פרק 1
קונור
“איפה לעזאזל הייתם?” קרואו שואל כשרורי ואני מתיישבים על כיסאות הבר בסליינט.
מועדון החשפנות האירי עדיין רוחש אנרגיה בשעה מאוחרת כזאת אבל אני צולע מרוב תשישות. הערב הייתה אמורה להתבצע מסירה פשוטה אבל שום דבר בסינדיקט לא פשוט. נראה שכל שבוע שטויות חדשות מסכלות את הפעילות.
“החמורים המזדיינים האלה שוב תקפו את המשלוחים שלנו,” מתלונן רורי. “הלוקו־סלבה או איך שלא קוראים להם.”
“שוב?” קרואו מקמט את המצח. “זאת כבר הפעם השנייה השבוע.”
“לא נראה לי שהם יחזרו בקרוב,” אני אומר, “בהתחשב בעובדה שחיסלנו להם חמישה אנשים.”
מצחו של קרואו מתקמט כאילו הרגע הזכרתי לו משהו, אבל מה שזה לא יהיה, הוא לא מדבר על זה. “בחיי, קונור, יש לך עדיין דם על הפנים. לך תתנקה.”
למרות שאני עם המאפיה כבר כמה שנים, אני עדיין הכי צעיר בחבורה. אז כשקרואו אומר לי לעשות משהו, אני עושה את זה. אני נפרד מהם ויורד למרתף המועדון שם מתרחשים ההימורים ומעשי ההרג.
לפעמים זה קוץ בתחת להיות הטירון אבל גם אם זה ייקח נצח, אני מוכן להוכיח את עצמי בפני החברים. בלעדיהם, הייתי קבור עמוק באדמה, חסר תועלת כמו שאבא שלי אמר שאהיה. קרואו אולי יורד עליי רוב הזמן אבל הוא מטיל עליי יותר אחריות לאחרונה. בסופו של דבר, לא משנה מה הוא יבקש ממני לעשות. אקריב את חיי למען המאפיה וכל השאר הם רק רעשי רקע.
לכן אני לא מהסס כשאני מסיים את ענייניי וקרואו מסמן לי לבוא אחריו לאחד הטרקלינים הפרטיים במרפסת. הוא שקט כשהוא נשען על המעקה ועיניו סוקרות את הקהל מתחתינו.
“אתה רואה כאן משהו לא כשורה, קונור?”
עיניי סוקרות את ים הפרצופים והכול מטושטש. בשעה כזאת, רוב הבחורים נמצאים כאן, שותים ומבלים בסוף היום העמוס. הרקדניות דומות זו לזו, עוד זוג מהלך של ציצים ותחת. אפשר היה לחשוב שאף פעם לא יימאס לבחור להסתכל על דבר כזה, אבל זו תהיה טעות.
אני עייף ואין לי מושג מה הסיפור אבל זה כנראה חשוב. קרואו אוהב לבחון אותי מפעם לפעם, לראות כמה התקדמתי מאז שהייתי ילד מבולבל שנקלע לאחת ממלחמות הכנופיות שלו.
הוא אולי מתכוון לכמה דברים. בחור ששולח ידיים לאחת הרקדניות. כמה בחורים אחרים שכבר העפנו מכאן פעם בגלל שהיו תוקפניים מדי. לקוחות מפוקפקים למראה שכנראה מאוננים. אבל אני לא רואה דברים כאלה. ואולי אני טועה, אבל תחושת הבטן שלי מורה לי שלא לזה הכוונה.
הדבר שנראה בעיניי יוצא דופן יותר מכל הוא הבחורה הקטנה מאחור, שאצבעותיה מתופפות בקצב לחוץ על השולחן. מתחת האורות הבוהקים שערה נראה כמעט לבן אבל אני רואה שהיא בלונדינית. בחורה קטנה וצנומה, כך נראה. הכיסא כמעט בולע את כולה ואין מצב שהיא שוקלת יותר מזרוע אחת שלי. היא נראית שברירית מכדי לשבת שם לבד וזה לא מסתדר לי.
היא לא באה לכאן כדי לצפות ברקדניות והיא לא מנסה למצוא לקוחות. לכן אין שום סיבה שהיא תהיה במועדון. ובכל זאת אני מהסס לפני שאני אומר את זה בקול. אני מביט בקרואו והוא בוחן אותי ומחכה שאטעה.
“נו?” הוא שואל. “דבר כבר, קונור. אין לי את כל הערב.”
“הבלונדינית.”
קרואו מטה את הראש הצידה וחיוך נמתח בזווית פיו. “מה איתה?”
“היא לא כאן עם מישהו. אני חושב שהיא הייתה כאן פעם אבל אין לה שום סיבה. לפחות למיטב הבנתי.”
“כן, אתה צודק,” אומר קרואו, “אין לה סיבה.”
חזי מתרחב ונעים לדעת שהוא גאה בי. קרואו הוא המנטור והבוס שלי וחשוב לי שיידע שאפשר לסמוך עליי. אבל הקלילות נעלמת מפניו והופכת למשהו אפל יותר. ראיתי את המבט הזה בעבר והוא לא מוצא חן בעיניי. כי אם קרואו לא מרוצה, גם אני לא אמור להיות מרוצה.
“האמת היא שנדמה לי שיש לנו בעיה קטנה, קונור.”
“מה יש?”
אצבעותיו עוטפות את המעקה בזמן שהוא צופה בה. “היא מסתובבת כאן הרבה. חמקנית כמו עכבר מזורגג. ביקשה ממני עבודה כמה פעמים. חשדתי שמשהו פה לא כשורה מהרגע הראשון. אבל אז אני שומע שלוקוס מחפשים מישהי בדיוק כמוה. מסתבר שהיא הייתה החברה של הפסיכופת הזה, מוארטו.”
“זה שחיסלנו?”
“כן, הוא ולא אחר,” עונה קרואו. “ומקור אמין מספר לי שהיא הייתה בבית באותו ערב.”
“אלוהים. אתה חושב שהיא ראתה משהו?”
“אני לא יודע,” מושך קרואו בכתפיו. “דום נשבע שאף אחד אחר לא היה בחדר כשהוא חיסל אותו, אבל שמעתי ממקור אמין שהיא כן הייתה שם.”
המילים שלו מתיישבות בקרבי כמו גוש עופרת. אם היא עדה פוטנציאלית, יש לכך משמעות אחת בלבד. האירים לא משאירים עדים מאחור ולזה קרואו רומז.
“זאת בקשה גדולה,” הוא פונה אליי, “אבל אני סומך עליך שתטפל בזה, קונור. אני יכול לסמוך עליך?”
אני תוחב את ידיי לכיסים ובורר מילים. “בלי ספק.”
הוא מהנהן בכובד ראש. “אני צריך שתפקח עליה עין. תמצא כל מידע זמין עליה ותברר מה היא יודעת, ואל תיתן לה לצאת לך משדה הראייה. תעשה מה שצריך כדי לפתור את הסיפור.”
אני מסתובב שוב למרפסת ומעכל לְמה אני בדיוק מסכים. הבחורונת הזאת צעירה, כנראה בתחילת שנות העשרים, כמוני. היא נראית מבולגנת והבגדים הרחבים שהיא לובשת לא מוסיפים למראה שלה. ולמרות הכול, ברור כשמש שיש לה פנים יפות. חבל שהיא תמות אבל אם אצטרך לבחור בין אחיי ובינה, תמיד אבחר באחים שלי.
“איך אני אמור לפקוח עליה עין בלי שיתעורר אצלה חשד?” אני שואל.
קרואו טופח לי על הכתף וניגש למדרגות. “אני בטוח שתמצא פתרון. זה לא אמור להיות מסובך במיוחד בהתחשב בעובדה שממש הרגע נתתי לה עבודה בתור רקדנית.”
קוראים כותבים
There are no reviews yet.