העולם התחתון של בוסטון 4: סיינט

פרק 1 רורי

נעל נתקעת לי בצד הגוף בפעם השלישית ונשמעת גניחה. נדמה לי שהיא מגיעה ממני, אבל מי יודע.

"עוף מפה."

"אמרת לי להעיר אותך."

הקול של קונור נשמע כעת באוזניי כמו חבורת חתולים.

"לא אמרתי שום דבר כזה. עכשיו עוף מפה ותן לי לישון."

אנחה. צעדים מתרחקים ממני. למשך דקה, נדמה לי שהבחור ממש מתכוון לשמוע בקולי. עד שהמים הקפואים נשפכים על פניי ואני מתעורר ומתנודד.

אני לא מצליח להרביץ לו כי קונור מתגונן בעזרת הספה שלי ובעזרת והאישה שהבאתי איתי הביתה אמש, ששרועה עליה מעולפת.

"איזה ג'נטלמן אתה," אני אומר לבחור, "מתחבא מאחורי גברת."

הוא עושה פרצוף כשעיניו נודדות אל גופה השמוט של הבלונדינית עם עיני הדביבון והפה הפעור תוך כדי נחירות.

קוראים לה אייבי, ככה היא אמרה.

"כן, ממש גברת," מגחך קונור.

קולו של הבחור נוקשה ומריר. קונור אף פעם לא נוקשה ומריר, האמת היא שהוא רוב הזמן מסומם בטירוף. ככה אני יודע בוודאות שחשדותיי לגבי הבחורה הזאת מוצדקים.

"הבאתי אותה הביתה בשבילך, חתיכת טמבל דפוק," אני אומר לו. "ראיתי איך עשית לה עיניים כל הערב. אבל אז נעלמת ולא טרחת לחזור לפה לטפל בה."

הוא מסיט את המבט ובן רגע הוא חוזר לעצמו. הבחור המהוסס והגמלוני שפגשתי לראשונה כשהחליט להתפרע ולהצטרף לחבורה של לנוקס היל. הוא חשב שהוא יתקבל בכבוד ובתהילה, אבל במקום זאת הוא עובד אצלנו. הוא אמור להכיר אותי מספיק בשלב הזה ולדעת שדברים כאלה לא מוצאים חן בעיניי בכלל.

"תביא לה ארוחת בוקר ותקפיץ אותה הביתה," אני קורא ומתקדם במסדרון.

"אתה צריך להגיע לכנסייה בעוד ארבעים דקות," הוא אומר. "אם תאחר, קרואו יתלוש לשנינו את הביצים."

אני שונא אותו עכשיו. אבל הבחור צודק.

הפעם היחידה שבה רואים חבורת אנשי מאפיה בכנסייה היא באירוע משמח או באירוע עצוב.

חתונות, לוויות, וידוי.

היום כולנו כאן לכבוד ההטבלה של קיווה.

התינוקת של קרואו שזה עתה קיבלה הגנה לחיים שלמים שכמוה אפילו הנשיא לא זוכה לקבל.

היא ילדה קטנה ומתוקה שנראית כמו אימא שלה, מק. ולכן כולנו בכנסייה ביום ראשון בהנגאובר מהסליינט, כרגיל.

כיוון שעכשיו קרואו הוא הבוס של הסינדיקט האירי, אין אף בחור מהחבורה שלנו שנפקד מכאן היום. כולנו באנו לחלוק כבוד ולהביע תמיכה.

משפחה זה חשוב. משפחה זה הכול.

וחוץ מאימא שלי, הבחורים האלה הם המשפחה היחידה שיש לי. האחים שלי. אין דבר שלא אעשה למענם. זה הקוד שעל פיו אנחנו חיים. אנחנו יחד עד הסוף ושום דבר לא ישנה את זה.

אבל בזמן האחרון התחלתי לחשוב שאני ארצה משפחה משלי מתישהו. מחשבה שמתחזקת כשאני רואה את קרואו ומק יחד. אפילו את רונאן וסשה. כל הבחורים הגיעו לגיל ההתמסדות ומתחילים להתנהג אחרת. לפחות בכל מה שקשור לחיים מחוץ לסינדיקט.

יש לי חיים טובים, אני עושה את מה שאני מצטיין בו. פשעים ואגרוף. אני מעביר את הימים עם הבחורים ועושה צרות ואת הלילות עם כל בחורה שווה שמוצאת חן בעיניי.

אבל עכשיו, על הספסל הזה, רעב ותקוע בהנגאובר, יש רגע של צלילות. הרעב בתוכי – הריקנות – מופנה למשהו מעבר.

אני מדמיין את עצמי ככה יום אחד. כמו קרואו עכשיו, שמחזיק את הבת שלו. וכשאני מדמיין את אשתי לצידי, יש רק פרצוף אחד שעולה לי בראש. רק היא.

האישה שדפקה לי את הראש.

האישה שלא ראיתי כבר חודשים.

האישה שחליפת השריון שלה עבה כל כך, שאני צריך להביא את כל ארסנל הנשק שלי רק כדי לדבר איתה כמה רגעים. קרואו אוהב לרדת עליי בגלל זה. הוא אומר שאני רוצה רק את מה שאני לא יכול לקבל. אבל זה לא העניין.

כשפגשתי את סקרלט, חטפתי אותה ודחקתי אותה לפינה... רק לרגע. לפחות עד שהאבק שקע והעניינים עם מק נרגעו. לא היו לי כוונות זדון כלפיה, אבל ידעתי שזה לא משנה. זה לא היה הרודיאו הראשון שלי. רוב הנשים היו מתמוטטות במצב כזה. נשברות והופכות להיסטריות. אבל לא היא.

לא זו בלבד שהיא פאקינג דקרה אותי – צלקת קרב שאני עדיין נושא על הזרוע – היא אפילו לא הזילה דמעה. היא הייתה קרה ונוקשה כמו אבן. ואז ידעתי שעם הבחורה הזאת זה לרכוב או למות.

כמו ב"מהיר ועצבני", היא הייתה לטי ואני הייתי דום שלה.

נכנסתי בה בכל הכוח והיא לא הנידה עפעף. היא השיבה מלחמה באלף קמ"ש.

באותו רגע החלטתי שזו האישה שאני צריך לידי.

הבעיה היחידה הייתה שסקרלט חשבה אחרת. היא הייתה מופע יחיד ולא התכוונה לפנות מקום לאף אחד על הבמה או בחיים.

אני יודע את זה.

אבל כשאני שומע את הנקישה השקטה של נעלי העקב מאחוריי, אני מודע מאוד לכל דבר בחדר הזה. כובד נוכחותו של מישהו לידי על הספסל. ענן עדין של דבש וקרמל וארסן. האנרגיה קודרת ומחוספסת, כוח שלא כדאי להתעסק איתו. ואין לי שום ספק, השטן זה עתה נכנס לארץ הקודש. רקותיי פועמות וידיי מתהדקות על ספסל העץ מתחתיי. אני רוצה להסתכל אבל אני יודע מה עדיף לי. היא מדוזה ואם אביט לתוך עיניה החומות, שוב אקרוס.

היא רעילה. ארסית.

אבל בחיים לא רציתי לטעום את מותי שלי כמו שאני רוצה אותה. היא הכוכבת של הפנטזיות האפלות ביותר שלי. מוקד כל עמוד בספר האהוב עליי. אפילו עכשיו, כשאני יושב כאן בכנסייה, אני שוקל להשליך אותה ארצה ולטרוף אותה. לכופף אותה על הספסל ולהוציא את הטירוף מגופי בזיון, אחת ולתמיד.

יש לי תחושה שסקרלט תאהב את הזווית של השחיתות שבעניין. כי היא מטורפת לגמרי. אבל גם לגמרי שווה ולוהטת.

אלוהים. אני לא רוצה להסתכל. כי לא אוכל למנוע מעצמי להביט בה. זה הדבר האחרון שהיא צריכה ממני. ובדיוק מה שהיא רוצה ממני.

היא אוהבת את המשחקים האלה.

וזה היה פאן לשעה קלה.

עד שהקצב תפס אותה. בגלל שהתרועעה איתנו היא נקלעה לבלגן הזה. בגלל זה היא שוב נפגעה.

הוא נגע בה. ניסר לה את החזה כמו דלעת.

אני לא מצליח להוציא את התמונה הזאת מהראש. ועכשיו אני חושב בו־זמנית לזיין אותה ולרצוח כל בחור שאי־פעם נגע בה.

אני מאשים את עצמי במה שקרה, גם אם היא מתנהגת כאילו זה מעולם לא התרחש.

קל לשכוח את זה בגלל ההצגה שלה, ששווה אוסקר.

היא מוציאה ממני את הגרוע ביותר.

אבל אני מרגיש שהיא מוציאה את הדברים הגרועים מהרבה גברים.

קודם כול אני משפיל את עיניי אל נעליה. זמש אדום עם סוליה עבה ורצועות דקיקות שכרוכות סביב קרסולה העדין. הכול מאוזן בעקבי סטילטו דקים. אין לי מושג איך היא הולכת עליהם אבל היא יודעת שאני דלוק עליה בעקבים.

אם אי־פעם ארשה לעצמי לזיין אותה, אכריח אותה להישאר עם נעלי העקב.

בדיסקרטיות רבה ככל שאני מצליח ועם פרץ הדם שצולל דרומה בגופי, אני משוטט במבטי לאורך רגליה החטובות ועד שולי שמלתה. היא מתרוממת על ירכיה כשהיא משכלת רגליים וחושפת מעט תחרה בקצה הגרבונים.

עינוי צרוף – זה מה שהיא.

אני משוכנע שהאישה הזאת היא למעשה השטן. אני יודע שלא יכול להיות שאני הגבר היחיד שיארוז מזוודה מרצונו וילך לגיהינום, כל עוד היא על הברכיים וסוגדת לי במפלתי.

אני מניע את ראשי קלות ויודע שהיא יודעת מה עובר לי בראש.

כי היא מישירה אליי מבט.

יופייה מעודן כמו רימון יד.

לסקרלט יש פנים בצורת לב עם נמשים על האף. תווי פנים עדינים ורכים ושפתיים זנותיות שתמיד צבועות אדום. עיניה דומות לאישיותה. זיקית. כל הזמן משתנות. הן יכולות להיות חתוליות לפעמים, חמימות כמו ברנדי. אבל יש בהן גם הרבה אופל, הצבע מתפוגג לתוך תהום שאין לה סוף. בעיקר כשהיא מבקשת נקמה. וזה קורה לעיתים קרובות.

היום הן בצבע ענבר רך, אני נשבע. מעושנות בשחור כדי שיתאים לשמלתה. שערה בצבע שוקולד מריר אסוף בפקעת אלגנטית ומסתיר גווני זהב שאני אוהב כל כך. זה לא הולם אותה ובכל זאת זה כן.

יש חן טבעי שמוטבע בסקרלט. היא לא מצליחה להסתיר אותו, לא משנה כמה זמן היא הייתה ברחובות. זה מעורר אצלי ספקות לגבי הרקע שלה. אני רוצה לדעת מה מניע את השועלה הקטנה והערמומית. מה היו האירועים שבודדו אותה מהחברה. אלה שבגללם היא משחקת אותה סתומה למרות שאני יודע בוודאות שהיא האישה הכי חכמה בחדר.

בלתי־אפשרי לחלץ ממנה את התשובות האלה. ואני לא עומד ללכת בכיוון הזה שוב. ניסיתי איתה. ניסיתי לעזור לה. למנוע ממנה לנהוג בחוסר אחריות. השקעתי בה זמן ואנרגיות כפי שלא עשיתי עם אף אישה אחרת.

והיא רק דחתה אותי. הטיחה את זה בחזרה בפניי. אני לא אשכח את זה. גם לא כשהיא יושבת פה לידי ומדיפה ריח גן עדן. עורה רך ועדין, טהור ודמוי חרסינה. יש חושניות בכל דבר שהיא עושה. אפילו החיכוך הפשוט של רגלה ברגלי גורם לזין שלי לנסר את תפר הג'ינס שלי. משתוקק להשתחרר ולצלול לתוכה.

היא נשית, מזמינה. ואין ספק שהיא קטלנית בטירוף.

כי סקרלט לא מרגישה כלום. היא לא מפגינה שום רגש. היא קרה יותר מקוביית קרח אף שהיא ממש לא נראית כזאת.

ואני צריך לזכור את זה. גם כשהיא מביטה אליי כמו שהיא עושה עכשיו. כאילו התגעגעה אליי.

אלוהים אדירים.

גל של תנועה עובר בכנסייה ברגע שכל הקהל קם על רגליו. נראה שפספסתי את כל החצי השני של הטקס. גם סקרלט קמה על רגליה ומצליחה לפגוש את חזי בגובה העיניים כשהיא בנעלי העקב שלה. היא קטנה ושופעת קימורים והכול בי רוצה לגרור אותה מהכנסייה אל המאורה שלי ולזיין לה את הצורה.

במקום זאת, היא מתרוממת על בהונותיה ונוגעת בפניי.

"היי, חבר ותיק," היא אומרת כמעט בביישנות. "התגעגעת אליי?"

אני לא מתכוון לחשוב על כרית הקרח הזאת שוב.

"איך הולך הקרב?" אני משנה את כיוון השיחה.

"למה שלא נדלג על הסמול טוק," היא מחייכת. "יש ארון מעילים בכניסה לאולם."

אני משתף פעולה ומשחק את המשחק שלה, למרות שזה מביא לי את הסעיף.

"בכנסייה, סקרלט?" אני שואל. "את ממש שטן."

"לא אמרתי שלא." היא מתרוממת ללחוש באוזני וידה מלטפת את זרועי ומרחפת מעל אצבעותיי. "ואולי אני רוצה שתעשה לי דברים טמאים מאוד."

"לא אגיד שזה לא מפתה," אני משיב בלחישה אל שערה ושואף את ריחה תוך כדי כך. "אבל לא היום."

היא משתתקת כמו תמיד ואני יודע שאסור לי אבל אני נופל בפח. שוב.

"תצאי איתי לדייט."

"תזיין אותי," היא עונה.

המרחק בינינו הוא סנטימטרים ספורים אבל הוא יכול באותה מידה להיות קילומטרים. אני בהנגאובר, מותש והמשחק הזה נמאס עליי.

"לא ארשה לך לשנוא אותי," אני אומר לבסוף.

היא ממצמצת אליי והאבחנה הדקה שלי מטלטלת אותה. עד עכשיו הכול בינינו היה פאן וצחוקים. רוב האנשים לא חושבים שיש לי הרבה שכל בראש בגלל כל המכות שאני חוטף. אני תמיד מתבדח, תמיד מחפש משהו לצחוק עליו. אבל לא היום. לא עכשיו ולא איתה.

"זה מה שאת רוצה, נכון? את רוצה שאזיין אותך כדי שתוכלי לזרוק אותי לערמת הגברים הגרועים."

היא מסיטה את משקלה ומבטה משוטט על פניי, חד ונוקב. אבל לא כמו המילים שיוצאות לה מהפה.

"אוי, רורי," היא מלטפת את לחיי בידה והיא קרה, "עוד לא הבנת? אני כבר שונאת אותך."

אני נושם עמוק וכובש את הדחף להשתלח בה. להגיד משהו ארסי לא פחות, וזה בדיוק מה שהיא רוצה.

"אל תיקח את זה אישית," היא נסוגה למרחב שלה והריאות שלי שבות לתפקד. "אני שונאת את כולם."

"כבר מבריזה?" אני שואל כשהיא מתרחקת.

"אתה יודע שאני לא בקטע המשפחתי. באתי רק לטקס."

אני מושיט יד ותופס את ידה כדי לעצור בעדה. אבל אני לא מוצא את המילים שאני מחפש. תמיד יש בי חלק שרוצה להגיד לה לא לחזור. אבל יש בי עוד חלק שדואג לה.

סקרלט מרגישה את זה אצלי, נדמה לי.

השנאה והתשוקה כלפיה שמתגוששות בתוכי.

אני אף פעם לא יודע מי מהן תנצח עד שהמילים יוצאות משפתיי.

"בואי לאכול צהריים איתי. לא דייט, סתם לאכול. כולם צריכים לאכול."

היא מחייכת חיוך קטלני ועדין. עצבות קלה מחלחלת לתווי פניה לפני שהיא מסווה אותה בקסם האישי הקבוע. היא מתרוממת על בהונותיה ונושקת ללחיי.

"אני לא יכולה להיות דייזי שלך," היא אומרת. "אז אל תבקש ממני."

"תפסיקי לקשקש," אני אומר לה.

סקרלט תמיד מדברת בחידות. היא חכמה מדי בשביל טיפוסים כמוני או בשביל כל מי שנמצא באולם הזה, כך נראה. אבל היא לא מראה את החלק הזה שבה לעיתים קרובות. רק ברגעים שקטים כמו אלה.

ואני לא תלמיד שמחכה בדריכות לשמוע אותה מסבירה לי את מנגנוני הנפש שלי. אם אי־פעם הייתי זוכה במורה כמו סקרלט בבית הספר, אולי הייתי מקשיב.

"'גטסבי הגדול'," היא אומרת. "הייתי ממליצה לך על הספר אבל הסרט תפס חזק לאחרונה. ראית פעם?"

"לא."

"היא החריבה אותו," היא אומרת לי. "את גטסבי. תהום של שחיתות מוסרית. קליפה ריקה מונעת על ידי חומרנות ומעמד חברתי."

"סקרלט."

לפעמים החידות שלה חמודות. אבל במקרים כאלה, הן מביאות לי את הסעיף.

"כדאי שתקרא את הספר." היא מתרחקת. לא בשבילה. אלא למעני.

כי היא חושבת שהיא זו שרקובה עד היסוד.

ולפני שאני יכול לסתור את מה שהיא חושבת, היא מסתלקת.

כמו תמיד.