הסכין של אמי

בלי תופים ובלי חצוצרות, לאט לאט, חרש חרש אבל לעומק חודרות המילים ללבבות. או במילותיה של המשוררת עצמה: “בַּלַּיְלָה עוֹלוֹת הַמִּלִּים עַל אוֹפַנַּיִם וְרוֹכְבוֹת אֶל הַלֵּב”.

ביד עדינה ובלב חכם מאתרת ניצה פלד את החללים שממלאים את חיינו. היא יודעת את מהות החיים, ערה לגבולות החיים ולמגבלותיהם – “הַכֹּל שׁוֹקֵעַ, אָמַרְתִּי, וּבִמְיֻחָד מִלִּים” – ועדיין מנסה להיאחז בהם ולפענח את סודם. ואת הקולות הנשגבים, החזקים, היא מנסה לשמוע דווקא בתוך השקט: “הַשֶּׁקֶט הוֹלֵךְ וְגָדֵל עַד שֶׁכָּל רַחַשׁ מְשַׁקְשֵׁק כְּמוֹ רַכֶּבֶת. אִם אֶתְקָרֵב אֶל הַיָּם וַדַּאי אֶתְעַטֵּף בִּזְעָקָה”. ובינתיים, “וְעַד שֶׁאֲגַיֵּס קוֹל לְמִלָּה, יָדַי אִתֵּי חֲפִירָה לַעֲדֹר בַּנִּשְׂגָּב. הָיִיתִי טוֹרֶפֶת אֶת חֲפִיסַת הַחַיִּים הַזֹּאת לְהַתְחִיל מִשְׂחָק חָדָשׁ”.