העימות בעזה 2021

ב־1998 החליטו יונתן שנזר וכמה מחבריו לספסל הלימודים באוניברסיטה העברית לבקר בעזה. הם נעזרו בפלסטיני ממזרח ירושלים שאסף אותם בסמוך לשער שכם שבעיר העתיקה, ועוד לפני שעזבו את ירושלים הוזהרו חברי הקבוצה שלא לסטות מהדרך, לא להזכיר את ישראל - ובשום אופן לא לפלוט אף מילה בעברית.

עם ההגעה לעזה, הנוף השתנה באחת. השלטים השתנו מעברית לערבית. הרחובות היו צפופים, מאובקים ועלובים. גרפיטי של חמאס היה מצויר על הקירות, ומעל אחד הבניינים התנוסס דגל גדול של ישראל כשבמרכזו נעוצה סכין נוטפת דם.

חברי הקבוצה הצטלמו לצד השלט שעליו הכתובית "ברוכים הבאים לעזה". במהלך הטיול ברחובות העיר התגודדו ילדים ליד הקבוצה, מבקשים כסף ורוצים להצטלם, ובביקור בבית ספר של אונר"א, הילדים ממש דחפו האחד את השני כדי להשתחל לתמונות. הקבוצה ביקרה גם בכנסייה ובעמותה שמטפלת בתושבי עזה שנפצעו במהלך האינתיפאדה הראשונה, אותה התקוממות ב־1987, שסללה בסופו של דבר את הדרך להקמתה של הרשות הפלסטינית. ב־1998, השנה שבה התקיים הביקור, הרשות הצליחה אך בקושי לשלוט ברצועת עזה, אבל מובן שעדיין אי־אפשר היה לדעת את זה, לפחות לא מהשלטים שהתנוססו בכל מקום ושעליהם נמרח פרצופו המחויך של נשיא הרשות הפלסטינית דאז, יאסר ערפאת.

הקבוצה נסעה גם לחוף הים, אותו הים שישראלים שכשכו בו את רגליהם קילומטרים ספורים בלבד צפונה משם. בהמשך המדריך לקח את הקבוצה להתנחלויות הישראליות שהושמצו בכל פה על ידי תושבי עזה. שבע שנים לאחר מכן, אותם בניינים ישראליים שבהתנחלויות, שאיכות בנייתם עלתה לאין שיעור על זאת שאפיינה את הבניינים שמסביב ושהיו מאובטחים על ידי חיילי צה"ל, ייעקרו וייהרסו במסגרת ההתנתקות הישראלית החד־צדדית, שבעקבותיה ייפער ואקום מדיני וביטחוני, שיאפשר לחמאס לכבוש את רצועת עזה ב־2007.

בתוך כמה שנים, עזה כבר לא היתה מקום שזרים וישראלים יכולים לבקר בו בחופשיות. האינתיפאדה השנייה, שנשאה יותר אופי של מלחמה מאשר של התקוממות עממית, פרצה, ועזה הפכה סופית לחממת טרור מבעבעת של חמאס.

חמאס השתלט באופן מוחלט על האזור, ולמעשה כיום הוא הריבון היחיד בעזה. הוא שולט על הגבולות, במגבלות שמטילה עליו ישראל כמובן, ויש לו מונופול כמעט מלא על השימוש בכוח. על אף שארגוני טרור אחרים כמו הג'יהאד האסלאמי פועלים בגלוי בעזה, הדבר נעשה בדרך כלל על דעתו של חמאס. לחמאס יש ממשלה מתפקדת ואפילו בחירות, ועזה הפכה למעין מדינה מתבדלת, שאינה חלק מן הרשות הפלסטינית. עבור ישראל, היא הפכה לבעיה מהגיהינום.

חרף העובדה שישראל היא מעצמה צבאית אזורית ועליונותה על פני חמאס ברורה ומוחלטת, אין כנראה פתרון צבאי בר קיימא לאיום שמייצג חמאס.1 עם זאת, לישראל אין שום רצון לכבוש מחדש את המובלעת העזתית ולקבל עליה אחריות. מעת לעת חלה הידרדרות ביטחונית ופורצים סבבי אלימות בין ישראל לחמאס. ברוב המקרים חמאס הוא שיוזם אותם, בדרך כלל תוך מיסקלקולציה של התגובה הישראלית, וישראל מסיימת אותן עם הצלחות מרשימות בצד הצבאי והטקטי, אך בלא הישגים משמעותיים בצד המדיני והאסטרטגי. מלבד זאת, העימותים זוכים לכיסוי אינטנסיבי מצד התקשורת העולמית ומעוררים מרבצם גורמים קיצוניים משני צדי המתרס הישראלי-פלסטיני.

הספר אינו עוסק בשאלה האם חמאס הוא ארגון טרור או לא. ברור שהוא כזה בעיני רוב מוחלט של תושבי ישראל, בלא קשר לשיוכם הפוליטי, ועל פי החוק האמריקאי, חמאס הוגדר כארגון טרור.2 מדינות רבות ברחבי העולם שותפות גם הן לקביעה הזאת.

הספר אף אינו עוסק בשאלה האם ישראל היא בעלת ברית דמוקרטית ובעלת ערך לארצות הברית, כיוון שאין ספק שהיא אכן כזאת. העידו על כך כל הנשיאים האמריקאים מאז הקמתה של ישראל, כמו גם רוב מוחלט של המחוקקים האמריקאים, והדבר משקף קונצנזוס רחב גם בקרב העם האמריקאי,3 גם כאן בלא קשר לשיוכם הפוליטי.

בספר גם אין דיונים עקרים סביב השאלה האם שליטתה הצבאית של ישראל על הגדה המערבית או שליטתה דה־פקטו על הגבולות המקיפים את רצועת עזה היא מוצדקת. ישנם מאות אם לא אלפי ניתוחים העוסקים בשאלה זו, ולא ברור אם הוויכוח הזה יוכרע אי־פעם. הפתרון לסכסוך יהיה תלוי, בסופו של דבר, אך ורק בישראל ובפלסטינים עצמם ובשיח ישיר ביניהם, ומעל הכול - ביכולת ההנהגה הפלסטינית להכיר בזכותה של מדינה יהודית ודמוקרטית להתקיים לצדה, בגבולות כלשהם.

אמנם הספר עוסק במבצע שומר החומות, העימות בין ישראל לחמאס ב־2021, שנמשך 11 יום במהלך חודש מאי, אולם לפני בחינת הרגעים החשובים בעימות הזה, חשוב להבין את ההיסטוריה שקדמה לו ואשר הובילה אליו (ולאלו שיבואו אחריו). מטרת הספר היא להסביר את הסבב הרביעי של העימותים בעזה במבט לאחור, ולעשות זאת טוב יותר מכפי שהוסבר במהלך העימות עצמו, בעיקר על ידי ישראל.

אחד ממאפייני העימות האחרון היה המעקב ההדוק אחרי כל פרט ופרט בו, יותר מכפי שנעשה בכל העימותים שקדמו לו. זאת, לא בהכרח כתוצאה של התעניינות גדולה יותר בעימות הזה, אלא כנראה בשל ההתקדמות הטכנולוגית שחלה מאז העימותים שקדמו לו. כך, למשל, הטלפונים החכמים וטכנולוגיית הטלוויזיה החכמה אפשרו לנו לעקוב אחר שטף של עדכוני חדשות מהאזור בכמה שפות, ולעשות זאת מסלון בפרוורי וושינגטון, או מחדר עבודה בראש העין, ובמקביל להשתתף באופן פעיל, כמעט יומיומי, כפרשנים בערוצי הטלוויזיה והרדיו המובילים בישראל ובארצות הברית ובמספר רב של שידורים חדשותיים בזמן אמת.

מה שבלט באותם 11 ימי מלחמה לא היו דווקא מראות העימות. העולם התרגל כנראה במהלך השנים למראות של אלימות ושפיכות דמים. מה שהטריד יותר מכול היה הנתק בין הדיווחים בתקשורת האמריקאית, ולעתים גם הישראלית, וברור שבתקשורת הערבית המגויסת, לבין מה שניתן היה לראות בעיניים, לקרוא ולשמוע מהאזור עצמו.

לרוב הכתבים לא היתה כנראה כל כוונה להוליך את הציבור שולל, על ידי פרסום "פייק ניוז", למרות שתמיד ישנם כמובן פרשנים בעלי אג'נדה אישית. לא חסרו גם פרשנים שהופיעו בטלוויזיה או כתבו מאמרי דעה בעיתונים המובילים בישראל ובארצות הברית שבהם הוצגה פרשנות מוטעית לחלוטין, ואולם אלו היו אנשים שהתבקשו לחוות דעה והיתה זו זכותם להשמיע אותה, אפילו אם היא היתה רחוקה מאוד מלשקף את המציאות. עם זאת, כדאי היה שלעתים הם ידגישו שזו רק דעתם האישית ולא האמת מהשטח.

הנתק בין הדיווחים ובין המציאות נובע בעיקר מההתעלמות מההיסטוריה. בעוד הנהגת חמאס מקבלת את החלטותיה הטקטיות בדרך כלל באופן עצמאי, הארגון עצמו ומטרות העל שלו הם תוצר של פטרוניו לאורך השנים. הרפובליקה האסלאמית של איראן, תומכת טרור עקבית, היא המשפיעה ביותר מבין כל הפטרונים הללו.

הסכסוך הערבי-ישראלי התכווץ במהלך השנים. ישראל חתמה על הסכמי שלום עם כמה משכנותיה הערביות, ואחרות פשוט הגיעו למסקנה, לאחר מלחמות יקרות ושפיכת דם הדדית, כי הניסיון להשמיד את ישראל הוא חסר תוחלת. לא כך הרפובליקה האסלאמית. המשטר בטהרן פועל בלא הרף כדי להמשיך וללבות את הסכסוך באמצעות ארגוני חסות (Proxies), כאשר על חלקם הוא שולט באופן ישיר ואילו אחרים נהנים מתמיכתו הפיננסית, הפוליטית והצבאית, מתוך הבנה שהם חולקים ערכים ויעדים משותפים. חמאס שייך לעתים לקבוצה האחרונה ולעתים לזו הראשונה, ואף על פי כן, עובדה זו לרוב אינה זוכה לכותרות, גם לא כאשר העימותים בעזה מתחילים להתלקח.

איראן אינה פועלת לבדה במרחב, והממשלות הפרו־אסלאמיות של קטאר, טורקיה ומלזיה מפעילות אף הן את השפעתן על חמאס. בעוד הממשלות הללו מציגות עצמן כמי שתומכות הומניטרית בתושבי הרצועה, ברור לכול כי לתמיכתן יש גם פן צבאי, אך גם לעובדה זו כמעט שלא היה אזכור במהלך העימות של 2021.

מתסכלת לא פחות, ואולי אף יותר, היא העובדה שהכיסוי התקשורתי של העימות ב־2021 התעלם במידה רבה מהדפוסים שנוצרו במהלך סבבי הלחימה הקודמים בין הצדדים, למרות החומר הרב שניתן להסתמך עליו, במיוחד במהלך העשור האחרון. סבבי העימות בעזה ב־2008, ב־2012 וב־2014 מציגים תבנית ברורה מאוד וצפויה למדי. בכל אחת מהפעמים הללו, חמאס בחן את ישראל באמצעות מתקפות שנועדו ליצור פרובוקציה, ובכל פעם ישראל הגיבה על הפרובוקציות הללו. בפן הצבאי של העימותים, ישראל יצאה תמיד כשידה על העליונה - אחרי הכול, מדובר בעימות בין שחקן לא־מדינתי לבין מדינה אזורית רבת עוצמה - אבל התוצאות בפן ההסברתי והתקשורתי, לעומת זאת, היו בדרך כלל שנויות במחלוקת.

בארצות הברית, הדיווחים והניתוחים על העימות בעזה ב־2021 התעלמו מהברוטליות של חמאס. מלבד זאת, הארגון ניתב סכומי עתק מכספי הסיוע הבינלאומי, שנועד לסייע לאוכלוסייה, כדי להקים ולשכלל יכולות צבאיות שסופן להיחרב על ידי כוח שעליונותו עליו מובהקת. מנהיגי הארגון ביצעו פשעי מלחמה של ממש. דוגמה מובהקת לכך היא העובדה שהטילים שהם שיגרו לא היו מוּנְחים ולא מדויקים. אלו היו כלי מלחמה שנורו באופן עיוור ובמכוון אל תוך מרכזי אוכלוסייה, על מנת לפגוע באזרחים חפים מפשע.

הדיווחים מעזה התמקדו לעתים קרובות מדי במניין ההרוגים. המספרים הללו יצאו מטעמו של "משרד הבריאות העזתי", ישות הנשלטת באופן מוחלט על ידי חמאס, והם פורסמו בעולם באופן שוטף, בלא בקרה וסינון ובלא כל בדיקת נכונות. מעטים טרחו לציין שחמאס הוא זה שפתח במלחמה. זאת ועוד, היתה התעלמות מוחלטת כמעט מיכולתה וממאמציה של ישראל לפגוע ביעדים ברמת דיוק מקסימלית, וזאת במטרה להימנע ככל הניתן מפגיעה באזרחים ובבלתי־מעורבים, במקרים רבים גם על חשבון התוצאה המבצעית הסופית. אין ספק שכל אובדן חיים הוא טרגדיה, ואולם אין עוררין על כך שמותם של 2,121 אנשים בעזה - רובם טרוריסטים החברים בחמאס - במהלך 11 ימים של עימות אינטנסיבי,4 שעה ששמי ישראל מתקדרים באלפי טילי אויב, מצביע על האיפוק המרבי שבו נקטה ישראל.

לו ישראל היתה בוחרת להשיב אש למקום המדויק (והידוע) שממנו נורה כל טיל, בלא קשר למה שקורה בסביבות המשגר, הדבר היה מוביל למרחץ דמים קשה מאין כמותו, וטוב שכך נקטה ישראל, ששמרה בכך על צה"ל כצבא המוסרי ביותר בעולם. צה"ל השקיע מאמץ יוצא דופן להזהיר בלתי־מעורבים מפני תקיפות מתוכננות, כולל שימוש בתורת הפעלה המכונה "הקש בגג", המבוססת על ירי מקדים של "טילונים קטנים" לקצוות המטרה, על מנת להזהיר מראש מההתקפה הממשמשת ובאה, ובכך לאפשר לבלתי־מעורבים לעזוב בזמן את אזור המטרה.

זאת ועוד, התקשורת העולמית לא העריכה מספיק את המאמצים מרחיקי הלכת שעשתה ישראל כדי להגן על אזרחיה מפני פעילות הטרור של ארגוני חמאס והג'יהאד האסלאמי, שכל מטרתם היתה לזרוע כמה שיותר הרג וחורבן בקרב אזרחים בלתי־מעורבים. הסכום הישיר שהשקיעה ישראל במיירטי "טמיר", שנורו ממערכות כיפת ברזל, ליירוט הטילים מעזה, הסתכם בכ־350 מיליון דולר, וזאת בהנחה שעלותו של טיל יירוט בודד היא בסביבות 100 אלף דולר. על פי פרסומי צה"ל נורו במהלך העימות כ־3,400 טילים מיירטים. מדובר בסכום השווה, או אף עולה, על זה שיידרש כנראה לשיקום עזה, על פי הערכות הבנק העולמי (בין 290 ל־380 מיליון דולר).5

סכום זה אינו כולל את הנזק שנגרם לרכוש ישראלי כתוצאה מהטילים שכן הצליחו לחדור (גם עם יעילותה המדהימה של כיפת ברזל, היא עדיין מוגבלת, על פי הפרסומים הגלויים, לכ־90% יירוטים מוצלחים). במקום לציין את החשבון השמן שישראל נאלצה לשלם על עימות שלא היא פתחה בו, מרבית דיווחי התקשורת בחרו לנופף בחוסר האיזון שבין שני הצדדים מבחינת מניין ההרוגים.

מלבד זאת, רוב הפרשנים האמריקאים לא קשרו בין העימות הנוכחי לבין האירועים שהתרחשו בסמוך לפרוץ המלחמה. הכוונה כמובן למלחמת הצללים (המב"ם, המלחמה שבין המלחמות) המתמשכת בין ישראל לאיראן, שמנסה מזה שנים להקיף את ישראל בארגוני חסות (Proxies) החמושים בנשק מתקדם. במהלך העימות האחרון החלה ישראל ליישם את תפיסת הביטחון הלאומית המעודכנת, שפרסם ראש הממשלה נתניהו ב־2018,6 ולפיה התגובה הישראלית לא תהיה רק נגד ארגוני הטרור ואלו שתקפו את ישראל ישירות, אלא גם נגד שולחיהם ונגד התשתיות במדינה שממנה פעלו הטרוריסטים. המלחמה שבין המלחמות ממשיכה כל העת בעצימות משתנה, ואין ספק שהיא תמשיך ותתעצם, בכל ממדיה.

הכיסוי התקשורתי התעלם במידה רבה גם מהחלטתו של נשיא הרשות הפלסטינית, מחמוד עבאס (אבו מאזן), באפריל 2021, לבטל את הבחירות לרשות הפלסטינית. חמאס היה צפוי לנצח בבחירות הללו, אך בסופו של דבר (וככל הנראה גם בצדק) נשללה ממנו האפשרות להתמודד. במבט לאחור, נראה שחמאס ניסה לכבוש את לבו של העם הפלסטיני באמצעים אחרים, קרי - על ידי עימות אלים עם ישראל.

כמו כן, לתקשורת העולמית לא היה עניין של ממש לקשור בין העימות לבין אירועים פוליטיים ודיפלומטיים מרכזיים האורבים מעבר לפינה. כך, למשל, הבית הלבן מאותת באופן גלוי וברור על שאיפתו לחזור להסכם השנוי במחלוקת עם איראן מ־2015, הידוע בשמו הרשמי כ־JCPOA, הסכם שממנו יצאה ארצות הברית, בהנהגת הנשיא דונלד טראמפ, ב־2018. החזרה להסכם הגרעין היא חלק מרכזי מהבטחות הבחירות של ביידן, ואם זה אכן יקרה, בצורה כלשהי, כולל בהסכם ביניים שגוי לחלוטין שאותו מקדם הצוות האמריקאי, הדבר צפוי להניב דיווידנדים כלכליים משמעותיים לאיראן ולשלוחותיה במזרח התיכון, וביניהם כמובן חמאס.

ולבסוף, כמעט שלא מוקדשת שום תשומת לב תקשורתית לסתירות הרבות והפנימיות שבחמאס. מצד אחד, מדובר בארגון אסלאמי דתי, אך כזה שעושה שימוש נרחב בסמלים ובאידיאולוגיה לאומניים. הארגון טוען לעצמאות, אך נשען באופן מסיבי על פטרונים פיננסיים ופוליטיים זרים. הוא שולט על שטח מוגדר בעזה, אך בה בעת טוען כי עזה נמצאת תחת כיבוש. הוא מקיים בחירות פורמליות על ההנהגה, אך שולט בעזה ביד ברזל ומדכא כל התנגדות. הוא נוקט טקטיקות של טרור, כגון פיגועי התאבדות, אך מתעקש שזו מלחמת חירות חוקית. מעטים מאוד הם גופי התקשורת שהעזו לנסות וליישב בין הסתירות והרעיונות המורכבים הללו בימים כתיקונם, לא כל שכן במהלך העימות במאי 2021.

התוצאה היתה הררי דיווחים פגומים וחלקיים וניתוחים דלים שהציגו את המלחמה בין הצדדים כסבב קרבות נוסף בין הישראלים לפלסטינים. ואין זה משנה כלל שהישראלים לא רצו בכך - וגם לא מרבית תושבי עזה עצמה.

אם להיות הוגנים, גם ממשלת ישראל נושאת בחלק ניכר מאשמת הכישלון התקשורתי, ומאמציה להסביר את העימותים נוחלים פעם אחר פעם כישלון חרוץ. ניתן היה לצפות שאחרי שבעה עשורים של סכסוך, תחול מגמת שיפור בעניין זה, אך זה לא קורה. ייתכן שיש לכך סיבה טובה, כיוון שכאשר פורץ עימות, המטרה העיקרית של ישראל היא קודם כול להרתיע שחקנים אחרים באזור מלהצטרף למערכה. במילים אחרות, לעתים קרובות הדוברים הישראלים עסוקים יותר בלעשות שריר מול אויביהם, ופחות בניסיון לנסות ולהזים דיווחים כוזבים או דיסאינפורמציה. המאמץ האמיתי להעמיד דברים על דיוקם מגיע לרוב בהמשך, בדרך כלל בחלוף המשבר הצבאי. מובן שבשלב הזה, זה כבר מעט מדי ומאוחר מדי. המשבר ההסברתי והדיפלומטי נמצא אז בעיצומו, והוא מובל על ידי מועצת זכויות האדם של האו"ם, המונהגת על ידי קבוצה אורווליאנית של מפֵרי זכויות אדם בעצמם, שנמצאים כמעט תמיד בחוד החנית של המאמץ להכפיש ולהאשים את ישראל בכל מה שקורה.

הספר מיועד להעניק לכל אלו שעוקבים אחר הסכסוך במזרח התיכון, חדשים וּותיקים כאחד, הבנה טובה יותר על ההיסטוריה של חמאס, על האופן שבו הוא שולט בעזה, על האופן הבלתי־אנושי שבו הוא נלחם את מלחמותיו, ועל חלקן המכריע בהעצמת הסכסוך של איראן ומדינות אחרות המעניקות לו סיוע. הספר מקדיש גם מספר פרקים ללחימה עצמה, בממד רחב מזה שניתן היה לדווח עליו במהלך העימות.

הספר מסתיים כמובן במבט אל העתיד. קשה מאוד לחזות מה צופן העתיד לחלקת האדמה הקטנה הזו שעל חופי הים התיכון. עם זאת, העבר יכול לשמש מורה דרך לכולנו. אפשר בינתיים רק לקוות להבנה טובה יותר של הסכסוך המתמשך, הטורד את מנוחתם של קובעי המדיניות באזור ובעולם כבר עשרות שנים.

מה שכבר ברור הוא שאחרי הסיבוב הרביעי בעזה, העימות החמישי בוא יבוא, וגם הוא לא יהיה כנראה האחרון.