העולם מריע

רוב האנשים חווים תהילה בדרך כלל מהצד, או אולי ממול, כלומר תהילה של מישהו אחר; כמעט תמיד על המסך, קטן או גדול, עם עוד מיליונים שצופים בעיניים כלות ומקנאות. תהילה לפעמים נופלת בחיקם של אנשים מוכרים, ואז אפשר להתמקם במרחק נגיעה ממנה, אבל כמה קרובים, ככה רחוקים; לפעמים, בסבירות נמוכה מאוד, היא תיאחז במכר בדרגת קרבה ראשונה, ואז ניתן להתייצב ממש היכן שאבק התהילה נושר ולהתבשם ממנה; ונדיר, כמו סיכוי של אחד לכמה מיליונים רבים, שתהילה תתגשם על ראשכם ממש. זאת התהילה המוכרת, הנדירה; אני כאן כדי לדבר איתכם על הלא מוכרת, אבל השכיחה. עדיין לא שכיחה מספיק, אבל אפשרית. אפילו לא כזה מסובך להשיגה.

עד לפני עשור וחצי בערך, תהילה היתה גם עבורי משהו שחווים אחרים; מוצלחים, זוהרים, ממגנטים אליהם כל גרגר אבק תהילה שפנוי בסביבה. אני, כמו רוב האנשים, הייתי שמח, עצוב, צוחק, כועס, מתבדח, מתבכיין, אוהב, שונא, נאהב, נדחה, מצליח, נכשל, מנצח, מפסיד. הכול בווליום סביר, מוכר וצפוי. תהילה? מה קשור?

ואז התחלתי לרוץ. המשכתי והארכתי ולרגע לא עצרתי. התחלתי להתעמת עם מכשלות מאיימות ומסעות כבדים, גופניים ונפשיים, שניצבו כמשוכות בדרכי לברר ממה בעצם אני עשוי ומה משקלם הסגולי של מרכיביי. במהלך הדרך הזאת תהילה נגלתה והגדירה מחדש כל מה שחשבתי וידעתי על עצמי. היא הופיעה בכל יום כמעט, בכל פעם שרצתי ובכל פעם שהריצה הפתיעה וסיפרה לי דברים שלא ידעתי על עצמי; הכתירה אותי בכל הרגעים שהעזתי וקפצתי למים, פעמים רבות פשוטו כמשמעו, וניצחתי פחד או חרדה עתיקים; וגם היום היא שם, מופיעה כשאני חושב על כך שאני רץ ולא מוותר ונחוש ומלבה ללא הפסק את התשוקה.

התהילה היום היא חלק מחיי. לא במובן ההוליוודי, לא במובן ההירואי ולא כתוצר נוצץ של ספורט מקצועני. נהפוכו. היא תוצאה של עבודה ומגע בלתי אמצעי ויומיומי כמעט עם אנשים מכל הסוגים והמרחקים; עם רצים מתחילים, מתקדמים ומצטיינים, שמתאמנים כחובבים, אבל חווים תהילה ככוכבים; חווים אותה ככזאת השמורה למי שלפחות בעיניי עצמו עושה את הלא מובן מאליו. לרוץ למרחקים ארוכים זה מאוד לא מובן מאליו. אפילו לרצות לרוץ למרחקים ארוכים, לרצות באמת, זה לא מובן מאליו. כי בסופו של רצון אמיתי מתייצבים לאימון הראשון, לצעד הראשון — בדרך אל התהילה.

תהילה מופיעה בחיי רצים למרחקים ארוכים, כמעט בכל יום וכמעט בכל פעם שהם מזמנים אותה; משמחת, מרגשת ועוצמתית כמו שמדמיינים אותה, אבל גם מוכרת, יומיומית וטבעית כמו שכדאי שתהיה.

בתוך כל אחד מהסיפורים והתיאורים שבין דפי הספר, מבצבצת או נחשפת בכל הדרה תהילה. כך או כך, גופה ורוחה תמיד שם, צריך רק להתבונן ולהתבשם. אחרי קילומטראז' עצמי אינסופי וקילומטרים אינספור של ליווי אחרים, אני יכול להעיד בשבועה: היא תמיד נמצאת שם, אצל כל אחד מאיתנו, בחלק המוח שבו מתקבלות החלטות — שבדרך כלל מבוטלות עוד לפני שהושמעו אל אוויר העולם. תהילה, היא תמיד שם.