כוחו של המיתוס
הניסיון להגיע להארה
רוחנית מבלי להבין את מערכת האמונות והמיתוסים שמושרשים בנו, הוא
שגיאה חמורה. אלה שמנסים לעשות זאת, מוצאים את עצמם לעתים קרובות
"במאבק עם השטן" או "בפחד מהרוע".
*
כאשר עלה בפעם הראשונה המסך בתיאטרון הקסם של
אלוהים, הופיע רִיק עצום. ואז, לפי המיתוס הקרוי מדע, התפוצץ הריק
במפץ גדול. על פי מיתוס אחר הקרוי התנ"ך [והברית החדשה], "בראשית היה
דבר והדבר היה עם האלוהים, ואלוהים היה הדבר". שני המיתוסים - המפץ
הגדול והתנ"ך - נראים כמו שתי נקודות מבט הסותרות זו את זו לחלוטין:
האחת עוסקת ביקום גשמי של חומר ואנרגיה, והאחרת עוסקת ביקום מנטלי של
מחשבה ומידע. אולם, האם ייתכן ששתי ההשקפות הללו אומרות למעשה את אותו
הדבר? ייתכן שבאופן כלשהו, הדרך שבה אנו מתארים את היקום על מנת להפיק
ממנו משמעות, הדרך שלפיה אנחנו קובעים את מהותו ואת מהות פעילותו -
היא שיוצרת את היקום שעליו אנחנו מדברים וכותבים? האם הלמידה שלנו -
הפיכת ההתנסויות שלנו לסמלים מילוליים בעלי משמעות - יוצרת הן את הדבר
הגשמי שבו אנו מתבוננים והן את חוקי הסדר שלהם הוא מציית?
התשובות לשאלות אלה ואחרות יבואו מיצירת אחדות
והרמוניה בין עולם הידע - ש"כאן בפנים", לבין עולם החומר, עולם
האנרגיה והקיום - ש"שם בחוץ". לשילוב בין שני העולמות האלו אני קורא
אלכימיה חדשה.
*
נוכל אולי להתקרב יותר להוכחת קיומה של התודעה
בעזרת השאלה: האם החומר משפיע על התודעה?
אפשר לצפות בהשפעתו של חומר אחד
על חומר אחר כאשר ביצה נופלת ופוגעת ברצפה. ברור שהרצפה משפיעה באופן
משמעותי על הביצה. כאשר משתמשים בחומר המשנה את מצב התודעה, כמו
אלכוהול או תרופה לשיכוך כאבים, פעולתו משפיעה על מידת הערנות, או על
היכולת לחוש כאב. אנחנו נוטים, אפוא, להאמין שחומר משפיע על התודעה.
לפיכך נוכל לומר שהתודעה והחומר מפעילים כוח זה על זה. אך מאחר שאי
אפשר לצפות בתודעה באופן מדעי, לא ניתן לגלות את הכוח הזה באמצעות
מחקר בתחומי הפיזיקה, הפיזיולוגיה או אפילו הפסיכולוגיה. דרוש לנו
תחום נוסף, תחום האלכימיה החדשה. האלכימיה החדשה משלבת את התובנות
החופפות מכל שלוש התורות הללו; היא מבקשת לגלות את הקשר הסודי בין
עולם החומר לבין התודעה, שואפת לחשוף את הכוח שאנו חשים באופן עמוק -
כאמיתי.
*
למראית עין, כולנו יודעים מה כוונתנו כשאנחנו
אומרים שהתרחש אירוע. אנחנו מתכוונים לכך שקרה משהו. אנחנו גם
מתכוונים (אף שבדרך כלל איננו אומרים זאת) שמישהו צפה באותו אירוע.
נראה לנו מובן מאליו שאירועים היו יכולים להתרחש, על אף שאיש לא נכח
במקום והתבונן בהם. הרי אותו עץ מהפתגם (קהלת יא', 3) שאנו נתקלים בו
מוטל על צדו ביער, ודאי התרסק בקול נפץ אדיר כשנחבט בקרקע. אירועים
כמו הפקת גלי קול חייבים להתקיים בלי קשר לנוכחותן או להיעדרן של
ישויות בעלות אוזניים או איברים אחרים שיכולים לקלוט את האירועים
האלה. נכון?
השקפה מסוג זה היא טבעית למדי ונקראת אובייקטיביזם.
זהו זרם פילוסופי הקובע כי המציאות כולה מתממשת באופן אובייקטיבי,
חיצוני וללא תלות בתודעה. הידע על המציאות נובע מתצפיות אמינות בעצמים
ובאירועים - במה שקורה לעצמים הללו. אבל אם נניח שיוכח באופן
אובייקטיבי כי האובייקטיביזם שגוי, מה אז? יתפרש מכך שכל המציאות
איננה אובייקטיבית, שחייבת להיות למציאות איכות סובייקטיבית (הנקראת
תודעה), ושהתודעה חייבת להשפיע, ואולי אף לשנות, את מה שאנו תופסים
כקיים "שם בחוץ" באופן אובייקטיבי. בקיצור, ישתמע מכך שאין "שם בחוץ"
מוחלט, אלא אם כן יש "כאן בפנים" תודעה שתופסת זאת.
*
אפקט המתבונן קובע ששום מציאות אינה קיימת עד
לרגע שבו אנו תופסים אותה. לפי תובנה עמוקה זו אנו משפיעים על כל עצם
בעולם ומשנים אותו פשוט על ידי הפניית תשומת הלב שלנו אליו. השינוי
מתרחש הן במושא תשומת הלב והן בהכרתו של המתבונן. מאחר שלרוב איננו
מתבוננים בעצמנו בתהליך התפיסה, בחוויה המיידית בדרך כלל לא נבחין בכך
שפעולות התפיסה שלנו גרמו לשינוי כלשהו. עם זאת, אם נעקוב באופן
מדוקדק אחר היסטוריית התפיסות שלנו נגלה, ברוב המקרים, שתפיסתנו אכן
משנה את מהלך ההיסטוריה האישית שלנו.
מכאן שהעולם אינו באמת כפי שהוא נראה. הוא בהחלט נראה
כנמצא "שם בחוץ", לא תלוי בנו ולא תלוי בבחירות שנעשה. אולם, תורת
הקוונטים מנפצת את הרעיון הזה. מה שקיים "שם בחוץ" תלוי במה שאנו
בוחרים לחפש.
*
המציאות איננה עולם חומרי
בלבד. מערכת היחסים בין התודעה לעולם החומר היא שיוצרת את תפיסת
המציאות. אין מציאות ללא תפיסת מציאות.
*
האם הייתם כאן, קיימים בצורתכם הגשמית, אילו איש
לא היה מתבונן בכם? במובן האמיתי התשובה היא לא.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.