העולם התחתון של בוסטון 3: גוסט

פרק 1 אלכסיי

רגש אנושי הוא לא חוויה ליניארית. חוויה שמעוררת רגש אצל אדם מסוים, תעורר רגש מועט אם בכלל אצל אדם אחר. הבנתי את זה כשהייתי בן עשר.

אני מבין את זה היטב עכשיו. כשאני מלטף באצבעי את העץ הסדוק והנוקשה של הצריח שמונח על שולחני, בשעות הערב המאוחרות. העונג העצום שאני מרגיש מתכתש עם כמות דומה של זעם. ובכל זאת, בעיניו של כל אדם אחר, מדובר רק בכלי שחמט שחוק.

כלי שחמט שאני חוזר אליו לעיתים קרובות מדי.

צל נופל על השולחן ומודיע לי שמישהו ניצב בפתח. כשאני מרים את המבט, פרנקו עומד שם. הוא מדבר לאט, במרווחים קצובים, נותן לי זמן ואפשרות לקרוא בתשומת לב את שפתיו.

"קטיה שוב בדלת," הוא מודיע.

"תסלק אותה."

הוא יוצא בלי להגיב ואני מוציא את הקוניאק מהמגירה התחתונה.

לאחר שאני מוזג לעצמי כוס ומרוקן אותה, פרנקו חוזר. הוא מתיישב מולי ועיניו נתונות ללוח השחמט.

"תורך," אני אומר לו.

הוא משתהה ובוחן כל כלי. כבר השתלטתי על מרכז הלוח והורדתי את הצריח. תוך כמה מהלכים הוא יובס סופית. מה שפרנקו תמיד שוכח זה שמרוב שהוא מתרכז בהגנה על המלך הוא משאיר את המלכה חשופה.

אני אף פעם לא אעשה טעות כזאת.

"הכול מוכן לקראת מחר?" אני שואל.

הוא נושא אליי את מבטו ומהנהן בקצרה. "הכול מוכן. המשלוח ייעלם וארמן יהיה חייב לך."

"ומה עם ויקטור?"

"קבעתי ארוחת ערב למחר. תוכל לדבר איתו אז."

הוא עושה מהלך על הלוח, מהלך חסר מחשבה. גם אני עושה מהלך חסר מחשבה באותה מידה כי המשחק הזה משעמם אותי והייתי רוצה שהוא יאתגר אותי, לפחות פעם אחת.

"הוא לא יסכים שתצא מהארץ," מציין פרנקו. "הוא לא ירצה לסכן אותך."

"אז לא אשאיר לו ברירה אחרת," אני מושך בכתפיי.

"על מה חשבת?" שואל פרנקו.

"בעיה עם הבנק הרוסי. אולי חשבונות מוקפאים."

"אה," פרנקו משפשף את סנטרו וחושב. "בעיה שרק אתה יכול לפתור. אז אתה מציע... שתי ציפורים במכה אחת?"

אני מהנהן אבל חולפים רק רגעים ספורים לפני שפרנקו אומר את שאר הדברים שהוא חושב.

"אתה סבור שזה חכם, מר ניקולייב?"

"אתה רומז שאני לא חכם?" אני מגיב.

הוא מנענע את הראש. "יש בך הרבה דברים. חוסר חוכמה הוא לא אחד מהם. אבל אני מרגיש שאתה פועל מתוך דחף. לא אופייני לך."

לא אופייני לי לעזוב את ביתי הבטוח. על זה פרנקו מדבר. לא היו מקרים רבים שבהם הרגשתי צורך לעזוב. בכל פעם שאני עושה את זה אני מסתכן בחשיפת סודות של הסובבים אותי. של חברי הווֹרי.

יציאה מהארץ היא סיכון גדול עוד יותר. אבל אני חייב לקחת אותו.

אני פוגש את מבטו של פרנקו. "לפעמים אנחנו חייבים לעשות דברים שהיינו מעדיפים להימנע מהם. זה חלק מהחיים, כן?"

"שיקרת לוויקטור," הוא עונה. "אם הוא יגלה מה שעשית כדי להשיג את הבחורה, תפרוץ מלחמה..."

"בהתחשב בעובדה שרק אתה ואני יודעים, זה מאוד לא סביר בעיניי. וחוץ מזה, מי יחליף אותי?"

פרנקו מסמן בידו ומתרצה.

"איש לא יוכל להחליף אותך. לכן אתה לוקח סיכונים כאלה. אבל הבחורה הזאת, אני דואג לה."

הוא לא צריך להסביר לי בכמה דרכים המהלך הזה עלול להשתבש. חשבתי על זה בעצמי ללא הרף. זה ללא ספק יפגע ביחסיי עם לוקלן קרואו ובברית שלנו עם האירים. הבטחתי להם שאמצא אותה ומצאתי. אבל לא האירים ולא ויקטור מודעים לכוונותיי האמיתיות לגבי הבחורה. ויקטור יכעס, כפי שפרנקו מזכיר לי, כמובן. אבל העמדה שלי בקרב הוורי מובטחת לתמיד. אולי זו הסיבה שאני מסתכן. כבר שקלתי בזהירות את העניין מכל הצדדים.

התוצאה הסופית, והתוצאה החשובה היחידה, היא שלא אהיה כבול אל קטיה עד יומי האחרון. פרנקו יודע את זה ובכל זאת, אני מקשיב לחששות שלו מתוך כבוד. כוונותיו טובות תמיד, גם אם הוא לא יצליח לשנות את דעתי.

"אולי תגיד לי מה מדאיג אותך כל כך," אני מציע.

"סביר להניח שהיא תהיה לא צפויה. בלתי־אפשרי לדעת באיזה מצב היא תהיה כשתפגוש אותה לראשונה. הדברים שהיא עברה. היא פגועה מאוד."

אני מביט בתמונה של הבחורה שעל שולחני. התמונה שחברתה מק נתנה לי בתקווה שאצליח למצוא אותה. להציל אותה. בחנתי את התמונה הזאת יומם ולילה בשלושת השבועות האחרונים. אני יודע עליה הכול. קראתי את כל התיקים עליה. חשפתי את כל תולדות חייה עד לרגע שנמכרה. ופרנקו צודק. היא אישה שבורה. היא פגועה. אני יודע את זה יותר מכל אחד אחר.

אני מוזג לעצמי קוניאק ומרים כוס לאות הסכמה.

"ולכן היא תהיה מושלמת."