הפאנדום

פרק 1

אני מתחילה לקום, קולטת שהחצאית הארוכה שלי נדבקה לירכיים ומקלפת בחשאי את בד הכותנה מהעור שלי.

"תראי להם מה זה," קייטי לוחשת לי.

אני לא עונה. למה התנדבתי להעביר את המצגת המטופשת הזאת? דיבור בפני קהל: לא הצד החזק שלי. בואו נודה באמת: כל דבר בפני קהל: לא הצד החזק שלי.

"תתחילי ברגע שאת מוכנה, וַיולט," מיס תומפסון אומרת.

אני מושכת בבד משיכה אחת אחרונה ועושה את דרכי אל חזית הכיתה. פתאום אני מרגישה קטנה מאוד, כאילו העיניים של כל התלמידים בכיתה ירו לעברי קרני כיווץ. או כאילו התכווצתי בכביסה. זה מצחיק אותי – אז עכשיו אני נראית מטורפת ולא סתם לחוצה.

מיס תומפסון מחייכת אלי מאחורי השולחן המתפרק שלה. "בבקשה, ויולט, ספרי לנו על הספר האהוב עלייך, שהוא..."

"'מחול הגרדומים', מאת סאלי קינג," אני עונה.

אנקה קבוצתית מהבנים בשורה האחרונה. אבל הם רק מעמידים פנים. אני ראיתי אותם בקולנוע לפני פחות משנה כשיצא הסרט המבוסס על הספר, ועד כמה שזכור לי כולם יצאו מהאולם עם עיניים אדומות במידה חשודה.

אני נושמת נשימה עמוקה ומתחילה לדבר.

"לפני שנים רבות חי גזע אשר כונה בני-האנוש.

"בני-האנוש היו חכמים ושאפתנים אבל גם חמדנים, והחמדנות שלהם התבטאה באובססיביות גדלה והולכת להשיג שלמות – שלמות של הגוף, של המחשבה ושל החיים. לקראת סוף המאה העשרים ואחת, האובססיביות הזאת הובילה לגל ראשון של בני-אנוש מושבחים גנטית."

אני עושה הפסקה לצורך הגברת הרושם ומעיפה מבט בכיתה. קיוויתי שהם יסתכלו עלי מרותקים, בעיניים פעורות, אבל הם נראים חצי ישנים.

"וכך נוצרו הרמים: ראשי תיבות של 'ראשונים ומושבחים'. גבוהים, חזקים, יפים, מנת משכל מעל 130. בתוך זמן קצר הרמים עברו לאזורים כפריים יפהפיים המכונים 'נאות הדשא', מקומות נקיים מפשיעה וממחלות."

אני מעבירה משקל מרגל לרגל, מסיטה את השיער מהעיניים ומנסה לדחוק את המחשבה שאני עושה מעצמי צחוק נוראי אל חלק חשוך וחסר שימוש במוח שלי.

"אבל מה עם בני-האנוש שלא הושבחו גנטית? גברים ונשים רגילים כמוכם וכמוני? הם כונו 'דַלים גנטית', או פשוט דלים. הם הורשו לגור רק בערים העתיקות – לונדון, מנצ'סטר, פריז, מוסקבה – שהיו מלאות פשיעה ומחלות. הם נכלאו מאחורי קילומטרים רבים של חומות שהתפתלו סביב כל עיר והוכנעו בהפגזות. רק הדלים החזקים והמוכשרים ביותר הורשו להיכנס לנאות הדשא, לשרת שם את הרמים כעבדים.

"המונח בן-אנוש נעלם משפת הדיבור... נאסר לשימוש.

"היו רק רמים ודלים–"

"אז אני דל," ריאן בֶּל קוטע אותי מקצה הכיתה. "זה מה שאת אומרת?"

אה, נהדר. בדיוק מה שאני צריכה – הפרעה מהקהל. הלוואי שהייתי מעזה לומר לו שאין ספק שהוא יודע את זה, אחרי שישב שעתיים מול הסרט עם טישו צמוד לאף.

"שתוק, בֶּל-בלטה," קייטי אומרת. הקארֶה הג'ינג'י שלה מצליף בקשת מושלמת כשהיא מסתובבת אליו. אני לא רואה את הפנים שלה, אבל אני יודעת שהיא נועצת בו את המבט ההוא שלה, מצמצמת את עיניה הירוקות וקופצת שפתיים.

"אני מה-זה לא דל," ריאן אומר.

קייטי פולטת קול משונה, משהו בין צחוק לשיעול.

המצח של מיס תומפסון מתקמט. "אני חושבת שמה שוויולט מנסה לומר זה שכולנו דלים, ריאן. אלא אם כן אתה אדם-על מהעתיד, ואני מתקשה להאמין בזה."

תנשמי עמוק. תתעלמי מאובדן התחושה בשפתיים.

"כדי להבטיח את המשך השִעבוד של הדלים, הרמים התאספו כל שבוע בקולוסאומים גדולים לצפות בתלייה המונית של דלים, אירוע שנקרא 'מחול הגרדומים'. אבל היו דלים שסירבו להשלים עם גורלם, וכך צמחה קבוצת מורדים שהייתה נחושה בדעתה להחזיר לדלים את זכויות היסוד שלהם. מנהיג המורדים נקרא תורְן."

אני עוברת על הניירות שלי ומוצאת את התמונה שלו. היא מתוך הסרט. מיס תומפסון לוקחת אותה מאצבעותיי המיוזעות ותולה אותה בנעץ על הקיר. התמונה של תורְן ממש לא עושה צדק עם העוצמה שלו, עם נחישותו. בגודל הזה הוא נראה כמו פיראט-שרירן-חובב-קשירות: הוא לבוש עור שחור מכף רגל ועד ראש ועוטה רטייה על פניו המחוטבות.

"תורְן גיבש תוכנית מתוחכמת להשיג סודות ממשלתיים של הרמים, וביקש משני המורדים הנאמנים ביותר שלו לגייס לשם כך דלה צעירה.

"הם גייסו את רוז."

רוז. גיבורת הסיפור. מלאת להט, נמהרת, אמיצה. אין יום שאני לא רוצה להיות היא. נכון לעכשיו, ככה אני בהשוואה אליה:

מלאת להט: הכינוי שלי הוא ויולט הבתולה.

נמהרת: תכננתי את המצגת הזאת במשך יומיים.

אמיצה: הפנים שלי מתחילות להזיע.

למעשה, הדבר היחיד שיש לנו במשותף הוא עור חיוור וטעם בבנים.

אני מהנהנת אל מיס תומפסון, והיא ניגשת להפעיל את המצגת שלי. על הלוח מוקרן סרטון מיוּטיוּב – סצנת הפתיחה של הסרט. המצלמה מתמקדת ברוז שמטפסת על חומת האבן של הקולוסאום. היא נראית מדהים, שערה הכהה הארוך גולש על גבה. היא מגיעה לראש החומה בליווי פרץ של נגינת כינורות.

התמונה עוברת אל הצופים בתוך הקולוסאום. קהל של רמים – וכל הפנים היפות הללו צמאות לדם של דלים. תשעה דלים שנידונו למוות מובלים אל במת עץ, וסביב הצוואר של כל אחד מהם נכרכת לולאת חבל. אני יודעת שבעוד כמה רגעים ישחררו אותם, ובכל זאת מרגישה צביטת חרדה בבטן. אני מעיפה מבט חטוף בחבריי לכיתה. הם מרוכזים בסרטון ונראים מודאגים. אני מחייכת חיוך קטן.

נשיא הרמים מופיע על מסך ענקי מאחורי הבמה ומציג את הפשעים לכאורה של הדלים הנידונים למוות: גנֵבה, אונס, רצח. המצלמה חוזרת אל רוז, ששערה הסתור מהרוח מיטלטל מול עיניה. היא יודעת שהדלים הנידונים למוות אינם אשמים אלא בעוני וברעב. היא שולפת רימון מחגורתה, מקרבת אותו אל שפתיה ואז משליכה אותו מעל להמון שמתחתיה.

הסרטון נקטע רגע לפני הפיצוץ.

אני מסתובבת בחזרה אל הכיתה, מעודדת מהעניין הפתאומי שלהם.

"הפיצוץ הסיח את דעתם של הרמים, וקבוצה של מורדים הצליחה להציל את הנידונים למוות מהגרדום. רוז חמקה במורד החומה ללא פגע, לאחר שהוכיחה את עצמה כמורדת.

"ואז תורְן שלח את רוז למשימה המסוכנת ביותר של המורדים עד אותו שלב: מבצע הַרפֶּר. היא הסתננה לאחוזת הרפר בלב נאות הדשא והעמידה פני שפחה של אדון הבית – ג'רמי הרפר, רם בכיר ורב-עוצמה. מהר מאוד רוז התיידדה עם הבן של ג'רמי, כדי לגלות מידע מסווג של הרמים.

"הבן של ג'רמי היה רם בשם וילוֹ."

וילו. הסיבה העיקרית לכך שהייתי רוצה להיות רוז. ואף שהידיים שלי עדיין רועדות כי שאריות של אדרנלין עדיין זורמות לי בוורידים, אני מניפה את התמונה שלו כך שכל הכיתה תוכל לראות אותו. אני פשוט לא מסוגלת לשאת את המחשבה שנעץ ינקב חור בפנים המושלמות שלו. אני כבר בהיתי בפוסטר הזה שעות, חַרַתִּי בזיכרוני כל תו בפניו – עור הקרמל ועצמות הלחיים. אני שומעת כמה אנחות מכיוון הבנות וכמה שריקות התפעלות בצירוף צחקוקים. אני מחזירה את התמונה לערימת הדפים שלי בתחושת רכושנות פתאומית.

"ריגול ומערכת יחסים עם רם: שני פשעים שכל דל שייתפס בהם, עונשו מוות. אבל וילו היה טוב לב ויפהפה, ומהר מאוד רוז הבינה שמה שמאיים עליה יותר מכול הוא עוצמת הרגשות שלה כלפיו. היא לא הייתה מסוגלת לבגוד בו ולכן נמלטה מהאחוזה בלי לחשוף את זהותה האמיתית כמורדת. היא חזרה אל עיר הדלים והודיעה לתורְן שמבצע הרפר נכשל–"

"משעמם," ריאן אומר.

"ריאן, ברצינות," מיס תומפסון אומרת ברוגז. "מספיק עם ההפרעות, אתה בחטיבה העליונה עכשיו ואני מצפה ממך ליותר." היא מסתובבת אלי ומחייכת. "ואני חושבת שבדיוק הגענו לנקודת המפנה של העלילה, נכון, ויולט?"

אני מהנהנת. "רוז נמלטה מהאחוזה כדי להגן עליו, כי וילו היה חשוב לה יותר מהמורדים. היא בחרה באהבה."

"כן. דוגמה לאופן שבו רומנים מודרניים פופולריים עדיין מצייתים למבנה עלילה קלאסי... בבקשה, תמשיכי."

"וילו התחפש לדל וחצה את העיר בעקבות רוז, משתוקק לזכות בה בחזרה. אבל המורדים לכדו אותו, ובסופו של דבר נודע לו על התוכנית המקורית של רוז לבגוד בו. הוא שבוי, הלב שלו שבור, ונדמה שאבדה כל תקווה.

"אבל רוז אמרה לו שהיא אוהבת אותו באמת, ויחד הם נמלטו מהמורדים, נחושים בדעתם לבנות להם חיים חדשים יחד.

"אבל לא תמיד האהבה מנצחת.

"רשויות החוק של הרמים תפסו אותם ולקחו את רוז למחול הגרדומים, באשמת פיתוי נער רם תמים."

עוד סרטון מיוטיוב. רוז במחול הגרדומים, אבל הפעם היא עומדת על במת העץ בקולוסאום עם חבל מסביב לצוואר, וקהל הרמים קורא בקול למותה.

"עצרו!" וילו מזנק אל הבמה. "שמי וילו הרפר. ולדלה שאתם עומדים לתלות יש שם. קוראים לה רוז, והיא האדם האמיץ והטוב ביותר שהכרתי בחיי. לא חשוב אם היא דלה או רמה, היא בת-אנוש. היא לא פיתתה ולא ביצעה שום פשע. היא החברה הכי טובה שלי ואני אוהב אותה בכל ליבי." הוא מביט בפניה הנחושות. "אני אוהב אותך, רוז."

"גם אני אוהבת אותך," היא קוראת בתשובה.

אני יודעת מה עומד לקרות, ברור שאני יודעת, ובכל זאת אני מרגישה במשקל הדמעות על הריסים התחתונים שלי, בדחף העצום להכניס יד לתוך התמונה הדו-ממדית ולחתוך את החבל.

הדלת מתחת לרגליים של רוז נפתחת. גופה צונח ורגליה מתחבטות ובועטות, רוקדות את המחול האחרון שלה.

הסרטון מסתיים. כולם שותקים.

בסופו של דבר מיס תומפסון מפרה את הדממה. "איזה רגע משבר מושלם יצרה פה הסופרת. אבל ודאי יש התרה של העלילה, לא?"

אני מהנהנת ועוברת לדף האחרון ברשימות המקומטות שלי.

"וילו עִרסל בזרועותיו את גופה חסר החיים של רוז, והדמעות שלו צנחו על פניה. הוא נזף ברמים שאפשרו מעשי רצח בחסות המדינה והתחנן בפניהם שיצטרפו אליו. המחזה הטראגי נגע לליבם של הרמים, והם מוטטו את הגרדום.

"סוף-סוף נאסר לקיים את מחול הגרדומים.

"המוות של רוז הביא למהפכה.

"והרמים והדלים שוב קראו לעצמם בני-אנוש."

נדמה שהקירות סופגים את מילותיי האחרונות, ואיכשהו אני מצליחה לבלוע למרות שאין לי רוק בפה. שוב דממה. הלוואי שאליס הייתה כאן. היא הייתה קוראת קריאות הידד ומוחאת כפיים וצועקת "הדרן", וכולם היו מצטרפים אליה.

אני מסתכלת על קייטי לרגע. היא קורצת לי. לא בדיוק הפגנת התמיכה הפומבית שקיוויתי לה, אבל זה בכל זאת משפר את הרגשתי.

"תודה רבה, ויולט." מיס תומפסון מסתכלת עלי מעל לשולי המשקפיים שלה. "איזו מצגת נהדרת."

"תודה, רציתי לעשות צדק עם הספר."

מיס תומפסון מחייכת. "אפשר לראות, לפי הצבע שהשקעת בתיאור. אנחנו עוד נעשה ממך סופרת."

אני מסמיקה מתענוג. כתיבה הייתה תמיד הקטע של אליס, אני לא העזתי לנסות – עד היום. "תודה רבה, מיס תומפסון."

חנפנית. חרשנית. לחישות מקצה הכיתה.

אני חוזרת למקום שלי. קייטי דוחקת בי ולוחשת, "היה יופי." אבל אני עדיין שומעת את ריאן והחברים שלו מגחכים. חודי המילים שלהם מתעמעמים באוזניי והלחיים שלי שוב מתחילות להתלהט ולגרד, והדפים המעצבנים לא מפסיקים להידבק לי לידיים. רוז לא הייתה מתפרקת ככה. אני מניחה לשיער שלי לצנוח מול הפנים כמו מגן גלי וחשוך.

"אז בבקשה," מיס תומפסון אומרת. "שמענו את העלילות של שלושה רומנים שונים מאוד, אבל ראינו שהמבנה של כולם דומה."

הפעמון מצלצל, בליווי גרירת ספרים ועטים ותיקים.

קייטי עוזרת לי לקלף את הנייר מידיי המיוזעות. "אלוהים, את ממש אוהבת את הספר הזה שלך."

"כן."

"היית צריכה לראות את הפרצוף שלך כשדיברת על וילו."

"זה פשוט הפרצוף שלי."

היא מעפעפת. "אבל וילו היה טוב לב ויפהפה, ומהר מאוד ויולט – סליחה, התכוונתי רוז – הבינה שמה שמאיים עליה יותר מכול הוא עוצמת ההורמונים המשתוללים שלה." היא מכווצת שפתיים, והנמשים על האף שלה מתארכים.

"תסתמי." אני צוחקת. קייטי תמיד מצחיקה אותי. המתח מתפוגג מגופי וסוף-סוף אני מצליחה לדחוף את הדפים המתפוררים לתיק. קייטי עברה מליברפול ללונדון רק בקיץ שעבר, אז אני לא מכירה אותה הרבה זמן, אבל היה בינינו חיבור מיידי. יש לה הומור יבש והיא משתמשת בקללות קורעות כמו "מוח בטטה" או "שפיץ עקום", והיא מדברת במבטא ליברפול עדין ככה שהיא תמיד נשמעת עם שתי הרגליים על הקרקע – "מלח הארץ", אבא שלי קרא לה פעם. אבל היא נראית כמו מישהי מתוך רומן של ג'יין אוסטן, עם פני בובה ושיער ג'ינג'י בהיר... והיא מנגנת בצ'לו. אני משחקת באקס-בוקס.

"תתעלמי מבל-בלטה, הוא סתם דלוק עלייך," היא אומרת.

"כן, בטח. הוא נבוך כי אליס ואני תפסנו אותו מיילל בקולנוע בשנה שעברה."

היא מסיטה את הכיסא שלה לאחור. "אוי נו, את יודעת שאת נראית טוב."

אני צוחקת. "ממש. תראי אותי, אני מזיעה כמו חזיר אחרי תאונת דרכים."

"אז מה אם את לא מטר שמונים ובלונדינית כמו אנשים מסוימים."

היא מתכוונת לאליס. אני לא עונה. לא קל כשהחברה הכי טובה שלך נראית כמו דוגמנית. זרע קטן של קנאה נובט לי בחזה ואני שונאת את עצמי בגללו. אנחנו מצטרפות לנהר התלמידים במסדרון, שממהרים לחזור הביתה.

אני מחליפה נושא. "אני לא מאמינה שעוד לא קראת את 'מחול הגרדומים'. זה סוג של טקס התבגרות." הקול שלי נבלע בהמון ואני שוב מרגישה קטנה מאוד.

"טוב, אני כבר לא צריכה לקרוא. היית צריכה להסתובב עם אזהרת ספוילרים קבועה עלייך."

"אפילו לא ראית את הסרט."

"שוב. אזהרת ספוילרים."

אנחנו מפלסות דרך בקבוצה של תלמידות כיתה ט' שמשום מה לא יודעות שהן אמורות לפנות דרך לתלמידי החטיבה העליונה.

אני דורכת לתלמידה בלונדינית על הרגל, כאילו בטעות. "כן, אבל ראסל הורס." אני מדברת על ראסל ג'ונס, שמשחק את וילו בסרט.

"באמת? אף פעם לא הזכרת את זה. הנה אליס." הפה של קייטי עדיין מחייך, אבל החיוך נעלם לה לגמרי מהעיניים. כמוני, היא למדה לזהות שאליס מתקרבת לפי התגובה של אנשים אחרים. כל תלמיד מעיף אליה מבטים מעבר לכתף וכל תלמידה משתתקת והמצח שלה מתקמט.

ואכן, ההמון נקרע לשניים כמו ים סוף, אבל למשה שלנו יש רגליים ארוכות ושזופות שצועדות אלינו בצעדים גדולים. חיוך מאיר את הפנים האובליות המושלמות שלה. תמיד היה לה החיוך הזה, מאז שהכרתי אותה ביום הראשון שלנו בכיתה א' – חיוך שגורם לך לסלוח לה על זה שהיא כל כך יפה.

היא עוצרת באמצע המסדרון. היא יודעת שאף אחד לא ידחף אותה. "אז איך הלך?"

"כמו ערימת חרא על רגליים," אני אומרת.

קייטי טופחת לי על הגב. "לא נכון, היה מעולה."

"בטח, ערימת חרא מעולה על רגליים," אני עונה.

אליס מניפה את השיער הבהיר שלה מעבר לכתף. "אל תדאגי, וַי, ברור שהם לא מבינים את היופי של 'מחול הגרדומים' – חבורת ברברים." היא מעיפה אל קייטי מבט מלא משמעות.

"זה לא בדיוק שייקספיר," קייטי רוטנת.

אליס נאנחת. "הלוואי שהייתי בכיתה של תומפסון, אתם מקבלים שיעורי בית הרבה יותר מוצלחים מאיתנו. מבנה עלילתי, באמת הייתי יכולה לתרום לזה." היא אוהבת להזכיר לנו שהיא כוכבת עולה בתחום הפאנפיקשן. היא כותבת חומר חדש שמבוסס על "מחול הגרדומים", עורכת שינויים בעלילה, משחקת עם הדמויות איך שבא לה. אירוני שהיא מרגישה צורך לעשות את זה כשבחיים האמיתיים היא כל כך מוצלחת בלגרום לאנשים לעשות מה שבא לה – אולי בכתיבה היא מלטשת את היכולת הזאת. אני כובשת שוב את זרע הקנאה הקטן.

"מיס תומפסון אמרה שוויולט יכולה להיות סופרת, נכון, וַי?" קייטי אומרת.

אליס מסתכלת עלי וקורצת בעין כחולה כמו דיו. "בולשיט. אין לך מספיק דמיון, את פשוט תכתבי את 'מחול הגרדומים' שוב ושוב." היא מחבקת את הכתף שלי בלחיצה. "וזה טוב, כמובן." ריח השיער שלה – פריחת דובדבן ולימונית – ממלא לי את האף. פתאום אני מרגישה מאוד מיוחדת, שאליס מחבקת אותי ככה בפומבי.

קייטי מעיפה מבט בשעון שלה. "תקשיבו, אני חייבת לזוז, יש לי שיעור צ'לו בעוד חמש דקות, אבל נתראה מחר, כן?"

"קומיק-קון," אליס ואני אומרות יחד. אנחנו מחליפות מבט ומחייכות. אנחנו מחכות לזה חודשים. נזכה לפגוש שם את ראסל. וילו. הפה שלי שוב מתייבש, ורטט של התרגשות עובר לי בבטן בצירוף הרגשה כאילו שפשפתי את העור במרץ במגבת.

"אנחנו מתלבשות כדמויות מ'מחול הגרדומים', כן?" אליס אומרת.

"בטח, נֵייט מתכנן את התחפושת שלו כבר ימים שלמים," אני עונה. נייט הוא אחי הקטן והוא מת על "מחול הגרדומים", עוד יותר ממני אם זה אפשרי, ואימא התעקשה שהוא יבוא איתנו. המון תודה, אימא.

קייטי מתחילה להתרחק. "נתראה מחר, מעריצות," היא קוראת מעבר לכתף.