13.9.08
שבת בבוקר...
אני מאלץ את עצמי לשבת ולכתוב.
בעט אדום.
בספר השחור.
זה שנמצא אצלי שנים הרבה.
אני רוצה לספר על גשר.
יש לו כל מיני שמות.
גשר הרקולס, גשר בנדלר, גשר האנחות (אני ממציא, או שבאמת יש גשר כזה, איפשהו באיטליה, לשם באים האוהבים הנכזבים, מרעידים את הגשר באנחותיהם. הוא רוטט, מזדעזע, מאיים ליפול. יש מהם שמשליכים עצמם אל המים שמתחת לגשר, אבל המים רדודים. האוהבים לא יכולים לטבוע, גם לא להיחבט עד כדי כך שיבוא עליהם קץ).
בסביבות שנת 1900, הילד ולטר עשה דרכו שוב ושוב על גשר הרקולס, ודאי גשרון, אל גן עדן קטן משלו, שבמבוך שביליו תעה חזור ותעה, למרות שהכיר היטב כל פנייה ופנייה, כל עיקול ועיקול, כל סירה קוצנית שיש להיזהר ממנה. אבל הילד מוכרח היה להישרט, להתעכב, לעמוד במקום, לרקוע ברגליו, להתעשת, לשוב עוד ועוד לאותה נקודה, אבל לא להגיע אל המוצא, גם לא לחזור להתחלה, לנסות לצעוק 'הצילו!' אבל הפה רק פעור גדול־גדול, ולפחֵד. אולי עוד רגע קט הלילה יירד, ויהיו צללים רבים, ולך תדע מי הוא מי, והשודד שהטיל אימה, והרוצח המסתורי שלא הותיר עקבות, רק פתקים שעליהם כתב "הומו הומיני", ושוטרי ברלין שהיו חסרי אונים ותלו על העצים מודעות גדולות, שבהן הזהירו והתרו, גם מפני רוחות־רפאים שנוהגות לשוטט בפארק, בעיקר בפינה הדרומית־מזרחית, וחוזרות על מעשי־משובה שביצעו בהיותן בשר ודם, זאת אומרת, כילדים, שמתעללים קלות בעוברים ושבים, מטילים עליהם פצצות מים, ושמים להם רגליים, וצוחקים כאשר איש הדוּר, עם מקל־הליכה מעוצב, משתטח מלוא קומתו על האדמה הלחה מן הגשם של אתמול, מחפש את מקלו כדי לאיים בו על הפוחחים, אבל הם כבר חטפו אותו, את המקל, ורצו משם.
אלא שלא אפשרו לוולטר, הילד, באמת לתעות בשבילים המתפתלים של פארק טירגארטן. הוא טייל שם בצורה מסודרת, נותן יד צייתנית לאומנת שלו, או, לעתים רחוקות, לאמו.
גם כאיש, בנימין לא הרשה לעצמו לתעות במחוז ילדותו זה. הוא העדיף לעשות זאת בפריז, מוסקווה, מרסיי (עוד קודם, בהיותו בן שמונה־עשרה, ביקר באיטליה וכתב ביומנו: "ואז מבקרים ב'גשר האנחות', כלומר הגוף עובר במעבר אפל שבו עמדו הרבה אנשים אמיצים ובני בליעל")...
פעם, בלונדון, עישנתי מריחואנה, עצמתי עיניים וניסיתי לשחזר את מסעו אפוף החשיש של בנימין ברחובות מרסיי. אז ראיתי אותו, עם זקן ופאות וקפוטה ושטריימל, מהלך בניחותא במאה שערים.
מה האובססיה הקטנה הזו שלי לפסוע בעקבותיו של ולטר בנימין, לחזור על הדרך שעשה, בסביבות 1900, לתוך פארק טירגארטן, כאשר התחנה הראשונה היא גשר הרקולס, ואני בברלין, באוגוסט 2008, מוציא מדעתם את בתי ענת ואת פקיד הקבלה במלון שפרבוגן, שסימן על המפה מקום מסוים, והלכנו לשם, וענת ניווטה, והסתובבנו סחור־סחור, בגשם, ולא מצאנו, והרי באינטרנט יש תצלום עדכני של מטייל אוסטרלי (או קנדי או אמריקאי) בברלין, על גשר, ליד השלט שכתוב עליו בגרמנית, 'גשר הרקולס', ויש גם צילומים של הגשר, משנת 1900 בערך. ועדיין מציק לי שבנימין אומר, בחוסר התחשבות בי, בטקסט אחד שלו, שהוא נכנס לטירגארטן דרך גשר הרקולס, ובטקסט אחר, דרך גשר בנדלר, ואיני יודע כיצד ליישב את הסתירה הזו, שייתכן שאינה קיימת, ולא ניתן לייחס אותה לתעתועי הזיכרון, כי האמת היא ששני גשרים הובילו לטירגארטן, ולא, הם לא נהרסו, כרוב הפארק הקסום, בהפצצות בעלות הברית במלחמת העולם השנייה, וב־1929 אשה אומללה אחת, אנה משהו, השליכה עצמה מעל הגשר למים, ואולי סתם נפלה, ראשה הסתחרר כי לא אכלה זה ימים וסבלה מתשישות, פיזית ונפשית, אלא שאנה לא מתה, ואיכשהו, אחרי שנמשתה, בעזרת כל מיני אנשים טובים, נרקם סביבה סיפור, ששמה האמִתי הוא אנסטסיה, והיא בתו של הצאר הרוסי שנרצח, עם כל בני משפחתו, על־ידי הבולשביקים, ב־1918 (נגיד), והיא השריד האחרון לבית רומנוב, וכתבו עליה המון, ועשו על אודותיה סרטים, כולל סרט מצויר (רחמנא ליצלן), אלא שבשבילי, אין זו הנסיכה אפופת המסתורין, אלא אנה, האשה מוכת הגורל, שוולטר בנימין הזכיר במכתב ששלח לידידו גרהרד שולם, ב־21.8.1920: "...שמעת על חילול הקודש שנעשה לגשר בנדלר? העיתונים כאן (ברלין, נ.ד.) מדווחים בהרחבה, איני יודע מדוע, על אודות אשה אלמונית שפגשה את מי השְפְּרֵה, בהטילה עצמה אליהם מעל גשר בנדלר. המים סירבו לקבל אותה. הזרזירים הזריזים מעלים תִלי־תִלים של השערות בנוגע לזהותה ולסיפור חייה. לא אלאה אותך בפרטים. אולם הגשר, מה יהא עליו? 'בנדלרבריק' לא נועד לניסיונות התאבדות. כיצד אפסע עליו כעת, משזוהם, משניטל ממנו תום הילדות? אאלץ למצוא דרך אחרת להיכנס לטירגארטן..."
משום־מה, קטע זה ממכתבו של בנימין לשולם לא נכלל בספר, שבו פורסמו חילופי המכתבים בין השניים, לא במקור הגרמני, ולא בתרגומים לאנגלית ולעברית.
השורות הנ"ל הובאו לתשומת לבי על־ידי אלמנתו של גרשום שלום, פַניה, כאשר נכחתי במיצג שנערך בביתה ברחביה, בחדר העבודה של שלום. המיצג בוצע על־ידי האמן הבלגי־הולנדי, רולנד ואן דר ברג, שהפריח, באמצעות מכונה מיוחדת, בועות סבון גדולות, ששוטטו בין המוני הספרים. אני בכלל רציתי לעיין בתרגומהּ של פניה שלום מפולנית ל'ספר דברי האדון', הלא הוא המשיח המופלא יעקב פרנק, אבל היא לא סמכה עלי, כי "ודאי תיתפס לגסויות, ולא תבין את העיקר". משראתה את תסכולי כי רב, הגישה לי כפיצוי את הקטע הנזכר לעיל, שנראה אז בעיניי מוזר וחסר פשר, אבל הודיתי לה בנימוס רב.
פעם, כשהייתי צעיר, קניתי שני ספרים של שלום אצל שטיין ברחוב קינג ג'ורג' בירושלים. בין המדפים השתופף לו איש זקן כחוש. שטיין הצביע על הקשיש: "זה שולם. אתה רוצה שאציג אותך בפניו?" הנהנתי בהתרגשות. שולם החל לשוחח אִתי, מתפעל מכך שאני מגלה עניין בקבלה. הוא הזמין אותי לתה בחמש אחר הצהריים. אשתו פניה הגישה ביסקוויטים ותה בספלי חרסינה גרמניים.
במהלך השנים, חזרתי וסיפרתי על אודות פגישתי זו.
אלא ש... סליחה, שומעיי היקרים, לא היו דברים מעולם, כמעט. רקחתי מעשיה. נכון שהייתי בחנות של שטיין והוא הצביע על שולם, אבל לא אזרתי עוז לפתוח איתו בשיחה.
כך גם בדיתי את הסיפור שהבקעתי גול לחודורוב, במשחק אימון, כאשר שיחקתי בנוער של מכבי חיפה, כמגן שמאלי, ושהייתי בסגל המורחב של נבחרת הנוער, עד שנפצעתי, כאשר האמת היא שראיתי אותו ב'בית מכבי' בשלהי הקריירה שלו, כשהצטרף למסע של מכבי חיפה לחו"ל, והתפעלתי מאוד מרגליו תפוחות־השרירים.
השקר (הסוד) התגלה במפגש משפחתי כאשר דוּבּר על כדורגל ומכבי חיפה, ובנותיי תמהו מדוע לא סיפרתי על מעלל ההבקעה שלי, ואחר־כך התוודיתי בפניהן ש'סתם המצאתי סיפור'.
זו הייתה אחת האכזבות הראשונות שלהן מאביהן.
אז, אתם מבינים, הגשר־הרקולס, בנדלר, ווֹט־אֶבר, נהיה בשבילי, אני לא רוצה להגיד סימבול, אלא, אולי, קצת כמו חור שחור שלתוכו אני נשאב, מפּץ שמַפּץ, משהו שעומד במרכז לבירינט, משם נשלחים שבילים, קורים, לכל הצדדים, למי ומה שעומדים מאחוריי ומלפניי.
"הגשר הגשר
הגשר מזהב
כולם עומדים
כולם עומדים
והאחרון נשאר".
נורית בתי אמרה שיש משהו אכזרי בשיר־ריקוד הזה.
"כל העולם כולו הוא גשר צר מאוד
והעיקר והעיקר
הוא לא לפחד כלל".
ואני מה־זה מפחד. לעלות על הגשר (גשר דרימר?), לעשות צעד אחד קטן, להרים את הרגל, להניח אותה על תחילת הגשר, ואז הרגל השנייה? החזה לוחץ; לאסוף את כל תעצומות הנפש, אולי בעיניים עצומות, כבר ראשי סחרחר עליי, אבל כמה זמן אפשר לעמוד באותו מקום, במקום אחד, בלי לנוע, בלי למוש? אותה מועקה שהייתה לי כשניצבתי ליד האוטו שלי, מעצם רעיון הנהיגה. אותה עקה שיש לי בכל פעם שאני רוצה (רוצה?) לכתוב.
רגע, רגע, הגשר הוא בסך הכול דימוי. אתה מתבלבל, לא?
לא.
אני רואה גשר. אני רואה מים תחתיו. דווקא לא שוצפים־קוצפים, שקטים. גם אם אפול לתוכם, לא יקרה לי דבר, לא יאונה לי כל רע.
ויש בהם השתקפויות יפות.
ובלילה, הו בלילה, האורות הצבעוניים שנשברים אל המים, נעים קלות, עולים, יורדים, רגע קטן של חסד, Forgive my French.
כולו גשר, נחמי, אז למה חיל, רעדה, יראה, אימה?
בסוף עוד תקפא, תתאבן, ויציבו אותך כפֶסל בכניסה לגשר.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.