העריק

קַייל מֶרסֶר חצה את החדר הריק. כבר כמה ימים היה על הרגליים. הוא חצה ברגל את חזית השבטים, נכנס לפרברי העיר העתיקה, פסע ברחובות המשופעים של הרובע העתיק והגיע לדירה הריקה הזאת, שהצבע מתקלף מקירותיה המנומרים בכתמי עובש שחור.

יריעת פלסטיק נחבטה בחלון הקומה השלישית בשל הרוחות החמות שנשבו מהעמק. ברווח שיצרה לרגע היריעה המתנפנפת הבזיק פס דק של אור שמש חם ואחר כך שב החדר והחשיך. הוא שמע מבחוץ את שאון השוק, את שפת הפַּשְטוֹ הנורית בקצב מהיר שלמד להכיר במשך השנים. אלא שכאן היא היתה שונה. כאן היו יותר אנשים, יותר ניבים, הקולות המקוטעים התערבבו וניתזו מחומות לבני הבוץ הסמוכות של העיר העתיקה.

הוא רצה ללכת עכשיו, לרדת אל הבזאר, לחלוף על פני ערימות הפרי, האגוזים והתבלינים. לגעת, לטעום ולהריח. הוא רצה למצוא אישה לזיין.

במקום זאת היה כאן, בחדר החשוף, בחשכה. כאן לא היה את מי לזיין. כאן היה רק מישהו לפגוע בו.

הבחור היה עדיין שרוע חסר הכרה בכיסא העץ, ידיו כבולות מאחורי גבו. פניו היו חבולות. חוט של דם נזל מפיו.

מרסר ניגש אל האיש וסטר לו על פניו. העיניים רפרפו ונפקחו. הפה נע, אבל לא הפיק שום צליל.

מרסר בחן את הצבת המוכתמת בדם שעל הרצפה. פעם השתמשו בה לאיים עליו, אבל נדמה לו שזה קרה מזמן. הוא לקח את הצבת, ועכשיו היא שלו. אבל הוא לא השתמש בה כדי לאיים. זאת לא היתה הדרך שלו. הוא פשוט פעל. אתה עוקר ציפורן אחת, והבחור מבין שזה יכול לקרות שוב, תשע פעמים נוספות, והוא יודע בדיוק מה תהיה ההרגשה.

וזה בדיוק מה שעשה, בכל עשר הציפורניים, כי הבחור הזה היה בן זונה קשוח. וזה היה בסדר גמור. הוא ציפה לזה. ככל שהאגוז קשה יותר לפיצוח, כך הבשר מתוק יותר.

מרסר הניף את רגלו לתוך עצם השוק של הבחור. האיש זעק בכאב. זה לא היה חזק במיוחד, כי הוא היה תשוש. סביר להניח שאיש לא שמע. סביר להניח שלאיש לא היה אכפת.

מרסר רכן לעברו. עינו השמאלית של האיש היתה נפוחה ועצומה ולכן הוא הביט בעינו הימנית, פס דק ירוק־חום מוקף בעור נפוח סגול. "איפה הוא?"

שפתי האיש רטטו. שיניו — שכולן עדיין היו בפיו, הוא אמור להרגיש בר מזל — החליקו על שפתו התחתונה, הסדוקה. "ל־ל־ללל..." שפתיו נהיו רפויות.

"לבנון? לוקסמבורג? לונדון? איפה?"

"ל־ל־ללך... תזדיין..."

מרסר הטביע את אגרופו בפני האיש ופתח את אפו. דם פרץ החוצה כשהכיסא נפל לאחור והתרסק לרצפה, מוחץ את ידי האיש תחת משקל גופו. הוא נאנק, והדם זלג מפניו והצטבר סביב ראשו על רצפת הבטון.

מרסר ניגש לקצה המרוחק של החדר והתיישב בפינה חשוכה. הוא עצם את עיניו. הוא שוב חזר לשם. היה קל כל כך לחזור לשם, לחדר החשוך והמצחין שבו היה כבול בשלשלאות כמו חיה. לא הזיזו לו המכות או ההתגרויות. הוא ידע להתמודד עם השבי, עם הטשטוש וחוסר הוודאות, עם אובדן תחושת הזמן. הוא הוכשר לכך.

הדבר הנורא ביותר היה להתבונן בגופו ההולך ונחלש משבי ותת־תזונה. הכלי החזק ביותר שלו, שעליו סמך יותר מכול, נעשה נפול וכמוש. הוא נגע בזרועו השמאלית מתחת לטוניקה הלבנה שלבש. טונוס השרירים כבר החל לחזור. הוא אף פעם לא נעלם לגמרי. הוא רק הניח להם לחשוב כך, שכוח רצונו אבד, שגופו נהיה חסר כוח, שאזל ממנו כל הארס הקטלני. הם הלכו שולל, וזו היתה הטעות האחרונה שיעשו אי־פעם.

מרסר קם, ניגש לשבוי שלו והשפיל אליו את מבטו. לא מזמן הוא עצמו היה שרוע על הרצפה ונשא את עיניו מעלה. הוא היה זה שלא החליט מה יקרה בהמשך.

הוא לא רצה לשלוף את הקלף הזה. הוא חשב שהכאב יספיק. הוא חשב שזה יהיה הדבר הנכון במסגרת המשחק שהם שיחקו. אבל הוא נאלץ לעבור לשלב הבא.

הוא כרע לצד האיש. הדם הפסיק לזרום מאפו. הוא נשם נשימות מהירות ורדודות. "ראיתי את הבית שלך," אמר מרסר בקול חרישי ובנימה רכה. "קרוב לקונסוליה האמריקאית. בית יפה עם שתי קומות, מאבן לבנה. בחזית יש עץ שנראה כמו אקליפטוס. לאשתך יש שיער חום קצר, היא נראית קצת חסרת ייחוד, אבל שומרת על כושר, תחת מוצק. בן כמה הבן שלך? חמש? שש? ילד נחמד."

האיש לטש בו מבט בעין אחת נפוחה.

"תן לי את מה שאני רוצה ולא יקרה להם שום דבר. תמנע ממני מידע — ומשהו יקרה. מילה שלי. זאת ההזדמנות האחרונה שלך. תגיד לי איפה הוא."

האיש נעץ בו מבט, כאילו הוא מתלבט. אבל לא לזמן רב. הוא יגן על משפחתו. כל אדם הגון היה נוהג כך. שפתי האיש נפשקו, הוא ניסה לדבר. קולו היה חרישי וצרוד.

מרסר רכן אליו עוד כדי שיוכל לשמוע אותו. "תגיד לי."

האיש אמר לו. קולו לא היה יותר מלחישה, אבל מרסר שמע את דבריו. וברגע ששמע, הבין מיד. ברור שזה המקום שבו הבן זונה נמצא. עוד הימור.

הוא שלף מחגורתו סכין קומנדו ושיסף את גרונו של האיש. דם פרץ מעורק הצוואר שלו.

מרסר קם ומחה את הדם מהסכין במכנסיו של האיש הגוסס. הוא הביט בנעליו של האיש. מוקסינים מעור. הוא לא הבחין בהם קודם. הם היו יפים, איכותיים יותר מהסנדלים שחלץ מרגלי הבחור האחרון שהרג. הוא חלץ אותם מרגלי האיש ונעל אותם. הדם שזרם מעורק הצוואר של האיש האט לכדי זרזוף, חזהו הפסיק לנוע. הוא מת.

מבעד ליריעת החלון שמע מרסר את קולו של המואזין קורא לתפילה במסגד סמוך. נימת קולו היתה חרישית ועגומה, כמעט אבלה. בכל רחבי העיר יחדלו עכשיו אנשים ממלאכתם כדי להישמע לקריאה, להרכין את גופם באקט משותף של כניעה.

קייל מרסר היה פעם שותף למשהו דומה: טקסים משותפים, אחווה. זה היה הצבא, ובמובן רחב יותר — ארצו. עכשיו היו לו רק מטרה — ויעד.