הסרטאו הגדול

אשנב לעולם "הסֶרטָאוּ הגדול"

בקרב אוהבי הספרות הדרום אמריקאית מוכר "הסֶרטָאוּ הגדול" כאחת מיצירות המופת הגדולות של היבשת. מאז פרסומו בשנת 1956 זכה הספר לעיבודים קולנועיים, טלוויזיוניים, ובשנת 2014 אף ראה אור עיבוד שלו לרומן גרפי. לאחר תקופה קצרה של תהייה על קנקנו נכנס הספר לקאנון הברזילאי וקיבל מעמד של טקסט מכונן, כמו גם של יצירה הממשיכה להניב קריאות חדשות. הרומן הסב את תשומת הלב לאזורים נידחים במדינה, לתרבויות שוליים שזכו לעתים נדירות לעמוד במרכזה של יצירה ספרותית, כל זאת תוך שהוא "מפסל" את השפה הפורטוגזית מחדש. "הסֶרטָאוּ הגדול" הוא דוגמה מאלפת ליצירה תרבותית מקומית שזכתה לתשומת לב בינלאומית, שכן בעיני רבים הוא נחשב לאחת מיצירות המופת בספרות העולמית של כל הזמנים, ולא רק בספירה הדרום אמריקאית. יש הנוהגים להשוותו ל"יוליסס" של ג'יימס ג'ויס. בפנינו, אם כן, נפתח כאן צוהר לעולמות אחרים, רחוקים ושונים, יקומים שנוכחותם בארון הספרים הישראלי מועטה.

מחבר הספר, ז׳וֹאָאוּ גימָרָאֶס רוֹזָה (1908–1967), ידוע בברזיל כאיש אשכולות רב פעלים; רופא במקצועו שנולד באזור הסֶרטָאוּ שבמדינת מינאסזֶ'רָאִיס בברזיל, התמנה לרופא צבאי ומאוחר יותר יצא לשליחויות דיפלומטיות באירופה. מעטים יודעים כי אשתו השנייה, אָרָסי דֶה קַרבַלְיו, מילאה תפקיד חשוב בקונסוליה הברזילאית בהמבורג בימים שקדמו למלחמת העולם השנייה, וסייעה ליהודים רבים במנוסתם מגרמניה; היא אחת מהברזילאים המעטים שזכו להכרה מ"יד ושם" כחסידי אומות עולם. עם תום שירותו הדיפלומטי הוזמן רוזה – אוטודידקט שלמד בכוחות עצמו שפות רבות – להצטרף לשורות האקדמיה הברזילאית לשפות וספרות, תפקיד יוקרתי שהספיק לכהן בו שלושה ימים בלבד לפני פטירתו מהתקף לב בגיל 59. "הסֶרטָאוּ הגדול" הוא ללא ספק הרומן הידוע ביותר שלו (אף כי אינו יחיד), והוא הסיבה העיקרית למעמדו וחשיבותו של רוזה בתרבות הברזילאית. עבודתו הספרותית של רוזה נחשבת לפורצת דרך ומהפכנית לזמנה, הן בשל התכנים שבחר להתמקד בהם והן בשל השפה העשירה והייחודית שטבע במו ידיו, הישג שעד היום מסמן את הספר שבידינו כיצירה שלא נס ליחה.

מהו, אם כן, ייחודו של הרומן?

"הסֶרטָאוּ הגדול" נכתב בתקופה שבה התרבות הברזילאית, בדומה לתהליכים במדינות שכנות, ניסתה להגדיר את עצמה – את הנושאים הייחודיים לה ואת האסתטיקה המאפיינת אותה. במחצית הראשונה של המאה ה־20 התנהלו בחוגים הספרותיים הברזילאים דיונים סוערים על התרבות המקומית, בניסיון להגדיר את המאפיינים הספציפיים של התרבות הברזילאית ולהבדילהּ מהתרבות האירופית השלטת. אחת השאלות המרכזיות בדיון זה הייתה: מה עושה יצירת אמנות ל"ברזילאית", כלומר ליצירה שאינה חיקוי של נורמות אמנותיות אירופיות או אחרות. תהליך זה הוא אופייני למדינות רבות בעולם הפוסט־קולוניאלי, ובייחוד ביבשת הדרום־אמריקאית במאה ה־20, יבשת המתאוששת (יש אומרים עד היום) מכיבוש אירופי בן מאות שנים, ומתפתחת בצל המעצמה הצפון־אמריקאית הדומיננטית. עיסוק זה בייחודה של התרבות הברזילאית הגיע לשיאו בשנות ה־20 וה־30 של המאה הקודמת, עם המודרניזם הברזילאי, תנועה אמנותית אורבנית שהתמקדה ביצירת אסתטיקה ברזילאית שנבנית על דימויים ומקצבים מהעבר הילידי של המדינה. משוררים וסופרים ברזילאים בני התקופה, ובראשם מריו דה אַנדְרָדֶה, חזרו לשירה הילידית וניסו ליצור דרכה מודל אמנותי חדשני שיתחרה בזרמי אמנות אירופיים. אחד הטקסטים המכוננים של התנועה המודרניסטית הברזילאית הוא "המניפסט האַנתְרוֹפּוֹפָגי" (כלומר, "המניפסט הקניבלי"), אשר מגדיר את כוונות התנועה ואת ההעדפה של חבריה לעשות שימוש באלמנטים ילידיים במטרה לתבוע מחדש את הייחוד הברזילאי. בכך התכוונו האינטלקטואלים הברזילאים לנכס חלקים בהיסטוריה הילידית, חלקים שנחשבו עד כה שוליים וברבריים, ולהעניק להם משמעות חיובית. מכאן גם רצונם להדגיש את ה"קניבליות" – התייחסות ברורה לקניבליזם בקהילות ילידיות לפני הכיבוש הפורטוגלי; באותו זמן הצביעו על האופן שבו התרבות הברזילאית העכשווית מכילה בתוכה אלמנטים שונים הבאים מתרבויות אחרות. הגל הראשון של התנועה המודרניסטית הברזילאית התאפיין באליטיזם מסוים וחדשנותו המסעירה הקשתה על הקהל המקומי להתקרב אל היצירות שנוצרו במסגרתו. גם רוזה, ב"הסֶרטָאוּ הגדול", עשה שימוש באלמנטים מסוימים של הגל המודרניסטי, כגון החדשנות הלשונית והשימוש במוטיבים ברזילאיים וילידיים, אך עם זאת הוא אף הפך אלמנטים רבים על ראשם – בייחוד בהחלטתו המהפכנית למקם את הרומן במרחב סְפָר מובהק.

בראש ובראשונה מקבל הרומן את אופיו הברזילאי בזכות מיקומו – "הסֶרטָאוּ הגדול". הסֶרטָאוּ הוא אזור נרחב המשתרע על פני אלפי קילומטרים רבועים ומתאפיין בתנאי אקלים הגובלים במדבריוּת. תושבי הסֶרטָאוּ הם אנשים קשי יום, ורובם מתפרנסים מחקלאות זעירה או מרעיית בקר, בדומה למצב באזורי ספר אחרים ביבשת האמריקאית. הבחירה של רוזה למקם את הרומן במרחבים הקשים של הסֶרטָאוּ היא בחירה חדשנית ביותר לתקופתה, שכן עד לפרסומו של הספר לא זכה המקום לתשומת לב ספרותית רבה. הסופרים הברזילאיים של סוף המאה ה־19 (ביניהם מאשאדו די־אסיס המופלא, המוכר לקורא הישראלי) ותחילת המאה ה־20 התמקדו בעיקר בערים הפורחות במדינה הצעירה וניסו להעניק להן אופי של התפתחות ואוניברסליות. בניגוד ל"מערב הפרוע", שדימויים שלו שולטים בתרבות הוויזואלית העולמית, הסֶרטָאוּ היה יחידה גיאוגרפית שכוחה ולא מוכרת בזמן כתיבת הרומן. בדמיון הוויזואלי העולמי, מרחב האסוציאציות המיידי שעולה בהקשר לתרבות הברזילאית הוא עירוב של צמחייה שופעת, חופים אקזוטיים עטורי חול בוהק ומים תכולים וגופים שזופים ושופעי מיניות. קהל הקוראים מכיר פחות את האזורים הכפריים של ברזיל, את חייהם של האנשים הפשוטים ואת הסוגיות המקומיות המעסיקות אותם. במשך דפים רבים, אם כן, הקורא מרגיש כאילו יקום חדש נגלה לעיניו.

יצירת המופת של רוזה מתמקדת בקורותיו של ריובלדו, דמות אניגמטית המכילה ניגודים רבים: ריובלדו הוא יליד הסֶרטָאוּ, איש מעש היודע להילחם ומשתתף בקרבות צבא פורעי חוק המבקש שליטה בשטחים; מצד שני הוא אדם משכיל יחסית, יודע קרוא וכתוב, מעריך לימוד וידע ואף מתבל את דבריו בביטויים בשפה מליצית. ריובלדו הוא אם כן זָ׳גוּנסוֹ, שכיר חרב, כלומר הוא חלק ממעמד חברתי בסֶרטָאוּ, החי בשולי החברה ואינו מהסס להשתמש באלימות כדי לשרוד. הזָ׳גוּנסוֹ, בדומה לקאובוי הצפון אמריקאי ולגאוצ'ו הארגנטיני, הוא דמות אשר בשל מיקומה הגיאוגרפי הנידח נהנית מחופש יחסי מצד החוק ולכן חיה חיים פרועים. כמו דומיו, הזָ׳גוּנסוֹ כדמות ספרותית מאפשר לחקור נושאים המעסיקים את התרבות הברזילאית בפרט והדרום אמריקאית בכלל, הווה אומר, באמצעותו ניתן לבחון את ההתנגשות בין הציוויליזציה המערבית לבין הברבריות של המרחבים הגיאוגרפיים הלא מתורבתים. למרות העובדה שדמות הקאובוי קיבלה התייחסות תרבותית נרחבת והיא לוקחת חלק במאגר הסטראוטיפים המאכלס את הדמיון הקולקטיבי שלנו, הזָ׳גוּנסוֹ הוא דמות לא מוכרת יחסית, או כך היה לפחות עד פרסום "הסֶרטָאוּ הגדול". ריובלדו, אם כן, שייך לקבוצה חברתית זו, ומעלליו בספר עונים על כל הקריטריונים של ספר פעולה: קרבות, נקמות, רומנטיקה וסקס. חלק מהצלחתו המסחרית של הרומן הוא ללא ספק בזכות העניין בחיים המסעירים של הזָ׳גוּנסוֹ.

אך "הסֶרטָאוּ הגדול" מכיל בתוכו הרבה יותר מסיפורי פעולה מותחים ומרתקים. ריובלדו מדווח על קורותיו באמצעות מונולוג המיועד לנמען בלתי מוכר, דמות של גבר משכיל ללא שם, עובר אורח הפוגש את הגיבור בנקודה מסוימת בזמן ומתבקש להאזין לסיפור חייו. כל קורות ריובלדו מסופרים כמקשה אחת: מונולוג ארוך, זרוע קפיצות בזמן, פערים בנרטיב מחד וחזרה על מוטיבים מאידך. רגע אחד אנחנו קוראים על חוויותיו של ריובלדו המבוגר, המספר על חייו בהווה כאיש חווה שלֵו הנהנה מקריאה ומחיי נישואין שקטים, ומייד לאחר מכן אנחנו קוראים על החלטתו כנער להצטרף לזָ'גוּנסים ועל הקרב הראשון שהשתתף בו. ללא ספק, רוזה התכוון ליצור חוויית קריאה מאתגרת המיועדת למשוך את הקורא פנימה בכך שהיא משאירה בידיו את מלאכת פיענוח הטקסט, מלאכה מורכבת אך מתגמלת. אלמנט נוסף התורם לעושר הטקסטואלי בספרו של רוזה הוא סיפור האהבה בינו לבין דִיאָדוֹרִים, ז׳גוּנסוֹ אחר החולק אִתו קרבות ויריבויות פוליטיות. בהתרשמות ראשונית הקורא מתפלא לפגוש נושא הומו־ארוטי גלוי ומפורש, ובייחוד ברומן מסוג זה, המתאר אורח חיים גברי ושמרני של קבוצת לוחמי זָ׳גוּנסוֹ בערבות הסֶרטָאוּ בברזיל של שנות ה־50. עם זאת, העלאת הנושא ההומו־ארוטי מאפשרת לרוזה לעסוק באופן מודע בטאבו החברתי, אשר מונע משני הגיבורים לפעול על פי הרגשת לבם. המתח והמועקה ביניהם הם חלק מרכזי בבניית האווירה הטעונה של הספר ותורמים גם הם לחוויית קריאה מותחת. ריובלדו, אם כן, מתמודד לאורך הרומן כולו עם שאלות קיומיות ומוסריות הנובעות מאורח חייו בין גברים בשולי החוק.

שאלה מרכזית המטרידה אותו היא השאלה בדבר קיומו של השטן, או בדבר קיומם של טוּב ורוע כערכים מוחלטים ויכולתו של האדם לבחור ביניהם בחירה חופשית. המונולוג של ריובלדו רווי באנקדוטות הקשורות לאמונות בשטן, שמות נרדפים של הסטרא אחרא, לעג למאמינים בו ולבסוף – ההתעמתות שלו עם קיומו. העיסוק האובססיבי של ריובלדו בשטן ובמוסריות מעשיו שלו מעניקה עומק לדמותו, דמות של איש רב פעלים, אלים, המהרהר תמידית בתקפות מעשיו ובהשלכותיהם על גורלו ועל גורל אחרים. אלו הן כמובן שאלות עתיקות יומין המוכרות לקורא מאחר שהן פוקדות את הספרות העולמית בגלגולים שונים. הייחוד בספרו של רוזה הוא ביכולתו להעמיק בסוגיות אלה ולשלב אותן בתוך הקשר כל־כך ברזילאי, להעמידן במרכזו של ספר פעולה.

מלאכת האריגה של רוזה, המשלבת דמויות ונושאים מורכבים, מקבלת נופך ברזילאי באופן חדשני ביותר לתקופתו, כאמור, גם בזכות התפאורה שהוא בוחר – הסֶרטָאוּ. מסעותיו של ריובלדו במרחב הסֶרטָאוּ הולכים יד ביד עם ההתלבטויות המוסריות והקיומיות שלו, מעין מסע מטאפורי של אנטי גיבור לא אופייני. תיאורי הטבע המרהיבים של רוזה מפארים את המרחב הלימינאלי של הסֶרטָאוּ, ומביאים בפני קהל הקוראים שמות של צמחים לא ידועים, ציפורים, הרים ונהרות, שכמו שרים שיר הלל ליכולתו של הסופר להעביר לנו, מבעד למרחק ולזמן, את תחושת המקום.

אם עד כה דנו בנושאים ובמרחבים המצויים ברומן, הרי שלא ניתן להתעלם מאחד השחקנים הראשיים ביצירת מופת זו – השפה. כאיש ספר מובהק, בנה רוזה ביצירתו עולם ומלואו ובכללה שפה הייחודית לו בלבד. אחת החוויות החזקות והראשוניות ביותר בקריאת הספר היא של דיסאוריינטציה הנובעת מהשפה שבה משתמש הסופר. רוזה מניח בפיו של הגיבור שפה מליצית מתובלת בביטויים יומיומיים, מנעד כפול המקשה על הקורא לאפיין את הדמות הראשית: האם מדובר באיש מעש פשוט וקשה יום המנסה להישמע מתוחכם? האם מדובר באיש משכיל שחי חיים סוערים בקרב פורעי חוק? על מנת ליצור את ההטעיה הזאת רוזה אף ממציא מילים וביטויים משלו, משתמש באלמנטים משפות אחרות, כמו גם בשמות של מקומות וחיות לא מוכרים הנמצאים בסֶרטָאוּ. התוצאה היא יצירת עולם לשוני בעל כללים משלו, שמי שיתמיד בו יצא נשכר ביותר. הטקסט יוצר בבת אחת הרגשה ברזילאית מאוד ובאותו זמן הוא שונה מכל טקסט אחר וקשה לשייכו למקום ולזמן כאחד.

עבודת התרגום המופלאה של ארז וולק היא לפיכך הישג מרשים ביותר, שכן הוא הצליח לשמר את חד פעמיותו של הטקסט. כמו כן היא ראויה לשבח בזכות עבודת הנמלים התובענית בחקר חיי הטבע של הסֶרטָאוּ, ובהיכרות עם כל השפות שאתן מתכתב ובהן משתמש רוזה. בתרגום הספר לעברית בחר המתרגם לשמר רבים מהשמות ומהמונחים בשפת המקור (בייחוד מונחים מעולם הטבע) ואת חלקם לפרש לקורא הישראלי, בחירות שכל מתרגם עומד בפניהן ושנעשו כאן ביד אמונה ובראש חושב. התרגום לעברית הוא חגיגה ספרותית, דלת פתוחה המזמינה אותנו להיכנס אל תוך יצירת המופת הזאת, העומדת בפני עצמה, כשיא תרבותי של הזמן והמקום שבו נוצרה, וכיצירת אמנות על־זמנית.

ד"ר דפנה הורניק