נשימה חדה, ומבטו של הנסיך מרקו נעצר עליה לרגע, לפני שחזר אל הבמאי. רק לרגע קטן, אבל היא הרגישה כאילו מבט הפלדה הכחולה שלו חדר אל מעמקי צפונותיה.

פאניקה אחזה בה, אבל היא נאבקה לשלוט בעצמה. הוא לא יודע שגם היא אלירית מלידתה. מלבד אחותה, איש לא ידע – טוב, חוץ מחברה הותיק והטוב ביותר, הוק, והוא הרי לא יספר לאיש. מבחינת כל שאר העולם, היא ניו-זילנדית. שמה בצירוף עורה הבהיר ושערה האדמוני גרמו לכולם לחשוב שמקורה מסקוטלנד בעצם.

היא הכריחה את עצמה להתרחק ממחשבות אפלות על העבר ושאלה את עצמה למה הנסיך לבוש בבגדי ערב רשמיים. החליפה ישבה עליו בדיוק שהעיד על מומחיותם של חייטיו, והדגישה בעדינות את כתפיו הרחבות ומותניו הצרים, ואת רגליו הארוכות והשריריות. הוא גרם לכל גבר אחר שבאולם להיראות סינתטי, כמו חיקוי דהוי של הדבר האמיתי.

אוקיי, היא אמרה לעצמה בכעס, אז הוא נראה מדהים, חתיכת גבר מרשים בהחלט. אבל היא הרי רגילה לעבוד עם הגברים היפים בתבל, ואיך שהיא נועצת בו עיניים, כמו איזו תלמידת תיכון מטופשת, זה ממש מביך.

היא עטתה על פניה הבעה של שלווה, שבעצם היתה כה רחוקה ממנה, ושבה להתרכז בשיחה שלו עם זולטאן.

"אני מקווה שהכל מתנהל בסדר," הנסיך אמר בהדגשה יתרה.

"בסדר גמור," הבטיח לו הבמאי והחל לפרט בקצרה את מהלך העבודה עד כה.

ג'קובה היתה רגילה לזה שמעריכים אותה רק בשל הופעתה החיצונית, אבל זאת היתה הפעם הראשונה בה התעלמו ממנה בצורה כה גורפת.

אולי נעשיתי מפונקת מדי, היא חשבה לעצמה במרירות. לא משנה, ממילא החלטתי שהגיע הזמן לעזוב את עולם הדוגמנות.

היא תיכננה מראש לפרוש כעבור שלוש שנים, כשתגיע לגיל שלושים, אבל עם הסכום האסטרונומי שהציעו לה עבור הקמפיין הזה היא תוכל לפרוש מיד – כלומר כשתסיים את שתי העבודות הבאות שכבר התחייבה לעשות...

למרות אופיה החפוז של השיחה, היא היתה מסוגלת לחוש באינטלקט החד להפליא של הנסיך ובכוח רצונו הבלתי מתפשר, ובעניין שזה עורר בה. בן אדם מעניין מאוד, נצר זה לבית קונסידיין – וכמו כן, היא חשבה אחרי מבט נוסף בפניו הנאים והתקיפים, בן אדם מסוכן מאוד.

כאילו חש בתשומת לבה, עיניו הכחולות והקרות פגשו את עיניה ותקפו אותן באתגר פרימיטיבי וקל דעת.

היא השיבה לו מבט למשך שניה או שתים קודם שהחליטה להסתיר את מחשבותיה מאחורי ריסים מושפלים, אבל היא עדיין חשה את מבטו כשאמר חלקות ועם ממש שמץ של ביקורת בקולו העבה והמחוספס, "מעולם לא נפגשנו."

"סלח לי," הבמאי מיהר להתערב, "לא ידעתי. זאת ג'קובה סינקלייר."

החסרת החצי השני של ההיכרות היתה מכוונת, אבל זה לא פגע בה. לא היה לה פנאי להתעסק במחשבות על גברים טיפשים שמתיחסים לדוגמניות כמו אל צורת חיים נחותה במיוחד.

כשהיא עוטה על פניה את חיוכה המרוחק והמתנשא ביותר, היא הושיטה את ידה. "נעים מאוד, אדוני."

"העלמה סינקלייר." הוא נשא את ידה, כמעט אל פיו, ונשק ברשמיות לאוויר שבדיוק מעל לכפפה שעטתה.

אצל כל אדם אחר, היא היתה רואה במחווה שכזאת התנהגות יומרנית והתנשאות בלתי נסבלת, אבל הנסיך הצליח להפוך אותה איכשהו למין הזמנה חושנית. שמץ של התרגשות פילח את גופה, היא הרגישה שהיא נושמת קצת יותר מהר והיא זקוקה ללגימה מהשמפניה המזוייפת כדי להרטיב את פיה וגרונה היבשים פתאום.

אכן מסוכן! היא חשבה וניסתה בכל כוחה להתייחס לכך בשוויון נפש.

"קוראים לי מרקו קונסידיין," הוא אמר בסבר פנים נעים כשהזדקף מהקידה שלו, אבל עיניו הכחולות והמהממות הישירו מבט בלתי מתפשר.

ומלא הערכה. ג'קובה כבר עמדה במוקד תאוותם של מספיק גברים כדי להיות מסוגלת להבחין בזה, למרות שליטתו העצמית המופלאה של הגבר המרשים הזה.

לבה החיש את קצב פעימותיו.

זולטאן נע בחוסר נוחות לצדה. ובצדק; זאת היתה תזכורת לכך שהנסיך הוא שמחזיק בכל העוצמה בסיטואציה הנוכחית. כן, בוודאי שיש לו חוזה ביד, אבל לג'קובה לא היה ספק שהנסיך היה מסוגל לפטר אותו בלי כל התחשבות, אם רק יחפוץ בכך.

היא היתה משועשעת כשהבמאי מיהר להשמיע הערה טפשית על המזל שהיה להם עם מזג האוויר.

גבותיו השחורות של מרקו קונסידיין הצטופפו כשקימט את מצחו במורת רוח אבל הוא השיב את מבטו אל הגבר השני. ג'קובה לא העזה לרפות את דריכותה. היא חשה המומה וחשופה בצורה מסויימת, כאילו נלכדה באלומת הזרקור שלו והוצמדה למקומה על ידי כוח הרצון שלו בלי יכולת לזוז.

"אז מתי תסיימו?" הוא שאל.

הבמאי השיב, "אנחנו אמורים לפנות את המקום עד שש בבוקר, אבל הצילומים בטח ייגמרו הרבה לפני כן. ג'קובה מגיבה להוראות הבימוי בצורה מעולה."

חלאה מתנשאת שכמותו. ג'קובה חשפה את שיניה המושלמות ואמרה, "אתה מחמיא לי."

"אז איפה בן הזוג שלה?" הנסיך חקר בהבעה ניטראלית, למרות שג'קובה היתה מוכנה להתערב על משכורת שנתית שלה שהוא תייק את חילוף הדברים הקצרצר הזה בזכרונו. "לא אמור להיות פה איזה וואלס מלא רגש?"

זולטאן פרש את ידיו לצדדים ומשך בכתפיו. "שון אבוט חטף קילקול קיבה."

שתי הגבות נפגשו מעל האף היהיר. "זאת בעייה?"

"לא," הבמאי מיהר להשיב, בלי להביט בג'קובה. "הוא יופיע בכל הקלוז-אפים, אבל הלילה אנחנו משתמשים בכפיל ומצלמים את כל השאר."

הנסיך הנהן. "אכפת לך אם אני אשאר להסתכל?"

לג'קובה בהחלט היה אכפת, אבל היא לא חשבה להביע אפילו את מחאתה. וכמובן שזולטאן מיהר להכריז בהתלהבות, "לא! מה פתאום?"

הנסיך הביט בה והצר את עיניו מעט. "זאת לא בעיה?"

ג'קובה חייכה. בהתלהבות דומה לזאת של הבמאי היא אמרה, "לא אדוני."

אלא שהיתה בעיה. מרקו ראה איך הכפיל מתקשה שוב ושוב בצעד מחול מסוים ושאל את עצמו איך בן אדם יכול להיות כל כך מגושם כשבת הזוג שלו נעה כמו מלאך. אולי הוא המום מההזדמנות שנפלה בחלקו – לרקוד עם דוגמנית העל המפורסמת והיפיפיה, ג'קובה סינקלייר.

היא התאמצה ככל יכולתה לחפות על מגרעות הריקוד של השותף שלה, אבל אפילו החן המופלא שלה לא הצליח להעניק לו חוש קצב שלא היה לו. מרקו הביט בשעונו ושאל את עצמו אם צבע שערה – הזהה בדיוק לצבע שמלתה – הוא אכן טבעי.

זולטאן צעק "קאט!" הוא הנמיך את קולו. "אוקיי, אני לא רוצה להעליב, אבל זה פשוט לא עובד אתו."

הכפיל הזעיף פנים. "היא לא נותנת לי להוביל אותה."

"שננסה אתי?" מרקו שאל בנחת.

הבמאי נעץ בו את מבטו, בהשתוממות גלויה.

מרקו המשיך בנימה משועשעת. "אני בערך באותו גובה ומבנה גוף, ואם אני לא ארקוד מספיק טוב אז אתה יכול להעיף אותי לכל הרוחות."

הוא לא הביט בג'קובה סינקלייר, אבל יכל לחוש בתדהמה שלה. זאת היתה תגובה שהוא לא רגיל לקבל; מאז שמלאו לו שש-עשרה שנים, לא קרה לו שהוא היה מעוניין באשה ולא הצליח להשיג אותה.

אבל היא בפירוש לא שלחה רמזים מפתים לעברו. אולי היא באמת מאוהבת בגבר לו שימשה כמאהבת בשנים האחרונות, למרות שהוק קנדי לא ממש שומר לה אמונים.

"טוב," הבמאי אמר בספק. "אם אתה בטוח ש..."

"אין לך מה להפסיד," מרקו אמר בטון שקול ומרגיע. ההצעה שלו נולדה ברגע אימפולסיבי נדיר, אבל הוא רצה לדעת איך זה להחזיק את ג'קובה סינקלייר בזרועותיו.

"טוב, נראה איך זה הולך." הבמאי הסתיר את חוסר הרצון שלו מאחורי חיוך משכנע כמעט. "ותזכרי, ג'קובה, את המומה וכבר חצי מאוהבת. אני רוצה לראות תחושות ואת ההתרגשות הראשונית הזאת של קפיצה למים לא ידועים, שהם הרבה, הרבה יותר מדי עמוקים בשבילך. את צריכה להראות לנו, בעזרת הגוף שלך בלבד, שהוא רק צריך לבקש ממך ואת תהיי שלו."

סומק קל עלה בעורה. מרקו חייך, ומשהו עז ופראי התעורר לחיים במעמקי הוויתו.

הוא ריסן את הדבר הזה והקשיב בריכוז להנחיות שזולטאן נתן, מה אמור לקרות ולאן עליהם ללכת.

צילום ההליכה שלהם זה לקראת זה והפגישה שלהם במרכז רחבת הריקודים לקח זמן רב יותר ממה שמרקו תיאר לעצמו. התהליך היה מייגע, אבל זה היה גם מעניין לראות איך הדברים הללו מתבצעים.

וג'קובה סינקלייר היתה מקצוענית למופת.

וטוב שכך, שכן זולטאן היה פרפקציוניסט מוחלט, והיחס שלו כלפי ג'קובה גבל במידה חשודה בגסות. למרות זאת, היא נתנה מה שנראה למרקו כהופעה מצויינת – למען האמת, הוא כמעט האמין שהיא נדלקה פתאום בתשוקה אליו.

במילים אחרות, היא שחקנית מצויינת, הוא חשב בצורה עניינית. אין שום דבר אישי במבטים הלוהטים ובחצאי החיוכים שלה. ובכל זאת, הוא הרגיש באיזה מתח סמוי בתוכה, והוא לא היה סבור שהבמאי הוא שגרם לו.

מרקו שאל את עצמו אם זולטאן ניסה להיכנס למיטה שלה ונדחה על ידיה.

למרות שחש מופתע מהכעס הצונן שהמחשבה העלתה בו, הוא ניסה להתרכז במילוי ההוראות שניתנו לו. קלי קלות, המצלמה לא ממש הפריעה לו, היא היתה מכוונת אל גבו כל הזמן.

"אוקיי, טוב, זה בסדר," הבמאי אמר. "ועכשיו לריקוד עצמו." הוא שלח חיוך של גבר אל גבר למרקו, מה שגרם לנסיך לרצות לתת לו אגרוף בפנים. "זה יהיה הרבה יותר מהנה."

גבותיו של מרקו התרוממו.

"טוב, אז זה מה שאני רוצה שתעשו..." זולטאן המבויש נעשה קצר רוח פתאום, וסיים את ההסברים שלו בהערה, "ואם תאבד את הכיוון, ג'קובה כבר תדאג שתהיה במקום הנכון."

מרקו הושיט את זרועו, ג'קובה הניחה עליה יד וספק צעדה, ספק ריחפה לצדו אל מרכז רחבת הריקודים. ושם היא סוף סוף באה אל זרועותיו ברפרוף משיי, שמץ ניחוח נשי עלה בנחיריו וגופה הדק והגמיש קשוב לכל תנועותיו.

הוא דיכא דחף שגאה בו בכזאת עוצמה עד כי כמעט הוכרע. המוסיקה שבה להתנגן, וואלס שהזכיר אולמות נשפים ויקטוריאניים ועלמות ביישניות ובתוליות, נרעשות ונרגשות מהמגע הקרוב שהריקוד מאפשר.

בפנים חסרות הבעה, הביטה ג'קובה מעבר לכתפו ונמנעה מלפגוש את מבטו. הוא לא נע עד שנתנה בו מבט שואל. וכשחייך, הוא הבחין בלהבה רושפת בעיניה האפורות.

"הירגעי," הוא מלמל. "אנחנו מאוהבים, את זוכרת?"

סומק התפשט בעור השנהב המרהיב שלה ופיה הנדיב התכווץ. בלי לתת לה זמן להגיב, הוא הניף אותה אל תוך המחול. הוא למד לרקוד וואלס מאמו שהיתה צרפתיה, ומורה נוקשה וקפדנית. נראה שלג'קובה סינקלייר היה מורה לא פחות מיומן. היא עקבה אחריו בחן, הרימה את פניה הנאים אליו בהבעה שביטאה את התחושה המסחררת של אהבה ראשונה.

חוץ מעיניה, שהראו זהירות וחשש של חיה ניצודה.

כעבור חצי דקה הוא שאל, "למה התעקשת להוביל את הבחור?"

היא העיפה מבט נוסף לעברו, בעינים אפורות שקראו עליו תיגר מבעד למסך ריסים עבים ושחורים. גופו של מרקו התקשח והצייד שבקרבו ניעור. הוא כמעט פספס צעד בריקוד. בגלל הוראות הבמאי, ללא ספק, היא העלתה על שפתיה חיוך שכל כולו פיתוי – מהיר ומבוהל ומלא כמיהה, וכה קורן עד כי לרגע מסוכן אחד מרקו קיווה שהחיוך היה אמיתי ומכוון אליו.

עד שנזכר שהיא המאהבת לסרוגין של הוק קנדי. הוא לא מתחלק בדבר ואין לו כל כוונה לגנוב אותה מקנדי, שהיה גם חבר של אחיו גייב.

ובכל זאת, גופו שכבר ניעור בשל קרבתה כמה אליה ברעבתנות.

"מישהו צריך להוביל," היא אמרה בשמץ של צרידות שהוסיף חיים לדבריה המחודדים.

"והוא לא היה מסוגל?"

להבה נוספת שעלתה בעיניה האפורות והמופלאות הראתה את חוסר הרצון שלה לשוחח עמו. "הוא צריך ללמוד לבצע את התפקיד של הגבר," היא אמרה, ואז הצמידה את שפתיה זו לזו, והסומק העמיק לאורך עצמות לחייה המחוטבות.

כלומר, היא לא נקטה את כפל המשמעות הזה במכוון. ולמרות מבטאה שהיה מכוסה באינטונציות אנגליות, הוא שאל, "את ניו-זילנדית?"

צל חלף בעיניה, אבל הוא נעלם לפני שלמרקו היה זמן לרדת לחקרו. "מבטן ומלידה," היא השיבה קלילות.

"מכאן, מהסביבה?"

כתפה נעה תחת ידו כשהיא משכה אותה. "לא, אני צפונית עלובה."

מרקו כבר נתקל בגילויי יריבות ידידותית בין שני האיים המרכיבים את ניו-זילנד. "את מאוקלנד?"

פיה התעקל כאילו היא משתפת אותו בסוד אסור ומרגש. הוא שב והזכיר לעצמו – ולגופו הרגיש מדי – שהיא בסך הכל משחקת.

"יותר רחוק אפילו," היא אמרה בעליצות. "מהצפון חסר החורף, בו הקרה לא שוררת לעולם והלחות קשה מנשוא."

"אף פעם לא הייתי שם."

שעשוע הבליח בעיניה לרגע. הן לא היו אפורות לגמרי; פיסות זהב נצצו במעמקיהן. למרות שהכריח את עצמו לשמור על אוביקטיביות, מרקו נאלץ להודות שהוא מוקסם מיופיה. הוא לא הבין איך הוק לא שומר לה אמונים, ושאל את עצמו מה גורם לה להשלים עם פרשיות האהבים הידועות לשמצה של האיש. היא נראתה לו בוטחת מספיק בעצמה, מודעת מספיק לערכה כדי לא להסכים למלא תפקיד כה עלוב וכנוע.

אם היא היתה שלו הוא היה שומר לה אמונים.

מאיפה לעזאזל צצה המחשבה הזאת? הוא תמיד שמר אמונים למאהבות שלו עד שהם נפרדו.

הוא הניח לפניה היפיפים ולתחושה של גופה בזרועותיו להשפיע עליו. היא בטח נשארת עם הוק בגלל שהוא עשיר דיו כדי לשלם שוב ושוב על בגידותיו.

משהו ממחשבותיו עלה אולי על פניו משום שהיא הציצה לעברו ותשובתה היתה זהירה וצוננת. "זה חלק נפלא של ניו-זילנד. אבל אני משוחדת."

"כולנו נוטים להיות מוטים," הוא אמר בציניות משועשעת.

ג'קובה שאלה את עצמה מה גרם לאירוניה המבטלת הזאת בקולו. זה נראה גם במבט שבעיניו הכחולות שהיו כה חודרות עד כי היא חשה שהן מבקיעות את כל ההגנות שהיא הקפידה לבנות סביבה.

"אולי תוכלי להראות לי את החלק הזה של ניו-זילנד, יום אחד," הוא הוסיף חלקלקות.

דבריו עצרו את ריחופה על רחבת הריקודים, אבל כשהוא הידק אוטומטית את אחיזתו היא שבה להגביר את קצב התנועה שלה בלי לאבד פעימה, בהבעת פנים שאין לרדת לחקרה.

"אולי," היא אמרה בשוויון נפש וחייכה שוב. "יום אחד."

היא נראתה כאילו היא מביטה בעיניו, אבל מבטה היה נעוץ בגבותיו, וכשהוא הרכין את ראשו, היא הסבה את פניה שוב.

אדרנלין געש בדמה בשטף של אנרגיה. מעבר לכתף רחבה אחת, היא הבחינה בבמאי שסימן לשאר הרקדנים להצטרף למחול על רחבת הריקודים. חיוך רחב היה מרוח על פניו, אז נראה שהוא מצליח להשיג את מה שביקש.

למה שון היה צריך לחטוף קילקול קיבה דווקא היום? הוא היה בטוח לחלוטין, מאוהב מעל לראש באשתו הטריה ולא מסוגל אפילו להבחין באף אחת מלבדה.

ואילו הנסיך לעומתו, מושך נורא, ונראה שהגוף שלה מפתח לעצמו דעה משלו ומתאווה במין כמיהה משונה. למען האמת, היא הבחינה בתדהמה, היא לא צריכה ממש לשחק.

התגובה הגופנית העזה הזאת, המודעות הגורפת, היא אמיתית. היא נמשכת אל הנסיך מרקו קונסידיין והגוף שלה דואג שהיא תדע זאת.

הבמאי החל להחוות עיגולים באוויר, להנהן ולנופף בידים.

"אני חושבת שהוא מבקש מאיתנו לחוג," היא אמרה ונשאה את מבטה אל פניו של מרקו כאילו הוא ישועתה היחידה בעולם. "אתה מסוגל לזה?"

בלי לומר מילה, הוא הצמידה לגופו הדק והשרירי וחג סביב עצמו כשהיא בזרועותיו, נאלצת להיצמד אליו, ירכיה מול ירכיו. שאר הרקדנים פינו להם מרחב לנוע בו.

ברק תחושה מחשמלת חלף במהירות מחזה אל המפגש הרך שבין רגליה. היא נרעדה לנוכח הבגידה שגופה בגד בה.

"קר לך?" מלמל הנסיך והרחיק אותה מעט כדי שיוכל להביט אל תוך פניה.

קר? הוא יודע שלא קר לה – שהיא בעצם בוערת מרוב תחושה, כל עצב בגופה מתוח עד קצהו, כל תא עירני ומשתוקק, בעונג החושני הזה שמתפשט באיבריה כמו דבש חמים.

איך יכולות עינים שצבען כקרח לבעור כאש? נשימה עצורה נמלטה מפיה כשהוא הרכין את ראשו ונשק למצחה.

מגען הרגעי של שפתיו על עורה הדהד כמו צלצול פעמונים באזניה והחריש לחלוטין את קול אמה המפוחד והמפציר. בשום פנים, לעולם אל תודי שאת אילירית. אל תתקרבי אליהם אפילו. רק ככה תהיי בטוחה. תבטיחי לי!

היא כמעט לא היתה מודעת לכך שהצלם מנציח את כל זה בעדשת המצלמה שכלום לא נעלם ממנה. מוצפת עונג, היא עצמה את עיניה – גם זה בניגוד לתסריט – והניחה את ראשה לרגע על כתפו של הנסיך כשהיא שואבת נחמה נשית לא ברורה מעצם הגודל והעוצמה שלה.

"ממש נפלא," הבמאי קרא בקול והפר את הכישוף "אוקיי, תמשיכו, תמשיכו."

והם המשיכו, עד שהרבה יותר מאוחר הרכבל נשא אותם במורד המדרון המושלג כשהבטחה של שחר מאירה פס ורוד בהיר מעל פסגות ההרים במזרח. לבושה במכנסיים נוחים ומעיל, ג'קובה פיהקה, מותשת אם כי עדיין נסערת בגלל האיש הניצב לצדה.

עוד מעט היא תתרסק, היא ידעה. ההתרגשות הקדחתנית הזאת תרפה ממנה ברגע שהיא תגיע אל חוף המבטחים של חדרה.

ועד אז, היא חייבת לשמור על מקצועיות וריחוק. זה אמור להיות קל. זה מעולם לא היה לה קשה.

אבל זכר אזהרותיה של אמה, חששה הנורא שמא מישהו יגלה אי פעם את סודותיהן, לא הניח לה לרפות את עירנותה.