1
האם זמנים קשים
מצמיחים אנשים קשוחים?
מאז החלו בני האדם לכתוב את ההיסטוריה, היו היסטוריונים שטענו כי זמנים קשים מולידים אנשים טובים יותר, קשוחים יותר, מחושלים יותר, ושהתגברות על מכשולים – מלחמה, מחסור או כל מצוקה אחרת – יוצרת בני אדם חזקים יותר, חסינים יותר, אולי אפילו מוסריים יותר.
"ההיסטוריה," כפי שאומר המשפט המיוחס לווֹלטֶר, "מלאה בקולן של נעלי משי בדרכן מטה, ונעלי עץ בדרכן מעלה." הטיעון הגלום באמירה זו הוא שגורלן של אומות, תרבויות או חברות קם ונופל בהתאם לאופיים של אנשיהן, וכי האופי הזה מושפע מאוד ממצבה החומרי והמוסרי של החברה שבה הם חיים. הרעיון הזה היה אחד מעמודי התווך של כתיבת ההיסטוריה מאז ימי יוון העתיקה, עד שירדה קרנו באמצע המאה העשרים.
כיום, היסטוריונים רבים מתייחסים בביטול למשל נעלי העץ ונעלי המשי. יש לכך כל מיני סיבות טובות, ובראשן המחסור בנתונים. קשה להוכיח או לכמת תכונות אנושיות אמורפיות כמו קשיחות או חוסן, ואז להצדיק את הכללתן בספר היסטוריה אקדמי מונחה־עובדות, שעובר ביקורת עמיתים. אבל אין להסיק מכך שאין לו שום השפעה.
בואו ננסה תרגיל מחשבתי קטן: דמיינו שני מתאגרפים שנכנסים יחד לזירה. הם באותו גובה, באותו משקל ובאותה רמה. תנאי האימון שלהם היו זהים, ואפילו היה להם אותו מאמן. כל המשתנים האפשריים נוטרלו. מה יהיה ככל הנראה הגורם המכריע שיקבע את זהותו של המנצח בקרב? האם יהיה זה הרעיון הקשה למדידה שאנו קוראים לו "קשיחות"? קשה לקבוע שמתאגרף אחד ניצח מפני שהיה "קשוח" יותר. קודם כול, למה אנחנו נוטים להניח שקשוח יותר הוא גם טוב יותר? קשיחות היא מין מושג מעורפל שכולנו מאמינים בקיומו, וכולנו משתמשים ב"קשוח" כשם תואר, אך זהו מונח יחסי, והגדרת הקשיחות עשויה להשתנות בין בני אדם ובין תרבויות.
ועכשיו, במקום מתאגרפים בודדים הניצבים זה מול זה, דמיינו תחרות בקנה מידה גדול יותר, שבה חברות שלמות מתמודדות זו מול זו. למשל, מה יקרה אם ארצות הברית של היום תצא למלחמה נגד מדינה שדומה לה לגמרי – בממדיה הגיאוגרפיים, בגודל אוכלוסייתה, בתוצר הכלכלי, ביכולת הצבאית, בנשק ובציוד ובטכנולוגיה. והמלחמה הזו תהיה אכזרית, תימשך עד כניעה ללא תנאי ותותיר אחריה ערים חרבות בשני הצדדים. ההבדל היחיד בין שתי המדינות הוא שהאנשים שנגדם אנחנו נלחמים באותה ארץ מַראָה אגדית, הם הסבים שלנו.
רוב האנשים שנולדו בין 1900 ל־1930 כבר אינם עמנו, אך הם היו חלק מקבוצת גיל שכונתה בפי רבים "הדור הגדול ביותר" – אלא שלאורך ההיסטוריה היו כל־כך הרבה תקופות קשות ודורות קשוחים, עד שנראה מעט מטופש לומר שמישהו או משהו היה "הגדול ביותר". ובכל זאת, על פי אמות המידה שלנו, אנשי "הדור הגדול ביותר" נראים בהחלט קשוחים ומחושלים. ויש לכך סיבה. עוד לפני שלחמו במלחמת העולם השנייה, הגברים והנשים הללו חוו יותר מעשור של מצוקה כלכלית קיצונית, הקשה ביותר בתולדות העולם המודרני.
אנדרו מֶלון, שר האוצר בממשלו של הנשיא הרברט הובר בתקופת קריסת הבורסה של 1929, שגררה בעקבותיה יותר מעשור של התמוטטות כלכלית, חשב שהמצוקה הצפויה תהיה דבר טוב. "היא תטהר את הריקבון מתוך המערכת," אמר מלון, כפי שמדווח הובר בזיכרונותיו. "עלויות המחיה הגבוהות ירדו. אנשים יעבדו קשה יותר, יחיו חיים מוסריים יותר. הערכים ישתנו בהתאם, ובעלי היוזמה ישקמו את ההריסות שהותירו חדלי האישים."
מנקודת מבטו של מלון, ייתכן שמשאלתו התגשמה. השפל הגדול שם קץ ל"שנות העשרים הסוערות", תקופה שתיזכר בגלל הנהנתנות, מכירת האלכוהול הבלתי חוקית, הג'אז, נשות ה"פְלאפֶּר", הצ'רלסטון ועלייתו של הקולנוע. מה שנראה אולי בעיני מלון כאיוולת בזבזנית היה פשוט כיף עבור אחרים. והכיף הלך ודעך ככל שהכסף הלך והידלדל.
כשהגיעה הקריסה, היא לא מוטטה את כולם, אך כמחצית מהאוכלוסייה מצאה את עצמה לפתע מתחת לקו העוני. זה היה עשור של קושי. והתיאורים מאותה התקופה הם קורעי לב עד כדי כך שקשה להעלות על הדעת כיצד היה יכול לצאת ממנה משהו טוב. אין ספק שמעטים בעולמנו המודרני היו בוחרים לחוות אסון כלכלי כמו השפל הגדול, על כל תופעות הלוואי החיוביות הפוטנציאליות הטמונות בו.
עד שהגיעה מלחמת העולם השנייה, כבר הספיק דור שלם לחוות על בשרו קושי ומחסור. ונוסף לכך הם קיבלו גם את המלחמה הקשה ביותר בתולדות האנושות. המלחמה עצמה הייתה איומה, ושונה לחלוטין מן הסכסוכים של המאה העשרים ואחת. כיום, מעצמה גדולה עלולה להקריב כמה עשרות הרוגים בעקבות תקרית בודדת – נניח, בגלל תקלה מכנית במסוק, או אולי פיצוץ של מטען צד. לשם השוואה, חשבו על מאות אלפי ההרוגים שאיבדה ארצות הברית במלחמת העולם השנייה – באיוו ג'ימה, למשל, הסתיימו שלושים ושישה ימי הלחימה בכמעט שבעת אלפים חללים אמריקנים, מתוך לפחות 26 אלף נפגעים בסך הכול. וזה רק בצד האמריקני; תארו לעצמכם את מיליוני הנפגעים בשורות הגרמנים, או את עשרות המיליונים שהקריבו הסינים והסובייטים. מעניין לנסות ולחשוב איך היינו מגיבים היום לממדי הרג שכאלה.
והעניין כאן הוא לא רק איך לצאת בשלום מהפורענות – אלא גם איך לחולל אותה. אולי היינו מצליחים להתמודד עם זה, אבל כפי שציין הגנרל האמריקני ג'ורג' פטון, לא זו הדרך להביס את האויב. נסו לחשוב על גיחות ההפצצה שנדרשו מן הצבא האמריקני – אלף מטוסים, עמוסים בטונות של פצצות, שעושים את דרכם אל ערים שעשרת אלפים או 15 אלף מתושביהן עלולים להיהרג בלילה אחד. או תארו לעצמכם את החיים בלונדון בתקופת הבליץ, כשמטוסים גרמניים הפציצו ללא רחם את העיר כמעט מדי לילה, במשך יותר משמונה חודשים. "הדור הגדול ביותר" היה מודע לחומת המטוסים הבצורה שמעליו, והורה אף הוא לפתוח את דלתות תא הפצצות של מטוסיו שלו.
והיה גם הנשק האולטימטיבי - פצצות הגרעין. ההיסטוריה מלמדת אותנו שהדורות שלפנינו היו בהחלט מסוגלים להשתמש בהן, ואף עשו זאת. האם קיים היום תרחיש שבו האזרחים המרכיבים את החברות האנושיות (בניגוד לממשלותיהם) יראו בכך דרך פעולה מקובלת?
אנחנו נראים היום כמעט מתורבתים מכדי לעשות משהו שנראה ברברי כל־כך. עם זאת, אנחנו גם לא חווינו את מה שחווה הדור של מלחמת העולם השנייה. בהנחה שאפשר למדוד קשיחות יחסית של דור בסולם של 1 עד 10, "הדור הגדול ביותר" יקבל כנראה ציון 7; אם נדמיין שלקחנו עשרה מהאנשים הללו שנולדו בשנים 1930-1900 והכנסנו אותם לחדר אחד, אולי שבעה מהם היו עומדים בקריטריונים שלנו ל"קשיחות". גם בדור האיקס יש אנשים קשוחים – חלקם התגייסו ליחידות קומנדו מובחרות, מיעוטם חצו את אנטארקטיקה ברגל – אבל בדור הזה אפשר לומר אולי רק על שניים מבין כל עשרה שהם קשוחים מספיק כדי לעשות את הדברים האלה. כלומר, העניין הוא לא שכל אדם בפני עצמו הוא קשוח יותר, אלא אולי שבדור שנחשב בעל חוסן רב יותר, יש פשוט שיעור גבוה יותר של אנשים קשוחים. זוהי דרך אחת להמחיש איך אפשר להחיל קשיחות על חברות אנושיות, אך בד בבד היא גם עוזרת להדגיש כמה מוזר לנסות לכמת דבר כזה.
במעשיות המוסר של עמי העת העתיקה, הנוסחה שלפיה "זמנים קשים מצמיחים אנשים מחושלים" עבדה לשני הכיוונים. תקופות "רכות" יותר הצמיחו אנשים רכים יותר. פלוטרכוס וטיטוס ליוויוס, למשל, חשבו שעצלות, פחדנות ומידות רעות נולדות מתוך חיים קלים יותר, מותרות וכסף. וכשיש הרבה אנשים רכים בחברה מסוימת, גם החברה בכללותה רכה יותר. בזמנים ובמקומות שבהם האזרחים נאלצים להתעטף בשריון ולהתחמש בחרב כדי להגן על ארצם בקרב פנים־אל־פנים, זו עלולה להיות בעיה של ביטחון לאומי. אולי אנחנו חיים בתקופה שבה לקשיחות במובן הישן של המילה כבר אין חשיבות כפי שהייתה לה פעם. אם זה המצב, אילו יתרונות עשויים להיות לחברה "רכה" על פני חברה קשוחה יותר?
ויל דוראנט, ההיסטוריון הדגול בן המאה העשרים, כתב על בני ממלכת מָדַי, שחיו בימי קדם באזור איראן של ימינו. בתקופה שבה כתב דוראנט, בני מָדַי עוד נחשבו לעם כפרי ועני יחסית, שהתאחד כדי לעזור בהפלת האימפריה האשורית ואז הפך למעצמה בפני עצמה. אלא שמקץ זמן לא רב, כך כתב דוראנט, "שכחה האומה את אמות המידה המוסריות החמורות שלה, ואת אורחותיה המאופקות. ההתעשרות הייתה פתאומית מכדי שייעשה בה שימוש נבון. המעמדות העליונים השתעבדו לאופנה ולחיי מותרות, הגברים התהדרו במכנסיים רקומים והנשים בתמרוקים ובתכשיטים."
המכנסיים והעגילים כשלעצמם לא היו הסיבה לנפילתה של מָדַי, אך בעיני דוראנט ורבים מההיסטוריונים בני תקופתו, אלה היו סימנים חיצוניים לשינוי ולהשחתה שעברה החברה הזו, שבמהלכם איבדה את האיכויות שנולדו מתוך תקופות קשות יותר, וחישלו אותה מספיק כדי לגבור על האימפריה מלכתחילה.
ההיסטוריון צ'סטר ג' סטאר, שפעל באמצע המאה העשרים, כתב על ספרטה, חברה שכל תכליתה הייתה לייצר את הלוחמים המעולים ביותר של העולם העתיק. חיילי ספרטה לקחו את העיר־מדינה החקלאית הזו בחצי־האי פלופונס שביוון, לגבהים שכלל לא חלמה עליהם לנוכח גודל אוכלוסייתה והתוצר הכלכלי הצנוע יחסית שלה. אלא שבספרטה, הצבא וכוחות הלחימה זכו לתמיכה ולתגבור של החברה והתרבות בכללותן. כל אזרח ממין זכר אומן ללחימה, ונחשב כשיר לשירות עד גיל שישים.
גישת המיליציה האזרחית המאומנת רווחה בחברות רבות, במיוחד ביוון העתיקה, אך בספרטה הביאו אותה לשיאים חדשים. שם היא הייתה לא פחות מתהליך עיצוב אנושי שהחל בגיל מוקדם מאוד - עוללים בני יומם נחשבו לחומרי הגלם של הצבא, וכל תינוק ספרטני הועמד בפני מועצת זקני ספרטה, שהכריעה אם התינוק כשיר דיו לחיות. "כל ילד שנראה פגום הובא אל ראש צוק בהרי טַייגֶטוּס, והושלך אל מותו על אחד הסלעים המשוננים שלמטה," כתב סטאר.
התינוקות שנחשבו ראויים לחיים נפלו קורבן ל"מנהג הספרטנים לפגוע בתינוקותיהם ולהביאם לכדי אי־נוחות וחשיפה". בגיל שבע נלקחו הילדים ממשפחותיהם ונשלחו לאימונים במחנה מיוחד. כמבוגרים צעירים, הספרטנים אכלו באולמות צבאיים משותפים לצד אחיהם לנשק, וכלל לא הכירו את הנוחות שבבית. הם הורעבו במכוון, כדי לעודד אותם לגנוב אוכל ולגלות תושייה, אך נענשו בחומרה אם נתפסו. אותם ילדים ספרטנים גדלו להיות הלוחמים הטובים ביותר ביוון, בדיוק משום שהתרבות שבה חיו הקדישה את כל־כולה להפיכתם לכאלה. לכאורה, הספרטנים אפילו התנזרו מכסף בשיא גדולתם, משום שסברו כי הוא משחית את אמות המידה המוסריות הנעלות שלהם, ואת ערכי הלחימה שבהם דגלו.
אך אז, כך מספר לנו הנראטיב המסורתי, עם הזמן הפכו הספרטנים ל"חובבי מותרות ומוּעדים לשחיתות", כפי שכתב סטאר, וכך נשחקו קשיחותם ועליונותם הצבאית, מה שהביא בסופו של דבר למפלתם בשדה הקרב. יכול להיות שהספרטנים של שנת 380 לפנה"ס לא היו מביסים את אבות־אבותיהם מעוררי היראה משנת 480 לפנה"ס, אבל אין ספק שהספרטנים של 280 לפנה"ס לא היו מביסים את אבות־אבותיהם שלהם. יש הטוענים כי הפרסים השנואים תרמו לכך במכוון. "המלכים הגדולים" של פרס, שלא הצליחו להביס את הספרטנים בשדה הקרב, גילו שזהב הוא דרך אפקטיבית בהרבה לנטרל אותם. במקורות הקדם־מודרניים מתוארים הספרטנים, במיוחד חלק ממלכי ספרטה, כמי שהפכו עם הזמן חומרניים ואוהבי ממון יותר מהספרטנים ה"ספרטניים" יותר של הדורות הקודמים. נדמה כאילו הפרסים ה"רכים", כפי שתוארו לא פעם בפי אנשי יוון העתיקה, הפיצו את הרכות שלהם כמו וירוס, וכך יצרו מעין "שוויון קשיחויות" בין שני הצדדים.
יש דרכים אחרות להסביר את עלייתה ונפילתה של ספרטה, מלבד עניין הקשיחות – למשל, אימונים טובים יותר, תנאים טובים יותר – אבל נראה מוזר לא לייחס לו כל ערך.
* * *
מלחמה ועוני אינם נתונים קבועים. אולי הם מחזקים את חוסנם של בני האדם שנפגעים מהם, אך לא כל האנשים נפגעים. יש בני מזל שמצליחים לחמוק מלחימה וממחסור כלכלי. אבל כולנו חולים במחלות.
יש אולי משהו מוזר בטענה שרמות תחלואה גבוהות יכולות לחשל בני אדם, אבל האמת היא שמגפות קטלניות תכופות יחסית, על התמותה שהן מביאות איתן, עשויות בהחלט ליצור חוסן חברתי שרובנו, כיום, כבר לא ניחנים בו. בעל ואישה שאיבדו כמה מילדיהם הקטנים בגלל מחלות, והמשיכו בחייהם בקור רוח ובאיפוק, ייראו לנו אולי קשוחים ומחושלים. זה עדיין קורה לאנשים בכל רחבי העולם, ובעינינו, אפילו אובדן של ילד אחד נתפס כטרגדיה הגדולה ביותר של החיים. אך רק בשלב מאוחר יחסית בתולדות האנושות הפכה החוויה הזאת לנפוצה פחות. קשה לתפוס את מספר האנשים שאיבדו ילדים רבים לפני העת החדשה. קשה שלא לתהות כיצד זה ודאי השפיע על בני אדם כיחידים ועל החברה כולה. ההיסטוריון אדוארד גיבון, שכתב את שקיעתה ונפילתה של הקיסרות הרומאית, היה אחד משבעה ילדים. כל ששת אחיו ואחיותיו מתו בינקותם. זה היה שיעור גבוה למדי, אפילו בראשית המאה התשע־עשרה, אבל התופעה האיומה של מות ילדים לפני שהגיעו לבגרות הייתה נפוצה למדי. עם זאת, מי שמתמקד במה שמחלות עשויות לעולל לילדים, מתעלם מן ההשפעות האפשריות הנרחבות יותר של רמות תחלואה גבוהות יותר על החברה. מגפה חמורה ממש עלולה להרוג את כולם.
בכל הנוגע למחלות, העולם של העת החדשה הוא מקום שונה להפליא מזה שהיה בכל תקופה אחרת בהיסטוריה. נכון, יש מקומות בעולם המתפתח שנותרו כמעט ללא שינוי מאז ימי הביניים, והם עדיין מוכי מחלות. אבל באופן כללי, לחברות המתקדמות־טכנולוגית בעולם המודרני יש מושג דל מאוד על האופן שבו השפיעו מחלות על הקיום האנושי משחר האנושות ועד לפני שנות דור אחד בלבד. הדעת מתחלחלת מן המחשבה על המגפות הרבות שבמהלך השנים מחו מעל פני האדמה חלקים גדולים מאוכלוסיית העולם. התיאורים מאותן תקופות נשמעים כמו מדע בדיוני אפל ביותר. אילו היינו מאבדים רבע מהאוכלוסייה האנושית במגפה מודרנית כלשהי, היה משהו מגונה בעצם הטענה כי ייתכן שיש לכך גם תופעת לוואי חיובית, בדמות חישולנו כחברה.
מבחינות מסוימות, מחלות מחשלות אותנו, משום שהחולים מפתחים חסינות. זוהי עובדה מדעית פשוטה. אך האם אנשים המאבדים את יקיריהם בתכיפות גבוהה בשל מחלות, נעשים קשוחים יותר או חסינים יותר? האם חברות שבהן חיים אנשים רבים כאלה הופכות לחברות קשוחות יותר? השאלות הללו שייכות לאותו תחום אפור של דברים שאנו מרגישים, מעצם טבענו, שאולי הם חשובים, אבל איננו יכולים למדוד או להוכיח זאת. אין ספק, היו במהלך ההיסטוריה רגעים שבהם רק החזקים שרדו, כך שלאדם היה כדאי להיות קשוח. אבל אפשר גם לטעון שקשיחות איננה קריטריון חשוב להישרדות כפי שהייתה פעם.
אם נחבר בין עניין זה לבין משל נעלי העץ ונעלי המשי, אפשר בהחלט לטעון כי יש חשיבות לעיתוי. אם זמנים קשים מצמיחים אנשים קשוחים, מה קורה כאשר הזמנים קשים פחות? כמו כן, שלב נעלי המשי טומן בחובו גם יתרונות שעשויים לפצות על כך.
להיסטוריון הצבאי הגרמני הנס דֶלבּריק, שפעל בראשית המאה העשרים, הייתה תיאוריה שלפיה כל מה שמאפיין את הצבא המודרני – הארגון, הטקטיקות, התרגילים, הלוגיסטיקה והמנהיגות – בנוי באופן שיסייע לנטרל את היתרון הטבעי הגלום בקשיחותם של אנשים מן השכבות הנחותות יותר של הציוויליזציה. "בהשוואה לעמים מתורבתים," כתב דלבריק, בהתייחסו לתבוסות התכופות שספגו הגרמנים הקדומים מידי הרומאים, המעודנים יותר, "יתרונם של הברברים היה בכך שעמד לרשותם כוח לוחמני המונע מתוך יצרים חייתיים לא מרוסנים, מתוך קשיחות בסיסית. הציוויליזציה מעדנת את האדם, הופכת אותו לרגיש יותר, ובכך מקטינה את ערכו הצבאי – לא רק מבחינת עוצמתו הפיזית, אלא גם מבחינת אומץ לבו. על החסרונות הללו יש לפצות בדרך מלאכותית כלשהי... תרומתו העיקרית של צבא הקבע היא בכך שהוא לוקח אנשים מתורבתים, ובאמצעות משמעת מנחיל להם את היכולת לעמוד על שלהם מול הפחות מתורבתים."
לפי הלוך החשיבה של דלבריק, הסיבה המרכזית לכך שהערים־מדינות החלו לאגד את חקלאיהן – שהיו בדרך כלל שוחרי שלום יותר מן הברברים שארבו מעברו השני של הגבול – הייתה השאיפה להקים צבא עילית, הדורש אימונים ומשמעת, כדי שהן יוכלו לעמוד איתן מול אנשים שסביבתם הקשוחה הפכה אותם לאכזריים או לוחמניים יותר. "אילו היו מציבים קבוצת רומאים, שבחיי היום־יום הם אזרחים מן השורה או איכרים, מול קבוצת ברברים המונה אותו מספר אנשים," כתב דלבריק, "הראשונה הייתה מובסת, ללא ספק; למעשה, הם כנראה היו נסים על נפשם מבלי להילחם. רק הקמת המערך הטקטי המגובש של הקוהורטות יצרה מצב של שוויון."
השימוש שעושה החברה הרכה יותר באמצעים כמו טכנולוגיה, יכולות ארגוניות מוצלחות יותר וכסף, כנגד חברה בעלת פוטנציאל קשיחות גדול יותר, היא דינמיקה שאפשר לראותה בתקופות רבות לאורך ההיסטוריה. האפגאנים המודרניים הם אולי האומה הקשוחה ביותר עלי אדמות כיום, אך על החוסן שהם מפגינים כפרטים וכחברה מפצה עוצמתו הצבאית של המערב, שמקביל אולי לרומא בסיפור הזה. עם זאת, אם צבאות המערב היו נאלצים להילחם בעזרת אותם כלי נשק כמו האפגאנים – רובי קלשניקוב, מטולי רימונים ומטעני צד – והאפגאנים מצדם היו משתמשים במזל"טים שלנו, במטוסי הקרב ובטילי השיוט, הייתה חשיבות גדולה לשאלת הקשיחות שלנו לנוכח זו שלהם. זכרו כי האפגאנים נלחמים כבר ארבעים שנים, נגד יריבים רבים ושונים. מבחינות מסוימות, ייתכן שבקשיחותם הם דומים לאבות־אבותינו יותר משאנחנו דומים להם.
כלי הנשק והטכנולוגיות מתקדמים כל־כך כיום, עד שלוחם מודרני יכול לשבת בחדר ממוזג בקנזס ולחתור למגע עם אויבו באפגניסטן – טייס וירטואלי שכישוריו לוטשו ככל הנראה בעזרת משחקי וידיאו, בדיוק כמו אותו צעיר יפני לפני מאתיים שנים שהתאמן בשיעורי קֶנדוֹ לקראת עתידו כלוחם חרבות. אנשי ההרג המיומנים האלה, שרבים מהם ככל הנראה לא ראו מעולם גופת אויב מקרוב, אינם מתרגלים שימוש בנשק לחימה, אלא מטיסים מזל"טים שיורים בחיילים שבטיים קשוחים מאין כמותם, על אדמת טרשים הררית. הצבאות המודרניים הצליחו, כמו הרומאים של דלבריק, למצוא דרכים לעקוף את בעיית הקשיחות. אולם הקשיחות עשויה בכל זאת להכריע מי ינצח או יפסיד במלחמה. היא עשויה להיות הגורם שיכריע מי מוכן להמשיך לספור גופות ולשלם מחיר כלכלי עד להודעה חדשה. אך אם היא באמת כזו, איך יוכל ההיסטוריון להוכיח זאת בצורה חותכת, במחקר בדוק ומבוסס?
קוראים כותבים
There are no reviews yet.