פרק 1
ויולט
אליס מעיפה מבט ברשימה שעל השולחן שלי. "אני לא מאמינה שהכנת רשימה, יש עוד המון זמן עד תחילת הלימודים. את כזאת חולת תכנונים."
אני חוטפת את הדף מתחת לאף שלה. הלוואי שלא הייתי משאירה אותו גלוי לעין, בעיקר עם המילים "טמפוני מקסי" משורבטות למטה. "רשימות מרגיעות אותי, את יודעת את זה." בספטמבר אני אתחיל ללמוד באוניברסיטה ואני מתה מפחד. זאת הרשימה העשרים וחמש שהכנתי, ובקושי יולי עכשיו.
"למה את צריכה להירגע?" אליס אומרת. "אנחנו נהיה שם יחד, ונעבור את השבוע הראשון כמו גדולות." חצי חיוך עולה על פניה. "בעיקר אם נהיה חמושות בטמפוני מקסי."
אבל אני יכולה לראות שגם היא מפחדת. העור סביב העיניים שלה מכווץ והיא מתעסקת בשיער.
קייטי שוכבת על המיטה שלי. היא משוטטת באתר המוזיקה NME באייפד שלה. "אני מקווה שהשנה תכניסי לשם יותר מאשר טמפוני מקסי, ויולט."
"את מוכנה לרדת כבר מעניין הבתולה?" אני אומרת. "זה נשמע כאילו לא עזבנו את התיכון." אני סוגרת את הווילונות עם אור הדמדומים האחרון, בתקווה שהחברות שלי יקלטו את הרמז וילכו ואני אוכל להיכנס למיטה. מאז שהחלומות המוזרים נפסקו — החלומות על הזקֵנה המשונה עם העיניים הירוקות כתפוח — אני ישנה המון. כל כך טוב לא להיות עייפה כל הזמן.
קייטי צוחקת והנמשים על האף שלה נמתחים עם החיוך. "סתם צחקתי. אני יודעת שאת שומרת את עצמך."
"יום אחד הנסיך שלי יבוא," אליס שרה בקול שלגייה גבוה ומסלסל.
"אני לא רוצה נסיך," אני אומרת. "אני רוצה בדיוק את ההפך, אנטי־נסיך, מישהו אמיתי וכֵּן..." אני משתתקת כי תמונות מוכרות משתחלות לי למוח שוב, תמונות שכל כך מבלבלות אותי, מעלות בי ערבוביה של התרגשות, פחד וכמיהה. תמונות של נוצות מתערבלות באוויר, עיניים בצבע חורף, שיער שחור על רקע עור בהיר.
אליס מסובבת אותי בכיסא. היא בבירור משועממת, עכשיו כשהפרק של "עין קווירית" נגמר. "טוב, יריד הסטודנטים החדשים יהיה מוצף בחורים נטולי היגיינה אישית ונימוסים בסיסיים. בטוח תמצאי שם את האנטי־נסיך שלך." הטלפון שלה רוטט. היא מוציאה אותו מהכיס ומתחילה ללחוץ ולהחליק על המסך בנקישת ציפורניים.
"אתן חושבות שזה יהיה מוזר?" קייטי שואלת. "שאנחנו מבוגרות בשנה מכולם."
"מה פתאום." אני מתיישבת על קצה המיטה שלי. "יהיו שם המון סטודנטים שעשו הפסקה של שנה."
"אנחנו יכולות לקרוא לזה הפסקה?" קייטי שואלת.
"אנחנו יכולות לקרוא לזה איך שאנחנו רוצות," אני עונה.
"פְרֵד," היא אומרת. "אנחנו יכולות לקרוא לזה פרד?"
אני צוחקת. "את משוגעת. לא מפתיע שאת הולכת לפסיכולוגית." זה יוצא לי מהפה לפני שהמוח שלי מספיק לעצור אותי. אבל למרבה המזל, קייטי לא נעלבת. לא הייתי רוצה שהיא תחשוב שאני צוחקת עליה בגלל זה. יש לה סיוטים ופלאשבקים, זה כל מה שהיא סיפרה לנו. כולנו יודעות למה, אבל אנחנו מנסות לא לדבר על הפיל הענקי שישן בפינת החדר.
שלושתנו עשינו את בחינות הבגרות באיחור, הצלחנו לעבור איכשהו ולקחנו שנה חופש. מוציא לאור יצר קשר עם אליס ואיתי זמן קצר אחרי שהתעוררנו מהתרדמת — אני מניחה שבגלל הפופולריות של הפאנפיקשן שלה והסיקור החדשותי של התקרית בקומיק־קון. כתבנו יחד והוצאנו לאור בזמן שיא את "שיר הגרדומים", ההמשך של "מחול הגרדומים". זה היה התירוץ שלנו להסתתר בבית ולחלום שנייט בסדר.
אני מעיפה מבט בעטיפת הספר שלנו, שמוסגרה ותלויה על הקיר מאחורי אליס המשועממת, כך שנדמה שזאת בועת מחשבה מלבנית שצצה לה מהראש. העטיפה תמיד מזכירה לי את נייט, או ליתר דיוק איך איבדנו את נייט. לא שהוא מת. אבל לפעמים נדמה שהוא מתחבא בבית מסתור, או עצר בתחנת דלק על הכביש בין שני יעדים. החיים... עצירה לקנות חטיפים במחיר מופקע בחנות הנוחות... המוות. וזה מזכיר לי איזו טיפשה הייתי כשהאמנתי שאם אכתוב דמות דומה לו זה יחדיר איכשהו חיים בגופו החיוור, החצי מת. אז בכל פעם שאני מסתכלת על העטיפה אני חוטפת מכה כפולה. האובדן של נייט. הטיפשות שלי. אני משאירה אותה על הקיר רק כי זאת הייתה מתנה מההורים שלי.
"את חושבת שאנשים יידעו מי אנחנו?" אני שואלת את קייטי.
"ברור שהם יידעו," היא אומרת. "אתן כתבתן רב־מכר, ואנימֶה־אליס שלנו שכבה עם ראסל ג'ונס."
"ממש," אליס רוטנת. היא עדיין מסתכלת בזעף על הטלפון שלה.
קייטי צוחקת ומסיטה את השיער הג'ינג'י שלה מעבר לכתף. היא גידלה את השיער וזה ממש הולם אותה. "אנחנו יודעות את זה. אבל שאר העולם לא יודע."
אליס מרימה מבט ונועצת בנו את העיניים הכחולות הכהות שלה. "אני עמדתי לידו בקומיק־קון. פעם אחת. אלא אם כן הוא הצליח להגניב לי אותו מהצד בלי שהרגשתי, לא ברור לי איך זה היה אמור לקרות." היא חוזרת למסך שלה.
"כותרת מעולה לצהובונים," אני אומרת. "ג'ונס רק עמד לידי, ובלי שהרגשתי הוא הצליח להשחיל את הקסם המחוספס שלו."
"הא!" קייטי אומרת. "מעולה. אתן תיקחו בהליכה את התואר בכתיבה יוצרת. אני לא מבינה למה אתן טורחות בכלל, כבר כתבתן רב־מכר."
"כדי להרגיש נורמליות, נראה לי," אני אומרת.
אנחנו משתתקות. המילים שלי התקרבו קצת יותר מדי לדברים המוזרים שעברנו בשנה שעברה.
אליס נאנחת ודוחפת את הטלפון שלה לכיס האחורי. נראה שהיא הייתה שמחה להכניס למישהו אגרוף.
"מה קרה?" אני שואלת אותה.
היא מחייכת חיוך מאולץ. "שום דבר."
מייד אני יודעת שמדובר בביקורת גרועה. היא תמיד מנסה להסתיר אותן ממני, מאז שפרצתי בבכי בתגובה לביקורת הראשונה שנתנה לנו כוכב אחד. אבל בינתיים פיתחתי עור עבה. "זה בסדר, אני אתמודד."
"זה די גרוע," אליס אומרת. "כאילו, הם תייגו אותי, מה הקטע?"
אני מושיטה יד, נחושה להראות כמה שאני חזקה עכשיו.
היא לא מוותרת. "ברצינות, ויולט, אני לא חושבת שכדאי שתקראי את זה. זה די... אישי."
אני משאירה את היד במקום, מרחפת מולה, להפגין עמוד שדרה.
היא נאנחת, ובחוסר רצון שמאט את התנועות שלה היא שולפת את הטלפון ומוצאת בשבילי את הדף.
העיניים שלי סורקות את המסך. "'הדיסטופיה היומית'," אני רוטנת. "אבל הם פרסמו ביקורת על 'שיר הגרדומים' כשהוא רק יצא לאור." זה אתר מעריצים עם עוקבים בסדר גודל של שש ספרות, והביקורת המהללת שלהם ממש עזרה לספר שלנו להמריא.
אליס מושכת בכתפיה. "אמרתי לך שזה גרוע. הם שינו לנו מחמישה כוכבים לאחד."
"הם יכולים לעשות דבר כזה?" קייטי שואלת. היא נעמדת לצידי כדי לקרוא מהמסך.
"הם יכולים לעשות מה שהם רוצים," אליס עונה.
אני סורקת את הכתוב; עמוד השדרה האיתן שחשבתי שיש לי נוזל לי לרגליים.
כפי שאתם יודעים, אהבנו מאוד את "מחול הגרדומים" של סאלי קינג, שבו בני אנוש "ראשונים ומושבחים" (רמים) שִעבדו אנשים כמונו וכמוכם שאינם מושבחים גנטית (דלים גנטית או פשוט דלים). סקרנו את ספר ההמשך, "שיר הגרדומים" מאת ויולט מילר ואליס צ'יילדס, כשרק ראה אור, ואתם בוודאי זוכרים כמה התלהבנו ממנו. ובכן, מאז חלו כמה שינויים כאן באתר 'הדיסטופיה היומית' ורצינו לעדכן את הביקורת שלנו. למרבה הצער החדשות אינן טובות, אנשים. "שיר הגרדומים" מזייף ובענק.
"בלי לערב מוזיקה, חבורת חצ'קונים דו־פרצופיים," קייטי, שקראה מעבר לכתף שלי, אומרת עכשיו.
בעקבות מותה הטראגי של רוז, וילו משתף פעולה עם כמה דמויות נוספות מהרומן האהוב של סאלי קינג: אָש, בּאבּה וכמובן תוֹרְן. ובכן, המתח בין חברי הקבוצה גדול, והתוצאה מזכירה תוכנית ריאליטי. אבל איכשהו הם מצליחים להוביל מרד ולהדיח את נשיא הרמים השפל, אשר נכלא בכלא היי־טקי בסגנון הרמים. שחקנים חדשים לוקחים חלק בשלטון, למשל אביו של וילו, ועל כל עיר גדולה מופקדת ברית לפיקוח על שחרור הדלים. הברית הלונדונית כוללת את אָש, וילו, בּאבּה ותוֹרְן, דבר שפותח פתח לעוד קצת מריבות ריאליטי.
משב הרוח המרענן היחיד מתבטא בדמות חדשה, נייט. נייט הוא דל צעיר שניחן בשנינות ותבונה יוצאות דופן, ומצטרף לברית הלונדונית. העובדה שאין לו משפחה היא מאפיין נדוש מעט, אבל אהבנו מאוד את הגישה המרעננת שלו. למרבה הצער, אפילו נייט לא מצליח להציל את ספר ההמשך הזה. ובכנות, הניסיון של מילר לסחוט אהדה ממצבו הבריאותי של אחיה השאיר לנו טעם רע בפה.
קול קטן ונעלב משתנק לי בגרון. קייטי מניחה יד על הכתף שלי. גם היא הגיעה מן הסתם לחלק הזה.
לספר יש סוף פתוח משונה, ניסיון בוסרי לביסוס אוטופיה. השינוי המשמעותי היחיד הוא ביטול "מחול הגרדומים", שהיה ככל הנראה החלק המבדר ביותר ברומן המקורי של קינג.
לסיכום, צ'יילדס ומילר הוציאו את כל הדיס מהדיסטופיה. התוצאה היא כלום רופס. אין לנו ספק שסאלי קינג מתהפכת בקברה.
יש לי בחילה, בחילה פיזית. אליס ואני השקענו את כל־כולנו ב"שיר הגרדומים". מילה אחר מילה, התאוששנו באמצעותו מהתרדמת. הביקורת הזאת גורמת לי להרגיש כאילו אני עומדת עירומה בחדר ענקי וכולם מצביעים עלי וצוחקים. ומה שהם אמרו על נייט, על כך שאני מנצלת את התאונה שלו, זה מעורר בי גל עכור של זעם. "איך הם יכולים להגיד דבר כזה על נייט?" אני מצליחה לומר והדמעות כבר ממלאות לי את העיניים.
אליס לוקחת את הטלפון מהיד שלי ומחבקת אותי. "אוף, ידעתי שזה יבאס אותך. תתעלמי מהם, וי, הם בסך הכול מנסים לעורר שיחה, להעלות כניסות, מחר הם יירדו על מישהו אחר."
קייטי נותנת לי טישו, ואני מרגישה הבזק של מבוכה על כך ששוב אני בוכה בגלל ביקורת גרועה. אבל אליס צודקת, נדמה שיש כאן משהו אישי.
"זה בסדר להתבאס," קייטי אומרת. "תישארי עם הרגש, תעברי דרכו, לא מסביבו."
זה מעורר בי חיוך. אני אוהבת את זה שלפעמים היא מצטטת את הפסיכולוגית שלה. זה כמו לזכות בטיפול מיד שנייה.
"אני צריכה ללכת הביתה," קייטי אומרת. היא אוספת את הדברים שלה ולובשת את הקרדיגן. "אבל נתראה אחרי שיעור הצ'לו שלי מחר, כן?" היא מושכת אותי לחיבוק. "ביקורת היא בסך הכול מילה אחרת לדֵעה, תזכרי את זה." חיבוק אחד נוסף והיא הולכת, משאירה את אליס ואותי לבדנו עם המילים המגעילות תלויות בינינו.
הטלפון של אליס רוטט שוב. שכחתי שאני עדיין מחזיקה אותו. אני מחזירה לה אותו בידיים מזיעות, רועדות.
"הודעה מטימותי," היא אומרת.
טימותי הוא העורך שלנו. אליס מציגה בפניי את המסך כדי שאראה גם אני.
ניפגש במשרד שלי מחר, 2 בצהריים.
חשוב מאוד. העוגיות עלי.
־ ט'
אני בודקת בטלפון שלי, למרות שאין לי ספק שהוא לא שלח את ההודעה גם אלי. לרגע אני תוהה אם זה אומר שאני לא מוזמנת, אבל אליס ואני זאת עסקת חבילה, אז אם הוא מנסה להעיף אותי, בעיה שלו. "את חושבת שהוא קרא את הביקורת?"
"אולי," היא עונה.
"הוא באמת חושב שאם הוא יגיש לנו עוגיות אנחנו נימס? אני נשבעת לך שלפעמים הוא מתייחס אלינו כמו אל ילדות בנות חמש."
היא צוחקת. "אז את באה או לא?" האצבעות שלה מרחפות מעל המסך, להוטות להקליד תשובה.
אני לא יכולה אלא להבחין שהיא לא שאלה, אנחנו באות או לא? ככה שנראה שהיא תלך בכל מקרה. אז אני אומרת, "כן."
החיוך המשגע שלה מבזיק אלי. "זה בגלל העוגיות, נכון?"
"תמיד."
הציפורניים שלה מקלידות בקצב מסחרר.
טוב. אבל רק אם אלה עוגיות סנדוויץ' שוקולד.
- א'
"שניפגש שם?" אליס שואלת. המשרדים של ההוצאה לאור קרובים למוזיאון הטבע, והיא יודעת שאשמח לכל תירוץ להסתובב שם, לשתות קפה הפוך ולהעמיד פנים שאני עם נייט. זה היה הבילוי האהוב עליו כשהיינו קטנים. נייט היה ממלא את הראש הבלונדיני שלו בעובדות אקראיות, אוגר אותן בקפידה ופולט אותן ברגעים הכי לא הולמים, למשל כשדודה מוד הגיעה לארוחת ערב ושמעה את כל הפרטים העסיסיים על הרגלי ההזדווגות של ההיפופוטם הננסי. היפופוטם ננסי. מוזר איך התקרות הגבוהות והחללים הקרירים של המוזיאון הזה ממלאים אותי בכזאת חמימות, ואילו הספר שלי עצמי, "שיר הגרדומים", מותיר אותי חלולה וקפואה. יום אחד אני אבין למה.
אני מהנהנת. "כן. ניפגש בכניסה. אל תעלי בלעדיי, פקידת הקבלה שונאת אותי."
"אל תיקחי את זה קשה, המפלצת שונאת את כולם." היא מפריחה לעברי נשיקה ומוסיפה, "תישני טוב, ותבטיחי לי שלא תקראי את הקשקוש הארסי הזה שוב."
אני מפריחה אליה נשיקת תשובה. "מבטיחה."
רֵה שרעבי (בעלים מאומתים) –
המשך מדהים לספר הפאנדום. חיכיתי כל כך הרבה זמן לקרוא אותו (לא היה אותו בספריה (עצב מר)), אני כל כך שמחה שקראתי אותו וסוף סוף סגרתי מעגל.