העולם התחתון של בוסטון 1: קרואו

פרק 1 לוקלן

העיר בוסטון דהויה, השמיים הם שמיכה אפורה. פרידה אירית לסבא שמעולם לא זכיתי להכיר באמת.

בזה אחר זה, הבחורים ניגשים כדי לומר את מילות הפרידה שלהם. נייל ורונאן נשארים לצידי בדממה. דברי התנחומים נישאים להם ברוח הסתיו, נאמרים חרש ונשמעים רק בקושי. אני מרגיש כובד בגוף, הבגדים ספוגים וכל מה שנשאר הוא האוויר שיש בו קור חד, שמגיע רק אחרי הסערה.

סוף־סוף הם הלכו.

כשמגיע תורי ואני עומד מעל ארון הקבורה, המילים בוגדות בי כמו תמיד. לא ידענו מה להגיד זה לזה בזמן שהוא היה כאן, על פני האדמה. מה הטעם להגיד את הדברים כעת?

החבצלת הלבנה שבידי קמלה לנגד עיניי. מלבדי, קריק היה האחרון שנשאר ממשפחת קרואו. בקשתו האחרונה רובצת על ליבי. הוא ביקש להתגאות בי וזה עול. ביקש שאמשיך את המורשת ואת השושלת.

איך אוכל לשלול מאדם השוכב על ערש דווי את תקוותו האחרונה, שנהגתה בין השתנקות מדממת אחת לשנייה?

זאת לא הייתה נחמת שווא. כל מילה שאמרתי לו באותם רגעים אחרונים הייתה הבטחה. הוא יתגאה בי. אם אצטרך אלך בעקבותיו עד לשערי הגיהינום כדי לקיים את מה שהבטחתי לו. לאיש שגידל אותי. האיש שנתן לי הכול.

בלחישת תפילה קתולית, הפרח נושר על משטח העץ המבריק והארון יורד למעמקי האדמה. נייל ואני מצטלבים שוב, אומרים את הסיסמה שהייתה נר לרגליו של קריק בשלושים השנים האחרונות. אותה סיסמה שתמשיך להיות נר לרגלינו.

"משפחה, נאמנות, כבוד ודם. רק שם נמצאת האמת."

נייל מאפשר לי רגע אחרון ואז מרכין את ראשו.

"בוא, תלך איתי קצת."

בית הקברות קודר, אפוף מוות ושכול. הדשא תחת רגלינו זרוע בעלי שלכת גוועים. בליבי אין מקום לאבל. השלמתי עם המוות לפני שנים. בן אדם לא נכנס לחיים האלה אם יש לו ציפיות להיות בן אלמוות. לכבוד היה לקריק להקדיש את חייו לסינדיקט. ולכבוד יהיה גם לי.

לא אתעכב על זה עכשיו. אחר כך יהיה זמן לדברים כאלה. לעת עתה, אני הולך בצייתנות בעקבות נייל ועולה במדרגות האבן של כנסיית סיינט מרסלינה. דלתות האלון הכבדות נפתחות ללא התנגדות. ספסלי עץ ניצבים לאורך המעבר, באוויר עומד ניחוח של יין וכפרת עוונות. בקצה המעבר אני כורע ברך ונושא תפילה למתים.

אני לא חושב שאני בן אדם טוב. כמו כל קתולי, האשמה בגלל חטאיי רובצת ומכבידה על מצפוני לעיתים קרובות. היא לא משנה את מי שאני. בתור ילד קטן בן שמונה אימי אמרה לי לא להיות כמו אבא שלי. ולכן זה רק הגיוני שרציתי בחיים האלה בדיוק מאז אותו רגע. המסלול נבחר עבורי והייתי בוחר בו שוב. הארגון שלנו מושתת על נאמנות וכבוד. על משפחה. הדבר שאני רוחש לו כבוד יותר מכל. אנחנו לא עוסקים במה שהחברה מגדירה עניינים מכובדים, אבל יש לנו עקרונות מוסריים. אם אחטא במעשה שיכול להכתים את נשמתי, הוא יקרה למען אחד מאנשיי. אנחנו דואגים זה לזה. מגינים זה על זה. אם נגזר עליי להגיע לגיהינום בגלל חטאיי בעולם הזה, אני מוכן.

המשפחה היא הדבר היחיד שנותר לי כעת.

כעבור שעה קלה, נייל יושב לצידי ושולף בקבוק מכיס הז'קט שלו. הוא לא טורח לנהוג ברשמיות או בטקסיות. האיש ויתר על אלוהים מזמן. רק מתוך כבוד לקריק הוא התפלל היום.

הוא מושיט לי את הבקבוק ואני לוגם מהמשקה המשובח. נייל תמיד מביא משקאות משובחים. אנחנו ממקדים את מבטינו במזבח ומשתררת דממה. אני מעריך את התכונה הזאת אצלו. בתור מנהיג, אופיו השקט והשלֵו מחדיר יותר פחד מכל קולניות והתלהמות נבובות.

הוא מושיט יד לכיסו ותליון אנתוני הקדוש של סבא מתנודד מכפפת העור שלו.

"הוא היה רוצה שתקבל את זה, בן."

אני מלטף את הזהב החרוט בין אצבעותיי, וכאב שלא הכרתי מתעורר בתוכי. הוא היה יכול לבחור בכל קדוש שבעולם, אבל הוא בחר בו. קריק מעולם לא פחד מהמוות, רק מאובדן הנשמה.

"אני יודע שכואב לך, לוקלן," אומר נייל. "לא היה לך מספיק זמן איתו."

"לא. לא היה לי."

חמש־עשרה שנים הן לא מספיק זמן כדי להכיר אדם כמו סבא. אני לא חושב שהייתי מסוגל להכיר אותו כראוי גם אם היו לנו חמישים שנה יחד, כיוון שהקשר בינינו היה מורכב. הוא היה אדם שקט. חזק וגאה, אבל תמיד שקט. הוא לא היה הטיפוס האבהי. הוא גם לא רצה להיות כזה עבורי, כשהופעתי בפתח ביתו בגיל שש־עשרה. ובכל זאת הוא לקח אותי.

לא ממש הפריע לי, האמת. סבא שלי בא מדור אחר. דור שהאמין בשמירה על שושלת חזקה וטהורה. שמחתי מאוד ללכת בדרכו. בגיל שש־עשרה, נהפכתי לחניך של סינדיקט מק'קנה. היום שבו נשבעתי בדם היה המאושר בחיי. קריק מעולם לא אמר את זה, אבל גם הוא היה גאה בי.

ראשית דרכו הייתה בשיטות הישנות. משאיות משוריינות ושוד בנקים, סמים והימורים. את הדברים האלה הוא הכיר. אלה היו השיטות היחידות שהכיר. הוא הכניס אותי לעניינים, אבל האדם שיושב איתי כעת הפך אותי למי שאני היום. הוא המנטור שלי זה עשור. הוא לקח על עצמו את התפקיד שקריק לא היה מסוגל למלא. יחד העברנו את הארגון לעידן המודרני. לכל אורך הדרך קריק נאבק בנו. הסינדיקט כפי שהוא מתנהל היום שונה בתכלית מהמאפיה של סבא. נייל האמין שלהתנהל כמה שיותר חוקי הוא התנאי היחיד להישרדות. לבסוף קריק קיבל את הדין.

אבל זה לא משנה עכשיו. הוא איננו. תליון אנתוני הקדוש צורב בכף ידי. השושלת מתה. אנחנו קרובים יותר מאי־פעם לברית עם הרוסים, אבל איבדנו את אחד מאנשינו. וזה לא נראה לי שווה את המחיר.

הכול ישתנה עכשיו. זה עומד כבר בין נייל וביני. עול האחריות. המעמסה שבהוכחת נאמנותי לאיש שלצידי ואישוש מסירותי לסינדיקט. לא יהיה קל להיכנס לנעליים של קריק, אבל אין אדם נלהב ממני למלא את חובתי. נייל לא יעשה את זה קל עבורי. שון, בנו, יתחרה בי על התפקיד. בגלל הייחוס שלו, יש לו יותר זכויות ממני בתחרות על תפקיד היורש. אבל אני רוצה בזה. אני מרגיש את הטעם בפה שלי מרוב שאני רוצה את זה.

"אתה מאמין שאתה מוכן למה שיקרה עכשיו?" שואל נייל.

"אכן."

דם יישפך. ראשים ייערפו. ופעמוני חתונה יצלצלו בקרוב.

זה היה החלק היחיד שהתקשיתי להשלים איתו. אבל אצטרך לעשות זאת אם נייל יבחר בי. אין דבר שלא אעשה למען הסינדיקט. כדי לחתום את הברית ולקיים את מורשתו של קריק. אתחתן עם הכלה הרוסייה ואתפוס את מקומי הראוי כמשנה של נייל.

שום דבר ואף אחד לא יעמדו בדרכי.

"אני רוצה לקחת פיקוד על זה," אני אומר לנייל.

עיניים כהות מוצאות אותי, ממצמצות בהערכה. החל בשערו וכלה בתווי פניו, הכול אצל נייל כהה וקודר. גברים מתרפסים ונכנעים בנוכחותו. הוא אדם קשה. אבל גם הוגן. לכן אני יודע שהוא יסכים לבקשתי.

"לא הייתי מצפה לפחות מזה."

שתיקה משתררת בינינו כשהוא מקדיש מעט מחשבה לעניין.

"נוכל לנסוע מחר."

"הערב," אני מתעקש.

עיניו אומדות אותי, שוקלות את מניעיי.

"הלוויה היום," אני מציין. "לא יצפו לנו. הם כבר התארגנו כדי לשנות את מיקום המשלוח בשבת. הם מתכוננים למובן מאליו."

נייל מתופף באצבעותיו על הבקבוק ומהנהן. "תן לרוסים לקבל את זה בגלל הצרות שלהם. שי לאות הערכה מצידנו."

אגרופי נקפץ על התליון שבכף ידי מרוב האדרנלין הגועש בעורקיי. תאוות רצח. נקמה.

מתחשק לי לנקום הלילה.

נייל מביט בשעונו וקם על רגליו. "טוב, אם אנחנו עושים את זה הערב, אז כדאי שנזוז."

אנחנו יוצאים יחד מדלתות הכניסה. לפני שאנחנו נפרדים,

הוא טופח על שכמי ולוחץ.

"איבדת את סבא שלך," הוא אומר. "אבל שתדע שאני תמיד אראה בך בן."

"אז זה המקום, מה?" רורי מרים את המבט אל הבית העלוב ממקום עומדנו בשביל. "הגיוני שהבני זונות יגורו כאן."

לאף אחד מאיתנו אין נקיפות מצפון על מה שעומד לקרות. הכנופיה הארמנית הולכת וגדלה מיום ליום וחבריה נחושים למתוח את הגבולות. הם התחילו לדרוך על בהונות. על הבהונות שלנו, ליתר דיוק, וגם של הרוסים. אבל זה לא רק אנחנו. אני שומע שגם לאיטלקים יש בעיות איתם.

מילא לדרוך על בהונות. אבל לירות במעדנייה שבה סבא שלי נפגש עם הרוסים? זה כבר סיפור אחר לגמרי. על מעשה כזה משלמים רק בצורה אחת.

רונאן נעמד לידי ושאר הבחורים באים אחרינו.

"איך אתה רוצה לעשות את זה?" שואל רונאן.

"כן, בוס," מחקה אותו שון. "איך אתה רוצה לעשות את זה?"

אנחנו ניגשים למרפסת. יש לי רק הוראה אחת עבורם.

"תהרגו את כולם."