הערב והבוקר

1 יום חמישי, 17 ביוני 997

קשה להישאר ער כל הלילה, כפי שגילה אדגר, גם בלילה החשוב ביותר של חייך.

הוא פרש את הגלימה שלו על הקנים שכיסו את הרצפה ונשכב עליה כעת כשהוא לבוש בטוניקת הצמר החומה שהגיעה לו עד הברכיים, מלבושו היחיד כל הקיץ, ביום וגם בלילה. בחודשי החורף נהג לעטוף את עצמו בגלימה ולשכב ליד האש. אבל עכשיו מזג האוויר היה חמים: בשבוע הבא יחגגו את אמצע הקיץ.

אדגר ידע את התאריכים על פה. רוב האנשים נועצו בכמרים, שהחזיקו בלוח השנה. אֶרמָן, אחיו הגדול של אדגר, אמר לו פעם: ״איך אתה יודע מתי חל חג הפסחא?״ והוא ענה לו: ״כי זה תמיד ביום ראשון הראשון שאחרי מילוא הירח הראשון שאחרי היום ה־21 של מרס, כמובן.״ זו הייתה טעות להוסיף את המילה ״כמובן״, משום שארמן נעץ אגרוף בבטנו על תשובתו העוקצנית. זה קרה לפני שנים, כשאדגר היה קטן. עכשיו הוא כבר היה בוגר. שלושה ימים לאחר אמצע הקיץ ימלאו לו שמונה־עשרה. אחיו כבר לא העזו להלום בו באגרופיהם.

הוא הניד את ראשו. מחשבות אקראיות חלפו במוחו וכמעט הרדימו אותו. הוא ניסה לשכב בתנוחה לא נוחה, כשראשו מונח על אגרופו, כדי לשמור על ערנות.

הוא תהה כמה זמן עוד ייאלץ לחכות.

הוא הסב את ראשו והביט סביבו לאורה המרצד של האח. ביתו נראה כמעט כמו כל הבתים בעיירה קוּמבּ: הקירות עשויים מקורות של עץ אלון, הגג מכוסה קש ורצפת האדמה הדחוסה מכוסה חלקית בקנים מגדות הנהר הסמוך. לא היו בבית חלונות. במרכזו של החדר היחיד עמד ריבוע של אבנים שהקיף את האח. מעל האש ניצב על שלוש רגליים מתקן תלייה לסירי בישול, ורגליו הארוכות הטילו צללים בצורת עכביש שריצדו על פנים הגג. אל קירות העץ שמסביב מוסמרו יתדות עץ לתליית בגדים, כלי בישול וגם כלי עבודה לבניית סירות.

אדגר התקשה לומר כמה זמן נותר עד לעלות השחר, כי ייתכן שנרדם, אולי אף יותר מפעם אחת. מוקדם יותר האזין בקשב לצלילי העיירה המתכוננת לשנת לילה: צמד שיכורים ששרו חמשיר גס, חילופי האשמות מרירים בין בעל לאישה שעלו מאחד הבתים הסמוכים, דלת שנטרקה וכלב שנבח, ומאי־שם בקרבת מקום גם בכייה של אישה. אבל כעת הוא לא שמע דבר פרט לרחש הקל של גלים שלחכו את החוף המוגן. הוא בהה ארוכות בדלת, בחיפוש אחר סימנים מסגירים של אור בחרכים שהקיפו אותה, אך לא ראה דבר מלבד עלטה. כנראה הירח נטה לשקוע, וזה אומר שהלילה קרב אל קיצו. או אולי השמיים מעוננים, ואז אין בידו לדעת דבר.

על הרצפה שמסביב נמו בני משפחתו, הם שכבו קרוב יותר אל הקירות והרחק מהעשן. פָּא ומָא שכבו גב אל גב. לפעמים הם היו מתעוררים באישון לילה, מתחבקים ומתלחששים ומתנועעים יחדיו, עד שבסוף הם צנחו לאחור כשהם מתנשמים בכבדות; אבל עכשיו הם ישנו שנת ישרים, ופָּא גם נחר. ארמן, האח הבכור וכעת בן עשרים, שכב קרוב לאדגר, ואילו אידבּוֹלד, האח האמצעי, היה שרוע בפינת החדר. אדגר שמע את נשימתם הקצובה, הרגועה.

לבסוף, נשמע דנדון פעמוני הכנסייה.

מנזר עמד בקצה המרוחק של העיירה. הנזירים פיתחו שיטה למדידת שעות הלילה: הם יצקו נרות שעווה עבים שנשרפו לאיטם, חרצו בהם חריצים וכך מנו את השעות שחלפו. שעה אחת לפני עלות השחר הם צלצלו בפעמון והעירו את חבריהם לתפילת השחרית.

אדגר המשיך לשכב ללא ניע עוד דקות ארוכות. הוא חשש שהפעמון העיר את מָא, שהייתה ידועה בשנתה הקלה. הוא הניח לה לשוב ולשקוע בשינה עמוקה, ורק אז קם לבסוף ממקומו.

הוא הרים בדממה את גלימתו, את נעליו ואת חגורתו, על הנדן והפגיון שהשתלשלו ממנה. הוא חצה את החדר יחף והקפיד שלא להיתקל בריהוט: שולחן אחד, שני שרפרפים וספסל. הדלת נפתחה חרישית: אדגר משח אתמול את צירי העץ בכמות נדיבה של שומן כבשים.

לו ניעור פתאום מי מבני משפחתו ופנה אליו, הוא התכוון לומר שהוא יוצא החוצה להשתין, בתקווה שלא יבחינו כי לקח עימו את נעליו ואת חגורתו.

אידבּוֹלד נהם. אדגר קפא במקומו. הייתכן שאחיו התעורר, או שמא השמיע קולות בשנתו? אדגר התקשה לומר. אבל אידבּוֹלד היה הפסיבי מבין כולם, זה שנמנע תמיד מלחולל מהומה, כמו פָּא. אדגר ידע שהוא לא יעשה בעיות.

הוא יצא החוצה וסגר אחריו את הדלת בזהירות רבה.

הירח אכן שקע, אך השמיים היו בהירים וקו החוף נצץ לאור הכוכבים. בין הבית שלו לעמוד הגאות הייתה המספנה. פָּא היה בונה סירות, ושלושת בניו עבדו לצידו. פָּא היה בעל מלאכה מיומן אבל איש עסקים גרוע, ולכן הייתה זו מָא שקיבלה את כל ההחלטות הכספיות, ובעיקר זו שביצעה את כל החישובים הסבוכים וקבעה איזה מחיר לדרוש עבור מלאכה מורכבת כמו בניית סירה או ספינה. בכל פעם שלקוח ניסה להתמקח, פָּא כמעט נכנע על נקלה, אבל מָא הכריחה אותו לעמוד על שלו.

אדגר העיף מבט בחצר המספנה, ותוך כדי כך קשר את שרוכי נעליו וחגר את חגורתו סביב מותניו. רק כלי שיט אחד עמד בחצר, בעיצומה של בנייה: סירה קטנה לחתירה במעלה הנהר. לצד הסירה נערמה ערמה גדולה של עצים יקרי ערך, לאחר שהגזעים נחצו לשניים או לארבעה, מוכנים ומזומנים לגילוף ולשיוף של חלקים כאלה ואחרים. בערך פעם בחודש נהגה המשפחה כולה להיכנס למעבה היער כדי לכרות עץ אלון בוגר. פָּא ואדגר היו הראשונים לחטוב את העץ, כשהם מניפים לסירוגין גרזינים ארוכי־ידית וחותכים טריז מדויק מחלקו התחתון של גזע העץ. ואז הם היו נחים, שעה שארמן ואידבּוֹלד החליפו אותם. לאחר שנפל, הם נהגו לכרות את ענפיו של העץ והניחו לגזע לצוף במורד הנהר עד לקוּמבּ. הם נאלצו לשלם, כמובן: היער היה נחלתו של תֵיין ויגֶלם, שגבה שכירות מרוב תושבי קוּמבּ, והוא דרש תריסר פרוטות כסף עבור כל עץ.

נוסף על ערמת העצים, היו בחצר חבית של זפת, סליל ארוך של חבל ואבן משחזת. על כל אלה שמר גְרֶנדֶל, המסטיף הקשור בחבל, כלב שחור עם חוטם אפור, זקן מכדי להסב פגיעה של ממש לגנבים, אבל עדיין מסוגל לנבוח לאות אזעקה. גרנדל שמר כעת על שתיקה, ורק צפה באדגר בסקרנות כשראשו מונח על כפותיו הקדמיות. אדגר כרע ברך וליטף את ראשו. ״היה שלום, כלב זקן,״ מלמל חרישית, וגרנדל כשכש בזנבו ולא טרח לקום.

בחצר היה גם כלי שיט אחד גמור, ואדגר ראה בו את הסירה הפרטית שלו. הוא בנה אותה בעצמו, על פי תוכנית מקורית שהתבססה על סירות הוויקינגים. אדגר מעולם לא ראה ויקינגים במו עיניו – הם לא פשטו על קוּמבּ בימי חייו – אבל שנתיים קודם לכן נשטפה אל החוף ספינה טרופה, ריקה ומפוחמת, כשפסלון הדרקון שבחרטומה מנופץ, ככל הנראה בגלל קרב. אדגר עמד משתאה אל מול יופייה המרוטש: קימוריה החינניים, חרטומה הארוך והעקלתוני והגוף הצנום שלה. הוא התרשם במיוחד מהשדרית הגדולה והבולטת שנמתחה לכל אורכה של הספינה, ושהעניקה לה – כפי שהבין בעצמו לאחר מחשבה מרובה – את היציבות שאפשרה לוויקינגים לצלוח את הים. סירתו של אדגר הייתה גרסה קטנה ופשוטה יותר, עם שני משוטים ומפרש קטן מרובע.

אדגר ידע שיש לו כישרון. כבר עתה היה בונה סירות מוצלח הרבה יותר מאחיו הבוגרים, וידע שבקרוב יתעלה גם על פָּא. הייתה לו יכולת אינטואיטיבית לשלב בין חלקים כך שייצרו יחדיו מבנה יציב. כבר לפני שנים שמע את פָּא אומר למָא: ״ארמן לומד לאט ואידבּוֹלד לומד מהר, אבל נדמה שאדגר מבין מה צריך לעשות עוד לפני שהמילים בוקעות מפי.״ וזה היה נכון. היו אנשים שיכלו לאחוז בכלי נגינה שמעולם לא ניגנו בו קודם, כמו חליל או לירה, ולהפיק מתוכו מנגינה תוך דקות ספורות. לאדגר היו אינסטינקטים דומים, אך לגבי ספינות, וגם בתים. הוא נהג לומר: ״הסירה הזאת תיטה ימינה,״ או: ״הגג הזה ידלוף,״ והוא תמיד צדק.

הוא שחרר כעת את חבלי הקשירה של סירתו ודחף אותה במדרון אל החוף. הרחש שהשמיע הגוף כשהשתפשף בחול נבלע בשאון הגלים שנשברו אל החוף.

צחקוק מתחנחן הקפיץ אותו. לאור הכוכבים, הבחין באישה ששכבה עירומה על החול ובגבר שהיה שרוע מעליה. אדגר ניחש שהוא מכיר אותם, אך פניהם הוסתרו כעת חלקית והוא מיהר להפנות את מבטו, כי לא רצה לזהותם. הוא ניחש שהפריע למפגש אסור. האישה נראתה צעירה, ואולי הגבר היה נשוי. אנשי הכמורה הטיפו נגד מעשים שכאלה, אבל בני העם לא תמיד שמרו על כל החוקים. אדגר התעלם מהזוג ודחף את סירתו לתוך המים.

הוא העיף מבט מעבר לכתפו, חש צביטה של חרטה למראה ביתו, ותהה אם אי פעם יראה אותו שוב. היה זה הבית היחיד שהכיר. רק משום שסיפרו לו על כך, הוא ידע שנולד בעיירה אחרת, אֶקסֶטֶר, שם עבד אביו בשירותו של בונה סירות מומחה; רק מאוחר יותר עזבה משפחתו את העיירה, כשאדגר היה עדיין תינוק, והתיישבה לבסוף בקוּמבּ, שבה הקים פָּא מספנה משלו בזכות הזמנה יחידה לסירת משוטים. אלא שאדגר לא זכר דבר מכל הסיפורים האלה. היה זה הבית היחיד שהכיר, ועכשיו הוא עזב אותו לעד.

המזל האיר לו פנים, והוא מצא תעסוקה במקום אחר. העסקים היו חלשים מאז שהוויקינגים חידשו את הפשיטות על חופי דרום אנגליה, כשאדגר היה רק בן תשע. המסחר והדיג הפכו מסוכנים, כל עוד היו הפולשים קרובים. רק האמיצים ביותר העזו לקנות סירות.

לאור הכוכבים ראה כעת רק שלוש ספינות שעגנו בנמל: שתי סירות של דייגי הרינג וספינת סוחר פרנקית. אל החוף נגררו קומץ כלי שיט קטנים עוד יותר, סירות נהר וחוף. הוא עצמו עזר לבנות אחת משתי סירות הדיג. אבל אפילו הוא זכר עידן אחר, כשתריסר ויותר ספינות עגנו בנמל בכל רגע נתון.

הוא חש בבריזה הרעננה שעלתה מדרום־מערב, הרוח השכיחה באזור. לסירה שבנה היה מפרש יחיד – וקטן מאוד, כי זה היה מצרך יקר: ארבע שנים תמימות נדרשו לאישה אחת כדי לתפור מפרש בגודל מלא עבור ספינה ששטה בימים. אבל נדמה היה שאין שום טעם לפרוש את המפרש כדי לשוט מרחק קצר אל צידו האחר של המפרץ. הוא החל לחתור במרץ ועשה זאת בלי שום קושי. כי אדגר היה שרירי להפליא, ממש כמו נפח. וכמוהו גם אביו ושני אחיו. לאורך כל שעות היום, שישה ימים בשבוע, הם עבדו עם גרזינים, מפסלות ומקדחות ועיצבו את קרשי עץ האלון שחברו יחדיו לגוף הסירות. זו הייתה עבודה מפרכת, כזו שחישלה גברים חסונים.

ליבו התרונן. הוא הצליח לחמוק. וכעת היה בדרכו אל האישה שאהב. הכוכבים נצצו מעל לראשו; החוף זהר בלבן; וכשהתרוממו משוטיו מתוך המים, הקצף שהתיזו לכל עבר הזכיר לו את שערה כשצנח על כתפיה.

שמה היה סוּנגיפוּ, או סוּני בקיצור, והיא הייתה מופלאה מכל הבחינות.

הוא ראה את המבנים שלאורך קו המים, רובם בתי מלאכה וחנויות של דייגים וסוחרים: נפחייה של פחח שיצר עבור בוני הסירות חלקי ברזל עמידים לחלודה; חצרו הארוכה של יצרן חבלים; והכבשן העצום של יצרן זפת, שנהג לזקק בולי עץ אורן ולייצר את הנוזל הדביק ששימש את בוני הסירות כדי לצפות את כלי השיט ולאטום אותם למים. העיירה נראתה תמיד גדולה יותר מכיוון הים: היא שימשה בית לכמה מאות תושבים, ורובם המכריע התפרנסו מהים, אם במישרין ואם בעקיפין.

כעת הפנה את מבטו אל יעדו שמעבר למפרץ. בעלטה שמסביבו, ידע שלא היה מצליח לראות את סוּני גם לו עמדה על החוף, אבל הוא גם ידע שהיא עדיין לא שם, מאחר שנדברו להיפגש עם שחר. ובכל זאת, הוא התקשה להתיק את עיניו מהמקום שבו אמורים היו להיפגש בקרוב.

סוּני הייתה בת עשרים ואחת, גדולה מאדגר בשלוש שנים ויותר. היא משכה את תשומת ליבו יום אחד, כשישב על החוף ובהה בספינה הוויקינגית הטרופה. הוא זיהה אותה, כמובן – הוא הכיר לפחות במראם את כל תושבי העיירה הקטנה – אך מעולם לא הקדיש לה תשומת לב קודם, וגם לא זכר דבר בנוגע למשפחתה. ״גם אתה נשטפת אל החוף, ביחד עם הספינה?״ שאלה. ״ישבת זמן רב ללא ניע, עד שחשבתי שגם אתה חלק מהסחופת.״ הוא הבין מייד שיש לו עסק עם צעירה בעלת מעוף, אם זה מה שעלה בדעתה לומר ללא שום הכנה מראש; אז הוא הסביר לה מדוע מרתקים אותו קווי המתאר של כלי השיט, כי הייתה לו תחושה שתבין לליבו. הם המשיכו לשוחח מעל לשעה, והוא התאהב.

רק אז סיפרה לו שהיא נשואה, אלא שכבר היה מאוחר מדי.

בעלה, סינֶריק, היה בן שלושים. היא הייתה רק בת ארבע־עשרה כשנישאה לו. לבעלה היה עדר קטן של פרות חולבות, וסוּני ניהלה את המחלבה. היא הייתה ממולחת, ובזכותה הרוויח בעלה סכומים נאים. לשניים לא היו ילדים.

אדגר גילה מהר מאוד שסוּני תיעבה את סינֶריק. מדי ערב, לאחר החליבה, הוא נהג ללכת לבית מרזח בשם 'המלחים' ולהשתכר כלוט. ובזמן שהוא בילה שם, הייתה סוּני חומקת אל היער ונפגשת עם אדגר.

אבל מהיום, הם כבר לא יצטרכו להסתתר. היום הם יברחו יחדיו; וליתר דיוק, יפליגו יחדיו. לאדגר הייתה הצעת עבודה, והוא מצא גם בית בכפר דייגים המרוחק כשמונים קילומטרים משם לאורך קו החוף. התמזל מזלו, והוא מצא בונה סירות שנזקק לעובד. לאדגר לא היה כסף משלו – מעולם לא היה לו כסף, כי מָא אמרה שאין לו שום צורך בכך – אבל כלי העבודה שלו נחו בתא סודי שבנה בסירה. הם התכוונו לפתוח בחיים חדשים.

וכשכולם יבינו שהשניים ברחו יחדיו, סינֶריק ירגיש חופשי להינשא מחדש. רעיה שברחה עם גבר אחר נחשבה כמי שמתגרשת מבעלה: בכנסייה אמנם לא ראו זאת בעין יפה, אבל זה היה המנהג המקובל. תוך כמה שבועות, הבטיחה לו סוּני, סינֶריק יצא אל אזור הכפר כדי למצוא משפחה ענייה מרודה, עם ילדה יפה כבת ארבע־עשרה. אדגר תהה מדוע טרח האיש לחפש לעצמו אישה: לדברי סוּני הוא כמעט לא גילה שום עניין במין. ״הוא אוהב שיש לו מישהי להתעמר בה,״ אמרה. ״הבעיה שלי הייתה שהתבגרתי מספיק כדי לבוז לו.״

סינֶריק לא ינסה לרדוף אחריהם, גם אם יגלה היכן התיישבו, ויש להניח שזה גם לא יקרה בעתיד הקרוב. ״גם אם אנחנו טועים, וגם אם סינֶריק ימצא אותנו, אני אכה אותו מכות נמרצות,״ הבטיח לה אדגר. ארשת פניה של סוּני גילתה לו שהיא רואה בזה התרברבות מטופשת, והוא ידע שהיא צודקת. הוא מיהר להוסיף ולומר: ״אבל סביר להניח שלא נגיע לזה.״

הוא הגיע כעת אל צידו האחר של המפרץ, העלה את הסירה אל החוף וקשר אותה לסלע גדול.

הוא שמע את מזמורי הנזירים בשעת התפילה. בקרבת מקום עמד המנזר, ובמרחק של כמה מאות מטרים ממנו היה ביתם של סינֶריק ושל סוּני.

הוא התיישב על החול, נעץ את מבטו בים האפל ובשמי הלילה, והמשיך לחשוב עליה. האם תצליח לחמוק מביתה באותה הקלות כמוהו? ומה אם סינֶריק יתעורר ויעצור אותה? עלולה להתפתח מריבה; והוא עלול להכות אותה. הוא נמלא דחף פתאומי לשנות את התוכנית, לקום ממקום מושבו על החוף ולרוץ אל ביתה כדי לעזור לה לברוח.

במאמץ ניכר, הוא הצליח לדכא את הדחף הזה. עדיף שתסתדר בלעדיו. סינֶריק בוודאי שקוע עמוק בשנת שיכורים, וסוּני תדע לנוע כמו חתולה. היא תכננה לעלות על יצועה כשהיא עונדת לצווארה על שרוך מעור את התכשיט היחיד שלה, תליון כסף עשוי מלאכת מחשבת. בשקיק שנתלה לה על חגורתה היא תכננה להחזיק את החוט והמחט השימושיים שלה, וגם את סרט הפשתן הרקום שנהגה לחבוש לראשה באירועים מיוחדים. כמו אדגר, גם היא התכוונה לצאת מהבית תוך שניות ספורות ובדממה מוחלטת.

בקרוב היא תצטרף אליו, כשעיניה נוצצות מהתרגשות וגופה הרך והגמיש להוט לפגוש את שלו. הם יתחבקו בחום, ייצמדו זה אל זה ויתנשקו בלהט; ואז הם ייכנסו לסירה, והוא ידחף אותה בחזרה אל תוך המים, אל החופש. הוא יחתור קצת כדי להתרחק, ואז ינשק אותה שוב, חשב לעצמו. תוך כמה זמן יוכלו להתעלס? גם היא ודאי חסרת סבלנות כמוהו. הוא יכול לחתור סביב הכף, ואז להשליך למים את הסלע הקשור לחבל ששימש אותו כעוגן, והם יוכלו לשכב על רצפת הסירה, מתחת למושבי העץ; זה לא יהיה נוח, אבל מה זה משנה? הסירה תתנודד קלות מצד לצד על הגלים, והם יחושו בחומה של השמש העולה על עורם העירום.

אבל אולי הם יעשו בחוכמה אם יפרשו את המפרש ויגדילו את המרחק בינם לבין העיירה, לפני שיסתכנו במנוחה. בצהרי היום, הוא כבר רצה להיות רחוק מכאן. הוא ידע שיתקשה לעמוד בפיתוי כשהיא קרובה כל כך, כשעיניה נחות עליו והיא מחייכת באושר. אבל הוא ידע גם שחשוב הרבה יותר להבטיח את עתידם.

כשיגיעו אל ביתם החדש, יאמרו שהם כבר נשואים, כפי שהחליטו מראש. עד לרגע זה, הם מעולם לא בילו יחדיו לילה במיטה. מהיום ואילך, הם יאכלו יחדיו כל ארוחת ערב, יתכרבלו יחדיו כל לילה ויחייכו זה אל זה כממתיקי סוד כל בוקר.

הוא הבחין בזיק של אור שעלה על קו האופק. השחר עמד להפציע. היא אמורה להגיע בכל רגע.

ליבו נמלא עצבות רק כשהרהר במשפחתו. הוא יכול לחיות באושר בלי אחיו, שעדיין התייחסו אליו כמו לילד טיפש וניסו להעמיד פנים שהוא לא התבגר והפך לצעיר פיקח הרבה יותר משניהם גם יחד. אבל הוא כן יתגעגע לפָּא, שכל חייו אמר לו דברים שלעולם לא ישכח, כמו: ״לא משנה עד כמה תיטיב לצמד שני קרשים זה אל זה, נקודת החיבור תישאר תמיד החוליה החלשה ביותר.״ והמחשבה על כך שעזב את מָא העלתה דמעות בעיניו. היא הייתה אישה חזקה. גם כשדברים השתבשו היא לא בזבזה את זמנה בקינה על מר גורלה, אלא מיהרה תמיד לתקן את המעוות. שלוש שנים קודם לכן, כשפָּא נפל למשכב, קדח מחום וכמעט הלך לעולמו, מָא לקחה פיקוד על המספנה – היא חילקה הוראות לשלושת בניה, גבתה חובות, דאגה לכך שלקוחות לא יבטלו הזמנות קיימות – עד שפָּא התאושש. היא הייתה מנהיגה, ולא רק בתוך משפחתה. פָּא היה אחד מתריסר זקני העם של קוּמבּ, אבל הייתה זו מָא שהובילה את תושבי העיירה למחאה, כשוויגֶלם, התֵיין המקומי שהחזיק בתואר הזה כבן לאצולת בעלי האדמות, ניסה להעלות את דמי השכירות של התושבים.

המחשבה על נטישת משפחתו הייתה קשה מנשוא, אלמלא הציפייה המשמחת לעתיד שכולו סוּני.

לאורו הקלוש של השחר, הבחין אדגר במשהו מוזר שנע על המים. ראייתו הייתה מצוינת, והוא ידע לזהות ספינות גם ממרחק, הוא ידע להבחין בין גוף של ספינה לבין גל גבוה או ענן נמוך, אבל כעת התקשה לומר מה בדיוק הוא רואה. הוא התאמץ לשמוע גם את הצליל הקל ביותר שעלה מן הים, אבל שמע רק את רחש הגלים שלחכו את החוף לפניו.

כמה רגעים לאחר מכן, נדמה היה שהבחין בראשה של מפלצת, וצמרמורת חלפה בגופו של אדגר. על רקע זוהרם הקלוש של השמיים, נדמה שראה אוזניים זקורות, לסתות אדירות וגם צוואר ארוך.

כעבור רגע, הבין שהוא רואה דבר מה גרוע בהרבה ממפלצת: זו הייתה ספינת ויקינגים, עטורה בראשו של דרקון בקצה חרטומה הארוך הקמור.

ספינה שנייה הופיעה פתאום, ואז גם שלישית, ורביעית. מפרשיהן התנשאו מתוחים בבריזה הגוברת שנשבה מדרום־מערב, והספינות הקלות נעו במהירות על הגלים. אדגר זינק ממקומו.

הוויקינגים היו גנבים, אנסים ורוצחים. הם תקפו לאורך קו החוף ובמעלה נהרות. הם העלו באש עיירות שלמות, בזזו מכל הבא ליד ורצחו את כולם מלבד הצעירים, גברים ונשים כאחד, שלקחו בשבי ומכרו לעבדות.

אדגר היסס רק עוד רגע.

הוא ספר כעת עשר ספינות. וזה אומר שהן נושאות עליהן חמש־מאות ויקינגים לפחות.

אבל האם הן באמת ספינות ויקינגים? היו גם בנאים אחרים שאימצו את החדשנות הוויקינגית והעתיקו את העיצובים שלהם, כפי שעשה גם אדגר עצמו. אלא שהוא ידע לזהות את ההבדל: הייתה בכלי השיט הסקנדינביים מעין תחושה של איום אצור שאיש מעולם לא הצליח לחקות.

בכל אופן, מי זה עוד יכול להיות שמתקרב כך עם שחר אל החוף בצי של ספינות? לא היה לו צל של ספק.

הגיהינום היה בדרכו אל קוּמבּ.

הוא ידע שעליו להזהיר את סוּני. אם יגיע אליה בזמן, אולי הם עוד יספיקו לברוח.

רגשות אשם הציפו אותו כשהבין שמחשבתו הראשונה הייתה נתונה לה, ולא למשפחתו. הוא חייב להזהיר גם אותם. אלא שהם התגוררו בקצה המרוחק של העיירה. ראשית, עליו למצוא את סוּני.

הוא הסתובב ורץ במקביל לקו החוף, כשהוא מקפיד להביט היישר לפניו בחיפוש אחר מכשולים מוסתרים חלקית. לאחר כדקה נעצר והפנה את מבטו אל המפרץ. הוא נחרד לגלות באיזו מהירות נעו ספינות הוויקינגים. הוא ראה כעת לפידים בוערים שהלכו וקרבו במהירות רבה, אחדים השתקפו במימי הים ואחרים ריחפו כעת מעל החול. הנחיתה החלה!

אבל הם נעו בדממה. הוא עדיין שמע את תפילת הנזירים, שכלל לא היו מודעים לגורל המצפה להם. כדאי שיזהיר גם אותם. אבל הוא לא יכול להזהיר את כולם!

אם כי בעצם, אולי כן. הוא הציץ במגדל שהתנשא מעל כנסיית המנזר, כהה על רקע השמיים המתבהרים, ומצא את הדרך להזהיר גם את סוּני, גם את בני משפחתו, גם את הנזירים וגם את כל העיירה.

הוא מיהר לרוץ לכיוון המנזר. גדר נמוכה הופיעה מתוך החשכה, והוא דילג מעליה בקלילות ומבלי להאט את הקצב. כשנחת בחזרה אל הקרקע מצידה האחר, הוא מעד קלות, החזיר לעצמו את שיווי המשקל והמשיך לרוץ.

הוא הגיע אל דלת הכנסייה והעיף מבט מעבר לכתפו. המנזר עמד על גבעה קטנה וניבט אל העיירה ואל המפרץ כולו. מאות ויקינגים שכשכו כעת במים הרדודים שבקרבת החוף, בדרכם אל העיירה. כעבור רגע ראה את הקש היבש שכיסה את אחד מגגות הבתים מתלקח ועולה באש; ומייד אחריו עוד אחד, ועוד אחד. הוא הכיר כל אחד מבתי העיירה ואת כל בעליהם גם כן, אך לאורו הרך של השחר העולה התקשה לזהותם, ותהה בעגמומיות אם זה ביתו שלו שעולה בלהבות.

הוא פתח לרווחה את דלת הכנסייה. נרות מרצדים האירו את אולם התווך. המזמור ההרמוני השתבש מעט כשכמה מהנזירים ראו אותו דוהר אל בסיס המגדל. הוא ראה את החבל המשתלשל למטה, אחז בו ומשך בכל הכוח. לחרדתו הרבה, הפעמון נותר דומם.

אחד הנזירים התרחק מחבריו וניגש אל אדגר. את עטרת ראשו המגולחת הקיפו תלתלים לבנים, ואדגר זיהה את אב המנזר אוּלפריק. ״תסתלק מפה, ילד טיפש,״ אמר לו בכעס אב המנזר.

אדגר אפילו לא טרח להסביר את עצמו. ״אני חייב לצלצל בפעמון!״ קרא בתגובה, כאחוז טירוף. ״למה הוא לא מצלצל?״

המזמור נדם, וכל הנזירים הפנו כעת את תשומת ליבם אל מקור ההפרעה. אדם נוסף קרב אליהם: הטבח מֵירווין, שהיה גבר צעיר ונפוח פחות מאוּלפריק. ״מה הבעיה, אדגר?״ שאל הטבח.

״הוויקינגים נחתו!״ צעק אדגר. הוא שב ומשך בחבל. הוא מעולם לא ניסה לצלצל בפעמון כנסייה, וכובד משקלו הפתיע אותו.

״אוי, לא!״ צעק אב המנזר אוּלפריק. הבעת פניו הנוזפת התחלפה בארשת של אימה. ״שאלוהים יעזור לנו!״

מֵירווין שאל: ״אתה בטוח, אדגר?״

״ראיתי אותם מהחוף!״

מֵירווין רץ אל הדלת והציץ החוצה. כשחזר, היו פניו חיוורות כסיד. ״זה נכון,״ אמר.

אוּלפריק צווח: ״נוסו על נפשותיכם!״

״רגע!״ קרא מֵירווין בתגובה. ״אדגר, תמשיך למשוך בחבל. הוא מתחיל לצלצל רק אחרי כמה משיכות. תרים את כפות הרגליים ואל תרפה. כל השאר, יש לנו כמה דקות לפני שהם יגיעו לכאן. ודאו שאתם לוקחים משהו לפני שאתם בורחים – בראש ובראשונה, תיבות שרידי הקדושים, ולאחר מכן גם כלי קודש מעוטרים באבנים טובות, וכמובן גם ספרים – ורוצו אל מעבה היער.״

אדגר נאחז בחבל בכל כוחו, הניח לגופו להתרומם מהרצפה, וכעבור רגע שמע את הבום של דנדון הפעמון האדיר.

אוּלפריק חטף צלב מכסף ומיהר לברוח, וכמוהו עשו גם שאר הנזירים, אף שכמה מהם אספו בניחותא חפצים יקרי ערך, שעה שאחרים התרוצצו וצעקו כאחוזי תזזית.

הפעמון החל מיטלטל מצד לצד וצלצל שוב ושוב. אדגר השתמש בכל כובד משקלו ומשך בחבל בקדחתנות. הוא רצה שכולם יבינו מייד שזו לא סתם קריאת השכמה לנזירים הישנים, אלא קריאת אזעקה לעיירה כולה.

כעבור דקה לערך, השתכנע שעשה מספיק. הוא השאיר את החבל משתלשל מטה ורץ אל מחוץ לכנסייה.

את אפו תקף מייד ריח חריף של קש בוער: הרוח הערה שנשבה מדרום־מערב סייעה ללהבות להתפשט במהירות מבהילה. בה בעת, המשיך היום להתבהר. בעיירה עצמה, התושבים נמלטו מבתיהם כשהם לופתים תינוקות וילדים וכל דבר שהיה עבורם יקר ערך, כלי עבודה ותרנגולות ושקיקי עור מלאים במטבעות. המהירים שבהם כבר חצו את השדות בדרכם אל היער. כמה מהם יספיקו לברוח בזכות הפעמון, חשב לעצמו אדגר.

הוא עצמו דהר בניגוד לזרם, והתחמק מחברים ומשכנים בדרכו אל ביתה של סוּני. הוא הבחין באופה, שאמור היה לעמוד ליד תנורו בשעת בוקר מוקדמת כל כך: אבל כעת הוא נמלט מביתו כששק של קמח מונח על גבו. בבית המרזח 'המלחים' עדיין שרר שקט, ונדמה שיושביו התקשו להתעורר גם לאחר שנשמעה האזעקה. וין הצורף חלף על פניו כשהוא רכוב על סוסו, ותיבת האוצר שלו תלויה לו על גבו; הסוס דהר כאחוז בעתה, והאיש כרך את זרועותיו סביב צווארו וניסה להיאחז בו נואשות. עבד בשם גריף נשא בזרועותיו אישה זקנה, הבעלים שלו. אדגר סרק כל פרצוף שחלף על פניו, למקרה שיבחין פתאום בסוּני, אבל הוא לא ראה אותה בשום מקום.

ואז הוא נתקל בוויקינגים.

חיל החלוץ של הכוח הפולש כלל תריסר גברים חסונים ושתי נשים מבעיתות למראה; כולם לבשו טוניקות מעור והיו חמושים ברומחים ובגרזינים. אדגר גילה שאף אחד מהם אינו חובש קסדה, וכשהפחד עלה כמו קבס בגרונו הוא גילה שהם גם לא זקוקים להגנה רבה מפני תושבי העיירה האומללים והחלשלשים. כמה מהוויקינגים כבר נשאו שלל: חרב שנדנה מעוטר באבנים טובות, ונועדה ללא ספק לתצוגה ולא לקרב; שקיק מלא בכסף; גלימת פרווה; וגם אוכף יקר עם אבזמי ארד מצופים בזהב. אחד מהם משך אחריו סוס שאדגר זיהה מייד כבהמה של אחד מבעלי סירות ההרינג; ואילו ויקינג אחר נשא בחורה על כתפו, אבל אדגר גילה בתחושת הקלה עצומה שזו לא סוּני.

הוא נסוג לאחור, אלא שהוויקינגים המשיכו להתקדם לעברו והוא ידע שלא יוכל לברוח לפני שימצא את סוּני.

כמה מבני העיירה האמיצים ניסו להתנגד. הם עמדו עם הגב אל אדגר, כך שלא ידע במי מדובר. כמה מהם החזיקו גרזינים ופגיונות, אחד מהם אחז בחץ וקשת. במשך רגעים אדגר רק עמד ובהה, כשהוא משותק למראה הלהבים החדים שחתכו בבשר החי, למשמע הגברים הפצועים שייללו כמו חיות מיוסרות, לריחה של העיירה הבוערת. האלימות היחידה שחזה בה אי פעם כללה בעיקר קרבות אגרופים בין נערים כוחניים או בין גברים שיכורים. אבל זה היה חדש: סילונים של דם וקרביים נשפכים וזעקות אימה וייסורים. הוא היה קפוא מפחד.

הסוחרים והדייגים של קוּמבּ ודאי לא היו יריבים שקולים לפולשים הללו, שהתפרנסו מגזל ומאלימות. התושבים המקומיים נגדעו כהרף עין, הוויקינגים המשיכו להתקדם, ומאחורי חיל החלוץ הופיעו פולשים נוספים.

אדגר התעשת ומיהר לחמוק אל מאחורי אחד הבתים. הוא ידע שעליו להימלט מהוויקינגים, אבל הוא לא היה מפוחד מכדי לזכור את סוּני.

הפולשים נעו ברחוב הראשי, במרדף אחר תושבי העיירה שנסו על נפשם באותו הרחוב; אך מאחורי הבתים לא היה ולו ויקינג אחד. כל אחד מהבתים הוקף סביב בנחלה ששטחה כשני דונמים: רוב התושבים גידלו עצי פרי וגם גינת ירק, ולעשירים ביותר היו גם לול תרנגולות או דיר חזירים. אדגר רץ מחצר אחורית אחת לבאה אחריה, בדרכו אל ביתה של סוּני.

סוּני וסינֶריק התגוררו בבית שנראה ככל הבתים, למעט המחלבה שעמדה מאחוריו, מעין סככה עשויה גושי בוץ, אבנים, חמר וקש, ומעליה גג של אריחי אבן דקים – חומרי בנייה שנועדו לשמור על קרירותו של המבנה. הוא עמד בפאתי שדה קטן, ששימש מרעה לפרות.

אדגר הגיע אל הבית, פתח את הדלת לרווחה ודהר פנימה.

הוא ראה את סינֶריק שוכב על הרצפה, גבר כבד ונמוך קומה עם רעמת שיער שחור. הקנים שריפדו את הרצפה היו ספוגים בדם, והאיש שכב ללא ניע. הפצע הגדול שנפער בין צווארו לכתפו כבר לא דימם, ולאדגר לא היה ספק שהאיש מת.

כלבתה החומה־לבנה של סוּני, בּרינדֶל, עמדה בפינת החדר כשהיא רועדת ומתנשמת כמנהג הכלבים כשהם מבועתים.

אבל איפה היא? תהה אדגר.

בירכתי הבית הייתה קבועה דלת שהובילה אל המחלבה. הדלת עמדה פתוחה, וכשאדגר קרב אליה הוא שמע את סוּני זועקת.

הוא נכנס לתוך המחלבה וראה מולו את גבו של ויקינג גבוה וזהוב־שיער. מאבק כלשהו התחולל כאן: דלי של חלב נשפך על רצפת האבן והאבוס הארוך שמתוכו ניזונו הפרות היה גם הוא הפוך.

כעבור שבריר שנייה גילה אדגר שסוּני הייתה יריבתו של הוויקינג. פניה השזופות התקדרו מזעם, פיה הפעור חשף את לובן שיניה ושערה הכהה התנופף סביבה. הוויקינג החזיק גרזן ביד אחת, אבל לא השתמש בו. בידו השנייה הוא ניסה להפיל את סוּני אל הקרקע, והיא בתגובה ניסתה לשסף אותו בסכין מטבח גדולה. ניכר היה בו שהוא מעדיף לקחת אותה בשבי ולא להורגה במקום, שהרי אישה צעירה ובריאה שווה הרבה מאוד בתור שפחה.

אף אחד מהם לא הבחין באדגר.

עוד לפני שזה הספיק לפעול, הצליחה סוּני לשסף את פניו של האיש בסכין שבידה, והוא שאג מכאב כשדם ניגר מלחיו הפצועה. בזעמו הרב הוא הפיל את הגרזן מידו, אחז בחוזקה בכתפיה והפיל אותה אל הקרקע. היא נפלה בכבדות, ואדגר שמע חבטה מחליאה כשראשה פגע במדרגת האבן של מפתן המחלבה. לאימתו הרבה, נדמה היה לו שאיבדה את הכרתה. הוויקינג ירד על ברכו, הושיט את ידו לתוך הטוניקה שלגופו ושלף שרוך עור ארוך, ככל הנראה מתוך כוונה לכפות אותה.

הוא סובב קלות את ראשו, ובאותו רגע הבחין באדגר.

על פניו עלתה ארשת מבוהלת, והוא הושיט את ידו אל כלי הנשק שהפיל, אלא שכבר היה מאוחר מדי. אדגר חטף את הגרזן רגע לפני שהוויקינג הספיק להניח עליו את ידו. כלי הנשק הזכיר לו מאוד את הגרזן שבו השתמש כדי לכרות עצים. הוא אחז בידית, ואי־שם בירכתי מוחו רשם לעצמו שהידית וראש הגרזן מאוזנים להפליא. הוא נסוג צעד אחד לאחור, אל מחוץ להישג ידו של הוויקינג. האיש החל להזדקף.

אדגר הניף את הגרזן במעין מעגל גדול.

הגרזן התרומם אל מאחורי ראשו, לאחר מכן מעל לראשו, ולבסוף צנח במהירות, בעוצמה ובדיוק מרבי, בקשת רחבה. הלהב החד נחת היישר על פדחתו של האיש, שיסע את שערו, את עורו ואת גולגולתו, וננעץ עמוק במוחו, שנשפך החוצה.

לאימתו הרבה של אדגר, הוויקינג לא צנח מייד ומת, אלא לרגע נדמה היה שהוא עדיין מתכוון להזדקף; אך אז נפח האיש את נשמתו כמו נר שנושפים עליו והוא כבה, וכל איבריו הרופסים צנחו אל הקרקע.

אדגר שמט את הגרזן מידו וכרע ברך לצד סוּני. עיניה היו פקוחות לרווחה ובהו בחלל. הוא לחש את שמה. ״דברי אליי,״ התחנן. הוא נטל את ידה והרים את זרועה באוויר. היא צנחה בחזרה למטה. הוא נשק לפיה וגילה שהיא לא נושמת. הוא הניח את ידו על לוח ליבה, בדיוק מתחת לעיקול השד הרך שאהב כל כך. הוא השאיר שם את ידו כמה רגעים, בתקווה נואשת לחוש בדופק; אבל הוא לא מצא אותו, ולבסוף פרץ בבכי. היא הלכה, וליבה לא יפעם שוב לעולם.

הוא בהה בה ארוכות כמתקשה להאמין, ולאחר מכן, בעדינות אין קץ, נגע בעפעפיה בקצות אצבעותיו – ברוך, כאילו חשש לפגוע בה – ועצם את עיניה.

הוא נפל אט־אט קדימה עד שראשו נח על חזהּ, ודמעותיו נספגו בצמר החום של שמלתה הפשוטה.

כעבור שניות, נשטף אדגר בחמה יוקדת כלפי האיש שנטל את חייה. הוא זינק ממקומו, הניף את הגרזן והנחית אותו שוב ושוב על פניו של הוויקינג המת, כשהוא מבקע את מצחו וקורע לגזרים את עיניו ואת סנטרו.

ההתקף נמשך שניות ספורות, עד שהבין כי מעשיו מזוויעים וחסרי תוחלת. הוא השתהה, ופתאום שמע בחוץ צעקות בשפה שנשמעה כמעט כמו השפה שלו אבל לא בדיוק. זה הזכיר לו שוב, בבת אחת, שהוא שרוי בסכנה. שהוא עלול למות.

אז אני אמות, לא אכפת לי, חשב לעצמו; אבל המחשבה הזו נדחקה הצידה תוך שניות. אם ייתקל כעת בוויקינג נוסף, אדגר ידע שגם ראשו שלו עלול להתפצח בדיוק כמו זה של האיש ששכב כעת לרגליו. הלום צער ככל שהיה, ליבו נמלא אימה מעצם המחשבה על כך שיבותר לחתיכות.

אבל מה הוא אמור לעשות? הוא פחד להתגלות בתוך המחלבה, כשלרגליו מוטלת גווייתו של הקורבן הזועקת לנקמה; אבל אם יצא החוצה, הרי בלאו הכי ייתפס ויירצח. הוא הביט סביבו בקדחתנות: איפה הוא יכול להסתתר? עיניו נחו על האבוס ההפוך, שהיה רק כלי קיבול גס מעץ. כשנח כך הפוך, הוא נראה גדול דיו כדי להסתיר אותו.

אדגר נשכב על רצפת האבן וכיסה את עצמו באבוס. כעבור רגע עלתה במוחו מחשבה נוספת והוא הרים את הקצה, אחז בידית הגרזן ומשך אותו אליו.

אור קלוש חדר פנימה מבעד לסדקים שבין קרשי האבוס. הוא שכב ללא ניע והאזין ברוב קשב. העץ שמסביבו עמעם מעט את הצלילים, אך הוא שמע הרבה מאוד צעקות וצרחות שעלו מבחוץ. הוא המתין, אחוז אימה: בכל רגע עלול היה אחד הוויקינגים להיכנס פנימה, לגלות סקרנות ולהציץ מתחת לאבוס ההפוך. אדגר החליט שאם כך יהיה, הוא מייד ינסה להרוג את האיש בגרזן; ועם זאת, ידע שהוא נמצא בעמדת נחיתות קשה, מעצם היותו שרוע על הקרקע כשאויבו מתנשא מעליו.

הוא שמע יבבה של כלב והבין שבּרינדל עומדת כנראה ליד האבוס ההפוך. ״לכי מפה,״ סינן לעברה. אבל קולו רק עודד את הכלבה, שהגבירה את יבבותיה.

אדגר קילל, ואז הרים את שפת האבוס, הושיט את ידו החוצה ומשך את הכלבה פנימה. בּרינדל נשכבה על הקרקע והשתתקה.

אדגר חיכה, והמשיך להאזין לצלילים האיומים של הטבח וההרס שהתחוללו בחוץ.

בּרינדל החלה ללקק את מוחו של הוויקינג מלהב הגרזן.

***

הוא לא ידע לומר כמה זמן שכב שם. הוא הרגיש בחום הגובר, וניחש שהשמש הגיעה אל רום הרקיע. לבסוף שכך השאון שעלה מבחוץ, אבל הוא לא ידע לומר אם הוויקינגים עזבו, ובכל פעם ששקל להציץ החוצה, החליט שעדיין לא כדאי לו לסכן את חייו. ואז היו מחשבותיו חוזרות ומתמקדות בסוּני, והוא שב ובכה עליה.

ברינדל נמנמה לצידו, אבל מדי פעם הייתה הכלבה מייבבת קלות ונרעדת בשנתה. אדגר תהה אם כלבים סובלים מסיוטים.

אדגר עצמו חלם לא פעם חלומות רעים: הוא חלם שהוא יושב בתוך סירה טובעת, או שעץ אלון כרות החל נופל והוא לא הספיק לחמוק מדרכו, או שהוא נמלט מדלקת יער. וכשניעור מסיוטיו, חווה תחושה של הקלה כה עצומה עד שכמעט פרץ בבכי. כעת תהה אם גם מתקפת הוויקינגים הייתה רק סיוט, ושבכל רגע הוא עשוי להתעורר ולגלות שסוּני בריאה ושלמה. אבל הוא לא התעורר.

לבסוף שמע קולות ששוחחו ביניהם באנגלו־סקסית פשוטה ומוכרת. ובכל זאת היסס. האלמונים נשמעו נסערים, אבל לא אחוזי פאניקה; הלומי צער, יותר מאשר חוששים לחייהם. כנראה הוויקינגים עזבו, הייתה המסקנה המתבקשת.

כמה מחבריו נלקחו בשבי כדי להימכר לעבדות? כמה גוויות של שכניו נותרו מאחור? האם עדיין יש לו משפחה?

ברינדל השמיעה מעין נהמה חדורת תקווה וניסתה להזדקף. היא לא הצליחה להתרומם בחלל הצפוף, אבל ניכר בה שהיא מרגישה כעת בטוחה מספיק כדי לנוע.

אדגר הרים את האבוס, וברינדל מיהרה להשתחל החוצה. אדגר התגלגל הצידה כשהוא מחזיק בידו את הגרזן הוויקינגי, ואז הניח שוב את האבוס על הרצפה. הוא קם ממקומו בגפיים דואבים משכיבה ממושכת ללא ניע. הוא תחב את ידית הגרזן לתוך חגורתו.

ואז הציץ החוצה מבעד לדלת המחלבה.

העיירה נמחתה מעל פני האדמה.

לרגע, הביט סביבו מבולבל. איך ייתכן שקוּמבּ איננה? אך התשובה הייתה ברורה מאליה. כמעט כל הבתים נשרפו כליל. רק כמה אוּדים עדיין העלו עשן. פה ושם נותרו על תילם כמה מבני אבן, והוא הקדיש כמה דקות לניסיון לזהותם. בתחומי המנזר עמדו שני בניינים מאבן, הכנסייה ועוד מבנה בן שתי קומות – חדר האוכל בקומת הקרקע ותאי השינה בקומה העליונה. והיו בעיירה עוד שתי כנסיות מאבן. נדרשו לו דקות ארוכות עד שזיהה את ביתו של וין הצורף, שנזקק לעבודת סתתות כדי להגן על מעונו מפני גנבים.

גם הפרות של סינֶריק ניצלו, והתגודדו כעת בפחד במרכזו של המרעה המוקף בגדר: פרות היו יקרות ערך, אך אדגר הבין שהן היו גם גדולות ועקשניות מכדי להעלותן על סיפונה של ספינה – כמו כל גנב מצוי, גם הוויקינגים העדיפו כנראה מזומנים או שאר פריטים קטנים ויקרים כמו תכשיטים.

בין החורבות עמדו תושבי העיירה, המומים ומוכי אלם, ורובם רק השמיעו הברות של צער, אימה ובלבול.

אותם כלי שיט מוכרים עגנו כעת במפרץ, אבל ספינות הוויקינגים נעלמו כלא היו.

לבסוף, הרשה לעצמו אדגר להביט שוב בגופות ששכבו במחלבה. את הוויקינג בקושי אפשר היה לזהות כבן אנוש. אדגר הרגיש מוזר מעצם המחשבה על כך שהוא חולל את הנזק הזה. הוא התקשה להאמין.

סוּני נראתה שלווה להפליא. הוא לא הבחין בשום סימן בולט לפציעת הראש שהביאה למותה. עיניה היו פקוחות חלקית, ואדגר עצם אותן שוב. הוא כרע ברך ושוב גישש אחר דופק, אף שהבין עד כמה זה טיפשי. הגופה הייתה כבר קרה.

מה הוא אמור לעשות? אולי הוא יכול לעזור לנשמתה להגיע לגן עדן, חשב לעצמו. המנזר נותר על תילו. מוטב שייקח אותה אל כנסיית הנזירים.

הוא אסף אותה בזרועותיו. נשיאת גופתה הייתה קשה יותר משציפה. היא הייתה אמנם דקיקה, והוא היה חסון, אך גופה הרופס ערער את שיווי המשקל שלו, וכשנאבק להזדקף נאלץ למחוץ אותה אל חזהו בגסות רבה יותר מכפי שרצה. על אף הידיעה שהיא לא מרגישה שום כאב, עצם החיבוק הכוחני הזה הדגיש עבורו עוד יותר את החיים שהתרוקנו ממנה, והוא פרץ שוב בבכי.

הוא חצה את הבית, חלף על פני גופתו של סינֶריק ויצא מהדלת הראשית.

ברינדל מיהרה אחריו.

נדמה היה שזו שעת אחר צהריים, אף שקשה היה לומר: אפר נישא באוויר, לצד עשן שהתאבך מגחלים לוחשות וצחנה מחליאה של בשר אדם שרוף. הניצולים הביטו סביבם בבלבול, כאילו התקשו לעכל את מה שקרה. אנשים נוספים הגיחו מתוך היער, וכמה מהם הובילו את חיות המשק שלהם.

אדגר פנה אל המנזר. משקלה של סוּני החל לייסר את זרועותיו, אבל משום מה הוא קידם את הכאב בברכה. אלא שעיניה סירבו להיעצם כליל, ודווקא זה הגביר את מצוקתו. הוא רצה שתיראה כאילו היא ישנה.

איש מהניצולים לא התייחס אליו: לכל אחד מהם הייתה הטרגדיה האישית שלו. הוא הגיע אל הכנסייה ופילס את דרכו פנימה.

הוא לא היה היחיד שחשב על הרעיון, כך מסתבר. גופות היו שרועות לכל אורכו של אולם התווך, ולצידן עמדו או כרעו ברך יקיריהם של המתים. אב המנזר אוּלפריק קרב אל אדגר כשהוא נסער, ושאל ללא גינונים מיותרים: ״חיה או מתה?״

״זו סוּנגיפוּ, היא מתה,״ השיב לו אדגר.

״המתים במזרח הכנסייה,״ אמר לו אוּלפריק, שהיה עסוק ובהול מכדי לנהוג ברוך. ״הפצועים באולם התווך.״

״אתה יכול להתפלל על נשמתה, בבקשה?״

״ננהג בה כמו בכל השאר.״

״אבל אני צלצלתי בפעמון האזעקה,״ מחה אדגר. ״ואולי הצלתי את חייך. אנא ממך, התפלל למענה.״

אוּלפריק לא טרח להגיב ומיהר לדרכו.

אדגר הבחין באח מֵירווין, שטיפל בגבר פצוע וחבש את רגלו שעה שהאיש ייבב מכאב. כשמֵירווין הזדקף לבסוף, פנה אליו אדגר ושאל: ״אתה יכול להתפלל לנשמתה של סוּני, בבקשה?״

״כן, כמובן,״ ענה לו מֵירווין, ושרטט באצבעותיו את סימן הצלב על מצחה של סוּני.

״תודה.״

״בינתיים תניח אותה באגף המזרחי של הכנסייה.״

אדגר חצה את אולם התווך וחלף על פני המזבח. בקצה המרוחק של הכנסייה הונחו כעשרים או שלושים גופות זו לצד זו, בשורות ישרות, וקרובי משפחה אבלים בהו בהן כמתקשים להאמין. אדגר הניח את סוּני בעדינות רבה. הוא פשט את רגליה לפניה ושיכל את זרועותיה על חזהּ, ולאחר מכן יישר את שערה בקצות אצבעותיו. הוא הצטער על שאינו כומר, כי אז יכול היה לדאוג לנשמתה בכוחות עצמו.

הוא המשיך לכרוע על ברכיו עוד שעה ארוכה, נעץ את מבטו בפניה הקפואות ונאבק להשלים עם הידיעה שלעולם כבר לא תישיר בו מבט מחויך.

בסופו של דבר, חלחלו למוחו גם מחשבות על החיים. האם הוריו עדיין בחיים? והאם אחיו נלקחו לעבדות? רק לפני כמה שעות התכוון לנטוש אותם לעד. כעת הרגיש שהוא זקוק להם. בלעדיהם, ייוותר לבדו בעולם.

הוא נשאר לצידה של סוּני רק עוד דקה, ולאחר מכן פנה לצאת מהכנסייה כשברינדל מדשדשת לצידו.

בחוץ עמד ותהה לאן ללכת קודם. הוא החליט לחזור הביתה. הבית מן הסתם איננו, כמובן, אבל אולי ימצא באזור את משפחתו, או רמז כלשהו למה שעלה בגורלם.

הדרך המהירה ביותר הייתה לאורך החוף. הוא פנה לחזור אל קו המים, וקיווה שסירתו עדיין שם. הוא השאיר אותה במרחק מה מהבתים הקרובים ביותר לחוף, והיה בהחלט סיכוי שהיא לא עלתה באש.

עוד לפני שהגיע אל קו המים, פגש את אימו בדרכה חזרה אל העיירה מכיוון היער. מרוב הקלה למראה תווי פניה החזקים והנחושים והליכתה התכליתית, נתקף אדגר חולשה וכמעט נפל אפיים ארצה. היא סחבה בידה סיר ארד, אולי פריט הרכוש היחיד שהספיקה להציל. פניה היו מכורכמות מצער, אבל פיה הקפוץ העיד על נחישות קודרת.

כשהבחינה באדגר, השתנתה הבעתה כליל ופניה אורו מרוב אושר. היא חיבקה אותו בחום והליטה את פניה בחזהו כשהיא מתייפחת: ״אוי, ילד שלי, אדגר שלי, תודה לאל.״

הוא חיבק אותה בעיניים עצומות, וליבו גאה מהכרת תודה על קיומה יותר מאי פעם.

כעבור רגע הביט מעבר לכתפה וראה את ארמן, שהיה כהה כמו מָא אך גמלוני יותר מאשר נחוש; וגם את אידבּוֹלד הבהיר והמנומש; אבל לא את אביהם. ״איפה פָּא?״ שאל.

ארמן ענה: ״הוא אמר לנו לברוח. ואז הוא נשאר מאחור כדי להציל את המספנה.״

אדגר רצה לענות ולומר: ואתם השארתם אותו לבד? אבל זה לא היה הזמן לחילופי האשמות – ועל כל פנים, גם אדגר השאיר אותם לבד.

מָא שחררה את אחיזתה. ״אנחנו חוזרים הביתה,״ אמרה. ״אם בכלל נשאר משהו.״

הם המשיכו יחדיו אל קו החוף. אדגר התקדם בצעדי און, כשהוא להוט לגלות את האמת, לטוב או לרע.

ארמן פנה אליו בטון מאשים: ״הצלחת לברוח מהר מאוד, אחי הקטן – למה לא הערת אותנו?״

״בוודאי שהערתי אתכם,״ אמר לו אדגר. ״אני צלצלתי בפעמון המנזר.״

״לא נכון.״

זה היה טיפוסי מאוד לארמן, לחרחר ריב ומדון דווקא בעת קשה שכזו. אדגר הפנה את ראשו ולא אמר מילה. לא עניין אותו מה חושב אחיו הגדול.

הם הגיעו אל החוף, והוא גילה שהסירה שלו איננה. הוויקינגים לקחו אותה, כמובן. הם ידעו לזהות כלי שיט מוצלח. ולא הייתה להם שום בעיה לסחוב אותה: כל שהיה עליהם לעשות הוא לקשור אותה לירכתי אחת הספינות שלהם ולגרור אותה איתם.

האבדה הייתה קשה, אך בליבו לא היה שום כאב: זה היה כאין וכאפס בהשוואה למותה של סוּני.

הם המשיכו לצעוד לאורך החוף ונתקלו באימו של בחור צעיר, כבן גילו של אדגר, ששכבה מתה. לרגע תהה אם האישה נהרגה כשניסתה למנוע מהוויקינגים לחטוף את בנה כדי למכור אותו לעבדות.

במרחק כמה צעדים משם שכבה גווייה נוספת, וכמה נוספות היו שרועות בהמשך. אדגר בחן את פניהם של המתים: כולם היו חברים ושכנים, אבל פָּא לא היה אחד מהם, ובליבו ניעור שביב של תקווה שאולי גם אביו ניצל.

הם הגיעו לביתם. כל שנותר הוא האח שבמרכז ומתקן התלייה מברזל שעמד מעליה על שלוש רגליו.

בין החורבות מצאו את גופתו של פָּא. מָא זעקה מאימה ומצער, ואז נפלה על ברכיה. אדגר כרע ברך לצידה וכרך את זרועו סביב כתפיה הרועדות.

זרועו הימנית של פָּא נגדעה כמעט ליד הכתף, ככל הנראה מלהב גרזן, ונראה היה שהוא דימם למוות. אדגר הרהר בכוח ובכישרון שהיו טמונים בזרוע הזאת, ודמעות של זעם עלו בעיניו מהמחשבה על האובדן ועל הבזבוז המשווע.

הוא שמע את אידבּולד אומר: ״תסתכלו על חצר המספנה.״

אדגר נשא את מבטו ומחה את עיניו. לרגע נדמה שלא הבין מה הוא רואה, והוא שפשף שוב את עיניו.

המספנה נשרפה. כלי השיט שהיה בבנייה וערמת לוחות העץ הפכו לעיים של אפר, וכך גם חבית הזפת והחבל. כל שנותר היה האבן ששימשה אותם להשחזת כלי העבודה שלהם. בין ערמות האפר, זיהה אדגר עצמות חרוכות שנראו לו קטנות מדי לבן אנוש; הוא ניחש שגרנדל הקשיש והאומלל נשרף חיים כשהוא קשור בחבל.

כל הונה של המשפחה היה מושקע במספנה הזאת.

אם לא די בכך שהם איבדו את המספנה, נדמה שאיבדו גם את פרנסתם העתידית, כפי שהתחוור לאדגר. גם אם ימצאו לקוח שירצה להזמין סירה משלושה שוליות, לא נותרו להם עצים כחומרי גלם, לא כלי עבודה לעיצוב קורות העץ וגם לא מזומנים כדי לקנות את הדרוש להם.

למָא נותרו מן הסתם כמה מטבעות כסף בארנקה, אבל המשפחה מעולם לא הצליחה לחסוך הרבה, ופָּא ניצל את כל הרווחים לקניית עצים נוספים. עץ טוב עדיף על כסף, נהג אביו לומר, כי בולי עץ קשה יותר לגנוב.

״לא נשאר לנו כלום, וגם אין לנו ממה להתפרנס,״ אמר אדגר. ״מה אנחנו אמורים לעשות, לכל הרוחות?״