העלילה

1. כל אחד יכול להיות סופר

ג'ייקוב פינץ' בּוֹנֶר, מחברו המבטיח־בעבר של המצאת הפליאה, רומן שכיכב ברשימת "החדשים וראויים לציון" (מוסף הספרים של הניו יורק טיימס), נכנס למשרד שהוקצה לו בקומה השנייה של בניין ריצ'רד פֶּנג, הניח את ילקוט העור החבוט על השולחן החשוף והביט סביבו בתחושה קרובה לייאוש. המשרד, ביתו הרביעי בבניין ריצ'רד פֶּנג לשנים הבאות, לא היה שיפור גדול לעומת שלושת הקודמים, אבל מהחלון מאחורי השולחן נשקף לפחות שביל אוניברסיטאי־משהו תחת עצים, ולא מגרש החניה של השנה השנייה והשלישית או פח האשפה של השנה הראשונה (שלמרבה האירוניה, דווקא בה היה קרוב מכול לפסגת תהילתו הספרותית, כל כמה שהיתה, והיה מתקבל על הדעת שיקווה אז למשרד יפה ממנו). הדבר היחיד בחדר ששידר איזה צביון ספרותי של ממש, ששידר איזו חמימות־מה, היה הילקוט החבוט שג'ייק השתמש בו לשינוע הלפטופ שלו, וביום המסוים הזה כלל גם את דוגמאות הכתיבה של תלמידיו שייכנסו עד מהרה, ואותו הוא נושא עמו זה שנים. הוא קנה אותו בשוק הפשפשים זמן קצר לפני פרסום הרומן הראשון שלו, מתוך מודעות עצמית מסוימת של סופרים: סופר צעיר עטור שבחים עדיין מסתובב עם תיק העור הישן שנשא עמו לאורך השנים שבהן נאבק לכתוב! כל שריד של תקווה להיעשות לאיש ההוא כבר נעלם מזמן. ואפילו אלמלא נעלם, לא היתה שום דרך להצדיק את ההוצאה על תיק חדש. כבר לא.

בניין ריצ'רד פֶּנג היה תוספת משנות השישים לקמפוס ריפּלי, מבנה לא־אהוב מבלוקים לבנים של בטון מאחורי אולם הספורט, ליד מעונות שהוקמו לשכן בהם "סטודנטיות" בימים שהחלו לקבל נשים במכללת ריפּלי, בשנת 1966 (לזכות המכללה ייאמר, שהיא הקדימה מעט את הגל). ריצ'רד פּנג היה סטודנט להנדסה מהונג קונג, ואף על פי שאת עושרו לבסוף הוא חב מן הסתם לבית הספר שבו למד לאחר לימודיו במכללת ריפלי (MIT), דחו במכון המדובר את ההצעה להקים בניין ריצ'רד פּנג, לפחות לא עבור תרומה מסדר הגודל שהגה בו. מטרתו המקורית של הבניין בריפלי היתה לאכלס את החוג להנדסה, והוא נשא צביון מובהק של בניין מדעי, עם לובי מצויד בחלונות שאיש מעולם לא ישב בו, מסדרונות ארוכים וריקים והאיטונג קוטל־הנשמה. אבל כשריפלי נפטרו מהחוג להנדסה ב־2005 (נפטרו למעשה מכל החוגים למדעים, ומכל החוגים למדעי החברה) והקדישו את עצמם, במילותיו של חבר הנאמנים התזזיתי, "ללימוד ועיסוק באמנויות ובמדעי הרוח בעולם שמייחס להם ערך הולך וקטן וזקוק להם" — בניין ריצ'רד פֶּנג הוקצה מחדש לתוכנית לימודי התואר השני בכתיבת סיפורת, שירה ועיון אישי (ממואר), שהתנהלה בחלקה הגדול בשיטת למידה מרחוק.

כך הגיעו הסופרים לבניין ריצ'רד פֶּנג, בקמפוס מכללת ריפלי, בפינה המוזרה הזאת של צפון וֶרמוֹנט, קרוב מספיק ל"ממלכה הצפונית־מזרחית" האגדתית, כדי להתהדר באיזה שמץ ממוזרותה הייחודית (מאז שנות השבעים שימש האזור ביתה של כת נוצרית קטנה אך נועזת), אבל לא רחוק מבֶּרלינגטוֹן והָנוֹבֶר עד כדי כך, שיהיה נידח לגמרי. במכללה לימדו כמובן כתיבה יוצרת כבר משנות החמישים, אך מעולם לא באופן רציני, לא כל שכן פורץ דרך. בכל מוסד חינוכי תאב־חיים נוספו פריטים לתוכנית הלימודים שעה שהתַַרבות סביבו השתנתה, והסטודנטים התחילו, בדרכם הסטודנטיאלית הנצחית, לבוא בדרישות: לימודי נשים, לימודים אפרו־אמריקניים, מרכז מחשבים אשר ממש הכיר בעובדה שמחשבים הם, אתם יודעים, עניין. אבל כשריפלי נקלעה למשבר הגדול שלה בשלהי שנות השמונים, וכשהמכללה בחנה בצורה מפוכחת וחרדה מאוד מה נחוץ למוסד כדי לשרוד באמת, התברר שדווקא — הפתעה! — הכתיבה היוצרת היא שסימנה את הנתיב האופטימי ביותר קדימה. וכך השיקה המכללה את תוכניתה הראשונה (והיחידה עדיין) לתואר שני, סימפוזיון ריפלי לכתיבה יוצרת, ועם השנים הסימפוזיון הלך וכירסם בעצם בכל שאר המכללה, עד שכל שנותר ממנה הוא התוכנית שהתבססה בחלקה על למידה מרחוק, שהתאימה הרבה יותר לסטודנטים שלא היה ביכולתם פשוט להשליך הכול ולהתמקד במסלול לימודים רגיל של שנתיים לתואר שני באמנויות. גם אין סיבה לצַפות מהם לכך! כתיבה, לפי העלון המבריק ואתר האינטרנט המושך מאוד של ריפלי, איננה פעילות אליטיסטית הנמצאת מחוץ לתחום לכלל האדם, להוציא בני־מזל מעטים. לכל אישה ואיש יש קול ייחודי וסיפור שאיש מלבדם אינו יכול לספר. וכל אחד — במיוחד בלוויית ההנחיה והתמיכה הניתנות בסימפוזיונים של ריפלי — יכול להיות סופר.

כל מה שג'ייקוב פינץ' בונר רצה אי־פעם בחייו הוא להיות סופר. תמיד, תמיד, תמיד, עוד מהימים שגר בהם בפרברים בלונג איילנד, שהם המקום האחרון בעולם שאמן רציני מכל סוג שהוא צריך להגיע ממנו, אבל הוא, אף על פי כן ולמרות הכול, נאלץ לשאת את הקללה ולהעביר שם את ילדותו, כבנם היחיד של עורך דין בתחום המיסים ויועצת חינוכית בבית ספר תיכון. מדוע תלה את תקוותו במדף הקטן והמסכן בספרייה המקומית שכותרתו סופרים מלונג איילנד! — זאת קשה לנחש, אבל הדברים לא עברו באין רואה בבית הסופר הצעיר. אביו (עורך הדין בתחום המיסים) היה תקיף בהתנגדותו (סופרים אינם מרוויחים כסף! חוץ מסידני שלדון. האם ג'ייק טוען שהוא עתיד להיות סידני שלדון הבא?) ואמו (היועצת החינוכית) ראתה לנכון להזכיר לו, ללא הפסק, את הציון הבינוני־בַּמקרה־הטוב שקיבל בחלק המילולי של הבחינה למלגת הצטיינות. (העובדה שהציון שקיבל בחלק המתמטי היה גבוה מזה שקיבל בחלק המילולי, מילאה את ג'ייק מבוכה רבה.) אלה היו אתגרים רציניים שנאלץ להתגבר עליהם, אבל איזה אמן אינו אנוס להתגבר על אתגרים? הוא קרא בעיקשות (ויש לציין, כבר מתוך תחרות, בקנאה) לכל אורך ילדותו, הרחיק אל מעבר לתוכנית ספרי החובה, דילג על פסולת הנעורים הרגילה כדי לבדוק את שדה פעולתם הצומח של יריביו העתידיים. משם המשיך ל־וֶזליאן ללמוד כתיבה יוצרת והשתלב בקבוצה הדוקה של כותבי רומנים וסיפורים קצרים מתחילים, תחרותיים בטירוף בדיוק כמוהו.

רבים היו חלומותיו של ג'ייקוב פינץ' בונר הצעיר בכל הקשור לספרות שיכתוב יום אחד. (לאמיתו של דבר, ה"בונר" לא היה לגמרי אותנטי — סבא־רבא של ג'ייק מצד אביו החליף את ברנשטיין בבונר מאה שנים עגולות קודם לכן — אבל גם "פינץ'" לא היה אותנטי, ג'ייק הוסיף אותו בעצמו בתיכון כהומאז' לרומן שעורר את אהבתו לפרוזה.) לפעמים, עם ספרים שאהב במיוחד, הוא דימה בעיני רוחו שבעצם כתב אותם בעצמו, והתראיין לגביהם אצל מבקרים וסוקרים (תמיד דחה בענווה את תשבחות המראיין), או הקריא מתוכם לקהל גדול ונלהב בחנות ספרים או באיזה אולם מלא מושבים תפוסים. הוא דימה לעצמו את תמונתו שלו על הדש האחורי של ספרים בכריכה קשה (תבנית התמונה היתה מיושנת — סופר־רכון־על־מכונת־כתיבה־ידנית או סופר־עם־מקטרת), ולעתים קרובות הרבה יותר מדי חשב על עצמו יושב לשולחן, חותם על עותקים לשורה ארוכה ומתפתלת של קוראים. תודה, היה מטעים באדיבות לכל אישה ואיש. מאוד נחמד מצדך. כן, הוא גם אחד האהובים עליי.

לא יהיה זה מדויק לומר, שג'ייק מעולם לא חשב על כתיבה בפועל של ספריו העתידיים. הוא הבין שספרים אינם כותבים את עצמם, ושתידרש לו עבודה אמיתית — מלאכת דמיון, מלאכה עיקשת, מלאכה מיומנת — כדי להביא לבסוף את ספריו שלו לעולם. הוא גם הבין שהשדה אינו בלתי צפוף: הרבה צעירים כמוהו מרגישים בדיוק כמוהו בכל הקשור בספרים ורוצים לכותבם ביום מן הימים, ויש אפילו אפשרות שחלק מאותם צעירים עשויים להיות, בסבירות מסוימת, בעלי כישרון טבעי רב אפילו משלו, או אפשר שבעלי דמיון עז משלו, או פשוט בעלי כוח רצון חזק משלו להביא את המלאכה לסיומה. אלה לא היו רעיונות שהפיק מהם נחת רבה, אבל לזכותו ייאמר שהיה לו ברור מה הוא רוצה. הוא ידע שלא יוציא תעודת הוראה כדי ללמד אנגלית בבתי ספר ציבוריים ("למקרה שכתיבה לא תצלח"), או ייגש למבחני הכניסה לבתי ספר למשפטים ("למה לא?"). הוא ידע שבחר לעצמו נתיב והתחיל לשחות, והוא לא התעתד להפסיק לשחות עד שיחזיק את ספרו שלו בידיו, או־אז יֵדע העולם בלי ספק את מה שהוא עצמו יודע זה שנים רבות:

שהוא סופר.

סופר גדול.

מכל מקום, זאת היתה הכוונה.

הימים היו ימי סוף יוני, וגשם ירד בוורמונט זה קרוב לשבוע, כשג'ייק פתח את דלת משרדו החדש בבניין ריצ'רד פּנג. כשנכנס פנימה הבחין שהשאיר עקבות בוץ במסדרון ולתוך החדר, והשפיל עיניים אל נעלי הריצה העלובות־למראה שלו — פעם לבנות, עכשיו חומות מלחוּת ולכלוך, שמעולם לא שימשו באמת לריצה — והרגיש עד כמה חסר טעם לחלוץ אותן כעת. הוא העביר את היום הארוך בנסיעה צפונה מהעיר עם שתי שקיות ניילון מהסופרמרקט מלאות בבגדים ואותו ילקוט עור קשיש עם לפטופ קשיש כמעט כמוהו, ובו הרומן הנוכחי שלו — הרומן שהוא עובד עליו תיאורטית (להבדיל מאשר בפועל) — ותיקיות העבודות שהגישו הסטודנטים שהוקצו לו, ועלה על דעתו שבכל פעם שהוא עושה את הדרך צפונה לריפלי, הוא מביא איתו פחות דברים. בשנה הראשונה? מזוודה גדולה דחוסה ברוב בגדיו (כי מי יודע מה ייחשב לבוש הולם לתקופה של שלושה שבועות בצפון ורמונט, כשהוא מוקף סטודנטים מתחנפים־לבטח ומורים עמיתים מקנאים־לבטח?) וכל טיוטה מודפסת של הרומן השני שלו, שבנוגע לדדליין שלו נהג לקטר בפומבי. השנה? רק שתי שקיות הניילון עם ג'ינס וחולצות שהשליך לתוכן, והלפטופ שהשתמש בו כיום בעיקר כדי להזמין ארוחת ערב ולצפות ביוטיוב.

אם ימשיך בעבודה המדכאת הזאת גם בעוד שנה מהיום, מן סתם כבר לא יטרח אפילו להביא את הלפטופ.

לא, ג'ייק לא ציפה בכיליון עיניים לסבב העומד־להיפתח של סימפוזיון ריפלי. הוא לא ציפה בכיליון עיניים למפגש המחודש עם עמיתיו המשעממים והמעצבנים, שאיש מהם לא היה סופר שהעריץ באמת ובתמים, ובטח לא ציפה בכיליון עיניים להתרגשות שיצטרך לזייף עבור גדוד נוסף של סטודנטים להוטים, שכל אחד ואחת מהם ודאי משוכנעים שיום יבוא והם יכתבו — או אולי כבר כתבו — את הרומן האמריקני הגדול.

יותר מכול, הוא לא ציפה בכיליון עיניים להעמדת הפנים שהוא עצמו עדיין סופר, לא כל שכן סופר גדול.

אין צורך לומר, שג'ייק לא הכין דבר לקראת הסמסטר העתיד להיפתח בסימפוזיון ריפלי. הוא לא הכיר ולו פסיק באף אחד מעמודי הדוגמאות המונחים בתיקיות העבות עד כאב. כשהתחיל לעבוד בריפלי, שיכנע את עצמו ש"מורה גדול" הוא תוספת ראויה־לשבח ל"סופר גדול", והעניק לדוגמאות הכתיבה של החבר'ה האלה, שהשקיעו כסף רב כדי ללמוד אצלו, תשומת לב ממוקדת מאוד. אבל התיקיות ששלף מילקוטו עכשיו, תיקיות שהיה צריך להתחיל לקרוא לפני שבועות כשהגיעו מרות' סטוּיבֶּן (המנהלת האדמיניסטרטיבית המרירה מאוד של התוכנית), עשו את המסע מתיבת הדואר החשוב אל ילקוט העור בלי שנאלצו לשאת אפילו את ההשפלה שבפתיחתן, לא כל שכן בחינתן האינטימית. ג'ייק הביט בהן בשנאה עכשיו, כאילו הן עצמן אחראיות לדחיינות שלו, ולערב הנורא שציפה לו עקב כך.

כי אחרי הכול, מה כבר היה צריך לדעת על האנשים שחייהם הפרטיים כלולים בתיקיות, שברגעים אלה ממש הלכו ונקבצו אל צפון ורמונט, ואל חדרי הסמינרים הסטריליים בבניין ריצ'רד פנג, ולמשרד הזה ממש, ברגע שיתחילו מפגשי האחד־על־אחד בעוד ימים אחדים? הסטודנטים המסוימים האלה, המתלמדים הנלהבים האלה, יהיו בלתי מובחנים בעליל ממקביליהם הקודמים בריפלי: אנשי מקצוע באמצע הקריירה, ששיכנעו את עצמם שהם יכולים להפיק מתחת ידם הרפתקאות בסגנון קלייב קאסלר, או אימהות שכתבו בלוגים על ילדיהן ולא ראו סיבה לכך שאלה לא יזַכּוּ אותן בפינה קבועה בבוקר טוב אמריקה, או פנסיונרים טריים ש"חוזרים לכתיבה" (סמוכים ובטוחים שהכתיבה חיכתה להם?). גרועים מכול היו אלה שהזכירו לג'ייק את עצמו: "מחברים ספרותיים", רציניים עד אימה, בוערים מכעס ותרעומת כלפי כל מי שהגיע ליעד לפניהם. את הקלייב קאסלרים והאימהות הבלוגריות אולי עוד יהיה אפשר לשכנע שג'ייק מפורסם, או לפחות סופר צעיר (עכשיו "די צעיר") "נחשב מאוד", אבל את הדיוויד פוסטר וולאסים והדונה טארטיות שבלי ספק מצויים בערימת התיקיות? לא כל כך. הקבוצה הזאת תהיה מודעת עד כאב לעובדה, שג'ייקוב פינץ' בונר פיקשש את הניסיון המוקדם שלו, לא הצליח להוציא מתחת ידיו רומן שני טוב מספיק או שמץ כלשהו של רומן שלישי, ונשלח לפורגטוריום המיוחד השמור לסופרים מבטיחים־לשעבר, שרק מעטים חוזרים ממנו. (למעשה, אין זה נכון שג'ייק לא הוציא תחת ידיו רומן שלישי, ואפילו רביעי, אבל כתבי היד האלה שחיבורם המשותף כילה כמעט חמש שנים מחייו, נדחו בידי אוסף מרהיב של מוציאים לאור בסדר יורד של יוקרה, החל במו"ל המסורתי של המצאת הפליאה, עבור בהוצאה האוניברסיטאית המכובדת שהוציאה לאור את ספרו השני, הדהודים, וכלה בתחרויות הרבות מספור בין מו"לים קטנים המתפרסמות בדף האחורי של המגזין Poets & Writers, שעל הזכות להשתתף בהן הוציא הון קטן, ואין צורך לומר שלא זכה באף אחת מהן. (למעשה, בהינתן העובדות המדכאות הללו, הוא העדיף שהסטודנטים יאמינו שהוא עדיין נאבק לטוות את הרומן המיתי הכביר השני שלו.)

גם בלי לקרוא את העבודות של הסטודנטים החדשים, הוא הרגיש שהוא כבר מכיר אותם בצורה אינטימית לא פחות משהכיר את מקביליהם הקודמים, כלומר יותר מכפי שרצה להכיר. הוא ידע, למשל, שהם הרבה פחות מוכשרים מכפי שהם חושבים, או אפילו גרועים בדיוק כפי שהם חוששים בסתר לבם. הוא ידע שהם רוצים ממנו דברים שאין לו שום כישורים לתת, ושאסור היה לו להעמיד פנים שיש ברשותו מלכתחילה. הוא גם ידע שכל אחת ואחד מהם עתידים להיכשל, והוא ידע שכשישאיר אותם מאחוריו בסוף הפרק בן שלושת השבועות, הם ייעלמו מחייו, והוא לעולם לא יחשוב עליהם שוב. ולמעשה, זה בדיוק מה שרצה מהם.

אבל קודם כול היה עליו לשחק את הפנטזיה ה"ריפלית" שלפיה כולם, "סטודנטים" ו"מורים" כאחד, אמנים עמיתים, כל אחד מהם בעל קול ייחודי וסיפור יחיד במינו לספר באמצעותו, וכל אחד ראוי באותה המידה להיקרא באותו השם המאגי: סופר.

השעה היתה אחרי שבע, והגשם הוסיף לרדת. כשיפגוש את תלמידיו החדשים למחרת באירוע קבלת הפנים, יהיה עליו להיות כולו חיוכים, כולו עידוד אישי ושופע הנחיה נוצצת במידה כזאת, שכל אחד מן החניכים החדשים בסימפוזיון המ"א באמנויות היפות בריפלי יוכל להאמין, שהמחבר ה"כישרוני" (פילדלפיה אינקוויירר) וה"מבטיח" (בוסטון גלוֹבּ) של המצאת הפליאה מוכן להנחותו אישית אל שנגרילת התהילה הספרותית.

למרבה הצער, השביל היחיד מכאן לשם עובר דרך שתים־עשרה התיקיות.

הוא הדליק את מנורת השולחן התקנית של ריצ'רד פנג והתיישב על הכיסא המשרדי התקני של ריצ'רד פנג, שפלט חריקה רמה בתוך כך, והעביר רגע ארוך כשהוא עוקב בעיניו אחרי קו לכלוך על קיר הבלוקים מחוץ לדלת המשרד, כדי לדחות ממש עד הרגע האחרון שבאפשר את תחילתו של הערב הלא־נעים להפליא שעתיד להתחיל.

כמה פעמים בהביטו לאחור על הערב הזה, הערב האחרון־ממש של תקופה שהוא עתיד לראות בה את ה"לפני", יצטער שטעה בצורה כל כך מוחלטת ופטאלית? כמה פעמים, למרות המזל הטוב להדהים שעתיד לקבל את דחיפתו הראשונה מאחת התיקיות האלה, יצטער שלא שב ויצא מהמשרד הסטרילי הזה, שב על עקבותיו שהותירו את הבוץ לאורך המסדרון, חזר למכוניתו ונסע כל השעות בחזרה לניו יורק ואל כישלונו הפרטי הרגיל? פעמים רבות מדי, אבל מה הטעם? כבר מאוחר מדי לשם כך.