פרק 1
מילה דרוזדוב
סוצ'י, רוסיה
"קדימה, מילה!" אנה קוראת. "בואי, אני רוצה להצטרף לשאר!"
היא מעמיסה את מגלשי הסקי שלה על כתפה ורצה על השלג הדחוס לעבר המעלית.
אני לא נלהבת כמוה, כי אני לא רוצה לפגוש את שתי הבנות שכבר מחכות בתור למעלית, צוחקות ומדברות.
אוף! הייתי צריכה לשאול מי עוד מגיע לכאן לפני שהסכמתי לצאת לטיול הזה.
הבנות האלה נראות מגניבות ואופנתיות בצורה בלתי אפשרית, עם מעילי מינק עבים וציוד הסקי היקר ביותר שאפשר למצוא. אבא נותן לי דמי כיס נדיבים, אבל הם ממש לא מספיקים בשביל לקנות חליפת סקי באלפיים וארבע מאות דולרים, כמו זאת שקרינה לובשת.
בעצם, בזבזתי כמעט את כל הכסף שחסכתי כדי לצאת לטיול הזה. הייתי צריכה לקחת מאנה ציוד בהשאלה כדי שלא אצטרך ללבוש כל יום את אותם בגדים.
לפחות יש לי מגלשי סקי יפים ואני יודעת להחליק מצוין. אימא רצתה שאלמד לגלוש כשהייתי קטנה יותר, בדיוק כמו שהכריחה אותי ללמוד טניס, בלט, צ'לו וצרפתית. זה הרגיז אותי. העדפתי להשתתף בקרבות השלכת אצטרובלים בשכונה שלנו, כמו שאר הילדים. אבל עכשיו שאני לומדת בתיכון פרטי בבלאקווד, אני מבינה על מה היא דיברה.
אלה הפעילויות שהעשירים אוהבים. אם רוצים להתחבר איתם, צריך לדעת לעשות סקי.
המשפחה שלי אמידה יחסית. או כך לפחות חשבתי, בתור מי שגרה בשכונה רגילה של סנט פטרבורג ולמדה בבית ספר רגיל. אבל מאז עברתי לבלאקווד, הבנתי מה זה עושר אמיתי. תלמידים שמגיעים לבית הספר במכונית פרארי עם נהג. בני נוער ששוכרים את כל ארמון יוסופוב למסיבות יום ההולדת שלהם, ושהדרכון שלהם מלא בחותמות עד אפס מקום. ילדים בגילי, שדמי הכיס שהם מקבלים לקניית בגדים זהים למשכורת של רופא.
בהשוואה אליהם אני ממש ענייה.
אבא של אנה הוא הבעלים של שדה התעופה של סנט פטרבורג. יש לו ארבעה בנים, אבל רק בת אחת, אז הוא מפנק את אנה וקונה לה את כל מה שהיא רוצה. מדהים שאחרי כל זה היא עדיין כל כך נחמדה.
"מילה!" היא אומרת כשאני מצטרפת לסוף התור. "את מכירה את זריה וקרינה?"
"כן," אני אומרת. "נפגשנו כבר."
אני מהנהנת לעבר הבנות. אחת מהן לומדת איתי אלגברה והשנייה בקבוצת התרגול שלי. קרינה מהנהנת אליי הנהון פושר וזריה מנופפת בידה בעצלתיים.
בבית הספר הקודם היו לי המון חברות. שם הייתי דג גדול בבריכה קטנה, אבל עכשיו אני בקושי דגיגון. חלק מהתלמידים בבלאקווד מכירים עוד מימי הגן. ההורים שלהם חברים והמשפחות יוצאות לחופשות ביחד.
עד השנה האחרונה למדתי בבית ספר ציבורי רגיל, אבל אז אימא החליטה שהוא לא טוב מספיק ושאני צריכה ללכת לתיכון הפרטי. אני חושבת שהם היו חייבים לקבל אותי, גם אם השם דרוזדוב חסר משמעות לגביהם, כי גם אימא למדה שם.
זאת חוויה... מעניינת. בית הספר נהדר — כלומר, עם שכר הלימוד שאנחנו משלמים, הוא חייב להיות. אבל כנראה לא הערכתי נכון את תקופת ההסתגלות.
התלמידים פה מתנהגים כאילו הם כבר מבוגרים. יש עליהם מעט מאוד פיקוח, הם חופשיים לטוס ולבלות מתי שהם רוצים. נראה שאפילו המורים מפחדים להעניש את התלמידים ה'מפורסמים'. אלה שההורים שלהם בממשלה, או אנשי עסקים בכירים, או חברים במאפיה.
ואם כבר מדברים על המאפיה...
שני נערים גולשים במורד הגבעה. הם פונים לעברנו וחותכים לכיוון המעלית. הגבוה שבהם עוצר ממש בצמוד אליי ומעיף שלג על הרגליים שלי. מנוול.
הם נראים סמוקים ונלהבים, פניהם כבר שזופות משלושה ימים של סקי. השיזוף בולט במיוחד אצל זה שהעיף עליי שלג, כי הוא בלונדיני. כשהוא מרים את משקפי הסקי מפניו, אני רואה את עיניו הירוקות־אפורות מביטות בי במבט ביקורתי, שרומז שאני לא שייכת לכאן. יש לו פנים יהירות ונאות, אבל כרגע הן מכווצות בזלזול.
קוראים לו רומן טורגנייב.
אני ממש מתעבת אותו.
"מה את עושה פה?" הוא שואל בנימה מזלזלת.
"היא באה איתי," אומרת אנה ומשלבת את זרועה בזרועי.
"עכשיו הכול ברור," אומר רומן ובוחן אותי מלמעלה עד למטה. "אני די בטוח שראיתי את אנה לובשת את המעיל הזה בשנה שעברה."
קרינה וזריה מצחקקות. אני מרגישה איך פניי מתלהטות. אין מצב שאני עוברת על זה בשתיקה, וממש לא אכפת לי עד כמה הוא פופולרי בבית הספר.
"לא ידעתי שאתה מתעניין כל כך באופנה," אני אומרת לו. "זה ממש... גברי מצידך."
רק אנה צוחקת.
רומן מזעיף לעברי פנים, כאילו הייתי מלצרית ששכחה למלא לו את הכוס במשקה.
"את בכלל יודעת לגלוש?" הוא שואל.
"כנראה יותר טוב ממך," אני יורה לעברו.
הוא צוחק לי בפרצוף. "לא נראה לי."
"אז תתחרה איתי עד למטה," אני אומרת.
אני מתחרטת על זה ברגע שהמילים יוצאות לי מהפה. תמיד סבלתי מהבעיה הזאת — אני מדברת לפני שאני חושבת. זה כבר סיבך אותי בהרבה צרות.
נראה שרומן לא מאמין שבכלל העזתי לדבר איתו. הוא מעיף את שערו לאחור בשחצנות אופיינית.
"אני לא מתחרה בבנות," הוא אומר ופונה ללכת.
אני צריכה לעזוב את זה, אבל הפה הטיפש שלי ממשיך לדבר.
"ברור," אני אומרת בלגלוג. "אתה מפחד שאני אביך אותך מול כולם."
רומן מסתובב ונועץ בי את עיני הפלדה שלו. נראה שהוא רוצה לקרוע אותי לגזרים ולזרוק את החתיכות מהגבעה הזאת.
דממה משתררת פתאום. כל השאר מעבירים את מבטם בינינו לסירוגין.
"אני אתחרה בך," אומר רומן בשקט. "תנסי לא לשבור את הצוואר בדרך למטה."
כולנו נכנסים למעליות. רומן מוביל את הקבוצה שלו, עם בוריאן, החבר הכי טוב שלו, ואני נכנסת אחרונה עם אנה. ברגע שאנחנו מתחילים לעלות, היא חובטת בכתף שלי ואומרת בקול זועם, "השתגעת?! למה היית חייבת להרגיז אותו?"
"כי הוא מניאק."
"את יודעת מי זה אבא שלו?"
כן, אני יודעת מי זה ויקטור טורגנייב. הוא הבוס הגדול של הברטווה בפריז. רומן לא מפסיק לדבר על זה, או על זה שרוסיה היא עלובה ומשעממת בהשוואה לצרפת.
אני מודעת לכך שוויקטור טורגנייב יכול לגרום למותי בתוך חמש שניות אם רק יקיש באצבעותיו. אבל אני מטילה ספק בכך שהוא רוצח כל תלמיד שרומן לא אוהב — הוא יצטרך להרוג בערך שמונים אחוזים מהתלמידים.
"לא אכפת לי מי זה אבא שלו!" אני מתפרצת על אנה. "נמאס לי שהוא מציק לי."
"את צריכה לנסות להיות נחמדה אליו," אומרת אנה. "כלומר, הוא די מהמם —"
"אני מעדיפה לנשק פיטבול," אני אומרת לה. "אין שאלה בכלל. הם כלבים נאמנים, חכמים... בעיקרון, כל מה שרומן לא."
אנה צוחקת. היא חברה טובה, לא כמו כמה מהדפוקים השטחיים האלה. היא הייתה נחמדה אליי מהיום הראשון שלי בבית הספר.
"פשוט תיתני לו לנצח," היא מציעה. "את לא רוצה להפוך את רומן לאויב שלך."
אני חוששת שכבר מאוחר מדי.
אנחנו עולים במעלית עד לראש המדרון הצפוני. אני לא מופתעת לראות שרומן פונה לכיוון רכס אייבגה — זה המסלול הקשה ביותר פה, שמיועד רק לגולשים מתקדמים. קרסניה פוליאנה הוא אתר סקי פופולרי בעיקר בקרב צעירים, כי הוא ידוע כאתר מסיבות, אבל אין שנה שלפחות אידיוט אחד שובר שם רגל או גרוע מכך, כי הם לא באמת מקצוענים מספיק בשביל המסלול האדום או השחור.
אני אוהבת את אתר הסקי הזה כי הוא פשוט מהמם. מהפסגה פה אפשר לראות הכול — עד הים השחור. זה המקום היחיד בעולם שאני מכירה, שאפשר להחליק בו על השלג ולראות את האוקיינוס.
רומן בטח חושב שהמקום הזה מחורבן בהשוואה לאלפּים. הוא כזה אירופאי.
הוא פונה אל ראש המסלול בלי להסתכל לאחור ולבדוק אם אני מאחוריו. אני חייבת להודות שהוא נראה חזק ואתלטי, ונראה שהוא מרגיש בנוח עם המגלשיים שלו. אני מטר שבעים ושניים והוא גבוה ממני בחמישה־עשר סנטימטרים לפחות. והוא שוקל הרבה יותר ממני.
אוף, למה פתחתי את הפה שלי? כולם נועצים בנו מבטים. קרינה ממלמלת משהו לזריה. זריה מעיפה בי מבט מעבר לכתף ומצחקקת.
אני שונאת שאנשים מסתכלים עליי ונועצים בי עיניים.
אבל עוד יותר מזה אני שונאת להפסיד.
ברגע שאני מגיעה לקצה המסלול, עוד לפני שאני מספיקה להתכונן, רומן זורק לעברי מבט מלא בוז, ועם המילים "נתראה למטה," הוא מתחיל לגלוש על השלג במומחיות ומיומנות.
אני נאלצת לדשדש מאחוריו וכבר מרגישה חום מתפשט בי מרוב מבוכה, כמו טיפשה גמורה.
באמת שיש לו גוף ממש יפה. אני רואה אותו לפניי, חוצב חצאי עיגולים מדויקים עם כל פנייה, מתחמק בקלות מהתלוליות בשלג ומשתמש בהן כדי לדחוף את עצמו קדימה.
הקואורדינציה שלו מרגיזה אותי. אני לא רוצה שהוא יהיה טוב בשום דבר. אני רוצה שהוא יהיה מתחזה כמו קרינה, שבקושי יכולה לעמוד זקוף על השלג, או מגושם כמו בוריאן, שיודע לגלוש אבל חינני כמו דחליל על מקלות.
והרבה יותר גרוע מזה, נראה שרומן ממש נהנה. הוא מעיף לעברי מבט וצוחק כשהוא רואה עד כמה אני רחוקה ממנו. אני רואה את שיניו הלבנות מבזיקות על רקע פניו השזופות ושומעת הדהוד של צחוק, שנסחף ברוח ומתפוגג בשלג העבה והטרי.
זה מרתיח אותי. הייתי רוצה שאייל יצא בשעטה מבין העצים ויתנגש בו. או שאחד המחבּרים של המגלשיים יישבר ויגרום לשבר מורכב — שום דבר משתק, אבל מספיק בשביל להרוס לו את הקיץ.
המעיל האפור של רומן מתרחק ממני יותר ויותר. הוא נראה כמו נץ שעט בקלות על השלג. אני בטוחה שהוא יהיה הרבה יותר מגעיל אליי אחרי שינצח אותי. הוא לא יעזוב את זה עד סוף הטיול.
אסור שדבר כזה יקרה. אני מנסה להתרכז בביצועים ובטכניקה שלי. אני יכולה לשמוע את קולו המנחה של פרדריק, המאמן שלי.
תשמרי על משקל הגוף שלך מעל למגלשיים. בסיבובים, תטי אותם מוקדם ככל האפשר.
תשמרי על גוף ישר, אל תכופפי את המותניים יותר מדי.
החלק העליון של המסלול היה די קפוא ורומן, ששוקל הרבה יותר ממני, החליק עליו במהירות. אבל עכשיו אנחנו מגיעים לחלק התחתון, שבו השלג אבקתי ובעובי שלושים סנטימטרים בלבד. זה רק תחילת היום והשלג עוד לא הספיק להידחס. פירוש הדבר שקל לשקוע בו, בעיקר עבור רומן ששוקל יותר ממני.
אני מכופפת את הברכיים, מנסה להיכנס לסוג של קצב קופצני בסיבובים. אני שומרת על פניות קצרות ושקולות, כדי שהשלג האבקתי ישמש כמו קרש קפיצה למגלשיים שלי.
לאט־לאט, אני מדביקה את הקצב של רומן.
אני יודעת שהוא יכול לשמוע אותי מתקרבת. הוא מסרב להפנות את הראש ולהסתכל עליי.
הוא מנסה להגביר מהירות, אבל מרוב מהירות הוא רק נהיה כבד יותר וחסר זרימה. אני שומעת את הנשימות שלו, ואת נהמות המאמץ.
עכשיו אני כמעט לידו. הוא סמוק ולא צוחק יותר.
אני מתקרבת אליו יותר ועושה משהו טיפשי. אני חותכת אותו ומעיפה שלג לכיוון שלו. אני טועה קצת בהערכת המרחק והשלג הרטוב פוגע בו ישר בפנים, ניתז על לחייו ונוזל על הצוואר ולתוך המעיל שלו.
אופס.
רומן מקלל בזעם, אבל אני כבר עוקפת אותו וממשיכה לגלוש במהירות במורד הגבעה.
הוא רודף אחריי.
אני כמו ארנבת על המסלול. העובדה שרומן רודף אחריי רק מגבירה את האדרנלין שלי. אני גולשת מהר יותר ויותר במה שמסתמן כמו הגלישה הטובה ביותר שלי עד היום. הלוואי שפרדריק היה יכול להיות כאן ולמדוד לי זמנים.
אני משיגה את רומן, והאוויר הקר והצלול נושב כמו דגל ניצחון על פניי. אני מרגישה טהורה, בלתי מנוצחת, על גג העולם.
אני מגיעה ראשונה לתחתית המסלול, בעצירה מושלמת, ומחכה שרומן יסיים את המסלול. אני מתנשפת, מחייכת ונדהמת מעצמי. ברוב טיפשותי, אני חושבת שאולי זה ירשים את רומן.
הוא חולף על פניי כאילו אני לא קיימת. הוא כועס מדי בשביל לדבר איתי.
אני מתפתה לצעוק לו משהו, אבל לשם שינוי אני מצליחה לסתום את הפה.
בוריאן וזריה מגיעים כעבור רגע, אחרי שעקבו אחרינו וראו את מה שקרה. זריה גולשת ועוברת אותי, רודפת אחרי רומן, אבל בוריאן נעצר ואומר לי, "זה היה ממש מהיר! את יודעת גם לעשות סלאלום?"
אני מטלטלת את ראשי, לא מצליחה להתאפק ומחייכת, מרוצה מהמחמאה שלו.
אנה יורדת לאט יותר. היא גולשת סקי מוכשרת, אבל לא מעניין אותה לגלוש מהר.
"את טיפשה!" היא אומרת לי בחיבה. "הבכת אותו והוא לא יסלח לך לעולם."
"לא אכפת לי," אני אומרת בעקשנות. "אני לא רוצה שהוא 'יסלח' לי. אני רוצה שהוא יעוף מפה."
"טוב, אז בואי," אנה אומרת לי. "נלך למסלול הכחול. אני לא אוהבת מסלולים תלולים, זה מעייף אותי."
אנחנו משתמשות במעלית עוד כמה פעמים, עד שמגיעה שעת ארוחת הצהריים ואנה רוצה לשתות קפה ולאכול קרואסון.
נראה שכולם חשבו על הרעיון הזה. הקפטריה שבבקתה עמוסה.
אני מחכה בתור לאוכל בזמן שאנה מנסה למצוא לנו שולחן. היא מצליחה למצוא שולחן פנוי בקומה העליונה, ממש ליד החלון.
עד מהרה גם קרינה וזריה מצטרפות אליה, ועד שאני מגיעה עם קרואסון לאנה ומרק בשבילי, בוריאן מצטרף גם הוא.
כולם צוחקים ומדברים, שרויים במצב רוח מרומם מהבוקר הנפלא ומהאוויר הצח. בוריאן שואל אותי על בית הספר הקודם שלי. אפילו קרינה נחמדה אליי בצורה סבירה ומציעה שנעבוד יחד בשיעור האלגברה הבא.
לפתע רומן מגיע. וכמו דלי מים קרים שנשפך על הקבוצה, תחושת המתח והעצבים חוזרת. קרינה וזריה מרחיקות ממני את הכיסאות שלהן ומסתכלות רק על רומן. אפילו בוריאן נראה אחר. מרתיח אותי לראות שכולם נואשים כל כך לקבל את האישור של רומן. מה מיוחד כל כך ברומן טורגנייב, לעזאזל?
נכון שיש לו עצמות לחיים של דוגמן־על, עיניים חודרות ועודף ביטחון עצמי. אני משערת שהוא תלמיד די טוב ויכול להיות שנון כשהוא רוצה. והוא עשיר ותמיד מחזיק מלאי של סמי מסיבות.
אבל אם לוקחים ממנו את כל הדברים האלה, מה נשאר ממנו?
מניאק עצבני, עם פיוז קצר.
אני לא אתן לו להפחיד אותי. לשם שינוי, אדמיין שהוא נראה כמו מפלצת ושהבושם שלו לא מריח נפלא. אני מתכוונת לשמור על קור רוח ולהתעלם ממנו לחלוטין.
גם כשהוא מתיישב ממש מולי ונועץ בי את עיני הלייזר שלו.
הוא מסיר את הכובע הסרוג שלו וזורק אותו על השולחן בינינו. השיער של כל אחד אחר היה מקבל צורה מצחיקה ומעוכה של כובע, אבל ברור שהשיער שלו נראה פרוע וסקסי.
זה לא חוקי שהוא נראה טוב כל כך. בייחוד מישהו עשיר ומפונק כמוהו. זה מוגזם. אם רק היו לו שיניים איומות, או מנת משכל נמוכה, או משהו, כדי לאזן את המצב... אבל לפי מה שאני רואה, הוא די מושלם. חוץ מהאישיות המחורבנת שלו, כמובן.
קרינה מתיישבת לידו. היא מנסה לפתח איתו שיחה על המכונית שאבא שלה יקנה לה ליום ההולדת השישה־עשר שלה. רומן לא מתייחס אליה בכלל. הוא עסוק מדי בלהזעיף אליי פנים מעברו השני של השולחן, בין לגימת שוקו אחת לשנייה.
"מה?" אני אומרת לבסוף כשנמאס לי מזה.
"שאלתי את עצמי מה את בכלל עושה בבלאקווד," רומן אומר בקרירות.
"אימא שלי רצתה שאני אחליף בית ספר השנה."
"אני בטוח," הוא אומר. "אבל למה קיבלו אותך?"
קולו מלא זלזול כל כך, שאני מרגישה כאילו הוא נשא עכשיו נאום ארוך על חוסר הערך שלי, ולא השתמש רק בשש מילות בוז.
"אימא שלי למדה בבלאקווד," אני עונה לו, מנסה להתאים את קולי לטון הצונן שלו. "אבל זה ממש לא עניינך."
"מי זאת אימא שלך?"
"פרנקה בוברוב. זה עונה על כל השאלות שלך, הבלש פוארו?"
"על רובן," אומר רומן ומושך בכתפיו. "חוץ מאחת."
אני מוכרחה לשנות נושא.
או פשוט להתעלם ממנו.
או להעמיד פנים שאני צריכה ללכת לשירותים.
במקום זה, אני בוהה בו ומשלבת את הידיים על החזה. "כן?" אני אומרת. "מה השאלה?"
"שאלתי את עצמי איך מישהי ממשפחת בוברוב התחתנה עם לוזר כמו אבא שלך."
אני מזנקת מהכיסא, רותחת כל כך שאני כמעט הופכת את השולחן.
גם אנה מייד נעמדת וקוראת, "רומן, זה לא לעניין!"
רומן מהיר יותר משתינו. הוא מקיף את השולחן ונעמד כל כך קרוב אליי שהאף שלו כמעט נוגע באף שלי — או שאולי נכון יותר לומר שהאף שלי נוגע בחזה שלו, כי הוא גבוה ממני בהרבה. הוא נועץ בי את מבטו ומנסה לדחוק אותי לאחור בגופו הגדול. זה לא יקרה.
"אכלתי במסעדה של המשפחה שלך," הוא אומר לי בשקט. "אבא שלך פינה את הכלים המלוכלכים שלי."
הוא מדבר שטויות. אבא שלי לא מפנה שולחנות.
אם כי הוא בוודאי ניגש לשולחן של רומן כדי לקבל את פניו. ואולי הוא התחנף קצת אל רומן, כי משפחת טרוגנייב נחשבת לאצולת הברטווה. והעסק של אבא שלי תלוי ברצון הטוב שלהם. אנחנו משועבדים למשפחת קרופין שקשורים למשפחת טרוגנייב, בהשוואה לרמות העושר וההשפעה שלהם, אנחנו באמת איכרים.
האמת שבעלבון שלו צורבת אותי.
אבל יש לי אמת משלי בשבילו.
"אתה חושב שאתה טוב יותר ממני בגלל אבא שלך?" אני אומרת לרומן. "אבא שלך לא קשור למי שאתה. אתה עצמך לא שווה כלום. לא השגת שום דבר בחיים שלך. אתה סתם ילד מפונק... ואתה גולש מחורבן."
המשפט האחרון היה מיותר. פניו של רומן החווירו מזעם עוד הרבה לפני שמתחתי ביקורת על כישורי הסקי שלו.
הוא נראה זועם כל כך, שאני חושבת שעוד רגע הוא יסטור לי.
אני ממש אשמח להרביץ לו.
במקום זה, רומן לוקח את ספל השוקו שלו ושופך אותו על המעיל שלי. השוקו החם והסמיך מכתים את המעיל הלבן והמושלם של אנה והורס אותו לחלוטין.
"אופס." רומן מגחך. "אני מקווה שלא תצטרכי לקחת משכנתה כדי לשלם לאנה על המעיל."
הוא פונה ללכת, וקרינה הולכת אחריו.
אני בוהה במעיל הספוג בנוזל החם, מרגישה את השוקו מחלחל לסוודר שלי ומגיע אפילו לחזייה.
ואז קורה הגרוע מכול.
אני פורצת בבכי.
אני שונאת לבכות מול אנשים אחרים. זה משפיל בטירוף.
העובדה שאפשרתי לרומן לגרום לי לבכות... זה הכי מביך. אני לא מאמינה שאני כזאת חלשה.
"היי," אומרת אנה ומניחה את ידה על כתפי, "יש לי הרבה מעילים, את לא צריכה לשלם לי עליו."
אני אקנה לה מעיל חדש גם אם זה יעלה לי בדמי כיס של חצי שנה.
אבל לא המעיל הוא מה שמטריד אותי.
אלה הדמעות וההשפלה.
לא אסלח לרומן לעולם. לעולם!
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.