העסקה המפתה של היווני

בערב הקודם

לוק ח'נאקיס הרים מבט חטוף, לעבר בניין המחסנים הויקטוריאני שהוסב לבית דירות אופנתי, בדוקלנדס, איזור המעגנים העתיק של לונדון. הוא הגיע לשם מהסיטי, הישר מהפגישה האחרונה שהיתה לו, עם סוכן הבורסה שלו – הפגישה שנדרשו לו עשר שנים קשות ומפרכות להשיגה. וכעת, סוף-סוף – ת'י מוּ! – סוף-סוף, הוא השיג את מה שהיה תמיד מבוקשו.

רגשות פילחו את ליבו, חזק ובלי שום רחמים. סוף-סוף, הוא מצליח לסגור את אצבעותיו באחיזת מוות, סביב הצוואר של אויבו.

עין תחת עין. חיים תמורת חיים.

אבותיו לא היו מראים שום שמץ של היסוס, בבואם להפוך את האמת המרה הזאת לעובדה מוגמרת. פיו של לוק התעקם, בהיכנסו אל הבניין. כי בימינו הנאורים יותר, חייבות להיות דרכים אחרות להשית צדק אכזר על אלו שראויים לכך. וכעת – הערב – צדק יושת סוף-סוף על האויב שלו.

בתוך עשרים וארבע שעות, האיש יהיה הרוס לחלוטין.

מרוסק מבחינה פיננסית. אבוד.

ההתעקמות של פיו הפכה לחיוך. חיוך פראי.

הוא עלה בגרם המהדהד של מדרגות המתכת, אל הדירה בקומה הגבוהה ביותר, ממנה הוא כבר שמע את הדי הלמות המוזיקה, שגירשו כל מחשבה אחרת מראשו.

זה מה שעניין אותו, כרגע.

ההתחלה של חייו החדשים...

טליה נעצרה בלובי הכניסה של דירת הלופט, היססה לרגע. האם היא באמת צריכה לצלול אל תוך המסיבה הזאת, שמתנהלת כאן בפנים? ואז, היא חישלה את האומץ שלה.

אני זקוקה לזה.

הלילה, לפחות, למשך מספר שעות, היא תלך לגמרי לאיבוד. תשכח את כל הלחצים של חייה – לחצים, שנראה כאילו רק הולכים וגוברים כל הזמן.

היא נאנחה חרש. היא ידעה למה. עצביה של אימהּ המסכנה היו מרוטים עוד יותר מתמיד, ומזגו הזועף תמיד של אביה היה עוד יותר זועף, בחודשים האחרונים הללו. למה בדיוק, לא היה לטליה שום מושג, והיא גם לא רצתה לדעת. היא הקדישה את כל האנרגיה שלה, לניסיון להרגיע את אימהּ הלחוצה ולפייס את אביה השתלטן, כדי למנוע אותו מלהתנפל על אימהּ.

זה היה מלחיץ ושוחק, אך לא היתה לה שום ברירה, כך היא חשבה במרירות, בהיעצרה על סף הכניסה למסיבה. שום ברירה, אלא לעשות את מה שאביה מצפה ממנה לעשות, או שאימהּ תהיה זאת שתשלם את המחיר, של נוקשותו האכזרית ומצב רוחו הקודר.

אז אני צריכה להמשיך להיות נטשה גרנטהאם, הבת הייצוגית של איל הנדל"ן המצליח מאוד, ג'ראלד גרנטהאם, מגרנטהאם מקרקעין. אני צריכה להיות חלק מהתדמית שהוא מציג ברבים, לצד אשתו האלגנטית, האופנתית, בית המידות הענק שלו בריברסייד, על גדות התמזה, והווילה העוד יותר גדולה שיש לו במרבייה, ספרד. וגם שלל דירות הפאר שלו, בכל רחבי תבל, וצי המכוניות היוקרתיות, והיאכטה ומטוס הסילון הפרטי. כל זה, כדי שאחרים יוכלו לקנא בהצלחה ובעושר ובהישגים שלו.

זה היה כל מה שמעניין את אבא שלה – ההצלחה והתדמית שלו. בטח שלא אשתו או הבת שלו.

מה שממש עלוב, חשבה טליה לעצמה בעצב, זה שבעוד שהיא מודעת לאמת העגומה הזאת, אימהּ מתעקשת להאמין בבדיה, של המסירות שלו כלפיהן. היא לא מפסיקה להמציא לו תירוצים – הלחץ בעבודה, הדרישות העצומות של העסק שהוא מנהל, הוא עושה הכול רק בשבילן. אבל טליה ידעה שאביה מסור אך ורק לבן-אדם אחד בלבד: לו לעצמו.

היא ואימהּ הן רק רכוש מבחינתו – עזרים, שנועדו לגרום לו להיראות טוב. אימהּ, מקסין, קיבלה את היותה אשת חברה זוהרת ומארחת למופת, בעוד שטליה נועדה להיות הבת הייצוגית המסורה, שתעבוד אצלו כמעצבת פנים, תפקח על שיפוצי הנכסים שהוא רוכש, על פי ההנחיות שלו, ותהיה זמינה תמיד לאירועים החברתיים האינסופיים, שבהן היא נדרשת להשתתף. בתמורה היא זכאית להתגורר, ללא תשלום של שכר דירה, באחת הדירות הרבות שיש לו בלונדון, עם קצבת מחיה, שתכסה את ההוצאות שלה על רכישת גרדרובה ראויה.

עיניה של טליה האפילו שוב. העולם ראה בה רק נסיכה מפונקת, בתו היקרה של אבא שלה – אבל המציאות שונה לחלוטין. היא רק כלי משחק, במאבק העוצמה חסר הרחמים שבו אביה מצטיין כל כך, והוא מנהל כל פן של חייה באגרוף ברזל.

כל פרק זמן, שבו עלה בידה להשתחרר מתביעותיו, היה רב ערך בעיניה. כמו הערב. בהחלטה של רגע, מה שהיה מאוד לא אופייני לה, היא נענתה להזמנה אגבית, שקיבלה ממישהו שהכירה בעולם של מעצבי הפנים, לבוא למסיבה הזאת. זאת לא היתה הסצנה הרגילה שלה, בשום פנים. בדרך כלל, בערבים החופשיים הנדירים שהיו לה, היא נהגה להישאר בבית, או לפעמים לצאת לאיזה קונצרט או הצגה בתיאטרון, לבד או עם אחת מחברותיה.

אף פעם לא עם גבר.

היא לא יצאה, מעולם, עם אף אחד. רק פעם אחת, היא הרשתה לעצמה להיכנס למין רומן, בתחילת שנות העשרים שלה, אבל אביה השתמש מיד בכל ההשפעה שלו, ללא שום רחמים, כדי להרוס את הקריירה של הבחור הצעיר, ועוד סיפר לטליה לאחר מכן, מה הוא עולל. היא למדה את הלקח שלה.

כעת, בגיל עשרים ושש, קשה היה להשלים עם כך שלעולם לא תוכל לתת לעצמה לנהל עוד מערכת יחסים, על פי בחירתה. מסביב לה, כל החוגגים במסיבה שוחחו ביניהם, רקדו, פלירטטו, התחילו זה עם זה. היא נמלאה תחושה של קוצר רוח.

כמה זמן, אצליח לסבול את חיי כמות שהם?

מעולם לא נראה כלוב הזהב שבו היא חיה, יותר בלתי נסבל. מעולם היא לא הרגישה כה לכודה, כה חנוקה. מעולם, רצונה להימלט לא היה נואש כל כך.

והערב, חי אלוהים, היא תימלט מהכלוב שלה. היא תניח לעצמה להיבלע במסיבה הזאת, היא תרקוד עד שיכרון חושים. אימהּ נמצאת בבית הגדול שעל גדות התמזה, אביה בחו"ל – עם אחת המאהבות שלו, כפי הנראה.

ככל שהוא יאריך להישאר הרחק מפה, כך יהיה עדיף!

היא לקחה נשימה עמוקה וצללה קדימה. מבעד להמון, הרחק בצידו השני של החלל הענקי, מתחת לקורות המתכת העבות של תקרת הלופט, ולעמודי הפלדה שהפרידו חלקים של החלל, היא הבחינה בבר גדול ומאובזר היטב.

בעשותה את דרכה לכיוונו, כשהיא נלחצת בין האנשים הצפופים, היא יכלה לחוש במבט של גבר שליווה אותה. זאת היתה תחושה מוכרת – לאורך כל חייה, היא ידעה ששיערה הערמוני המרהיב, עיניה החומות ותוי פניה המעודנים עם עור הפורצלן המתוח עליהם, היו חלק מהתדמית שאביה רצה שהיא תציג בפני כל העולם, שתדבר בשבחו, בזכות העובדה שיש לו בת ייצוגית יפה כל כך, שאותה הוא יכול להציג לראווה.

בדרך כלל, היא התלבשה על פי ההנחיות שלו, בחליפות ושמלות שהיו מקושקשות מדי לטעמה. אבל הערב, היא מרדה בכללים שלו. היא העניקה לעצמה ניד ראש קטן, הרגישה איך שיערה הארוך משתחרר מהתסרוקת האסופה הרגילה שלה וצונח מטה על גבה החשוף, משני צידי פניה. היא השתמשה ביותר איפור מאשר בדרך כלל, כדי להדגיש את עיניה, את עצמות לחייה; את שפתיה מרחה בשפתון אדום עשיר.

שמלת הסטרפלס שהיא לבשה, בצבע בורגונדי כהה – שהיתה קצרה מהשמלות שהיא לובשת בדרך כלל, והרבה יותר צמודה – נרכשה בהחלטה ספונטנית, אחר הצוהריים, בבוטיק יד שנייה של מעצב, שהיה חביב עליה מפני שאפשר לה להוציא מההקצבה שלה פחות מכפי שעלה בדעתו של אביה, כך שלאט-לאט היא תוכל לחסוך לעצמה איזה סכום בחשבון הבנק שלה, שלא יהיה נתון לשליטתו. רק למקרה שיום אחד, היא תוכל לעשות מעשה ולהימלט מהכלוב...

היא גירשה ממוחה את המחשבה המפתה הזאת, כשהיא אומרת לעצמה שזה סתם עוד חלום, והתמקדה במאמץ להגיע אל הבר. היא הרגישה איך ירכיה מתנודדות, בצעדה קדימה על עקבים מגרדי שחקים של שנים-עשר סנטימטרים. בהגיעה אל הבר, היא נעצרה, הניחה את פרקי ידיה, עם כל הצמידים המקשטים אותם, על המשטח האפלולי. היא רצתה לשתות. לא להשתכר, אבל פשוט לסמן לעצמה שהלילה, היא הולכת לעשות מה שהיא רוצה. הולכת להשתחרר טיפה. להסיר מעליה קצת מהעול המוחץ של חייה.

לחיות קצת למען עצמה, לשם שינוי.

"שפריץ של יין לבן, בבקשה," היא אמרה וחייכה אל המוזג.

"וסלו-ג'ין בשבילי, בבקשה, אם אפשר."

הקול שדיבר מאחוריה היה עמוק, עם שמץ של מבטא. היא מצאה את עצמה מסתובבת – ואז קופאת במקומה.

הגבר שניצב מאחוריה היה גבוה – לפחות מטר שמונים ומשהו – ושלא מרצונה, טליה חשה איך עיניה נפערות, בהערכה נשית בוטה. זאת היתה תגובה מוחשית, אינסטינקטיבית, למה שראתה מולה.

שיער כהה, עיניים כהות, סנטר קשוח, אף חד ופה שנראה כאילו פוסל באבן, כתפיים רחבות, חזה רחב ומותניים צרים, רגלים ארוכות, ארוכות מאוד...

מבטו של האיש עבר מהמוזג אליה, ותגובה עוד יותר מוחשית הציפה אותה מיד. במבט הבוחן של עיניו, היא ראתה מיד – ממש הרגישה – שהוא אוהב את מה שהוא רואה, ולא עושה שום מאמץ להסתיר את זה. הוא הניח לעיניו הכהות, עם רסיסי הזהב הפזורים באישוניהן, להשתהות עליה, כמעט כאילו זאת זכותו המלאה, והיא הרגישה את הרעד שהתעורר בה בתגובה, שהיה מדהים בעוצמתו.

זה היה כאילו ידע שהיא תקבל בברכה, את הערכתו הבוטה להופעתה החיצונית. כאילו ידע, שהיא תשיב לו בצורה דומה. כאילו לא היה לו שום מושג, שהיא בתו של ג'ראלד גרנטהאם, שאף פעם אינה חופשית להיענות לדחפים הספונטניים שלה, יהיו אשר יהיו. לכל מה שגבר מסוגו עשוי לעורר בקרבה...

היא חשה את הרטט המשונה שחלף בה, הבזק של חום, שטס במעלה גופה – לו היא נעשתה פתאום מאוד מודעת, תחת מבטו האומד של האיש. היא היתה מודעת לגאות של שדיה, להתעקלות של ירכיה, למרחבי כתפיה וצווארה החשופים למבטו, ולצניחה המופקרת של שיערה במורד גבה החשוף.

היא חשה איך נשימתה נעצרת – גם מרוב ההלם, על תגובתה הבלתי נשלטת, וגם בהיענות לאופן בו הגבר הזה הביט בה. היא ידעה שאישוניה התרחבו במסגרת תגובתה המיידית העזה למשיכה הפיזית העזה שלו, ושאין דבר שהיא יכולה לעשות, כדי להסתיר את זה.

מה קורה פה?

המילים נצרבו בתודעתה. זה לא דמה לשום דבר שחוותה אי-פעם! אפילו לא למה שהיה לה, עם המאהב היחיד שכן היה לה בחייה.

היא ראתה איך הוא השלים את הסקירה שלה, ואיך ידו נשלחת לפנים, כדי לסגור על הכוס שהונחה לפניו, עם אגלי המים שיצר הקרח שבתוכה. הוא הרים אותה אל פיו בנחת.

"לערב, שהפך לפתע מעניין הרבה יותר," הוא בירך, בהרימו את כוסו לעברה.

הניצוץ האפל בעיניו העיד על כוונתו, והמתיחה של זוויות שפתיו העידה על הסיפוק הממלא אותו.

לחלקיק שנייה, טליה חשה איך משהו בתוכה מתהדק בכוח – מין תחושה חלולה, שחדרה עד לליבה שלה ומנעה ממנה כל אפשרות להתנתק מהאחיזה המרתקת של עיניו.

הו, אלוהים, מה הוא עשה, שגרם לי להגיב בצורה שכזאת?

במאמץ אחרון, היא השתלטה על הבעת פניה, ובהימנעה מלהשיב על הברכה שלו – מה שהיה ממילא בלתי אפשרי, בהיותה כה המומה, עד שלא היה לה די אוויר כדי לדבר – היא שלחה את ידה אל כוס היין שלה, שהונחה אף היא על הבר. האם הרמת הכוס אל פיה גרמה לידה לרעוד טיפה? או שמא היתה זאת ההשפעה המושהית, של המבט האומד הזה?

היא לקחה לגימה מהשפריץ שלה – גדולה מכפי שהתכוונה לקחת. אבל היא חשה שהיא זקוקה לה. נואשות.

היא קלטה שהאיש מושיט את ידו הפנויה לכיוונה. הוא היה לבוש במכנסיים כהים ובחולצה לבנה, שנראתה פשוטה במידה מטעה, למרות שהיא יכלה לראות שנתפרה על ידי חייט יוקרתי. החולצה לא היתה מכופתרת עד למעלה, חפתיה היו מקופלים, וחשפו את פרקי זרועותיו השזופים, שעל אחד מהם הוא ענד שעון, שהיא זיהתה כיוקרתי ויקר מאוד. אפילו האנשים שנוהגים ללכת למסיבות אופנתיות, נוצצות, כמו זאת, לא יכולים להרשות לעצמם לרכוש שעון יקר שכזה, בקלות.

העיניים הכהות עדיין נחו עליה. הניצוץ כבר נעלם מהן, וכעת היתה במבטו רק תהייה.

"לוק," הוא אמר, כשידו עדיין מושטת לפנים.

היה ברור שהוא ממתין לה, שתנהג כמוהו ותציג את עצמה, והוא נראה מאוד בטוח, שכך אכן תעשה.

כאילו מרצונה החופשי, טליה חשה איך ידה מתרוממת ונוטלת את ידו. היא חשה את הקרירות של אצבעותיו, את עוצמתן. היא הרגישה כאילו איזו דלת נפתחה – דלת שקוראת ומזמינה אותה, מפתה אותה.

"טליה." היא חייכה.

באופן מכוון בהחלט, היא השתמשה בשם שאימצה לעצמה. אביה התעקש תמיד לקרוא לה נטשה, במקום שמה הרשמי – נטליה, השם שאימהּ העדיפה. אבל "טליה" לא היה השם של בתו האסירה-המסורה של אביה, וגם לא של הבת המגוננת של אימהּ. "טליה" היתה היא עצמה – והערב... הו, הערב, היתה לה הזדמנות קצרה, נדירה, להיות היא עצמה, כך שזה נראה ממש מתאים.

"טליה..."

היא שמעה את שמה מהדהד, באופן שגרם לו איכשהו להישמע יותר אקזוטי, יותר חושני. לקולו הנמוך היה שמץ של מבטא, גוון שכאילו גרם לה לרטוט, באיזו מידה בלתי מורגשת.

הניצוץ האפל בעיניו שב והופנה אליה, עם ההתמתחות היודעת הזאת של שפתיו. הוא לקח לגימה משמעותית מכוסו, ואז הניח אותה על הבר והניח גם לאמת ידו להישען על המשטח. תנוחת גופו השתנתה, נעשתה יותר נינוחה.

אבל הוא לא היה נינוח. המחשבה הזאת הבזיקה בראשה. הוא היה כמו פנתר דרוך, שמנסה להבהיל את טרפו, לפני שיהיה מוכן לעוט עליו.

"אז, טליה, ספרי לי קצת על עצמך."

ההזמנה היתה כה אגבית, סתם מהלך שנועד להאריך את השיחה. שיחה שהיתה מבוססת – כפי שהיא הרגישה בצורה כה מחשמלת – לא על מי שהם, אלא על המתח הזורם ביניהם.

היא השתהתה לרגע, לקחה עוד לגימה של יין. האם ללכת עם זה, בהתחשב בהשפעה הפיזית העזה שיש לאיש הזה עליה? בגלל ההשפעה הזאת?

אך בעודה מהססת, מתלבטת בין הזהירות הרגילה שלה לבין החופש המפתה הזה, אשר הבליח מול עיניה, הא שמעה את קולה עונה לו. "אני מעצבת פנים," היא אמרה.

קולו היה מרוסן למדי, היא שמחה לשמוע, מה שהיה מנוגד כל כך למה שהרגישה באותו הרגע. היא לקחה עוד לגימה. היא ראתה אותו מרים גבה אחת תוהה, במחווה זעירה שכללה את החלל החשוף שמסביבם.

"המקום הזה, למשל?" הוא שאל.

היא נדה בראשה. "לא, זה ממש לא הסגנון שלי!"

היא הביטה סביב, על קירות הלבֵנים החשופות, קורות הפלדה התעשיתיות לרוחב החלל גבה-התקרות, רצפות העץ המשומש והספוטים שהאירו את יצירות האמנות המודרנית על הקירות.

עיניה האפילו לרגע. למרות שהחלל המאוד מודרני הזה לא היה לטעמה, למען האמת, את טעמה האמיתי, היא לא הורשתה לבטא מעולם. אביה הכתיב לה בדיוק מה הוא רוצה לעשות: להציג חללים ראוותניים, שנראים כאילו עלו הרבה מאוד כסף. והיא היתה אמורה לעצב אותם בהוצאה מינימלית, כדי למקסם את הרווחים של אביה, בבואו למכור אותם.

היא שנאה כל מה שהיא עיצבה, בשביל אביה.

"לא!"

היא לא רצתה לחשוב על אביה כעת, לא רצתה לחשוב על שום דבר, שקשור לכלא בו חייה מתנהלים. לא כשהאיש המדהים הזה ממקד בה את מבטו, גורם לדופק שלה להאיץ, גורם לעיניה לרצות רק להביט בו, ללגום את מראהו לתוכן...

"מה בנוגע אליך?" היא שמעה את עצמה שואלת, בעודה סופגת את האופן בו המשטחים של פניו מדגישים את יפי המראה שלו, את האופן בו עיניו הכהות תואמות את רעמת שיערו – סופגת כל פרט שקשור אל המראה שלו... הכול.

הוא משך קלות בכתפו. "השקעות," הוא השיב.

הוא אמר את המילה כלאחר יד, אבל היה משהו בגוון של קולו, שהיה חד וקשה כמו להב של סכין. עיניה של טליה מצמצו בחוסר ודאות.

"אתה חייב להיות מאוד מוצלח בתחום," היא ציינה, ועיניה החליקו לעבר השעון היקר, שהיה ענוד על פרק ידו.

הוא ראה אותה מביטה בשעון. "מתנה שקניתי לעצמי, היום," הוא אמר ביובש.

"מתנה נאה מאוד!" מלמלה טליה, עוד יותר ביובש. "זה יום ההולדת שלך?"

"עוד יותר מזה," הוא השיב ולקח עוד לגימה הגונה מהמשקה שלו. "בדיוק השגתי משהו, שעליו עבדתי במשך למעלה מעשר שנים, וזה עומד להיות רגע מתוק ביותר."

שוב הופיעה הנימה הקשה הזאת בקולו, אך הפעם היא היתה עוד יותר מורגשת. כמעט... מעוררת חשש.

לא בן-אדם שכדאי להסתכסך איתו.

"נשמע, כאילו אתה אדם נחוש מאוד," היא שמעה את עצמה אומרת.

פניו התאבנו. "נחוש? הו, כן..." לרגע אחד, הוא נראה כאילו הוא מביט למרחקים, ואז, בבת אחת, מבטו שב והתמקד בה. "אז מה מביא אותך לפה הערב, טליה?"

הנימה המדאיגה נעלמה מקולו וכעת נותרה בו רק... הזמנה. הזמנה גם בהשתפלות של ריסיו, בהירגעות המזערית אך המאוד מורגשת של יציבת גופו, בלקחו לעצמו לגימה נוספת.

היא משכה בכתפיה. "מה בכלל מביא אנשים למסיבות?" היא השיבה.

ריסיו שבו והתרוממו, כאילו תשובתה שעשעה אותו. "את רוצה שאענה על זה?" הוא התגרה.

התשובה היתה תלויה ביניהם, מבלי שבוטאה במילים. הסיבה שאנשים רבים כל כך באים למסיבות, היא כדי לראות ולהיראות. וגם למצוא לעצמם בני זוג...

היא הגיבה בניד ראש קטן, והשפילה אותו קמעה כדי לקחת לגימה מהכוס שלה. ואז, כאילו היין העניק לה אומץ, הציצה שוב לכיוונו. "האם בשביל זה, אתה נמצא פה?"

הפעם ריסיו לא הושפלו. הפעם, מבטו נותר נעוץ בה ישירות. "יכול להיות," הוא מלמל.

מבטו השתהה, הבהיר לה למה בדיוק אמר את זה. היא חשה את הלהט מתפשט בקרבה. להט שלא היתה רגילה לו. להט שהיה עלול לשרוף אותה.

זה מתקדם מהר מדי! מוטב שאקח איזה צעד אחורה, אלך להסתובב בין שאר האנשים...

אבל הוא שוב דיבר, רוקן את כוסו והניח אותה בחזרה על הדלפק. עיניו חלפו עליה, ובעשותן זאת, כל הזהירות שלה נמוגה. היא הרגישה איך הדופק שלה מאיץ, איך לחייה מתלהטות, איך שפתיה נפשקות. תחושה מסחררת של חופש – של מה שהחופש יכול להציע לה – פעמה בקרבה בחיוניות רבה. מה בדיוק היה לאיש הזה, היא לא ידעה. היא רק ידעה שמעולם, בכל ימי חייה, היא לא פגשה משהו כזה ולא חוותה השפעה, כמו זאת שהיתה לו עליה.

והיא לא יכלה – לא היתה מוכנה – להתנגד לה.

מה שזה לא יהיה שקורה לי, אני רוצה שזה ימשיך לקרות!

"אבל בדבר אחד, אני כן בטוח," היא שמעה אותו מוסיף ואומר, ושוב הופיע הניצוץ הזה בעיניו, שלימד אותה עד כמה הוא בטוח בדבר הזה. "הערב הזה, הוא ערב שדורש שמפניה!"

הוא הסתובב לעבר המוזג, ומיד הופיעו שני גביעים עבורם, מבעבעים בעדינות. טליה לקחה אחד, וחשה שוב את התחושה המסחררת הזאת בעורקיה.

"זאת הרמת כוסית, לכבוד 'הרגע המתוק ביותר' הזה שלך?" היא שאלה, בהרימה את הכוס שלה, וחיוך הבזיק כעת גם בעיניה, בעת שהן פגשו בתעוזה את עיניו.

לשנייה אחת ידו השתהתה, ואז הוא הרים את כוסו לעברה.

"לעוד יותר מזה," הוא אמר.

המסר היה ברור לחלוטין, והבהיר לה היטב מה עוד עומד להיות.

ובעיניה כבר עמדה התשובה, שהיא עמדה לתת לו...

לוק שכב, זרוע אחת כפופה מאחורי ראשו, השנייה סביב מותניה הצרים של טליה. שיערה הארוך עטף את חזהו ונשימתה היתה חמימה על כתפו, כשהיא נמה חבוקה בזרועותיו. אלוהים הטוב, מתי היה לו בחייו לילה שכזה?

זאת היתה שאלה חסרת כל טעם. אף אישה לא היתה מעולם כמו האישה הזאת!

מהרגע הראשון, ידעתי את זה.

מהרגע הראשון, כשהוא ראה אותה שם, ליד הבר, עם שיערה הנהדר, שגלש על גבה החשוף, גזרתה המרהיבה העטופה בשמלה האדומה הכהה הצמודה הזאת... והפנים שלה... הו, יופייה עוצר הנשימה היה כל כך דרמטי, כה מהמם, שזה פשוט עצר אותו על המקום.

תשוקה, מיידית ובהולה, התלקחה בקרבו – בתגובה פרימיטיבית ביותר, של גבר אל אישה, שנצרבה בתודעתו. מה שזה לא היה בנוגע אליה בדיוק, זה היה כמו אבן שואבת, זה משך אותו ישר אליה.

טליה.

אישה שהוא מכיר רק כמה שעות קצרות, אבל הצליחה להפוך לגמרי את חייו. את עולמו.

הוא חש איך זרועו מתהדקת סביבה ברכושנות. היה ברור לו מהרגע הראשון, שהוא רוצה אותה – שהיא, מכל הנשים שבעולם, היא האחת שתציין את תחילת חייו החדשים.

חיי הישנים תמו. השגתי את מה שהייתי צריך לעשות: המשימה שהוטלה עליי, ביום שבו אבי מת מרוב צער על מה שנלקח ממנו, והיום בו אימי מתה מלב שבור.

מחשבותיו פנו לכיוונים אפלים יותר, חתכו את השנים הקשות והשיבו אותו עד לרגע, שבו הוא נשבע לנקום על מה שקרה להוריו, מהם נלקח – נגזל – כל מה שהיה כל כך יקר להם.

המתח שזה גרם, הוא מה שהרג את אביו, והאיש שהיה אחראי לזה צחק בפניו של לוק כשהוא, בהיותו בקושי בן עשרים, נכנס בסערה אל משרדו, התפרץ מולו, רק כדי לראות את האיש הארור מצית לעצמו סיגר, באצבעותיו השמנות, ומורה לבריונים שלו להכות את לוק, בנו של הקורבן שלו, ולהשליכו אל הרחוב.

וכעת, האיש הרוס לחלוטין. אני לקחתי ממנו הכול, בדיוק כמו שהוא לקח הכול מהוריי. עכשיו הם יכולים, סוף-סוף, לנוח בשקט על משכבם.

וגם הוא עצמו ימצא מנוח כעת – ירגע מהמרדף האינסופי אחרי עוד ועוד כסף, עד שהיה לו די בשביל לחשל את הנשק, שמוטט סוף-סוף את אויבו.

כעת, כל חייו היו פרושים לפניו.

הוא שאל את עצמו מה לעשות בהם, אבל לפתע השתנתה הבעת פניו, התרככה.

בשנים הארוכות של צבירת הונו, של סגירת הרשת שלו סביב האויב שלו, היו לו רק רומנים חטופים, עם נשים שהיו מעוניינות רק בזה. רומנים שהיו רק הפוגות קצרות, מהחתירה האפלה והנחושה של חייו לעבר מטרתו. רומנים שלא האריכו ימים.

לא הייתי חופשי לעשות שום דבר אחר.

אבל כעת המשימה המתישה, הארוכה, שלו כבר הושלמה, ואין כבר שום דבר אשר יכול למנוע אותו מלמצוא לעצמו אישה, שתוכל לשנות את חייו, שתוכל להצטרף אליו במסעו לעבר העתיד הבהיר, שטוף השמש, אשר ממתין לו.

וכבר הוא מצא אותה! האינסטינקטים שלו אמרו לו, שהיא האחת.

הוא משך אותה קרוב יותר אליו, חיכך את שפתיו בלחייה, הרגיש כיצד היא מתחילה להתעורר בזרועותיו. והוא הרגיש שמשהו מתחיל להתעורר גם בו, התשוקה שבערה ביניהם – התשוקה שהם סיפקו בבהילות הדדית, אחרי שעזבו את המסיבה והוא הביא אותה לכאן, אל סוויטת המלון שלו.

הם אכלו ארוחה שהובאה על ידי שירות החדרים, שתו עוד קצת שמפניה. הם שוחחו, הוא לא היה מסוגל לומר על מה – הוא רק ידע שזה לא היה עליהם עצמם. הם דיברו בנינוחות וקרבה, צחקו בקלות טבעית ובספונטניות, כאילו הם מכירים זה את זה הרבה יותר, מכמה שעות קצרות.

והוא מצא אותה, באותו הערב שבו הוא נקם סוף-סוף על מה שקרה להוריו, בכך שהשיג את ההרס המוחלט של אויבו. הוא רצה שהלילה הזה יהיה מיוחד, כדי שיהווה ציון להתחלת חייו החדשים – חיים שהוא לא היה מסוגל ליצור לעצמו, עד עתה – וכעת הוא ידע איך בדיוק הוא רוצה שהחיים הנפלאים הללו ייראו.

הוא יבלה אותם עם האישה הזאת, ורק איתה...

הוא חש פליאה מטלטלת על הנס שקרה לו, במצאו אותה ברגע שכזה. הוא שב וחיכך את פיו בלחייה, ברוך ובחושניות, כשרגש ממלא אותו. היא נעה שוב בשנתה התשושה אחרי מיצוי התשוקה, זרועה התהדקה סביב מותניו, באופן אינסטינקטיבי. פיו נע מלחייה אל שפתיה הפשוקות, ריפרף מעליהן כמו נוצה רכה. הוא חש כיצד היא מתעוררת, בהעבירו את ידו מעל להתעגלות המתוקה של שדה, וחש את הפטמה מתרוממת אל כף ידו, והלהט המיני שלו גבר, העצים את הרגישות של בשרו. תשוקה גאתה בתוכו, והוא ידע שהוא רוצה לקחת אותה שוב – להילקח שוב על ידה.

נשיקתו העמיקה והיא נענתה לו, כשעיניה מעפעפות ונפקחות, מלאות פליאה ומלאות תשוקה. מלאות רעב, שהוא שמח בהחלט לחלוק עמה ולהשביע. גופו נע והתמקם מעליה, והוא לחש את שמה, ליטף את גופה הרך והדקיק, הפריד את ירכיה, בעת שזרועותיה נכרכו סביב גבו. גם היא לחשה את שמו כעת, כשהיא טובעת בנשיקותיו...

הפעם השנייה היתה מדהימה כמו הראשונה – וכמוה הגיעה אל שיאה, בעוצמה מטלטלת שסחפה את שניהם, באיחוד המושלם שמיזג את גופותיהם לגוף אחד. ולאחר מכן, כשלבבותיהם הולמים עדיין בכוח, נשימותיהם כבדות, הוא חיבק אותה אליו, וגופה רטט בעונג שהשתהה לאחר האקסטזה.

ביד שלא היתה לגמרי יציבה, הוא ליטף את שיערה והסיטו אחורה. הוא חייך אליה, ועיניו הבליחו ברוך. אבל בקולו היתה רצינות, מאחורי החיוך הזה. "ברור לך, שזה לא יכול להיות רק הלילה האחד הזה, נכון?"

עיניה חיפשו את עיניו. "איך זה יכול להיות משהו אחר?"

קולה היה מודאג, והוא היה חייב להרגיעה. "את לא קולטת כמה זה מיוחד? הלילה הזה הוא רק ההתחלה, של מה שיהיה לנו ביחד." הוא עט לנשיקה פתאומית על פיה. "בואי איתי, בואי איתי עוד היום – ישר מפה, כשיעלה הבוקר!"

לרגע, הופיע המבט המודאג הזה שוב בעיניה, ואז, כאילו שגורש משם בצורה מודעת, הוא נעלם.

"לאיפה?" היא קראה, בתערובת של הומור ורגש שהוא לא היה מסוגל להגדיר.

"לכל מקום, שאליו נרצה ללכת. תגידי שם של מקום, שבו את חפצה. כל מקום שהוא."

היא צחקה כעת, נדבקה בהתלהבותו. "לקאריביים!" היא הכריזה. "בחיים שלי לא הייתי שם!"

"סגור!" גם הוא צחק. "עכשיו, כל מה שנותר לך, זה רק לבחור את האי." הוא התגלגל על גבו, כרך זרוע אחת סביב כתפיה, והשנייה נחה לרוחב גופה. "יש שם אלף איים, לבחירתך – אנחנו נוכל לתור את כולם!"

הוא שמע שוב את צחוקה, ואז הוא כבר עירסל את לחייה בכף ידו.

"בואי איתי." קולו היה שונה כעת. רציני. טעון. "בואי איתי."

עיניו פגשו את עיניה, נאחזו בהן. היא עדיין בהתה בו, וההבעה המודאגת שבה וקיננה במבטה.

יכול להיות, שהיא לא מאמינה שהוא רציני? שאלו סתם דיבורים ריקים של לצון?

הוא הניע את ידו בעצלתיים על עור המשי של גופה וחש את ההידרכות של בטנה, תחת מגעו החושני. "תני לי לשכנע אותך," הוא אמר בקול צרוד.

רגש גאה בתוכו, רב עוצמה כמו התשוקה, שכבר הלכה והתעצמה בו שוב. מילים התהוו במוחו.

אני לא אאבד אותה – לא עכשיו. פשוט לא.

זאת היתה המחשבה המודעת האחרונה שלו, כשהתאווה ניצתה שוב ביניהם, וכילתה הכול בלהטה העז.

אני לא אאבד אותה...

לוק התעורר. משהו לא היה בסדר. משהו היה מאוד לא בסדר. הוא פשט את זרועו, אבל הרגיש רק סדינים קרים. עיניו נפקחו, נשלחו מיד לעבר דלת חדר האמבטיה הצמוד. הדלת היתה פתוחה, בלי אף אחד בפנים. עיניו סרקו את כל החדר.

טליה לא היתה בו.

גם התיק שלה, נעליה, הז'קט שלה ושמלתה לא היו בו כבר. לא היו בו גם תחתוניה, אותם הוא החליק מעל גופה המשתוקק, כשהכניס אותה למיטתו, כדי להשביע בה את רעבונו ולשנות לעד את כל חייו...

שום זכר לקיומה לא נותר.

מלבד הפתק, שהיה מונח על שולחן הכתיבה.

הוא קם, בפנים קודרים, וניגש לכיוונו. משהו התהדק בכוח סביב קרביו, כאילו שנחש חנק כרך את טבעותיו סביבו, כדי למחוץ אותו עד צאת נשימתו האחרונה.

לוק – אני חייבת ללכת.

לא רציתי להעיר אותך.

זה הכול. שום דבר נוסף. למשך רגע ארוך, הוא פשוט בהה בפתק, כשכל האוויר יוצא מתוך ריאותיו המעוכות. ואז, ללא מילים, הוא קימט את הפתק לכדור ושמט אותו לתוך הפח.

הוא ניגש אל חדר האמבטיה הצמוד, בסרבו לחוש רגש כלשהו.