הספרות כנוגדן

פרק ראשון: בעיית הייצוג בשפה והמענה הפואטי לה

מאז המפנה הלשוני הפכה השפה להיות מוקד לעניין תאורטי ופרקטי, על מוגבלותה לייצג מצבים אנושיים, בד בבד עם ההבנה כי השפה השגורה אינה משקפת את המציאות אלא מבנה אותה. מכאן העיסוק הרב בפסיכואנליזה, בספרות ובפילוסופיה בשפה הפואטית, ככזו שיכולה לתת מענה לבעיה זו. שכן השפה הפואטית מאפשרת להתמודד עם מורכבות אנושית ועם האפשרות לייצוג חוויות שלא ניתן לנסחן בשפה הרגילה. השפה הפואטית אף מאפשרת להתנגד לשתיקה שטאבו חברתי ותרבותי כופה על נפגעי טראומה. מחקרה של הברון10 היווה אבן דרך חשובה בהבנת מקומה של הספרות בחדר הטיפול בהקשר לטראומה של נפגעות גילוי עריות ולטאבו שמושת גם על הדיבור על כך.

בחיים בכלל ובשדה הטיפול בפרט אנו נתקלים בקשיים שהשפה מציבה בפנינו; בקושי להביע כאב; בפער בין "הדבר עצמו" לבין ייצוגו, המזוקק אל תוך השאלה, של ויטגנשטיין, כיצד ניתן ״להידחק באמצעות השפה בין מבע הכאב לבין הכאב?״11 — כיצד לבטא את מה שלא ניתן להיאמר? כיצד למלל חוויות שבהן הייצוג המילולי קרס, לנוכח בעיות סומטיות, טראומה, שיגעון או מפגש עם המוות והסופיות? הסופרים והמשוררים הם אלו שיכולים להגיע למקומות אלו, לתרגם לנו את השפה האחרת מהאזור הטרום־מילולי ולייצג עבורנו את החוויה הלא מתומללת.12

השפה הפואטית קיבלה משנה תוקף גם כמענה למשבר הייצוג של השפה שהתחולל בעקבות מלחמת העולם השנייה, למול האפוקליפסה האנושית והקושי של הניצולים למסור עדות על זוועה זו, ולהצליח בכלל לבטא משהו ממנה. היה זה אדורנו (1949), שייצג את הקול הברור ביותר של משבר זה, כששאל האם תיתכן כלל עוד כתיבת שירה לאחר אושוויץ? בהמשך אדורנו חזר בו והכיר דווקא בכוחה של השפה הפואטית להעביר את מה שחומק מן השפה הרגילה, ובכך ביכולתה להעביר לקורא את מצבי הגבול האנושיים של אזורי הטראומה. יתרה מכך, הוא אף טען כי חובתה האתית של השפה הפואטית לתת במה שוות ערך להיסטוריה כמענה לסבל אנושי, פוליטי ותודעתי.13 נקודה זו חשובה לענייננו, שכן לספרות יש מנעד רחב שמאפשר להתמודד עם מגבלות אלו. היא מציעה היבט ביקורתי, שיכול ״לשחרר את האדם מקיומו הריאלי הכפוי ולאפשר לו לבחון את יחסו לקיום״.14 מירב רוט המשיכה כיוון זה וזיהתה בספרות את החירות שמאפשרת לקורא לחרוג מגבולות העצמי שלו. זוהי חוויה של טרנסצנדנציה כשניתן לחרוג מעבר לגבולות זהותו של ‘האני‘, ומעבר לעולו של הגוף ושל חרדת המוות.15 הספרות, אם כן, מכניסה לחיינו את מה שאפשרי ולא רק את מה שכפוי עלינו, שנתפס כהכרחי, ומה שקורה ונתפס כעובדות אלא, כפי שטען גם אריסטו שראה את תפקידם של המשורר והמספר לעסוק במה שאפשרי.16

אפשרויות אלו, כשהן נכנסות לטיפול הביבליותרפי, מחלצות את הקורא מקיום מקובע, מרחיבות את אפשרות המבט וההתבוננות שלו ומנגישות את אזורי הנפש שאין להם ביטוי בשפה השגורה.

כאשר מגיעים בחדר הטיפול למבוי סתום הקשור לכך שלא ניתן לחשוב, לשתף ולהעלות אסוציאציות — כאשר מותקפת עצם היכולת לחשוב — אני פונה אל הספרות כזו שנותנת מענה למשבר הלשוני, לתקיעות ולשתיקה.

שלושת המעיינות המזינים את הביבליותרפיה

על דרך של הקדמה אניח את היסודות עליהן נסמכת הביבליותרפיה, שהן הפילוסופיה, הספרות והפסיכואנליזה. בהמשך הפרק אדון בעבודתה החלוצית של צורן, שמניחה את התשתית הסמלית לפיתוח שאעשה, וארחיב את שתי ההנחות הקיימות כיום בפרקטיקה הביבליותרפית בהתייחס לטקסט הספרותי. יסודות אלו חשובים כדי למקם בהמשך את הטקסט הספרותי ואופן ״פעולתו״ על הקורא.

הנחת המוצא הפילוסופית של הפואטי ככוח מרפא

המחשבה שהספרות והשירה נמצאות בזיקה לריפוי היא תפיסה הקיימת עוד מתקופתם של אפלטון ואריסטו. אפלטון (המוקדם) ראה בכוחה הבדיוני של השירה מקור סכנה ודרש שידירו אותה מהספֵרה הציבורית, שכן בכוחה להדיח את האדם מדרכו הרציונלית ומהאידאות הקשורות לדרך הטובה. נראה שדווקא תפיסת השירה כסיכון מסמנת את הכוח הרב שאפלטון ייחס לה ואת השפעתה המכוננת על השומע. אפלטון ביקש למגר את ההשפעות הקשורות לגוף ולטהר את הנפש כך שתיוותר רק המחשבה הרציונלית. אך בהמשך שינה אפלטון (המאוחר) את דעתו וראה בצלילי הקול ובתנועתיות ״שיגעון שטבוע״ באדם ונקשר אליו לפני שעוצב על ידי דרישות התרבות — בזה, לדעתו, גלום כוחה של השירה. זהו מצב טרום־מילולי, טרום־כניסה לשפה ולתרבות, הקשור לכוחה המאגי של השפה. מגע פואטי שכזה יכול דווקא לארגן את השיגעון ואת הכאוס באמצעות שימוש במקצב והרמוניה. רעיון זה נמצא בבסיס ״האמנות הכורית״, שהיא שירת המקהלה, שקיבלה כוח מרפא במצבים שונים, והפכה להמלצה טיפולית לאוכלוסיות מסוימות.17

מעניין להתבונן במעבר בין אפלטון לאריסטו, ביחס לתפיסת מקומה של האומנות, מבעד לפריזמה שמציע לנו פימנטל על המימזיס. בעוד אצל אפלטון הוא קשור להזיה בה יש השפעה חושית על האדם שאינו מודע לה, עד כדי בלבול בין ייצוג העולם לעולם עצמו, הרי שאצל אריסטו מדובר באשליה, שהאדם מודע להשפעתה החושית, אך זו אינה גורמת לו לבלבול.18 זהו דיון שנמשך מאז ועד היום.

אריסטו העביר את מוקד העניין של השירה והספרות לרובד הסמנטי, ובכך הפך את הסיפור לנשא של משמעות. ״המימזיס״ (חיקוי) שבבדיון, אותו אפלטון ביקש להרחיק מהציבור, הפך אצל אריסטו לכזה הכפוף לפוטנציאל של מה שיכול להתגלם בסיפור (לפי חוקי הסתברות והכרח), ככזה שאינו כפוף לערכים של אמת ושקר, טוב ורע. הסיפור הוא זה המאפשר להתבונן במה שכואב, במה שמודחק בתרבות ובמוות. המציאות למעשה עוברת טרנספורמציה באמצעות פעולת המימזיס, המובילה את הצופה או הקורא לקתרזיס. האפקט הטראגי אינו נדרש בהכרח לבמה, ועולה גם מתוך הקריאה עצמה. קתרזיס הוא מושג רפואי מן העת העתיקה, שציין טיהור מעיים, ואותו דימה אריסטו לחוויה המתרחשת בזמן צפייה/קריאה בטרגדיה, המעוררת פורקן של רגשות פחד וחמלה, המובילים לטיהור ולזיכוך. סבלו של אדם אחר יכול להוביל את הצופה/קורא לקתרזיס.19 אריסטו הוסיף את הלוגוס לחוויה האומנותית ובכך קשר בין השכל לחוויה האסתטית. למרות שהרגשות הם החלק הנמוך/האחר אצל האדם, הרי שגם הם כפופים לתבוּניוּת, ובחמלה המתעוררת אצל הקורא מופעלת יכולת שיפוט. בניגוד לתפיסתו של אפלטון שביקש להדיר את הרגשות הנמוכים מהספֵרה הציבורית, הרי שלפי אריסטו, את הרגשות אין מטהרים אחת ולתמיד, אלא שמדובר במציאת איזון מתאים באופן מתמיד בחיים. באופן הזה הדבר גם תורם לסדר הטוב הציבורי.

פרויד מצא גם הוא, בתחילת דרכו, ערך רב בקתרזיס, וראה אותה כמתרחשת גם באמצעות הדיבור בטיפול. שיטת "הריפוי בדיבור", הפכה לאבן היסוד בטיפול הפסיכואנליטי ולאחד הממדים של הפסיכותרפיה האנליטית. השיטה התבססה על הפורקן שדיבור יכול להביא למטופל, המתרחש באמצעות החייאת החוויה והסמלתה באמצעות השפה. מכאן שמקום הקתרזיס נותר גם כיום בעל ערך, למרות המעתק שהתרחש בשדה הטיפול, מסילוקו המכני של הסימפטום באמצעות הפורקן הרגשי לסילוקו באמצעות הבנת מקורו.20 כך למעשה הקתרזיס הרפואי (החוקן) הועתק לתהליך פסיכו־אסתטי, לפי אריסטו, שמטרתו להשיב את האיזון לחיי הנפש ולרפא אותה, ונמצא גם בחדר הטיפול.

בין ספרות לפסיכואנליזה

הביבליותרפיה בהמשגתה הדינמית נטועה בתוך רחם החשיבה הפסיכואנליטית, ולכן יש צורך לחזור לראשית המפגש בין השתיים — מפגש שנמשך עד היום באופן פורה ועשיר. היה זה פרויד שכונן את הקשר בין פסיכואנליזה לספרות ושירה. את מושג הקתרזיס בטיפול הוא שאל מאריסטו, שעסק בכוחה של הפואטיקה להפעיל את הנפש ולהביאה לידי פורקן רגשי. האפשרות הקתרטית מספקת חוויה רגשית, אך גם אפשרות להתבונן במתרחש באמצעות מחשבה, שיפוט והסקת מסקנות, באמצעות החוויה האסתטית. את הפואטיקה של אריסטו הכיר פרויד מתוך הידע הנרחב שהיה לו בתחום התרבותי ובמיוחד בספרות. פרויד הכיר בחשיבותה של התרבות והיה בה בן־בית, אך עסק גם באי־הנחת שהיא מעוררת.21 הוא השתמש במיתוסים ובספרות בניסיונו להסביר מנגנונים נפשיים, ומצא הקבלה בין מנגנוני הכתיבה של המשורר למלאכת החלום. את שפת החלום עתירת הדימויים ראה כדרך המלך ללא מודע שבעבודת החלום הופך את שפת הדימויים לטקסט.22 המשוררים היו עבורו אלה ששואבים ממקורות ״שעודם כספר החתום לפני המדע״ ולכן הטרימו ביכולת הקשב שלהם את מה שנסתר מהמדע בתחום חיי הנפש.23 אך בעוד אצל פרויד נשמר לאורך כל חייו המתח הפורה בין הפן המדעי הרפואי לבין הפן ההרמנויטי, שיצר את המסד להתפתחות תאוריות מגוונות בחשיבה הפסיכואנליטית, ממשיכיו הרחיבו אחד מהם.24 הפנייה לכיוון ההרמנויטי מאז ועד היום נמצאת בזיקה לספרות בתאוריה, במחקר ובקליניקה, בהתייחס לעניין ביוצר עצמו, בגיבור, בסיפור, בטיפול, בתהליך, בכתיבה משותפת ובפרשנותו של הקורא. ההבנה ההרמנויטית עברה בחשיבה הפסיכולוגית גלגולים שונים לאורך השנים ביחס למקומה של הספרות, וכן השתנתה התפיסה שבמסגרתה תרו אחר הפתולוגיה של הסופר או הגיבור לטובת מקום נרחב יותר לטקסט עצמו.

עמנואל ברמן, העוסק בספרות ובפסיכואנליזה שנים רבות ותרם לקידום הפרקטיקה הביבליותרפית, הציע, באנתולוגיה שערך בנושא, לראות את המפגש הפורה שבין ספרות לפסיכואנליזה כמפגש בין שתי שותפות שיכולות לתרום תרומה פוטנציאלית הדדית האחת לרעותה.25 הפסיכואנליזה אינה האדון של ספרות־עבד, המהווה גוף של שפה, טרף לפרשנויות עבור הפסיכואנליזה,26 אלא שהן שותפות לעיסוק בנפש, ללא הממד ההיררכי שנטען לעיתים שקיים ביניהן.

ביאטריס פריאל, שעסקה שנים רבות בנקודות ההשקה שבין ספרות, פסיכואנליזה ו"תגובת הקורא", הקבילה את הטקסט הספרותי למתרחש בחדר הטיפול. את המטפל והמטופל ראתה כמפרשים של טקסטים, המצויים בעמדת הקורא, על פי המודל של ביקורת "תגובת הקורא"; ואת החוויה האסתטית של סופרים כמרחיבה את הבנתנו אודות מושג הלא־מודע, מעבר לשפה היום־יומית. היא הדגימה כיצד קריאות שונות בטקסט ספרותי מראות את אפשרות הפרידה מאובייקט מתמיר אומניפוטנטי, כתהליך המוביל לנפרדות. את ההתכחשות, המהווה מנגנון בסיסי בסיפורי בלשים, ראתה כמתרחשת גם אצל הקורא, בטקסט, בתהליך הקריאה ובאופנים השונים שהטקסט ״מטפל״ בכך. היא ראתה את הספרות כמתווכת מצבי משבר חברתיים קיצוניים ומספקת מודל שמרחיב את הבנתנו אודות המתרחש בנפש האדם. אפילו את התנועה שמתרחשת בטיפול זיהתה פריאל כטרנספורמציה סגנונית המקבילה לתנועה בין סוגות (ז‘אנרים) ספרותיות שונות, שאינן קשורות בהכרח להיבט התוכני אלא לסגנון. נקודה זו חשובה לענייננו שכן במאמר זה היא אינה עוסקת בתוכן אלא דווקא בתנועה שבין תוכן לצורה. ואת התנועה המתקיימת בטיפול במעברים בין העצמי הכוזב לאמיתי (ויניקוט) אצל המטופל, הקבילה לאפשרות התנועה שבין מונולוג של המטופל לבין יצירת דיאלוג בין המטפל למטופל.27

הפנייה אל הספרות קסמה גם לביון שביקש לחרוג ממה שידוע ומוכר, ופנה בערוב ימיו לכתיבת ספרות. בספרו A Memoir Of The Future , שלא תורגם לעברית, הוא כתב על ניסיונו למרוד כנגד ההיגיון; כמאמץ להיפטר מכל מה שקשור לידע, להבנה, לזיכרונות, לתשוקות, לעובדות, לעולם המדעי, לתפיסות השונות ולרוחות הרפאים הנמצאות במילים שלנו.28 גם תאורטיקנים אחרים פנו אל הספרות ואל מה שהיא יכולה להציע לקורא, להמשגות התאורטיות ולקליניקה הטיפולית.

לפי רולנד בריטון, הקריאה בספרות מאפשרת לגעת באמת הגלומה של ״הדברים עצמם״, ובכך להגיע למקומות אותם לא ניתן לדעת באמצעות המחשבה.29 הפנייה למרחב הפואטי מאפשרת גישה לפנטזיות ראשיתיות באמצעות ייצוגן בספרות.30 גם תומס אוגדן ראה באסוציאציות לספרות ולשירה, שעולות בראשו בזמן טיפול, מצב שיכול לקדם־הבנה של הטיפול ולסייע במעבר מחוויה גולמית לאפשרות מנטלית שהיא האפשרות לחשוב.31 אוצר המילים הקיים אינו מספק כשמטפלים במטופלים שסובלים ממה שמסעוד חאן כינה "ראש ריק" ובחוויית "לבַדִיוּת", הרי שהשפה הספרותית יכולה לסייע, שכן היא מאפשרת מגע עם חוויה נפשית, שאין אליה גישה בשפה הרגילה.32 כך הספרות מאפשרת מגע עם ההוויה של הדברים ומניעה אותנו דרך האפקט שהיא יוצרת בנו שעה שאנו קוראים. לכן האובייקט האסתטי הספרותי יכול לגלם עבור האדם מצבי נפש שאינם מסומלים ולאפשר לו התמרה של מצבי עצמי.33 מלצר, שהמשיך ופיתח את נקודת המבט האסתטית של ביון, ראה את השירה ככזו שיכולה ללכוד את מה שאינו נמצא בשפה. הוא המשיג את ההתמודדות הקיומית של האדם, כבר מתחילת חייו, כהתמודדות עם קונפליקט אסתטי, בו החיים בכלל, בשל מורכבותם ההולכת וגדלה, הם למעשה אסתטיים מטבעם ותובעים לשאת ספק, מסתורין ואי־ודאות (היכולת השלילית לפי ביון). בספרות, לדעתו, נפגשים האמת והיופי.34

הספרות משמשת, אם כן, את המטפלים בתחום הפסיכואנליטי כמצע להשערות, כחומר גלם להבנת תהליכים ולהכלת רגשות קשים שעולים בזמן הטיפול. הספרות פועלת כמגדלור בכל הקשור לחוויות פסיכוטיות ואוטיסטיות הקשורות לעולם של דממה, אותו לא ניתן להמשיג בשפה — במקום שבו המדע והשפה הרגילה לא נותנים מענה לחוויות אלו. הספרות מהווה גם מקור להתלבטות ולנחמה עבור המטפלים, והופכת לבעלת ערך גם בתהליכי ההתפתחות שלהם כמטפלים.35 הספרות משמשת בצורות שונות ומגוונות את המטפלים, את התאוריה ואת הניסיון להמשיג ולהבין תהליכים ומצבים בקליניקה שקצרה ידה של השפה הרגילה לבטא.

הספרות והפסיכואנליזה נפגשות במחתרת השפה, מחתרת שמאפשרת גישה אל האמת הנפשית; בשעה שתהליך העדות של המעשה הספרותי נסב על מה שאודותיו לא ניתן לדבר.36

בעיית הייצוג בשפה בשדה הקליני והפנייה אל השפה הפואטית

ההתמודדות עם הקושי לדבר ולייצג חוויות, במצבים מסוימים בחדר הטיפול, דורשת מענה, שאינו נמצא בדיבור הרגיל. ואכן בפסיכואנליזה מתקיים חיפוש מאומץ ומתמיד להגיע לאזורי נפש שאין להם ייצוג בשפה. קוצר ידה של השפה השגורה מקבל ביטוי בחדר הטיפול, כאשר אין אפשרות לעשות שימוש בטיפול בדיבור — בו המטופל מעלה אסוציאציות האחוזות בציר של יחסי העברה והעברה נגדית. במצב זה נדרשת פרדיגמה אחרת כדי להגיע אל מעבר לשפה, אל מה שאינו מיוצג בשפה, אל מה שנמצא ברובד הראשוני הטרום־מילולי, בין אם במצבי טראומה הנעדרים ייצוג נפשי או בכאלו שבעקבות מצב פסיכוטי כרוכים באובדן הייצוג המילולי. מעניין לראות שבמקרים רבים בהם מגיעים מטפלים למבוי סתום הם פונים לפואטי ולאסתטי. אדרש לכמה מטפלים שיצרו מתודות טיפוליות כאלו. הכוונה ליצירת שפה או טכניקה שמאפשרת התהוות, קריאה לנוכחות חיה, שימוש בדימויים מעולמו של המטפל, או יצירת גשר באמצעות סיפורים שמטופלים מביאים, המאפשרים ליצור את המסד ליצירת מרחב מעברי, במקום שהוא בין המילולי לטרום־מילולי.

ביון מצא שנדרש הלך רוח שונה כדי להגיע אל מעבר לשפה ולסימבוליזציה. הוא כינה זאת ״יכולת שלילית״, בעקבות ניסוח של ג‘ון קיטס, שראה בה הלך רוח שנדרש למשורר בתהליך הכתיבה. הלך רוח זה מאפשר לחצות את השפה אל עבר מציאות אינסופית ורב־ממדית. יכולת זו היא איכות שנמצא במיוחד בתחום הספרות. על בסיס דברי קיטס עסק ביון באיכות של "שפת ההישג" (language of achievement), שיוצרת את "איש ההישג" — איכות שלדעת ביון שייקספיר ניחן בה. מדובר בשפה שהיא גם שלב מקדים לפעולה וגם פעולה בפני עצמה — אך אינה משמשת תחליף לפעולה. כלומר ביון עוסק בשפה שבה האדם יכול לשאת אי־ודאות, מסתורין וספק. שפה שיש בה חתירה להתהוות; יכולת השתהות במה שחסר צורה, שמאפשרת לרעיונות לעבור טרנספורמציה וצמיחה.37 לכן ביון ביקש מהמטפל לוותר על הידע שלו, על התשוקה והזיכרון, כדי לאפשר מגע עם נוכחות שאינה קשורה לידע, לעובדות ולחיפוש אחר סיבות. ביון שם דגש על תהליך של התהוות ועל היכולת לשהות במה שחסר צורה. הספרות מאפשרת להכניס הלך רוח שכזה ולהיות במגע עם סף השפה ועם מה שחסר צורה — אלה מאפשרים תהליכי התהוות, כפי שאראה בהמשך. ההתהוות מאפשרת מגע עם אמת נפשית ועם היכולת להפוך תחושות גולמיות לאפשרות לחשוב ולחלום, במובן הביוניאני.

אלווארז המשיגה את פעולת ״ההשבה״ (reclaiming) האקטיבית, שמטרתה לקרוא למטופלים לשוב לְעֵבֶר נוכחות מְחַיָּה במרחב הטיפולי. זו פעולה טרום־פרשנית שמתעקשת על נוכחות, שרק לאחריה ניתן יהיה לפנות לזיהוי הרגשות. אין כאן ניסיון לחשוף משמעות חבויה אלא ליצור משמעות. לכן נדרשת פעולה אקטיבית שתוביל להתחלה של תהליכי הסמלה, שיאפשרו למשמעות אישית להתפתח.38 אלווארז מתמודדת בטיפול עם מצבי נפש שהם טרום־דיבור. פעולת ״ההשבה״ של אלווארז אמנם אינה פנייה אל שפה ספרותית, אלא מטרתה להנכיח את הנוכחות החיה של המטפל שהמסד שלה נמצא בתוך הקשר. אך לענייננו, ניתן להקביל את פעולת ההשבה להכנסת הטקסט באופן אקטיבי על ידי המטפל בתוך הקשר הטיפולי. פעולת הכנסת הטקסט מאפשרת ליצור חיבור חי שיוביל לתהליך של הסמלה, כפי שאראה בהמשך.

בוטלה ובוטלה עסקו בתביעה מהמטפל לרגרסיה צורנית בחשיבה. כלומר בצורך לעזוב את הצורות המוכרות ולהיות במגע עם מקומות חסרי צורה, במצבים של היעדר ייצוג או של אובדן הייצוג. במצבים אלו המטפלים נדרשים ליצור דימויים מעולמם (figurability), למה שחסר ייצוג בעולמו של המטופל.39 סיטואציה זו יכולה לאיים על המטפל ולעורר בו התנגדות,40 שכן נדרשת סבלנות רבה עד שמתחילים תהליכי סימבוליזציה אצל המטופל, ובינתיים המטפל נדרש להחזיק את ההעדר והחסר. המטפל נדרש להיות כמעין "כפיל" נפשי של המטופל וליצור בתוכו דימוי ראשוני כדרך לאפשר מגע התחלתי עם חוויה שניתן לייצג אותה, בהעדר אפשרות אחרת. אפשרות זו של שימוש בדימויים שהמטפל מפיק מעולמו מקבלת סיוע מהטקסט הספרותי, שהוא נשא של דימויים ומטפורות שיכולים לשמש הן את המטופל והן את המטפל.

אשל התייחסה בעבר לשימוש שמטופלים עושים בסיפורים שהם מביאים לטיפול: מהספרות, מתוך צפייה בסרטים, ממיתוסים שנחשפו אליהם, או כאלה שהם עצמם כתבו, הקשורים לפנטזיה שלהם, שמבוססת לעיתים על ספרים שקראו בילדות. סיפורים אלו מאפשרים במרחב הטיפול להגיע אל מעבר למה שהם יכולים למלל בשפה, זאת בשעה שאין להם דרך אחרת להכניס דבר מה מתומלל משלהם לטיפול. הכנסת סיפורים אלו לחדר הטיפול פותחת נתיב חדש להבנה (השונה מראיית הסיפורים כהתנגדות לתהליך הטיפולי, כפי שהיה מקובל בעבר). הכנסת סיפורים אלו מאפשרת נגישות למקומות חסומים בנפש. הסיפורים למעשה משמשים כמדיום, שהוא בין המילולי לטרום־מילולי. השימוש בסיפורים מאפשר למטופלים לבטא מצבים רגשיים שאין להם אפשרות מילולית לבטא, ולתקשר אותם למטפל. הסיפורים יכולים לאפשר יצירת מרחב פוטנציאלי שהוא גם התפתחותי וגם יצירתי, מה שעשוי לייסד מרחב אינטר־סובייקטיבי שיש בו קשב, הבנה ואפשרות למגע עם חוויה פנימית. דווקא במצבים אלו, בהם המטופלים חסומים, מנותקים או שומרים על חשאיות כדרך לשמור על העצמי שלהם, יש לשימוש בסיפורים חשיבות רבה באופן מיוחד.41

שחר הצביע על הצורך בשפה הפואטית בפסיכואנליזה בהקשר הטיפולי ובשדה המחקר. בשפה זו ניתן לנסח תופעות מורכבות יותר, להתמיר חוויות ואף לסייע למטפלים לשאת את הקשיים שלהם, באותו האופן ששירים עוזרים לאדם לשאת את המציאות.42

הפרקטיקה הביבליותרפית נסמכת על הכוח הפואטי של הספרות, על מסגרת החשיבה של הפסיכואנליזה ועל תורת הספרות; כאשר, השביל הנשכח שבין הפילוסופיה לספרות עובר דרך החשיבה הפסיכואנליטית.43 את השילוב בין שלושתן ניתן למצוא כיום בטיפול הביבליותרפי באוריינטציה הפסיכואנליטית — טיפול בו השפה הפואטית משמשת לא רק את המטפלים להבנה והמשגה, אלא גם את המטופלים בליבו של המעשה הטיפולי.

מהי ביבליותרפיה?

אי אפשר בספר כזה שלא להידרש להיסטוריה, ולאדנים עליהם ניצבת הביבליותרפיה. בשורות הבאות אסקור בקצרה את התפתחות הביבליותרפיה בכלל ואת זו הפועלת באוריינטציה פסיכואנליטית בפרט. בהמשך לכך אניח את התשתית לדיון היסודי במקומו של הסמל וההסמלה בתוך הטיפול — דיון שצורן יצקה את יסודותיו, שהם אלה המאפשרים לנו ״לגייס״ את השפה הספרותית כשנתקלים ב״קיר השפה״.

הביבליותרפיה היא פרקטיקה טיפולית העושה שימוש באומנות הספרות, בין אם באמצעות כתיבה, באמצעות קריאה/הקראה או שילוב ביניהן, לצורך תהליך התפתחותי או טיפולי. אנו עושים זאת על גבי כל המגוון הספרותי, קרי פרוזה, שירה, סיפורי עם, אגדות, מיתוסים, פתגמים וסיפורים (לעיתים נמצא גם שימוש בפסקול של שירים, סרטונים וסרטים). את הטקסט הנכתב והנקרא יכול להכניס כל אחד מהשותפים לשיח הטיפולי. שני היסודות העיקריים עליהם נשען הרעיון הטיפולי קשורים להזדהות ולהרחקה מהחיים המיידים. אלו מאפשרים לקורא/מטופל לחוות חוויה של הזדהות תוך שמירה על מרחק ממרכיבים של המציאות שעשויים להיות קרובים מדי ומאיימים. הטיפול יכול להיות פרטני או קבוצתי, והוא מתאים לכל גיל.

למרות שכבר אפלטון ואריסטו עסקו בכוחה המרפא של הספרות והשירה (כפי שכבר ציינתי), רק בשנות ה־30 (של המאה הקודמת) באמריקה, הפך השימוש בספרות לשיטה טיפולית כשנתנו לחולים המאושפזים בבתי חולים פסיכיאטריים לקרוא ספרים בדומה לאופן בו רשמו מינון תרופתי למטופלים, רק שבמרשם ניתן ספר.44 תחילתה של הפרקטיקה הביבליותרפית היא בקישור שנעשה בין ״ספר״ ל״ריפוי״. בשלב הראשון עדיין אין הגדרה ברורה לגבי מהו הספר הנבחר. זה היה יכול להיות מידע אינפורמטיבי, כתבה בעיתון או ספרות יפה. הפנייה לספרות יפה היא אחת מתוך אפשרויות אלו. במחקר שנערך במחלקה פסיכיאטרית נמצא כי באמצעות הספרות ניתן היה ליצור מגע עם מטופלים הסובלים מסכיזופרניה, שאיבדו את הקשר למציאות. שרודס זיהתה תהליך דואלי שיש בו הזדהות של הקורא עם מה שקורה בסיפור, וזאת תוך כדי הרחקה מהמיידיות של החיים הממשיים. השילוב בין השניים אפשר, לדעתה, מגע טיפולי מיטיב.45 שרודס גרסה, בהמשך לפרויד, שלסופר יש יכולת להגיע אל הנימים העמוקים ביותר בנפשו של הקורא, יכולת המקדימה לעיתים את ההבנה הנוצרת באמצעות חשיבה מתודית. לפי מחקרה, ההִדּוּד (האינטראקציה) שנושא פרי הוא בין הקורא ליצירה עצמה. בסיטואציה זו הספרות נתפסת כבעלת פוטנציאל מרפא.

אדיר כהן, שסימן את תחילתה של השיטה הביבליותרפית בארץ, היה מי שקשר בין הכוח המרפא של הספרות לבין גישות טיפוליות שונות. כך למשל הוא ראה במסע הגיבור מסע קיומי (אקזיסטנציאלי) ואנושי המאפשר לקורא להזדהות, לתת משמעות לחייו, להיות במגע עם כאביו ובעקבות כך לחולל טרנספורמציה נפשית.46 נמצא גם סיפורים בהם הגיבור מושלך מביתו ונאלץ לצאת "למסע הגיבור" בחפשו אחר "בית". חיפוש זה באמצעות הסיפור מאפשר לקורא יצירת פרספקטיבה פנימית לגבי אירועי החיים, לקיחת אחריות על חייו ואיתם האפשרות להפוך ל־agent בעולם.47 הטיפול הביבליותרפי יכול לפעול תחת גישות שונות: קוגניטיבית, אקזיסטנציאליסטית או יונגיאנית. כמו כן ניתן לעשות שימוש בסיפורים גם בפרקטיקה של טיפול זוגי ומשפחתי בגישות טיפוליות שונות.

שילובו של הטקסט בטיפול נוגע למידת ההתאמה והריחוק האסתטי של הטקסט הספרותי, כך שלא יהיה קרוב מדי או רחוק מדי.48 מחד גיסא, רצוי שהטקסט לא יאיים בקרבה רבה מדי, ומאידך גיסא, שלא ייתפס כנמצא בריחוק גדול מדי שיהפוך את חוויית המפגש איתו למנוכרת וחסרת משמעות — עליו להיות מספיק רחוק כדי שהקורא יוכל להגיב אליו, ומספיק קרוב כדי שיגיב אליו מעולמו. מחקר אמפירי מאשש את כוחו של הטקסט הספרותי ליצור שינוי בתהליך של התערבות טיפולית. גילי דדון־רווה מצאה שהתערבות טיפולית באמצעות טקסט ספרותי (ארץ יצורי הפרא) אפשרה מגע והתמודדות טובים יותר עם ילדים נפגעי אלימות, מאשר התערבות טיפולית שנעשתה באמצעות סיפור ישיר אודות האלימות.49

למעשה ניתן לאתר שלוש גישות טיפוליות, המתמקמות באופן שונה במשולש מטופל, מטפל, טקסט: בגישה הראשונה הפוטנציאל המרפא טמון בקשר שבין הקורא/המטופל לטקסט הספרותי, והוא קשור לתהליכי הזדהות עם הגיבורים הספרותיים. בגישה השנייה תהליך הצמיחה, הריפוי והאינטגרציה של התגובות טמון באינטראקציה שבין הקורא למטפל/מנחה בהתייחס למה שעורר הטקסט הספרותי. גישה שלישית מחברת בין השתיים, בין הפוטנציאל המרפא של הספרות לבין האינטראקציה שבין הקורא למטפל, המתפתחת בעקבות הקריאה.

בכל הגישות הטיפוליות, בין אם מדובר בסיפור, בנרטיב, במסע הגיבור ובארכיטיפים, התאוריה עוסקת ברעיון התמטי ובאפשרות של פרשנות. אך למעשה המגע עם מה שאינו נמצא בשפה השגורה ועם מה שאין לו סימבוליזציה בעולם נמצא כבר במחקרה של שרודס שעסק במפגש עם טקסט ספרותי של חולי סכיזופרניה, והצליח להדהד חוויות שלא ניתן לדבר עליהן, ובכך תרם להקלת סבלם של מטופלים שחוו חוויות פסיכוטיות והתקשו להסתייע בטיפול מילולי רגיל. עוד לפני שהנגישות לרובד הלשוני הטרום־מילולי הומשגה, כבר קיבלה האינטואיציה הטיפולית הזו ביטוי בקליניקה ובמחקר. שימוש אינטואיטיבי שכזה נמצא גם במחקרה של דדון־רווה שהוזכר לעיל. זהו הפוטנציאל של הספרות להכניס טווח אפשרויות רחב יותר — גם כאלו שאי אפשר למלל אותן, היוצרות אפקט על הקורא/המטופל ושומרות עליו מפני חודרנות ועימות בטרם עת.

ביבליותרפיה ועיגונה בשדה הטיפול הפסיכואנליטי

הביבליותרפיה כשיטה מציעה להציב במרכז העבודה הטיפולית תהליכי כתיבה וקריאה בטקסט ספרותי, היכולים לשמש ערוץ מרכזי, שדרכו מתקיים הדיאלוג הטיפולי. צורן המשיגה את הטקסט הספרותי כ״קול שלישי״ אוטונומי,50 המשולב בחדר הטיפול. והטקסט הספרותי, כשותף שלישי, מביא את השפה הספרותית, כך שנוצר דיאלוג בין טקסט, מטפל ומטופל במסגרת יחסי ההעברה, שמוגדר כ״דו־שיח בשלושה קולות״.51

מההגות הפילוסופית של העת העתיקה לקחה צורן את עקרון המימזיס שמוביל לקתרזיס, על האיכות המוסרית שלו, שמביאה איתה הקלה וריפוי. טרנספורמציה זו מאפשרת הכלה וביטוי של רגשות שליליים, מבלי להכחישם. אצל אריסטו הבריאות הנפשית אינה עניין של דיכוי רגשי אלא של איזון רגשי. לפי צורן, הספרות אליבא דאריסטו אינה נמצאת בזיקה חד־ערכית למציאות, אלא מאפשרת קשר מורכב יותר ועשיר יותר שהופך אותה לתחום אוטונומי ונפרד, ״המצויד״ באפשרות של מתן ״חיים״ והרחקה מהמציאות המיידית. חשיבותה של אוטונומיה זו היא באפשרות השימוש היצירתי בפוטנציאל הגלום בספרות למטרות של התקרבות לתכנים נפשיים.52 גישה כזו מעניקה לטקסט הספרותי מעמד אוטונומי שהוא בבחינת "הקול השלישי" המוכנס לחדר הטיפול.

מתורת הספרות הסתמכה צורן על הפונקציה הפואטית של רומן יאקובסון ועל אזורי "אי־המוגדרות" של וולפגנג איזר מתאוריית "תגובת הקורא". יאקובסון עסק בשאלת הספרותיוּת (literariness) של הספרות, דהיינו במבע הספרותי עצמו, במה שהופך את הספרות לשפה אחרת. את התנאי למבע הספרותי הוא קשר לפונקציה הפואטית, שהיא שדר המופנה אל עצמו. על כן גם לפי יאקובסון הטקסט מתקיים בתוך עולם אוטונומי ונבדל, שאינו פונה לעולם הממשי ושאינו מבקש להפיק תוצאה קונקרטית בעולם הממשי. אלא שהטקסט נמצא בזיקה למציאות, באופן שמאפשר מגע התקשרותי ותקשורתי המוביל לדיאלוג. הדיאלוג שנוצר נותן מקום לאוטונומיה של הטקסט ושל הקורא ומפעיל תהליכים נפשיים אצל הקורא.

דווקא תכונה זו (שהיא לפי יאקובסון תכונת ״הספרותיות״ שלו) היא המאפשרת לקיים עם הטקסט דיאלוג בעל אופי ייחודי. זאת מכיוון ששדר המופנה אל עצמו מאפשר את הקשר איתו דרך מגע עם עולם לשוני אוטונומי ונפרד שהוא מתווה.53

איזר עסק בסכמות הקוגניטיביות שהטקסט הספרותי מפעיל אצל הקורא באמצעות אזורי "אי־המוגדרות" שיש בטקסט הספרותי ובהשלכות שיש לכך על הקורא. "אי־המוגדרות" בטקסט יוצרת פער שנתפס כריקות. ריקות זו מניעה את יצירת האובייקט הדמיוני בראשו של הקורא באמצעות קישור סכמות קוגניטיביות. בפער טמון הפוטנציאל ליחסי הגומלין בין הטקסט לקורא ובהכנסת היסוד הדינמי מעולמו של הקורא.54 "אי־המוגדרות" בטקסט היא עניין מהותי, ולכן הטקסט הספרותי נמצא במחצית הדרך בין עולם האובייקטים הממשיים לבין הניסיון והפרשנות של הקורא. פוטנציאל זה קשרה צורן ליחסי ההעברה של הקורא והוא מהווה את המסד לטיפול הביבליותרפי. כלומר מילוי הפערים נקשר ליחסי ההעברה של הקורא.

תפיסת יחסי ההעברה במסגרת הטיפול הפסיכודינמי מבוססת על ההגדרה הפרוידיאנית של ההעברה, השואבת את דפוסיה מהיחס למושאי האהבה הראשוניים, המשתחזרים בהמשך החיים. העברה זו תקבל ביטוי גם ביחס לטקסט הספרותי.

בתוך מכלול ״מושאי האהבה״ הללו, מושאים שכלפיהם עשוי להיווצר יחס העברתי, יש להקצות מקום מיוחד לטקסט הספרותי. גם אם הטקסט אינו יצור אנושי בשר ודם, ניתן לראות בו ״זולת״, כלומר מושא התייחסות שהאינטראקציה איתו מכילה יסודות העברתיים, בדומה לכל אינטראקציה אנושית אחרת. פעולת הקריאה, כפי שאנו תופסים אותה, היא תהליך אינטרסובייקטיבי, ובמובן הזה, הן הקורא והן הדובר בטקסט נתפסים כ״קולותיהם״ של סובייקטים, והם מקיימים אינטראקציה זה עם זה.55

מהחשיבה הפסיכואנליטית נשענה צורן על דונלד ויניקוט והיינץ קוהוט בתפיסת יחסי ההעברה שלהם, אותם קשרה לרעיונות מתורת הספרות. הפערים שקיימים בטקסט הספרותי, הנובעים מאזורי "אי־המוגדרות", הם ״המקום״ המאפשר לקורא להגיב מעולמו ומתוך חירותו. ה״מקום״ הוא לפי ויניקוט מקום שלישי, שהוא לא הקורא ולא המציאות, אלא אזור ביניים — מרחב נפשי, הנמצא בין העולם החיצוני לפנימי. בהכנסת הטקסט הספרותי, טוענת צורן, שניתן לעשות שימוש באשליית הדמיון של אדם אחר המתממשת במרחב הביניים, ומשמשת את הקורא/המטופל. במרחב זה יכול האדם לנוח מהצורך להכריע האם הוא המציא או מצא את האובייקט שלו, לחוות ובו־זמנית גם להתבונן על החוויה; מה שמאפשר לו לחוות חוויה אשלייתית ולהתפכח ממנה באופן הדרגתי.56 הצעתה של צורן לראות בטקסט הספרותי "זולתעצמי" — מונח שטבע קוהוט — מתייחס לצורך החיוני ביחסים עם זולת משמעותי במהלך החיים — יחסים שהם כ״חמצן״ לו זקוק האדם בחייו. לפיכך ניתן לראות הקבלה בין הטקסט הספרותי לזולת ״ממשי״ וליחסי ההעברה, אותם המשיג קוהוט; בשניהם נמצא הזדהות, אידאליזציה וסוגי העברות שונים, כאשר העברת התאומות, לפי צורן, היא הרלוונטית ביותר בתהליך הקריאה.

תהליכי ההעברה בכללותם קשורים לממדים לא־מודעים הנעלמים מתודעתו של המדבר. לכן הם תובעים פרשנות ופענוח. את אלו קשרה צורן ל"תמות הזהות של הקורא" (הולנד), כך שכל קורא נותן משמעות לטקסט לפי המבנים הפנימיים שלו. תחת תפיסה כזו הטיפול הביבליותרפי נתפס כעבודה פרשנית.57 רות שטדלר פיתחה אף היא מודל של התערבות טיפולית, במסגרת התפיסה הפסיכואנליטית, שבו הסיפור הטיפולי הנמסר בעל פה על ידי המטפל הוא ״השלישי״, שתפקידו לסייע ולחלץ את התהליך הטיפולי. היא רואה בהכנסת הטקסט כשלישי אפשרות לתת צורה ל"ידוע שלא נחשב".58

תהליך בחירת הטקסט שישולב בטיפול מושפע ממשתנים רבים, ואינו עניין טכני שניתן להפעיל לפי הוראות הפעלה כלליות. התהליך קשור לתמה בה עסוק המטופל, לקונפליקט או לתהליכי העברה, כפי שעולים בחדר הטיפול. יש חשיבות רבה למבנה הטקסט, לשפה, לאורך הטקסט, לסגנון, למטרת ההתערבות, לתנועה המתקיימת של תהליכי ההעברה, לאופן השילוב ולתזמון. לטקסט הספרותי יש שימושים רבים; הוא יכול להיתפס כמקור הזנה ונתינה שהמטפל מביא למטופל. כך פעמים רבות מטופלים מצפים לכך ואף שואלים ״מה הבאת לי היום?״ מוכרת גם החוויה כשהמטופל אומר ״הטקסט מדבר אותי״. הטקסט מכניס גם אפשרות לנחמה באמצעות תחושת ההקלה שהוא מביא, בחוויה של אישור, מתן תוקף לחוויה ותחושה של מובנות, שנשענת על כך שגם אחרים מתמודדים עם קשיים דומים, ולכן המטופל אינו לבד בצרתו.

האפשרות שהטקסט הספרותי ישמש כמרחב מעברי לקורא, לפי ויניקוט, היא בעלת ערך רב לפרקטיקה הביבליותרפית. שכן הוא מציע לשחק בתחומי ה״מרחב הסיפורי״.59 הוא יכול גם לשמש כ"זולתעצמי" (קוהוט), וכ"אובייקט אסתטי" (בולס). ניתן לקשור תהליכי קריאה בטקסט ספרותי גם לרעיונות פסיכואנליטיים קיימים, כך שקריאה בטקסט ספרותי יכולה להוות "מדריך פנימי" (קייסמנט) להבנת מצבים ולהרחבת ההבנה, כדרך להתחבר למטופל ולהבין את העברותיו, כפי שכתב על כך יהושע לביא שהתמודד עם טיפול קשה ומאתגר.60 הטקסט יכול לשמש כתמיכה וסיוע ליצירת תהליכי מנטליזציה (פונגי, ביון) במעבר מחומרים גולמיים ובלתי מעובדים לאפשרות לחשוב אותם. אך הדרך בה הטקסט מנגיש פנטזיות לא־מודעות, מצבים סומטיים, גילומי גוף וחוויות שאין להן סימול, קיבלה אמנם הכרה, אך לא הבהרה כיצד הטקסט ״פועל״ ומה זה מאפשר לקורא/מטופל, שאינו במסגרת פרשנית סימבולית. נקודה נוספת שיש לתת עליה את הדעת היא כיצד הטקסט מאפשר לקורא/מטופל להשתמש בו כך שיוכל להפוך עבורו למרחב פוטנציאלי. בירור שכזה נדרש במצבים שהמטופל חסום ואין לו יכולת משחקית. למעשה כשהטקסט נוגע הוא אינו מעורר רק את המודחק, את הקונפליקטים, הפנטזיות ודפוס יחסי ההעברה, אלא שהוא מטרים את אפשרות ההזדהות עם האובייקט, מכניס את מה שמודר תרבותית, ובכך הוא חותר תחת השפה הסימבולית. חתרנותו של הטקסט מהווה סירוב לקיבוע ופותחת בפני הקורא אפשרויות תרבותיות אחרות. הספרות חותרת גם אל מעבר לשפה ובכך חושפת ממדי קיום חדשים. אפשרויות אלו מובילות לתנועה בטיפול ולתהליכי התהוות, שאדון בהשלכותיהן החשובות בהמשך.

על כן לתרומה של הספרות לטיפול במצבים נעדרי סימבוליזציה, אך גם במה שאינו מודחק, בכניסה של צורות תרבותיות אחרות וממדי קיום חדשים, למשמעות שיש למגע עם סף השפה, לכל אלו ולמה שאינו נמצא בשיח הפסיכואנליטי — ההמשגה הקיימת אינה מספקת מענה.

מתוך סקירה זו ניתן לחלץ כמה הנחות נוספות שיהוו את התשתית הביבליותרפית.

הנחות הבסיס של הפרקטיקה הביבליותרפית

1. לשפה הפואטית יש כוח מרפא.

2. תהליך הקריאה נמצא בין הטקסט לקורא/מטופל ובתוך קשר במרחב הטיפולי.

3. מה שחומק מהשפה הדיסקורסיבית מופיע בספרות.

4. ״הטקסט (בגרעין החופשי שלו) אינו ניתן לא להסבר סיבתי ולא לחיזוי מדעי״.61

שתי ההנחות הראשונות מהוות את הליבָּה התאורטית של הטיפול. אך הן אינן מספקות, לדעתי. ההנחה הראשונה מההגות הפילוסופית עוסקת באיכות המרפאת של הספרות, לפי אריסטו. ההנחה השנייה נגזרת מתורת הספרות של איזר בהתייחס לתגובה האסתטית של הקורא. תגובת הקורא נוגעת לתהליך שמתרחש בין טקסט לקורא, מפני שאין טקסט ללא קורא ואין קורא ללא טקסט. אין הטקסט כופה הבנה אחת על הקורא, אך גם הקורא אינו יכול לתת כל פרשנות פרועה שעולה בדעתו. להנחות אלו הוספתי את ההנחה השלישית והרביעית, שתי הנחות חשובות הקשורות ליכולתה של הספרות להתמודד עם מוגבלותה של השפה ועם תפיסות מקובעות שיש לאדם לגבי המציאות, בין אם בגלל מצוקה נפשית, או תפיסות ותבניות חברתיות. הטיפול הביבליותרפי אמנם קשור לאפשרות הייצוג באמצעות ההסמלה, אך הוא גם מאפשר מגע עם מה שאינו מיוצג בשפה, מכניס צורות חברתיות ותרבותיות אחרות וחושף ממדי קיום חדשים. אפשרויות אלו חורגות מהתפיסה הרגילה וממסגרת החשיבה הפסיכואנליטית כפי שאראה בהמשך.

הפרקטיקה הביבליותרפית מצטרפת למאמץ המתקיים גם בשדה הטיפול הפסיכואנליטי להגיע אל מעבר לשפה. ניתן לראות כיצד בתאוריה ובטיפול הפסיכואנליטי פונים לממד הפואטי כדרך להבין, להמשיג, לטפל, ואף עושים זאת לצורכי מחקר. בפרקטיקה הביבליותרפית הטקסט הספרותי מוכנס לחדר הטיפול והאיכויות שלו פועלות על הקורא/המטופל ועל המטפל. הבנת התרומה הייחודית של הטקסט הספרותי לחדר הטיפול תאפשר התוויה טיפולית מתודית לאוכלוסיות מסוימות, שהאפשרות לטיפול בדיבור חסומה בפניהם.

שאלות שעולות מהקליניקה הביבליותרפית

הרשת התאורטית שהתחלתי להניח ביסוד הפרקטיקה הביבליותרפית — זו הנשענת על צורן, ביון, איזר, אלוורז, ברמן ואחרים — רחוקה מלספק אותנו. למעט אולי צורן, התאורטיקנים האחרים, עליהם נהוג להשתית את יסודות הביבליותרפיה, אינם פרקטיקנטים ביבליותרפיסטים, לכן דבריהם מחייבים התאמה מסוימת. אפילו צורן, שאליה אחזור ביתר פירוט בהמשך, בגלל המקום החלוצי שלה והניסוח שלה בדבר תפקידה של ההסמלה. חיבור זה נועד, בין היתר, לחזק את היסודות התאורטיים והפרקטיים עליהם ניצבת הביבליותרפיה, על מנת להעניק עקביות חמורה יותר לפרקטיקה הביבליותרפית. ארבע השאלות שאני מניחה בפניכם מייצגות את מה שלטעמי לא קיבל עדיין מענה מספק במסגרת התאוריה הקיימת.

השאלה הראשונה — מה מקומו של הטקסט בחדר הטיפול בהקשר לפוטנציאל הגלום בשפה הפואטית לחתור תחת השפה ואל מעבר לה? שאלה זו עוסקת בסטטוס של הטקסט מבחינת יכולתו למסור לנו את האונטולוגיה של העולם. במילים אחרות האפקט שנוצר במהלך הקריאה נוגע בפער בין מה שיש לבין מה שאנו ממשיגים ומכירים. פער שניתן לחוותו וגם להתבונן עליו ולייצג אותו, גם אם באופן חלקי. אולם מעבר לכך, זו שאלה גם על הסטטוס של הטקסט המוכנס לחדר הטיפולים. מהו? איזה מין אובייקט הוא? תשובה על שאלה זו תקבע גם איזה מין שימוש ניתן לעשות בו.

השאלה השנייה — האם בכוחו הפוטנציאלי של הטקסט הספרותי להניע שינוי? האם יש לו יתרונות בלעדיים ביצירת אותו שינוי (שכל גישה טיפולית שמה באופק שלה)? שתי השאלות הראשונות קשורות בקשר הדוק. כדי לענות עליהן יש צורך להתחקות אחר האופן שבו ״פועלת״ השפה הספרותית.

השאלה השלישית — מדוע נדרשת הפרה של כלל היסוד במסגרת התפיסה הפסיכואנליטית? כלל היסוד הוא כלל האסוציאציות החופשיות האומר שהמטופל מכניס את הטקסט שלו בעצמו, באופן ספונטני וללא צנזורה. אלא שהכנסת הטקסט הספרותי לחדר הטיפול נמצאת בסתירה לכלל יסוד זה ומֵפֵרָה אותו. הפרה זו גורמת לדילמות רבות בטיפול אצל ביבליותרפיסטים. הגם שהכלל אינו מחייב כיום, הם מתקשים להסביר מדוע הכניסו טקסט ספרותי לטיפול ולא נתנו למטופל את המרחב להעלות את חומרי הנפש שלו, דהיינו לפרוש באופן ספונטני את יחסי ההעברה שלו, ההשלכות, הכמיהות, התשוקות והחרדות. המטפל נדרש להתמודד עם שאלות רבות, כמו: מדוע עכשיו? למה לשלב דווקא את הטקסט הזה? האם זה מתאים למטופל? את מי הטקסט משרת — את המטופל או את המטפל? האין הוא מעמיס על המטופל בשעה שהוא מוצף ואינו פנוי? למה לכפות על המטופל טקסט? למה להכניס לחדר הטיפול משהו שאינו אינטגרלי ומפריע את רצף האסוציאציות? שאלות אלו טעונות בירור רציני והמענה להן קשור לכל סיטואציה באופן ייחודי; אך יש להתייחס להפרה זו גם באופן כללי־תאורטי שיאפשר לנסח את הזיקה בין השיח האסוציאטיבי לטקסט המוצג אל תוך הסצנה הטיפולית.

השאלה הרביעית — מהי עמדת המטפל המשלב טקסטים בחדר הטיפול? שאלה זו נוגעת למקומו של המטפל בחדר הטיפול. לפי התאוריה הקיימת, המטפל משמש כמתווך בין המטופל לטקסט בתהליכי ההעברה. נראה שיש צורך לבחון כיצד הטקסט משפיע גם על המטפל ואילו השלכות יש לכך על התהליך הטיפולי. זאת ועוד, נדרש בירור לגבי העמדה שהמטפל מחזיק בהתייחס לטקסט הספרותי וביחס לפעולה האקטיבית הנדרשת ממנו לאחר שהכריע איזה טקסט להכניס לחדר הטיפול. התייחסות שכזו לגבי המטפל נעדרת לחלוטין מההמשגה הקיימת.

שאלות אלו מקבלות את מלוא משקלן במיוחד במצבים בהם מטופלים אינם יכולים לדבר, בהם הם חסומים; במצב בו הטראומה מקבעת אותם מבלי יכולת לנוע בין דמיון למציאות, במצבים של התערבות טיפולית בין־תרבותית או במצבים בהם לא התהוותה חוויה סובייקטיבית שבה המטופל יכול לתת קול לחוויה שלו. אלה הם מצבים בהם הטיפול בדיבור מתקשה לתת מענה. במצבים אלו באה לידי ביטוי (ואף נדרשת) התמיכה של הטקסט הספרותי, כדי שיתחיל טיפול.

שאלת מקומו של הטקסט הספרותי בחדר הטיפול בהקשר ל"אי־המוגדרות"

קריאה חוזרת בתאוריה של איזר מדגישה את טענתו כי הטקסט הספרותי עוסק בטיבה של המציאות, שכן ״הבדיון הוא דרך של אמירת דבר מה על המציאות״.62 אנו מצליחים לראות רק חלק מסוים של המציאות הקשור לתפיסות, להנחות ולהמשגות שלנו. הטקסט הספרותי מכיל את מה שנאמר, אך גם את מה שמובלע ושתוק ומהווה תנאי להבנה. איכות טרנסצנדנטית זו הקיימת בטקסט, היא הנותנת ביטוי למה שחומק מן השפה ובכך מאפשרת לטקסט להוציאו לאור.63 הטקסט הספרותי, אם כן, מאפשר להוציא את מה ששתוק אצל האדם, כפי שניסחה זאת צורן, אך הוא מהווה גם מעין פלג־צל של אפשרויות, שלא נכללו בהגות הדומיננטית בתרבות מסוימת ושנוטרלו או נשללו על ידי המשמעות הרווחת. נקודה זו רלוונטית ביותר לפרקטיקה הביבליותרפית. ניתן על כן לומר, כי הטקסט הספרותי מעשיר את המציאות באפשרויות רבגוניות יותר. היצירה הספרותית היא פרדוקסלית, היא מייצגת את ההיסטוריה ובו־זמנית מתנגדת לה ומציבה מולה אלטרנטיבות. על כן הספרות, כצורה של תקשורת, מתערבת בעולם שסביבה ומשפיעה על מבנים חברתיים קיימים ועל טקסטים ספרותיים שנכתבו.64

איזר תיאר את תהליך הקריאה כהתרחשות דינמית, המתקיימת בין הקורא לטקסט, כדיאלקטיקה שממנה ייפתחו אופקים חדשים. תהליך הקריאה נובע ״ממבנה הטקסט כמערך הוראות״,65 שיש לו השפעה פוטנציאלית, המתממשת תוך כדי תהליך הקריאה ומתווה אותו. מימושו של הטקסט נובע מתגובת הקורא, אך שורשיה של תגובת הקורא נעוצים בטקסט עצמו. כלומר, הטקסט הספרותי אינו מאפשר לכל צורה של הבנה לעלות אלא מתווה אותה. ״תהליך ארגון משמעות הטקסט אינו תהליך פרטי, כי אף שהוא מפעיל את עמדתו האישית של הקורא הוא אינו מוביל לחלומות בהקיץ, אלא למימוש תנאים שכבר זכו להבניה בטקסט״.66

השימוש באסטרטגיות ספרותיות יוצר פערים ושלילות בטקסט, שמנכיחים את "אי־המוגדרות" הטקסטואלית. אך אסטרטגיה שנקראת שְלִילִיוּת היא המנכיחה את מה שאי אפשר למלל. הטקסט הספרותי מכניס מעין כפיל של שליליות, הקשור לחוויה, שאינה ניתנת לניסוח ולהבנה, ומאפשר הוצאה לאור של משמעות מסוימת. אסטרטגיה זו יוצרת את הבסיס הבלתי כתוב לפעולת הקורא ואינה שוללת את מה שמנוסח בטקסט. שליליות זו דורשת שותף, שיבנה בראשו את הסמל. השליליות יכולה להיות צורנית, תוכנית, או אף להתגלות בשפה, באופן שאינו מפורש. חשוב לציין ששליליות זו אינה משאירה דרך פתוחה לכל צורה של הבנה להופיע. מדובר במצבים שאותם לא ניתן לסמל באופן מפורש, אבל ניתן לחוש בהם במשמעות בעלת השפעה על הקורא. ״הלשון לעולם אינה יכולה לבטא במפורש את המשמעות; היא רק יכולה לגרום לכך שתורגש באמצעות העיוותים והסטיות שהטקסט המנוסח מגלה״.67

מה שמעניין בטקסט הספרותי הוא שהעיוותים שבטקסט הם גם הבעיה וגם התרופה, שכן באמצעותם ניתן להתחקות אחר מה שאין לו ביטוי מפורש. לכן הכנסתו של הטקסט הספרותי לחדר הטיפול מאפשרת מגע עם חוויות שלא ניתן לשיים בשפה, הנוגעות למודחק ולאפשרות לחלץ אותו ולנסח אותו בשפה, בעקבות הקריאה. אך חשוב לא פחות מכך שהיא מאפשרת גם לחלץ את מה שלא הודחק. למשל חשיפה של משמעויות אותן לא ניתן לנסח בשפה וכן כניסת רעיונות חברתיים שנשללו או שלא הוכנסו על ידי שיטות ההגות ההגמוניות. ניתן לראות, אם כך, שאיזר כבר התייחס לאפשרויות נוספות אלו הקיימות גם הן בטקסט הספרותי.

איזר עצמו ניסח בחיבוריו המאוחרים את הקשר בין הקורא לטקסט כמרחב משחקי. כאשר אזורי "אי־המוגדרות" של הטקסט דוחפים את הקורא למלא אותם מתוך עולמו. זהו המפגש שנוצר בין הבדיון שהטקסט הספרותי מציע לבין דמיונו של הקורא. התנועה שבין אזורי הטקסט המוגדרים לבין "אי־מוגדרותם" היא המכניסה את הקורא לתנועה דיאלקטית המאפשרת למה שמודחק לעלות, אך גם, ולא פחות חשוב, חושפת בפניו אפשרויות קיומיות חדשות.68 ניתן לנסח, במילותיו של איזר, שהליבָּה של הספר עוסקת באזור "אי־המוגדרות" של הלשון הספרותית. באופן שזו יכולה להעביר חוויה משמעותית שאינה מילולית ואף לסמן אזורים חסרי משמעות, שמטרתם לשבש ולפרום סכמות מוכרות, רק כדי לאפשר לצורה לשונית אחרת וחדשה לעלות.

שאלת המעבר על כלל היסוד בפרקטיקה הביבליותרפית

הביבליותרפיה הומשגה מבלי לתת מענה לאתגר שכלל היסוד מציב במסגרת החשיבה הפסיכואנליטית. כלל היסוד מַבנֶה את הסיטואציה הטיפולית סביב האסוציאציות המילוליות שהמטופל מעלה. מה שמשתמע מכך הוא שהמטפל צריך להימנע מלפעול או מלהכניס משהו לטיפול באופן יזום. עליו לתת למטופל להעלות את האסוציאציות שלו, בעודו מקשיב ומפרש.

כלל היסוד הוא ״כלל המַבנה את הסיטואציה האנליטית שבה המטופל מתבקש לומר את כל מה שהוא חושב ומרגיש, בלא לערוך סלקציה ובלי להשמיט דבר העולה בדעתו, אפילו כאשר הדבר נראה לו בלתי נעים לתקשור, מגוחך, חסר עניין או בלתי רלוונטי״.69 כלל זה מבנה את מכלול היחס הטיפולי ולכן ניתן להתייחס אליו כאל ״כלל יסוד״. הוא מאופיין בכך שהוא נמצא בזיקה אל השפה ותפקידו להנגיש את הלא מודע.70 קלנר רואה בשיח האסוציאטיבי של המטופל שיח שאינו דיאלוגי, אלא מונולוגי, וככזה שחלו בו תמורות היסטוריות. למרות זאת, גם תאורטיקנים שדוחים את השיח האסוציאטיבי כ״כלל יסוד״ עדיין עושים בו שימוש מרכזי במסגרת הפסיכותרפיה הדינמית. מכלל היסוד נגזרת הוראה שלילית, דהיינו יש צורך לבטא את הדברים במילים ולא בפעולה או בכל צורה אחרת, מפני שהכול מתועל לשפה, ואז הסכנה היא שמה שלא מצליחים למלל עלול לקבל את ביטויו באמצעות פעולה (acting out). מאחורי הוראה זו עומד הניסיון להגיע אל המניעים והפנטזיות של המטופל. לכן תסכול והימנעות מסיפוק יאפשרו לחשוף מניעים שהמטופל לא היה מודע להם. שיטת האסוציאציות החופשיות בטיפול הפסיכואנליטי יצרה שינוי מהפכני בענף האפיסטמולוגי המערבי באופן שבו האדם מתייחס לעצמו, במובן שבו חיפוש האמת מתקיים באמצעות פירוק התבונה והמודעות כדי לתת מקום למציאות הנפשית המודחקת של המטופל.71

כלל זה נותר מרכזי למרות גלגולים שהתאוריה האנליטית עברה במהלך השנים. ההתייחסות לצרכים ולמשאלות של המטופל עברה שינוי, והיא מקבלת כיום מקום אחר בטיפול.72 ועדיין כלל היסוד מאיר את הדרך במסגרת החשיבה הפסיכואנליטית, וכשהוא מופר נעשה מאמץ להבין את ההפרה של גבולות מערך (setting) הטיפול.73 כלל היסוד בטיפול נותן חשיבות וקדימות לדברי המטופל, אבל לענייננו מה שחשוב הוא שהכלל נמצא בזיקה מיוחדת לשפה. כלומר הוא מאפשר ללא מודע לעלות בטיפול באמצעות אסוציאציות. אך בכל הנוגע למה שאינו נמצא בשפה ואינו קשור בלא מודע המודחק, הרי שלא ניתן להתמודד עמו במסגרת השיח הפרשני הרגיל בשדה ההעברה ותחת המבנה האדיפלי. מצבים אלו המאתגרים את הטיפול דורשים התמודדות עם אזורי נפש שאין להם ייצוג בשפה ושלא ניתן להגיע אליהם באמצעות אסוציאציות, חלומות ופליטות פה. לכן עבודה טיפולית עם מה שאין לו ייצוג בשפה דורשת מודל עבודה אחר. אראה כיצד הכנסתו של טקסט ספרותי למרחב מאפשרת להתחיל רצף אסוציאטיבי שלא היה קיים קודם, או כזה שנקטע או נחסם כשמתקרבים לאזורי הטראומה. אראה כיצד שילובו של הטקסט הספרותי מניע תהליך אסוציאטיבי או מאפשר את שיקומו, ובכך מחזיר את האפשרות להיות במגע עם עולמו הפנימי והדינמי של המטופל.

הפרדיגמה של המבנה המשולש בפרקטיקה הביבליותרפית הקול השלישי וחשיבותו בתהליכי הסמלה

המשגתה של צורן יצרה פרדיגמה של מבנה משולש, אותו הגדירה כדיאלוג בין שניים, שנעשה בשלושה קולות. בחדר הביבליותרפי המבנה המשולש נוצר על ידי מטפל, מטופל וטקסט. הטקסט הספרותי יכול לשמש כ"זולתעצמי", שיש לו עולם ושפה משל עצמו, ועל כן אינו נתון או משועבד למטפל או למטופל. תהליך הקריאה בטקסט ובהרחבה גם בטיפול הוא פרויקט של עיצוב זהות, במסגרת ההעברה לטקסט המאפשרת את דיבובו של העולם הפנימי של המטופל.74 תהליכים אלו מתרחשים באמצעות העברה, הזדהות והזדהות השלכתית, שמירב רוט היטיבה לדון בהם.75 בשורות הבאות אקשור בין המשגתה של צורן לבין תהליכי הסמלה, דבר שיניח את המצע להבנת התאוריות שעוסקות בתנועה שבין סימבוליזציה לבין פרימת השפה הסימבולית. צורן נטעה את ״הקול השלישי״, שהטקסט הספרותי מכניס למרחב הטיפול, בתוך תפיסת מרחב המעבר הויניקוטיאני. על כן זה מתבקש לפתוח עם רעיונותיה של מלאני קליין, שויניקוט מתכתב עמן ומרחיב, תוך שהוא נותן מקום רב יותר לסביבה.

האפשרות לסמל ולייצג חוויות עצמי קיבלה מקום מרכזי בחשיבה הקלייניאנית והפוסט־קליינאנית. קליין קשרה בין הפנטזיה הלא מודעת לסמליות ראשונית המהווה את הבסיס הגרעיני לחיי הנפש. סמליות זו היא הבסיס לכל עידון, כישרון ופנטזיה ובכלל ליחסו של האדם לעולם. היא קשרה זאת לדחף האפיסטימופילי שהינו התשוקה לדעת, המתעוררת סביב הצורך של התינוק לדעת את גוף האם, על תכניו המפונטזים. מאוחר יותר דחף זה מופנה לחקר העולם ובני האדם.76 תהליך ההסמלה אינו מודע. הסמלים מייצגים את העצמי, את האובייקטים של התשוקה ואת היחסים ביניהם, והתהליך הוא תולדה של קונפליקט נפשי.77 סמלים נוצרים תחילה באמצעות הזדהות השלכתית. בשלב זה המשמעות היא ניסיון להכחיש נפרדות, מצב שסגל מכנה "משוואה סימבולית", בה חלק מהאני הופך להיות מזוהה עם האובייקט, עם "הדבר עצמו", המסומל. הסמל אינו מייצג את האובייקט, אלא הופך להיות האובייקט עצמו. רק כשניתן לוותר על ״הדבר״ עצמו, ליצור מרחק ונפרדות ממנו, להתאבל עליו ולסמל אותו, ניתן לקבל את האובדן ולהתגבר עליו. זהו מצב בו הסמל מכונָן כאובייקט פנימי, המייצג את האובייקט, אך אינו זהה לו.

ויניקוט הרחיב את הבנתנו לגבי מקומו של הסמל וראה את חייו של אדם כמסע להסמלה. זהו תהליך התפתחותי שנמצא בין היות־אני לבין "לא־אני". מסע שמתחולל במרחב הפוטנציאלי שבין התינוק לאימו, במקום בו יש יחסים של אמון ותלות. תחילתו בהמשגה של תחום ביניים של חוויה שנמצא בין העולם הפנימי לחיצוני, בין הסובייקטיבי לאובייקטיבי, בין האשליה הנרקיסיסטית האומניפוטנטית לבין האפשרות להתפכח ממנה. היכולת הגדלה והולכת להכיר ולקבל את המציאות תחילתה באשליה, שהאם מאפשרת אותה, והיא טבועה גם באומנות ובדת. זהו מרחב בו מתפתחים הסמלים, אך זה גם המקום שבו משחק וחוויה תרבותית משמשים חוליה מחברת בין העולם הפנימי לחיצוני ובין הזמנים. מרחב משחקי זה מהווה נדבך למה שיתפתח מאוחר יותר לאומנות, תרבות ודת. מסעו של היחיד עובר דרך אזור האשליה, שתחילתו בין האם לתינוקה במרחב הפוטנציאלי שבינם, לעבר תפיסה של הזולת, בה ניתן לראותו כאחר, שאינו צבוע בהשלכות, אלא נפרד.78 מרחב שלישי זה הוא מקום מנוחה עבור האדם, כזה שאין לקרוא עליו תיגר באמצעות השאלה אם האדם המציא או מצא, שאותו הדגישה צורן בנסחה את החשיבה התאורטית שלה.

ראשיתה של ההסמלה קשורה למעבר מ"הדבר עצמו" לייצוגו בעולם. זהו תהליך של היפרדות ויצירת דיפרנציאציה, בדרך לכינון חוויית עצמי כסובייקט היוצר סמלים ומפרש חוויות. לצורך התפתחותי זה נדרשת התמרת היחידה האחדותית אם־תינוק לשלוש ישויות נפרדות: אם, תינוק וצופה. ברגע שנוצרים מרחב ונפרדות בין האם לתינוקה יכולה האם להופיע כאובייקט בפני התינוק, שיכול כעת להכיר בה. התינוק יכול לצפות באם ובתינוק כאובייקטים סימבוליים, וליצור ולפרש את סמליו שלו. הסמל הוא המחשבה, המסומל הוא הדבר שחושבים עליו והסובייקט המפרש הוא המייצר את סמליו ומחשבותיו.79 הכנסתו של "השלישי" הספרותי בדומה לכניסת השלישי מניעה תהליכי הזדהות והסמלה שמאפשרים מגע עם החוויה עצמה ומרווח המאפשר מבט רפלקטיבי על החוויה. יכולת זו של השפה לסמל היא שהופכת את השפה הסימבולית לשפה שמכוננת את חיינו ושעליה מושתתים המוסדות החברתיים והאפשרות לתקשורת. תהליך זה של הסמלה במרחב המעבר, לפי ויניקוט, הוא אוניברסלי, ולכן חשוב לחזור ולהדגיש את חשיבותו גם לעולם התרבותי, בהקשר לתהליך ההסמלה עצמו, ובאופן פרדוקסלי גם לכינונו. ויניקוט מתייחס לא רק למקומו של פו הדב בחיי ילדים, אלא גם לסוגיות תיאולוגית הקשורות לתהליך ההסמלה ולחשיבותו בחיי האדם. למשל הוא מצביע על תהליך ההמרה (transubstantiation) לפי אמונת הנוצרים,80 בסעודת הקודש כאשר הגוף הופך ללחם ויין, שהוא סמל בעל כוח תרבותי רב. ״מיקומה של חוויה תרבותית הוא במרחב הפוטנציאלי שבין האדם ובין סביבתו (שראשיתה היא האובייקט)״.81 בעוד המציאות האישית והנפשית קשורה גם לביולוגיה והמציאות הממשית היא נחלת הכלל, הרי שהמרחב הפוטנציאלי, הוא גורם השונה מאדם לאדם. המרחב הפוטנציאלי מאחד ומפריד וקשור לתחושת האמון והביטחון שהסביבה מאפשרת ליחיד. ככזה הוא דבר מקודש, שכן הוא קשור לחוויה של חיים יצירתיים. לסביבה יש תפקיד מכריע במצבי קריסה חברתיים בהם נמצא דלדול בחיים ושלילת התרבות, שפוגעת באנושיות, שהיצירתיות היא אחד מסימניה.

אם כך, עלינו לגשת אל הטקסטים הספרותיים גם ככאלה המכניסים את ההיבט התרבותי לחדר הטיפול. כפי שכתב ויניקוט ״כשמדברים על אדם, מדברים עליו יחד עם סך כל החוויות התרבותיות שלו. השלם יוצר יחידה״.82 הבנה כזו מאפשרת פתיחות למנעד רחב יותר של אפשרויות בחיי המטופלים בהקשר למרכיבים חברתיים ותרבותיים ומחוללת תנועה בתהליך הקריאה.

השפה הסימבולית

הממד הסימבולי קשור לשפה, לאפשרות הייצוג, לחוקי הדקדוק, לחוקים ולמוסדות חברתיים. באמצעות השפה אנו מעבירים רעיונות, מחשבות, אידאות, תזות, אידאולוגיות וחוקים. אך השפה אינה יכולה לייצג ולבטא את כל הניואנסים הדקים והעושר הקיימים. היא מאפשרת לנו לייצג את עולמנו רק באופן חלקי. לכן לא ניתן לנסח את הריבוי ואת כל הגוונים הקיימים באופן ממשי, ולעולם נותרת שארית, החומקת מהמשגה. למקום הזה נכנסת הספרות שלוכדת את מה שנמצא על סף השפה ומאפשרת לנו נתיב אליו. דויד גרוסמן ניסח הבנה זו של החיתוך הנדרש בכניסה אל השפה הסימבולית בספרו שתהיי לי הסכין, שנותנת אמנם שמות והגדרות לדברים, אך גם מגדרת ומצמצמת את המילה וכובלת אותה למובנים מסוימים.

את בטח זוכרת את הפלא הזה כשילד מתחיל לתת שמות לדברים. ובכל זאת, בכל פעם שהוא לומד מלה חדשה, מילה שהיא גם קצת ״שלהם״, של כולם, אפילו המלה הראשונה שלו, מלה יפה כמו ״אור״, הלב שלי גם נחמץ קצת, באפס קצהו, כי חשבתי — מי יודע מה הוא מאבד ברגע זה, וכמה אינסוף סוגים של זוהר הוא הרגיש וראה וטעם והריח, לפני שדחס את כולם לתוך התיבה הקטנה ״אור״, עם הריש הזאת בקצה, כמו מתג כיבוי. את מבינה נכון?83

אם נחזור לפרדיגמה המשולשת, הרי שכניסתו של השלישי הטקסטואלי מאפשרת לקורא/מטופל, בתוך תהליך הטיפול, לסמל חוויות, לתת להם ייצוג בשפה, ולעבור מסע של נפרדות ודיפרנציאציה בדרך למציאת קולו. הטקסט הספרותי מכניס לחדר הטיפול שפה סימבולית שפותחת בפני הקורא מרחב מעבר ומאפשרת לו לעבור תהליכי הזדהות בדרך ליצירת הסמלים האישיים שלו, באמצעות סמלים שהטקסט מציע. יחד עם זאת, לא נשכח שהטקסט הספרותי מציע לנו לא רק סמלים אלא גם את החתירה תחתם ואת הדה־דיפרנציאציה שפותחת את הקורא לאפשרויות אחרות (ראו הרחבה בנושא בפרק השלישי).

שאלת האפשרות של הטקסט הספרותי לחולל שינוי

בהמשך לדברים אלו ניתן לשאול האם בכוחו הפוטנציאלי של הטקסט ליצור תנועה בטיפול? איך הטקסט הספרותי מקדם את תהליך ההסמלה ואת אפשרות הייצוג של החוויה האישית? וכיצד חתרנותה של הספרות — שעל תפקידה וחשיבותה אעמוד בהרחבה בהמשך — תחת השפה הסימבולית, תורמת לתהליך; מובילה לאפשרות פתיחת המרחב הפוטנציאלי — חתרנות שבתורה מאפשרת את תהליך ההסמלה, עם היכולת לחשוב, לייצג, לחלום ולשחק. המרחב פוטנציאלי, שדנה אמיר המשיגה כממד הלירי או כ״ממד שָׁר״ — שהוא המשורר הקיים בכל אדם — המאפשר את הקיום; זו התזה שאפתח בהמשך.

האם השפה הפואטית יכולה לחלץ את ה״ממד השָׁר״ באדם?

אמיר מנסחת באופן פיוטי ממד שהוא המשורר הפנימי הקיים בכל אדם. המשורר בנפש הוא הוא הממד הלירי, שאחראי על יצירת חוויה תלת־ממדית בעלת נפח, המאפשרת לספר סיפור. הפנייה של אמיר לספרות, נובעת ״מן ההבנה שאין נציג ראוי ממנה להדגמת כוחה של הליריות האנושית״.84 הממד הלירי מכוון ליכולת יצירתית, לפוטנציאל שיכול להיות בכל אחד. הממד הלירי נשען על שני צירי הנפש, שהחיתוך ביניהם יוצר את המרחב הפוטנציאלי ובכך מתנה את הקיום הנפשי. הציר הראשון הוא היסוד המתמשך של העצמי, הקשור לפרוזאיות של החיים ונקשר להבניות תרבותיות, לשפה משותפת ולסימבולים משותפים, שהם קווי המתאר של מרחב העצמי. הציר השני שייך לאפשרות של התהוות, והוא קשור ליסוד הפואטי היוצק את המשמעות הפרטית לתוך השפה המשותפת ומופקד על התנועה וההתהוות בתוך קווי המתאר. החיתוך ביניהם הוא המאפשר לעצמי לשורר, מה שיכול להפוך את החיים לשיר. תנועה כזו יכולה להעביר את האפשרי לאקטואלי אך גם לחלץ את האפשרי מהאקטואלי.85 הממד הלירי קשור לשפה הפרוזאית והפואטית הנמצאות בנפש. הממד הלירי הוא המופקד על היצירתיות, על ההחלמה, על האהבה, על הידיעה, על היכולת להתאבל ועל מתן המשמעות. אמיר עצמה משתמשת בשפה הפואטית כדי לחלץ הבנות פסיכואנליטיות על היכולת הלירית של האדם.

את התנועה בין אופני החוויה והאינטראקציה ביניהם היא רואה כקשורה ליכולת הדיאלקטית שמתקיימת בנפש לנוע בין "אני" ל"לא־אני" שהיא התנועה בין החוץ והפנים לפי ויניקוט. היכולת לסמל דברים ולייצג את ה"אני" (הפנימי) במושגי "לא־אני" (החיצוני) קשורה לתהליך ההסמלה. אפשרות הרפלקציה, מבוססת גם היא על יכולת ההסמלה, ועיקרה להעניק למה ש״אינו אני״ (החיצוני) משמעות אישית (פנימית). תנועה זו נמצאת במרחב שבין מציאה להמצאה, מבלי שאחד מהצדדים יוכל לטעון לבעלות אקסקלוסיבית עליה. אין זה רק חילוץ של משמעות או בריאה אישית ופרטית לגמרי, אלא שהתנועה בין קטבים אלו היא התהליך של יצירת משמעות, שיש בה גם יכולת למסור הבנה לאחרים וגם לתת ביטוי לצבעו של העולם האישי.

השאלה בהקשר להמשגתה של אמיר היא — כיצד הטקסט הספרותי, העושה שימוש בשפה הפואטית, יכול להניע שינוי ולחלץ את הקורא מקיבוע, כדי שיוכל ליצור משמעות חדשה; ובכך לאפשר למטופל החסום, הנעדר יכולת משחקית, לחוות, לכאוב, להתאבל ולאהוב.

10 הברון, א‘, 2019, עמ‘ 61-65.

11 ויטגנשטיין, ל‘, [1958] תשס״ט, עמ‘ 123, ס‘ 245.

12 Segal, H., 1994, p. 615.

13 פלמן, ש' ולאוב, ד', 2008, ראו שם, עמ' 46-47; Adorno, T. (1982). Commitment [1962]. In: A. Arato & E. Gebhardt (Eds.). The Essential Frankfurt School Reader. New York: Continuum, 1982: pp. 312–313, 318.

14 שגיא, א‘, תשס״ט, עמ‘ 156.

15 רוט, מ‘, 2017, עמ‘ 135-197.

16

אריסטו, 1977, עמ‘ 33.

17 אפלטון, 2011, עמ‘ 81-82 [665-666], 220-221 [790-791]. הכוונה לטיפול באמצעות מוסיקה בתינוקות וקשישים.

18 פימנטל, ד‘, 2014, עמ‘ 38.

19 אריסטו, 1998, עמ‘ 28-30.

20 ברמן, ע‘, 2007, עמ‘ 10.

21 פרויד, ז', [1930] 2000.

22 פרויד, [1900] 2007; פרויד, [1901] 2004, עמ‘ 67.

23 פרויד, [1907] 1988, עמ‘ 32.

24 גוברין, ע‘, 2004; ברמן, 1987; גלדמן, מ‘, 1998; פלד, א' 2005; רולניק ע', 2007.

25 Berman, E., 1993, p. 16.

26 Felman, S., 1982, p. 5. תפיסת האדון והעבד קשורה לפילוסופיה ההגליאנית העוסקת במאבק תודעתי להכרה.

27 פריאל, ב', 1988; 1991; 1992; 1995; 1998; Priel, B., 1999, 2007.

28 Bion, W. R., 1991, p. 578.

29 בריטון, ר‘, 2015, עמ‘ 152-155.

30 שם, עמ‘ 155-164.

31

אוגדן, ת‘, 2011, עמ‘ 81-83.

32 חאן, מ״ר, 2015א, עמ‘ 249; 2015ב, עמ‘ 254; 2015ג, עמ‘ 174.

33 בולאס, כ‘, 2015, עמ‘ 375-378; בולס, 2000; Bollas, C., 1978.

34 מלצר, ד‘, 2013, עמ‘ 131, 141.

35 מילר, ד‘, 2004 עמ‘ 7-8.

36 פלמן ולאוב, 2008, עמ‘ 31-32.

37 Bion, 1970, p. 125; ביון, ו"ר, [1970] 2018, עמ‘ 165-161.

38 אלווארז, א‘, 2005, 2017.

39

Botella, C. & Botella, S., 2005, p.49.

40 ברגשטיין, מ', 2012, עמ' 218-220.

41 אשל, ע‘, 1996.

42 Shahar, G., 2010, p. 320.

43 Erdinast-Vulcan, D., 2013, p. 64.

44 צורן, 2000, עמ‘ 43-54.

45

Shrodes, C., 1960, p. 311.

46 כהן, א', 1990.

47 Gersie, A., 1996; 1997a, pp. 154–157; 1997b.

48 בידץ, ע‘, 2005.

49 דדון־רווה, ג‘, תשנ״ה, מצאה במחקרה, שעבודה טיפולית עם טקסט ספרותי תורמת יותר לדרכי התמודדות של ילדים מוכים עם בעיות שליטה וחוסר אונים מאשר עבודה עם סיפור ישיר, המתאר סיטואציה טראומטית בצורה פשטנית. בקבוצת הסיפור הישיר הילדים לא עברו תהליך של הזדהות עם הדמות, אלא חשו זהות עמה. ראו, עמ‘ 144-145.

50 צורן, 2000; 2009.

51 צורן, 2009, עמ‘ 13.

52

צורן, 2000, עמ‘ 28-31. להרחבה בנושא ראו אצל צורן, ג', 2009, שניסח בספרו את המהפך שאריסטו חולל בהפיכת המימזיס לממד ייצוגי. שינוי שהפך את הטקסט הספרותי לישות עצמאית.

53 צורן, 2000, עמ‘ 68, הדגשה במקור.

54 איזר, ו', תשס"ו, עמ' 173. איזר הפקיע את המונח של רומן אינגרדן "כתמים של אי־מוגדרות" (Unbestimmtheitsstellen) המתייחס לפערים בטקסט הספרותי, שדוחפים את הקורא לנסות ולמלא אחר האינטנציונליות (ההתכוונות) של המחבר. וראה בהתייחסות זו תקשורת בין הטקסט לקורא, המנותקת מכוונת המחבר, ובכך הוביל להבנת קיומם של יחסי גומלין שמתקיימים בין הטקסט לקורא, שיש בהם יסוד דינמי.

55 צורן, 2009, עמ‘ 37.

56 צורן, 2000, עמ‘ 75.

57 צורן, 2009, עמ‘ 38.

58

שטדלר, ר‘, 2017, ע‘ 28. ספרה עוסק במקומו של סיפור הריפוי כ״שלישי״ בחדר. זהו מודל פרדיגמטי רב־שלבי המתייחס לאפשרויות של התערבויות טיפוליות. ראו גם ניר־שפריר, ר‘, 2005.

59 צורן, 2009, עמ‘ 130.

60 לביא, י‘, 1991.

61 בחטין, מ‘, 2008, עמ‘ 113. 1978.

62 איזר, ו‘, תשס״ו, עמ‘ 51.

63 שם, עמ‘ 135.

64

שם, עמ‘ 70-71.

65 שם, עמ‘ ט.

66 שם, עמ‘ 47.

67 שם, עמ‘ 215.

68 Iser, W., 1989.

69 לפלאנש, ז‘, ופונטאליס, ז״ב, 2011, עמ‘ 370.

70 שם, עמ‘ 372.

71

קלנר, נ', 2009, 54, 58, 63, 70-71, 79.

72 מיטשל, ס״א, 2003, עמ‘ 230-236.

73 קלנר, 2009, עמ‘ 79.

74 צורן, 2009, עמ‘ 26.

75 רוט, 2017.

76 קליין, מ‘, [1930] 2013, עמ‘ 87-90.

77 סגל, ח‘, 2008, עמ‘ 201.

78

ויניקוט, ד"ו, [1971] 1996ב, עמ‘ 66-67.

79 אוגדן, 2003, עמ‘ 164-168.

80 ויניקוט, [1971] 1996א, עמ‘ 31, 40.

81 ויניקוט, [1971] 1996ג, עמ‘ 118.

82 שם, עמ‘ 117.

83 גרוסמן, ד‘, 1998, עמ‘ 15.

84 אמיר, ד‘, 2008, עמ‘ יא.

85 אמיר, 2008, עמ‘ ט-יא, 34.