הפוליטיקה של הפרטיות

מבוא

אנחנו חיים בחברת מעקב. ממשלות ותאגידים מנטרים מיליארדי בני אדם ועוקבים אחריהם. מעסיקים עוקבים אחר עובדיהם, הורים — אחר ילדיהם, וברשתות חברתיות המשתמשים עוקבים אחר משתמשים אחרים. הם עושים זאת בעזרת מערכות טכנולוגיות כגון מצלמות מחוברות במעגל סגור, לוויינים מזהי מיקום הפרושים בכל העולם, עוגיות מחשב (cookies), מערכות ביומטריות, כרטיסים "חכמים" למיניהם, מכשירים ניידים מאוכנים, תוכניות מעקב על מסות של נתוני תקשורת בקנה מידה עולמי או טכנולוגיות לזיהוי טביעת האצבע הדיגיטלית הייחודית לכל מחשב. עם זאת, המעקב מתאפשר גם הודות לשיתוף הפעולה (לא תמיד מדעת) של הפרטים, המייצרים והמפיצים מדי יום ביומו נתונים ומידע על אודות עצמם. בעשורים האחרונים, בד בבד עם ההצטמקות ההדרגתית של המרחב שאִפשר לפרט פעילות אנונימית, הפכה תשתית התקשורת המקוונת, שנתפסה בשנותיה הראשונות כמקדמת חירות והשתתפות, לתשתית של מעקב ושליטה.

חברת המעקב מציבה לכולנו אתגרים חדשים: חברתיים, מוסריים ופוליטיים. הנחת המוצא בספר זה היא שכדי להתמודד עם אתגרים אלה, נדרשים הבנה וניסוח פוליטיים של סוגיית הפרטיות. אלא שבדרך כלל הפעולה הפוליטית משויכת לזירה הפומבית הציבורית, ואילו פרטיות ואינדיבידואליות בדרך כלל משויכות לזירה הפרטית ואל היחיד. לפיכך הן אינן זוכות להכרה מספקת כמושגים פוליטיים. בפרקים הבאים אתמודד עם האתגר שבתיאור אופייה הפוליטי של הפרטיות בשני אופנים משלימים. האחד הוא ניתוח תיאורטי של יסודותיהם הפוליטיים של מושג הפרטיות ושל הזכות המשפטית לפרטיות, ונימוק הטענה שהפרטיות היא יכולת אנושית שההגנה עליה חיונית לעצם קיומה של ספֶרה פוליטית. השני הוא בחינה של פעולות התנגדות למעקב, המדגימות את הקשר בין פעולה פוליטית ובין פרטיות.

פרטיות והתנגדות למעקב אינן תופעות חדשות או ייחודיות לעידן המידע של המאה העשרים ואחת. דברי הימים של הפרטיות והמעקב כתופעות משלימות מתועדים כבר בספר "בראשית", בתיאור אדם וחוה שתפרו לעצמם עלה תאנה בניסיון להסתתר ממבטו היודע־כול של האל המחפש אותם בגן. המודרנה החליפה את המעקב התיאולוגי במעקב טכנולוגי, שצמח בד בבד עם השינויים החברתיים, הכלכליים והמדיניים הניכרים שבאו בעקבות המהפכה התעשייתית. טכנולוגיות המעקב, מאפייני העוקבים והנעקבים ומקרי ההתנגדות למעקב אומנם השתנו מימי בראשית, אולם את הרטוריקה השלטונית והתאגידית הרווחת, שנועדה להצדיק את המעקב, ולפיה "אם אין לך מה להסתיר, אין לך ממה לחשוש", אפשר לזהות כבר באותה סצנה בראשיתית שבה הסיק האל שאדם וחוה עברו על איסוריו מעצם ניסיונם להסתתר מפניו.1 הרטוריקה של "אין לי מה להסתיר", שנקלטה בקרב הציבור בעשורים האחרונים, היא אנטי־פוליטית במתכוון. משתמע ממנה שלמתנגד למעקב יש מה להסתיר, כלומר שהוא נוהג באופן אנטי־חברתי, אם לא עברייני ממש, ומטרתו האנוכית היא לספק אינטרס אישי על חשבון הכלל. לעומת זאת, וכנגד אפיונה של הפרטיות כשאיפה להגן על אינטרסים מתבדלים ואנוכיים של היחיד, בדפים הבאים אנמק את הטענה שהפרטיות היא תופעה פוליטית, והגנת הפרטיות היא תנאי מוקדם הכרחי לקיומה של ספֶרה פוליטית בדמוקרטיות ליברליות.

מטרתה של ההגנה על הפרטיות היא להגן לא רק על זכויות ועל ערכים אינדיבידואליים, אלא (גם) על ערכים חברתיים וציבוריים. השתתפות פוליטית תלויה ביכולתם הממשית של המשתתפים להתאגד ולבטא את דעותיהם בחופשיות. הגנת הפרטיות נחוצה לאזרחות דמוקרטית משום שהיא מאפשרת את השתתפותם של אזרחי הדמוקרטיה בעיצוב הספֶרה הפוליטית בכלל, ובייחוד את השתתפותם של קבוצות ויחידים המתנגדים לשלטון קיים או לנורמות רווחות. זו הסיבה שהתנגדות למעקב, שמטרתה היא הגנה על הפרטיות, היא צורה מיוחדת של התנגדות פוליטית: לעיתים קרובות היא תנאי להתממשותן של התנגדויות נוספות, אחרות, שכדי להתגבש הן נזקקות לחלל, פיזי או מטפורי, נטול מעקב. ייחודיותה האתית של ההתנגדות למעקב נובעת ממעמדה הראשוני הזה, כמאפשרת את שאר צורות ההתנגדות וכתומכת בהן.

מרבית הכתיבה המחקרית על הפרטיות, כתופעה וכזכות משפטית, התמקדה בהיבט האינדיבידואלי שלה, מבלי לבחון את הזיקה של הפרטיות אל הציבורי והפומבי, כלומר אל הפוליטי. אלא שההכרה בחשיבות הפרטיות לחיים הפוליטיים אינה מתמצה רק בהכרה בהיבט הציבורי והפומבי שלה. כפי שאבקש להראות, להיבט האינדיבידואלי של ההגנה על הפרטיות יש חשיבות פוליטית שאינה פחותה מחשיבותו של ההיבט הפומבי שלה. מנגנון הפרטיות אחראי לתהליכי הוויסות של הגבולות בין העצמי ובין העולם. מטרתו המרכזית היא יצירת זהות אישית, שאחד מהיבטיה הוא יכולתו של היחיד לגבש זהות פוליטית. זאת ועוד, מנגנון הפרטיות מגונן על הפוטנציאל העתידי של היחיד, שהוא המאפשר לו חירות פעולה. חשיבותה הפוליטית הגדולה ביותר של הפרטיות נוגעת אפוא לקשר שלה לחירות האנושית, שלדברי חנה ארנדט היא עצם היכולת האנושית להתחיל משהו חדש בעולם, ובמילים אחרות: לפעול באופן פוליטי.

המסורת הליברלית ראתה בפרטיות חירות שלילית, שקיומה תלוי במידה שבה מניחים את הפרט לנפשו והוא אינו נתון לשליטה או להתערבות חיצונית. לעומת זאת תפיסת הפרטיות כמנגנון לוויסות הגבולות בין העצמי ובין העולם מאפשרת את הגדרתה של הפרטיות כחירות חיובית. הגדרה כזו היא ביצועית (פרפורמטיבית) בשני אופנים המשלימים זה את זה: היא רואה בפרטיות מושג הקשור לאיכות פעילה, להבדיל מהגדרה סבילה של הפרטיות; והיא גם מזמינה התבוננות בפעולה למען פרטיות, ולא רק התבוננות בפרטיות כמצב סביל, בינָרי, שמתקיים או שאינו מתקיים. פעולות התנגדות למעקב הן דוגמה לאופן שבו פרטיות "נעשית", ולא רק ישנה או איננה, ובכך הן ממחישות את הקשר בין פרטיות לפעולה.

שחקנים רבי השפעה בחברת המעקב העכשווית פועלים להביא לידי כך שאזרחים יקבלו את הנורמות החברתיות המאפשרות מעקב והתומכות בו, וישלימו עימן. בכך הם מעכבים או מונעים התנגדות לפרקטיקות המעקב. מנגד, כוחות לא מבוטלים מנסים להציב מחסומים בפני התבססות חברת המעקב. חלק מכוחות התנגדות אלה פועלים במסגרות ממוסדות ותוך ציות לכללי המשחק באמצעות חקיקה, פעולות במסגרת ארגוני החברה האזרחית או אסדרה על ידי הטכנולוגיה. שחקנים אחרים פועלים מחוץ למסגרות ממוסדות אלה, בין באופן מאורגן וקבוצתי ובין באופן עצמאי בפעולות יחידים. דווקא פעולות יחידים כאלה הן שהביאו בשנים האחרונות לחשיפת ממדי המעקב השלטוני הגלובלי אחר אזרחים, ולחשיפת שיתופי פעולה בין שלטונות לתאגידי מידע המאפשרים מעקב בסדר גודל כזה. החשיפה המשמעותית ביותר התרחשה ביוני 2013, כשהתפרסמו ב"גרדיאן" וב"וושינגטון פוסט" חומרים מסווגים בנוגע לתוכניות מעקב סודיות של הסוכנות האמריקנית לביטחון לאומי (NSA). המסמכים שפורסמו חשפו פיקוח מדינתי ותאגידי רחב היקף של ארצות הברית ובנות בריתה על אזרחים אמריקנים וזרים. המסמכים הודלפו על ידי עובד קבלן לשעבר בסוכנות, אדוארד סנודן, והיה בהם בין השאר מידע על איסוף כמויות עתק של נתונים ותכנים מתקשורת של משתמשים בתשעה תאגידי מידע גדולים לרבות גוגל, פייסבוק, מיקרוסופט ואפל. פעולתו של סנודן, שמהצהרותיו עולה כי להבנתו הוא פעל מתוך מחויבות אזרחית ומצפונית, היא דוגמה עכשווית לפעולה פוליטית של התנגדות עצמאית לא ממוסדת למעקב שמטרתה הגנה על הפרטיות.

פעולתו של סנודן הפכה לנושאת דגל ההתנגדות למעקב, בהצטרפה לקבוצה לא מבוטלת של פעולות שמטרתן דומה: עובדת מסרבת למסור למעסיק טביעת אצבע לצורך זיהוי ביומטרי ומפוטרת ממקום העבודה; קבוצת אומנים מעלה מופע מול מצלמות מעקב בתחנת רכבת תחתית; מהנדס כותב תוכנה להצפנת דואר אלקטרוני ומפיץ אותה חינם ברשת; עובדת מגלה מצלמות שהותקנו ללא ידיעתה במקום העבודה ושוברת אותן; אקטיביסטים חובשים מסכות בהפגנה כדי למנוע את זיהוים על ידי סוכני אכיפה; הָאקר (פצחן) פורץ למאגר מידע של סוכנות מודיעין פרטית ומעביר את המידע לוויקיליקס; משתמשת מוסרת לאתר מקוון פרטים מזהים שגויים. בכל מופעי ההתנגדות למעקב האלה, וברבים נוספים, אדון במהלך הפרקים הבאים. חלק מהפעולות נסתרות, וחלקן גלוי במכוון; חלקן אינן חוקיות וחלקן חוקיות; יש מהן הנעשות ביחידות ויש הנעשות בקבוצות. הן נעשות בשלל הקשרים, למשך פרקי זמן קצרים וארוכים, ולמען השגת יעדים מיידיים או ארוכי טווח. משותף לכולן הוא היותן פעולות לא ממוסדות של התנגדות למעקב, שנועדו להגן על הפרטיות, ובפרקים הבאים אטען שלמרות ההבדלים ביניהן, כולן פעולות פוליטיות.

עם זאת בפועל ניכרת היענות רחבה ושגרתית, של פרטים ושל מוסדות, לפרקטיקות המעקב. הסיבות לכך רבות, ואפרטן בהמשך הדברים, אך בתמצית הן כוללות בין השאר הסכמה למטרת המעקב, בעיקר כאשר פרטים השתכנעו שזהו "צו השעה" והמעקב הכרחי כדי למנוע קטסטרופה ביטחונית או משבר רפואי; אמונה שהמעקב הוא בלתי נמנע ושהשתתפות פעילה ביישום פרקטיקות מעקב היא תנאי הכרחי להשתתפות בחיים המודרניים; חוסר ידיעה של פרטים בנוגע למעקב ולממדיו, היוצר מראית עין של היענות ומונע גילויי התנגדות; פערים חברתיים וכלכליים המקטינים את סיכויי הגישה לכלים אלקטרוניים, ובכך את הסיכוי להשתתף באקטיביזם פוליטי, או ביזור הכוח, המונע איתור יעיל של מטרה הולמת להתנגדות. אך כפי שאראה בדפים הבאים, הסיפור אינו מתמצה רק בכך.

***

הספר יתמקד בצורות לא ממוסדות של הגנת הפרטיות, אך אין בכך כדי להמעיט בערכה של הגנה על פרטיות הנעשית באמצעים ממוסדים. אכנה בכינוי המכליל "התנגדות ממוסדת" קטגוריה שנמנים עימה השוק, החברה האזרחית והמשפט המדינתי. המשותף לגורמים אלה הוא האפשרות שלהם לבטא במאורגן התנגדות, במובָנה כאופוזיציה הכרוכה בהתנהגות פעילה, ובדרך כלל ליהנות מגישה לאמצעים כגון הון וכוח, תוך ציות לחוקי המשחק המקובלים.

החקיקה בתחום הפרטיות היא צורה אחת של התנגדות ממוסדת למעקב, שכן המשפט המדינתי הוא האפיק המובהק להתנגדות תוך ציות לחוקי המשחק. הזכות המשפטית המודרנית לפרטיות עוצבה כחלק מהמענה הממוסד להתפשטות השימושים בטכנולוגיות חדשות לצורכי מעקב. נוסף על החקיקה בתחום הגנת הפרטיות, ובעקבות התפתחותן המואצת של טכנולוגיות המידע ושימושיהן, עוצבו הגנות פרטיקולריות על מידע אישי ועוגנו בחקיקה בכמחצית ממדינות העולם. עם זאת, בעשורים האחרונים חקיקת הפרטיות והגנת המידע מתקשה להגביל ממש את התפשטות השימוש בפרקטיקות הפיקוח והמעקב. במקרים רבים משפט המדינה משמש כלי להכשרת פרקטיקות קיימות ולהפיכתן ללגיטימיות, ועוסק בעיקר בוויסות התנהלותו של שוק המידע על פי כללים הוגנים של סחר, המעוצבים על פי עקרונות חוזיים מקובלים, ולאו דווקא עוסק בהגנה על פרטיותם של היחידים. לבעלי העניין המרכזיים בפרקטיקות של פיקוח ומעקב, שהם שחקני השוק הגדולים אבל גם גורמים ממסדיים כגון רשויות שלטוניות, נחוצה האסדרה המשפטית כדי לאפשר זרימת מידע חופשית ככל האפשר, והם מציבים אופוזיציה חזקה לחקיקה שמטרתה להגביל את זרימת המידע למען ההגנה על מושאי המידע. אופוזיציה זו הופכת את חקיקת הפרטיות והגנת המידע לאיטית, ובינתיים כמויות עתק של נתונים אישיים על אודות פרטים נאספות, נאגרות, מעובדות ונסחרות, כמעט ללא הפרעה של ממש.

מנגנון נוסף המשמש להסדרת סוגיות של פרטיות ומידע אישי הוא מנגנון השוק. מלבד המדינה, השוק הוא אולי בעל הכוח הגדול ביותר לחולל שינוי באמצעות רגולציה. התקווה שתאגידי המידע יפעלו באופן שיאזן בין צורכי השימוש במידע ובין ההגנה על הפרטים מושאי המידע מבוססת על ההנחה שפרטים יבחרו בשירותיהם של תאגידים שישכילו להציע להם מנגנונים טובים יותר להגנה על פרטיות המידע שלהם. חוקרי המשפט והטכנולוגיה מיכאל בירנהק וניבה אלקין־קורן הגיעו למסקנה שבכל הנוגע לפרטיות, בפועל השפעתם של כוחות השוק גדולה מזו של המשפט, וכאשר פרטים בוחרים בשירותים המספקים הגנה טובה יותר לפרטיות, יש תמריץ לתאגידים לפתח שירותים כאלה.2אלא שמבנה התמריצים הקיים מציב את השוק בעמדה אמביוולנטית בנוגע לתמיכה בשינוי, ודרוש לחץ כבד כדי להניע את כוחות השוק לשנות מדיניות בנוגע למעקב. מצד אחד, מכיוון שהכלכלה הצרכנית נשענת על נתונים ומידע, סביר להניח שהתאגידים, שהם המרוויחים הגדולים מאיסוף מידע ומכרייתו, לא ימהרו לתמוך בהגבלת הגישה למידע. מצד שני, לאחר גילויי סנודן נחפזו תאגידי המידע הגדולים לנסות לשכנע את משתמשיהם בכך שהם מוכנים להילחם למניעת גישה שלטונית למידע האישי שהופקד בידיהם. אל סוגיה זו אשוב בפרק הרביעי, בדיון במלחמות ההצפנה.

בזירת התנגדות ממוסדת נוספת פועלים ארגוני חברה אזרחית. מאמציהם של ארגוני החברה האזרחית שפעלו נגד התפשטות המעקב, גברו לאחר פיגועי 11 בספטמבר 2001 בארצות הברית. ההכרה בהצדקות החדשות למעקב בשל אירועי הטרור, שחוזקה באווירה של הפחד וחוסר הוודאות, הביאה לידי כך שארגוני זכויות אזרח הגבירו את פעולות הביקורת ואת ההתנגדות לפרקטיקות המעקב שצמחו בעקבות האירועים.3אף שגישה זו של ארגוני זכויות האזרח כבר הניבה פירות, היא דורשת מאמץ מורכב מצד קבוצות רבות ונפרדות, ולפיכך גם בזירה זו שינויים של ממש אינם מתרחשים מיד.

במקרים רבים הטכנולוגיה עצמה היא זירת התנגדות ממוסדת. התנגדות לטכנולוגיות המאיימות על הפרטיות הייתה תמריץ לפיתוח הגישה המכונה הנדסת פרטיות (Privacy by Design). הנדסת פרטיות מבקשת להטמיע עקרונות של הגנה על פרטיות כבר בשלב העיצוב של מערכות טכנולוגיות, ולא רק בדיעבד. דוגמה למנגנון טכנולוגי כזה היא user-opt-out. המנגנון מיועד לאפשר לפרט לסרב למסור מידע אם אינו מעוניין בכך, בטענה ש"אף אחד אינו מכריח אותו". אולם האפשרות לסרב למסור מידע אישי לא רק מכבידה על הפרט, אלא כרוכה בציפייה לא מעשית, אפילו אבסורדית; המחיר שעל הפרט "לשלם" על סירוב למסור מידע אישי הוא מוחשי: בין באובדן יעילות או באובדן תועלת, בין בחוסר יכולת להשתתף בפעילויות בזירה החברתית, ובין בגריעה מיכולתו למלא דרישות מצד מקום העבודה או בית הספר. עד כה לא הצליחו פתרונות של הנדסת פרטיות לספק הגנה מספקת על המידע האישי של פרטים לנוכח התפשטות טכנולוגיות ופרקטיקות של מעקב. אולם גם אם יצלחו את האתגר הטכנולוגי הגדול שפתרונות כאלה מציבים, לא בטוח ששחקני המפתח בזירת המידע אכן יאמצו אותם. אל הנדסת פרטיות אשוב בפרק הרביעי, בדיון בטכנולוגיות מגבירות פרטיות.

מנגנון ה־opt-out מניח את האחריות להגנה על המידע על כתפי הפרט מושא המידע. המשמעות של הסתמכות על יכולת הבחירה האישית של הפרט היא הפקרת היחידים לחסדי האסדרה המקובלת, להוציא מי שמסורים לעניין הפרטיות עד כדי אובססיביות. זה המקור לאחד הטיעונים הרטוריים המשמשים את מצדיקי ההתנגדות הלא ממוסדת: מאחר שהגופים החזקים מתנערים מאחריות לגורל המידע האישי, ולנוכח היעדר אפשרות בחירה אמיתית, נותר לנו לנסות לדאוג לעצמנו בכוחות עצמנו, ולהתנגד למעקב באמצעים העומדים לרשותנו.

***

סוגיית ההתנגדות למעקב נמצאת בצומת המחבר חברה, משפט וטכנולוגיה. קשרי גומלין מורכבים ודינמיים מתקיימים בין תחומים אלה. התפתחויות טכנולוגיות משפיעות על האופן שבו הפרט, החברה ומוסדותיה, ובכללם המשפט, מעצבים מושגים ובהם מעקב, פרטיות והתנגדות. בו בזמן גם ההתפתחות הטכנולוגית אינה מתרחשת בחלל ריק, ובני אדם, שהם סוכנים של נורמות חברתיות, הם שמעצבים אותה בסופו של דבר. הטכנולוגיה גם אינה תופעה ניטרלית מבחינה ערכית, אלא מוטמעים בה ערכים, למשל על ידי מפתחים או משתמשים. טכנולוגיות הצפנה, למשל, הן זירה למאבקים פוליטיים בין כוחות שונים, וכל אחד מהם — המדינה, תאגיד המידע או הפרט — מעניק להן משמעות אחרת.

הזירה הטכנולוגית מתפתחת ומשתנה במהירות, וזירת המידע אינה יוצאת מן הכלל בעניין זה. ניתוח ולימוד של תופעות מורכבות, בין השאר בשל ריבוי הקשרים, שחקנים, אינטראקציות או מטרות, דורש חיפוש מתמיד של כלים אנליטיים ופדגוגיים שיסייעו להבנת התופעה הנחקרת. בשנת 1992 טבע סוציולוג הטכנולוגיה בריאן פאפנברגר (Pfaffenberger) את המושג "דרמה טכנולוגית" במאמר בשם זה.4במודל של פאפנברגר פעילות טכנולוגית היא תהליך תקשורתי. סך הפעולות הטכנולוגיות, והאופן שבו מפרשים אותן מפתחי הטכנולוגיה או המשתמשים בה, יוצרים ישות פוליטית. תהליך תקשורתי זה, שבו נבנית ישות פוליטית באמצעות שיח של טענות ושל טענות נגד טכנולוגיות, הוא "הדרמה הטכנולוגית".5

מודל הדרמה הטכנולוגית מספק מסגרת מטפורית עשירה לתיאור ולניתוח של התהליכים והמאבקים החברתיים והפוליטיים המתרחשים בזירת המידע העכשווית. "הוראות הבמה" של פאפנברגר מחלקות את מאבקי הכוחות הפוליטיים בזירה הטכנולוגית לשלושה תהליכים מובחנים או לשלוש "מערכות". המערכה הראשונה של הדרמה הטכנולוגית עוסקת בתהליכי ההטמעה של טכנולוגיות חדשות בזירה החברתית. המערכה השנייה של הדרמה הטכנולוגית עוסקת בתהליכי ההסתגלות לטכנולוגיה. מערכה זו כוללת שלבי הסתגלות לפעילויות הטמעה של טכנולוגיות חדשות, וקבלה שלהן, אבל גם מאבק בהטמעה באמצעות טקטיקות התנגדות שונות, שפעולתן בדרך כלל מקומית וקצרת מועד. המערכה השלישית של הדרמה הטכנולוגית עוסקת בתהליכים טכנולוגיים של בנייה מחדש. בשלב זה אידיאולוגיה מהפכנית מביאה מתנגדים ליצור טכנולוגיות נגד שפעולתן חותרת תחת פעולתה של הטכנולוגיה שמתנגדים לה, ואף מבקשת להחליפה. הטיעון בספר זה נבנה לצד הצגת שלוש המערכות של הדרמה הטכנולוגית בזירת המידע.

מודל הדרמה הטכנולוגית מעשיר את ארגז הכלים המתודולוגיים המשמשים בלימוד הקשרים בין טכנולוגיה למשפט, אולם הוא כלי אנליטי תיאורי בלבד, מופשט למדי, ובחיבורו של פאפנברגר הוא הותאם לנרטיב טכנולוגי יחיד — סיפור התקבלותו של המחשב האישי. המודל מתאר תהליכים ברמת הפשטה גבוהה, ולעיתים המסננת הרחבה שהוא מציע אינה מספיקה כדי להכריע במקרים קונקרטיים. החלוקה למערכות, ותיאורן, הם לא בהכרח ממצים, אלא משמשים לבניית הטיעונים בספר זה; לעיתים קרובות מתקיימת חפיפה בין המערכות, והגבולות ביניהן אינם חד־משמעיים. אומנם המערכה הראשונה עוסקת במאמצי ההטמעה של הטכנולוגיה, אולם בפועל מאמצי הטמעה רבים נעשים בתגובה על פעולות התנגדות הננקטות במערכות הבאות של הדרמה. במהלך הדיון בפרקים הבאים אעיר בנוגע למקרים שבהם הסיווג אינו חד־משמעי, אסביר את הסיבות לכך, ואציע להרחיב את המודל במקרים המתאימים.

הפרק הראשון מטרים את עליית המסך וחשיפת הדרמה הטכנולוגית, והוא מציג את הפרוטגוניסט במחזה: הפרטיות. הפרק מוקדש לבחינת תוכנו הפוליטי של מושג הפרטיות ולנימוק הטענה הכללית שלפיה להגנת הפרטיות יש חשיבות פוליטית הן בהיבט האינדיבידואלי הן בהיבט הפומבי. טענה זו משמשת בסיס לניתוח הפוליטי של פעולות התנגדות למעקב בפרקים הבאים של הספר. הפרק מספק הגדרות בסיסיות לשני מושגי יסוד בדיון: המושג "פרטיות" והמושג "פוליטי". הפרטיות מוגדרת בספר כמנגנון היוצר והמשמר את האינדיבידואליות; הפוליטי מוגדר כתחום הפעולה ברבים. אינטואיטיבית נראה שהפוליטי והאינדיבידואלי הם מושגים שאינם חולקים נקודת מפגש; מכאן האתגר התיאורטי שבהבהרת טבעה הפוליטי של האינדיבידואליות, בין השאר באמצעות דיון בהיבטים הציבוריים והפומביים של הפרטיות.

אחת הטענות המרכזיות בפרק היא הטענה ששאלת חשיבותה של הפרטיות לחברה או לפוליטיקה היא מטעה. במקומה עלינו לשאול מהי חשיבותה של האינדיבידואליות לחברה או לפוליטיקה. בהנחה שאינדיבידואליות היא ערך חברתי ראוי להגנה, התשובה על השאלה בדבר חשיבותה הציבורית של הפרטיות הופכת לכמעט מובנת מאליה. בחברה המקדשת אינדיבידואליזם, ההגנה על המנגנון המאפשר את האינדיבידואליזם חשובה כשלעצמה, מבלי שתוצדק באמצעות ערכים נוספים. במילים אחרות, האינדיבידואליות היא ערך המהווה תכלית בפני עצמו. לפיכך הביקורת התיאורטית היחידה על הגנת הפרטיות, שתהיה עקיבה מבחינה אנליטית, תהיה ביקורת שתופנה במפורש כלפי האינדיבידואליות, שעליה מגינה הפרטיות. בהמשך להצגת ביקורות מרכזיות על הגנת הפרטיות, אדון בשאלה אם לפרטיות יש ערך עצמאי, או שמא היא אך ורק מכשיר להשגת מטרות — אישיות, חברתיות או פוליטיות. לקראת סוף הפרק אבאר את מקומו של ההיבט החברתי בדיון הנסב על אופייה הפוליטי של הפרטיות.

שלושת הפרקים הבאים עוסקים, בהתאמה, בשלוש המערכות של הדרמה הטכנולוגית. הפרק השני מוקדש למערכה הראשונה של הדרמה בזירת המידע, מערכה שעוסקת כאמור בשלב ההטמעה של טכנולוגיות מידע חדשות במרקם החברתי, הכלכלי והפוליטי. הפרק "מרים את המסך" מעל פני הדרמה ופותח בהצגת אתר ההתרחשות, שהוא זירת המידע; בהצגת התפאורה שהיא טכנולוגיות ופרקטיקות של נתוני עתק (big data); ובהצגת האנטגוניסט במחזה, הלוא הוא המעקב. בחלק זה של הפרק תוצגנה התפיסות המרכזיות המשמשות להבנת התופעה המודרנית של מעקב. בתוך כך יתבהר הקושי של ההגדרות המסורתיות, שהדגישו את אופיו העקיב ומוכוון המטרה של המעקב, להתמודד עם פרקטיקות של נתוני עתק, שנועדו לאסוף ולאגור נתונים רבים ככל האפשר על כל דבר וכל הזמן, ולהחזיק בהם לנצח.

השינויים שהתחוללו בזירת המידע בהשפעת טכנולוגיות דיגיטליות חדשות של מידע ותקשורת, מתוארים בפרק דרך הפריזמה של הדרמה הטכנולוגית. חלק חשוב מהמאמץ להטמיע טכנולוגיות חדשות הוא הבחירה ברטוריקה המלווה את ניסיונות ההטמעה, והשימוש בה. תומכי השימוש הנרחב בטכנולוגיות של נתוני עתק מבקשים ליצור סביבה אוהדת ומסבירת פנים לטכנולוגיה על ידי ביסוס המיתוס התרבותי של יעילות וביטחון, ואילו מתנגדי הטכנולוגיה מבקשים לערער על מיתוסים אלה באמצעות שיח מיתי מנוגד. הרטוריקה של שיח זה מתמקדת בסכנות הנשקפות לזכויות האזרח ממתן לגיטימציה למעקב שלטוני מסיבי אחר אזרחים, ובסכנות הנשקפות למרקם החברתי והפוליטי ממתן כוח רב מדי לשחקני השוק המרכזיים בזירת המידע.

בהמשך יתאר הפרק וינתח את היחסים הדיאלקטיים בין המעקב לפרטיות, ויתמקד במיוחד ברטוריקה של ההגדרות המשפטיות לפרטיות הן כזכות חוקתית הן כזכות אישית. הפרק יוסיף ויתאר את האופנים שבהם משטרי הגנת הפרטיות והגנת המידע מתמודדים, במידה זו או אחרת של הצלחה, עם פרקטיקות עכשוויות של מעקב. בסיכום הפרק אטען שההתנגדות הממוסדת למעקב, הן בהקשר השלטוני הן בהקשר הפרטי־מסחרי, כפי שהיא נעשית במשטרים המשפטיים של הגנת המידע, אינה מספקת מענה לכל האתגרים הרבים והמשתנים תכופות שחברת המעקב מציבה. בהנחה שמאמצי החקיקה והפסיקה האירופיים הם אבן הבוחן לשינויי מגמות בתחום הפרטיות והגנת המידע, נראה שבנוגע לכוחות השוק, המגמה המשפטית היא לנסות לצמצם את הפגיעה של פרקטיקות מעקב של גופים מסחריים בפרטיותם של מושאי המידע. רטוריקת היעילות מתאזנת עם רטוריקת ההגנה על זכויות הפרט. לעומת זאת בנוגע למדינה, ובפרט בכל הנוגע ליחסי הפרט עם רשויות שלטון ואכיפה, רטוריקת הביטחון הלאומי והדאגה לשלום הציבור גוברת על רטוריקת ההגנה על זכויות הפרט. יתר על כן, כפי שיעלה מן הדיון בפרדיגמות המעקב, ההפרדה הדיכוטומית בין השוקי ובין השלטוני היא מלאכותית, ובפועל ישנה דיפוזיה בין שני התחומים. לכן גם ההצלחה היחסית של ההגנות על המידע בזירת השוק אינה מבטיחה הגנה מפני פרקטיקות מעקב שלטוניות, שתאגידי המידע משתפים עימן פעולה. למעשה, כישלונן של הגנות הפרטיות העכשוויות בסיפוק מענה להתפשטות תרבות המעקב הוא המצע שעליו צומחת ההתנגדות הלא ממוסדת למעקב.

הפרק השלישי עוסק במערכה השנייה, המתארת את שלב ההסתגלות לטכנולוגיה. מערכה זו של הדרמה הטכנולוגית כוללת שלבי הסתגלות לטכנולוגיה על ידי קבלה של פעילויות הטמעה, אבל גם מאבק בהטמעה באמצעות טקטיקות התנגדות מגוונות. כאן המקום לציין שמרבית הדוגמאות המובאות בספר לקוחות מחברות מערביות, ובעיקר מארצות הברית, מאירופה ומישראל, למרות מלאכותיותה של הגבלה זו על רקע אופייה הגלובלי של הרשת המקוונת. עם זאת, הצידוק להגבלה הוא השפעתם המרכזית של הסדרי חקיקה ופסיקה אמריקניים ואירופיים בנוגע לפרטיות ולמעקב על מצב העניינים העולמי בתחומים אלה. זאת בין השאר בגלל שתאגידי המידע הגדולים בעולם, ובהם פייסבוק וגוגל, הם אמריקניים, אבל גם משום שרגולציית המידע של האיחוד האירופי מכתיבה את הטון הגלובלי של הסדרי הגנת המידע.

פעולות התנגדות לא ממוסדות במערכה השנייה של הדרמה הטכנולוגית מאופיינות כטקטיקות שלרוב מבקשות להשיג מטרות קצרות מועד באמצעות ניצול פרצות ועמימויות שנוצרו במהלך שלב ההטמעה הטכנולוגית. בשלב ההסתגלות הטכנולוגית פרטים מנצלים לעיתים קרובות אי־עקיבות, עמימות או היעדר ודאות נורמטיבית במערכות טכנולוגיות, כדי להשיג מטרות מיידיות, תלויות הקשר. פעולות כאלה מאתגרות את ההטמעה הטכנולוגית בכך שהן דוחות, במישרין או בעקיפין, את הפרשנות שניתנה לטכנולוגיה במהלך ההטמעה. למשל, טכנולוגיה שנועדה לעקוב אחר עובדים במקום העבודה, עשויה לשמש את העובדים, שלמדו לנצל את הכלי הטכנולוגי לטובתם, כדי ליצור מראית עין של עבודה מוגברת.

הפרק נחתם במסקנה שטקטיקות ההתנגדות משחקות מראש במגרש של בעלי הכוח, ולפי חוקי המשחק שנקבעו על ידיהם, וברוב המקרים תוך ניצול רגעי של החוק לטובת המתנגדים. במרבית המקרים התנגדויות טקטיות בשלב ההסתגלות לא נועדו לאתגר בגלוי ובמפורש את הסדר הקיים בכללותו, אבל הן מאתגרות אותו לזמן קצר ובעניין מסוים. מכיוון שפרקטיקות מעקב שלטוניות, תאגידיות ופרטיות הפכו לשגורות והתפשטו לכל תחום של החיים החברתיים, והאפשרויות לאתגר אותן באמצעים טקטיים הולכות ומצטמצמות, מתגבר הצורך של מתנגדי המעקב לאמץ אסטרטגיות פעולה רחבות שיביאו לידי הישגים בני קיימה. באלה דן הפרק הבא.

הפרק הרביעי מוקדש למערכה השלישית של הדרמה הטכנולוגית, המתארת את שלב הבנייה מחדש הטכנולוגית. בתהליך הבנייה מחדש, אידיאולוגיה מהפכנית מַנְחָה במודע את מי שהושפעו, בדרך כלל לרעה, מהטכנולוגיה מעוררת ההתנגדות, ומביאה אותם לייצר טכנולוגיות נגדיות. טכנולוגיות חדשות אלה נועדו להחליף את פעולתן של הטכנולוגיות מעוררות ההתנגדות או למתן את פגיעתן. אסטרטגיות פעולה טיפוסיות לשלב זה הן בניית מערכות טכנולוגיות מגבירות פרטיות שתוכלנה להחליף מערכות קיימות, או פעולות שנועדו לשנות את סדר תפוצת המידע הקיים. אסטרטגיות אלה מבקשות להביא לשינוי ארוך טווח של יחסי הכוחות בזירת המידע.

בפרק אציג כמה מערכות טכנולוגיות, שהמשותף לכולן הוא הניסיון לשמש חלופה לטכנולוגיות מעקב רווחות או למערכות המשתמשות בטכנולוגיות מעקב כדבר שבשגרה. שני שיקולים עיקריים שימשו בבחירת הטכנולוגיות והפעולות שאבחן: נבחרו טכנולוגיות שהן מוכרות ונפוצות יחסית, שיש להן משתמשים רבים ומומחי טכנולוגיה ממליצים עליהן, והן מאוזכרות תדיר בפרסומים אקדמיים ובתקשורת. כמו כן נבחרו טכנולוגיות ופעולות המאפשרות לבחון או להדגיש היבט תיאורטי או מעשי מסוים. בפרק גם אבחן את סוגיית ההיעלמות מאזורים מפוקחים, ואת מידת היתכנותה, ובין השאר אתאר את מלחמות ההצפנה שהחלו בראשית שנות השבעים של המאה העשרים, ואטען ששימוש בהצפנה חזקה מסמן אפשרות עכשווית להיעלמות מאזור המעקב והפיקוח. לצד בניית הנגד הטכנולוגית, אציג בפרק פעולות התנגדות נוספות, שאף אותן מנחה אידיאולוגיה מהפכנית. פעולות כאלה הן למשל פריצה למאגרי מידע לשם מחיקת מידע או לשם פרסום מידע על פרקטיקות מעקב סודיות.

מיון פעולות ההתנגדות, בפרקים השלישי והרביעי, נעשה לפי שלושה צמתים עיקריים ב"חיי" המידע. הראשון הוא נקודת הייצור של המידע, ניטורו ואיסופו. השני הוא צומת האחסון והעיבוד של המידע, שבו נכרה המידע לשימושים שונים באמצעים אלגוריתמיים. השלישי הוא צומת ההפצה והפרסום של מידע, וזרמי המידע בו כוללים גם נתונים גולמיים שנאספו בצומת הראשון, וגם מידע שעובד בצומת השני. במקרים רבים המידע המופץ חוזר לצומת הראשון, ומחזור חיי המידע מתחיל שוב.

מניתוח הדוגמאות, בשני הפרקים, עולה שבאחד הצמתים האלה — צומת עיבוד המידע — קשה לאתר ביטויים כלשהם של התנגדות, ובעיקר ביטויים של התנגדות שהתבצעה באמצעים מסורתיים, לא אלקטרוניים. מכיוון שהדוגמאות בספר אינן מבוססות על מחקר אמפירי שיטתי, אלא על סיפורים שתועדו והופצו על ידי חוקרים, עיתונאים או אקטיביסטים, סביר שבפועל מעשי התנגדות רבים לא הגיעו לידיעת הציבור, או דרשו ביצוע נסתר והצליחו במשימתם. אך אני סבורה שהפער הניכר בין ריבוי תיעוד המקרים בשני הצמתים האחרים ובין מיעוט התיעוד בצומת עיבוד המידע, מעיד על תופעה ומזמין הסבר, שאותו אציע בפירוט בפרקים הרלוונטיים. כאן אציינו בקצרה ואטען שחיי המידע בשלב העיבוד הם המעורפלים והסתומים ביותר לפרט שאינו בקיא בתחום, ולפיכך הם הכי פחות מעוררי התנגדות. נוסף על כך נדרשת מומחיות טכנולוגית כדי להתערב בנעשה בצומת זה, מכיוון שבשלב זה של חיי המידע, המידע נמצא בסביבה אלקטרונית כמעט לחלוטין.

בסיכומו של הפרק הרביעי אטען שטכנולוגיות מגבירות פרטיות הן רכיב חשוב באסטרטגיות של מתן לגיטימציה להגנת הפרטיות. שימוש ציבורי רחב בטכנולוגיות נגד עשוי להביא לשינוי של ממש הן של ההקשר החברתי של המעקב הן של האידיאולוגיה הדומיננטית, המעודדת והמטפחת נורמות התומכות במעקב יומיומי ומתמשך, שלטוני ותאגידי, אחר הפרט. שימוש ציבורי נרחב בפרקטיקות כגון הצפנה חזקה וסיסמאות גישה חזקות עשוי אף הוא להטות את הכף לטובת הגנת הפרטיות, על חשבון יכולת המעקב הגוברת של שלטונות, של תאגידי המידע וגם של הפרטים עצמם אחרי פרטים אחרים. עם זאת, מנקודת המבט של מתנגדי המעקב, חסמים רבים עדיין מונעים את התממשות החזון שלפיו הטכנולוגיות הנגדיות יהפכו בעצמן לפרקטיקה הרווחת, והאידיאולוגיה המנחה אותן, שלפיה הגנת הפרטיות ואפשרויות לביטוי חופשי הן זכויות פוליטיות שאינן ניתנות להתניה, תהפוך לאידיאולוגיה השלטת. חסמים אלה כוללים כאמור צרכים של הגנה על ביטחון לאומי ועל שלום הציבור, צרכים עסקיים כלכליים של תעשיית המידע, והצורך של פרטים לקיים תקשורת ולהשתתף בחיים החברתיים המקוונים. חסם חשוב נוסף הוא יחסה של מערכת המשפט לפעולות התנגדות למעקב. בחסם זה עוסק הפרק הבא של הספר.

הפרק החמישי מוקדש למערכת הקשרים בין המשפט להתנגדות פוליטית, ובייחוד בין המשפט להתנגדות למעקב. בפרק נבחנת שאלת חוקיותן של פעולות התנגדות למעקב, והמושג "חוקיות" מתייחס בו הן לחוק "רך", דהיינו נורמות התנהגות מקובלות מבחינה חברתית ותרבותית שהמפירה אותן צפויה לסנקציות חברתיות, הן לחוק "קשה", כלומר חקיקה ממוסדת שהמפירה אותה צפויה לסנקציות משפטיות. התיאוריה התורת־משפטית העוסקת בהפרות חוק פוליטיות עוסקת בסוג השני של המקרים — בהפרות חוק המדינה.

עם התבססות הזירה המקוונת כזירה פוליטית חשובה, התרבו ביטויי ההתנגדות האלקטרונית או ה"הַקְטיביזם" (hacktivism), שהוא אקטיביזם פוליטי בסביבות דיגיטליות, ובעיקר באינטרנט. אולם תורת המשפט העוסקת באי־ציות פוליטי טרם נענתה לאתגר הדיגיטלי. התיאוריות הפוליטיות והתורת־משפטיות המסורתיות של אמצע המאה העשרים התאמצו לעצב קטגוריות שיהלמו את צורות המחאה החדשות של זמנן, שהתגלמו פרדיגמטית בדמויות כמו מהטמה גנדהי או מרטין לותר קינג. סוגייתאי־הציות לחוק, ושאלת הריבונות ומקורות חובת הציות לחוק, נדונו בספרות המסורתית בהקשר של יחסי האזרח והשלטון, בדרך כלל בהקשר של ריבונות מדינת הלאום. המושגים המסורתיים נוסחו בטרם נוצרה והתפתחה הזירה האלקטרונית עם מאפייניה הייחודיים. בשונה מהתנאים הפוליטיים שברקע עיצוב התיאוריה המסורתית של אי־ציות, לזירה המקוונת אופי מבוזר וגלובלי, שאינו מתמסר בקלות לחלוקה המסורתית לגבולות פיזיים המתווים את סמכויות השיפוט המקומיות. היעדרותם הכמעט מוחלטת של חוקרי משפט ופילוסופיה פוליטית מהשיח על אודות מרי פוליטי בזירת המידע, בולטת בעיקר לנוכח התזוזה ביחסי הכוחות המסורתיים — יחסי האזרח והריבון של מדינת לאום — שבצילם נוסחה סוגיית האי־ציות.

השאלה מהו תפקיד המשפט בעיצוב היחס המוסדי להתנגדות, מזמינה אותנו לבחון את התגובה המשפטית על סוגים שונים של פעולות התנגדות למעקב. בפרק אאתר קבוצות עיקריות אחדות של פעולות התנגדות, שהיחס המשפטי לכל אחת מהן שונה במובהק מהיחס לאחרות. כך התגובה המוסדית על פעולות התנגדות במערכה השנייה של הדרמה עשויה להיות מתונה ומקומית, ולהסתכם בניסיון להשיב את הסדר על כנו תוך שיפור וייעול של המערכת הקיימת, ואילו התגובה המוסדית על התנגדות במערכה השלישית עשויה להיות חריפה יותר. תגובות חריפות אלה מתבטאות בניסיונות לייחס פליליות לשימוש בטכנולוגיות אנונימיזציה או בכלי הצפנה חזקים, או להעניש בחומרה על הפרות חוק פוליטיות כגון פריצה למערכות ממוחשבות או הדלפת מידע מסווג. נראה אפוא שהתגובה המוסדית על פעולות התנגדות למעקב נמצאת לרוב ביחס ישר למידת השאפתנות של עושי הפעולה בנוגע להשגת מטרות ההתנגדות.

אשר לטקטיקות התנגדות קצרות מועד, פרטיקולריות ומקומיות, נראה שההתנגדות נחשבת לתקלה בפעולתה התקינה של המערכת, ושתפקידו של המשפט מסתכם בהשבת הסדר על כנו. בנוגע למקרים אלה ניתן לראות במערכת המשפט מעין מנגנון ויסות האדיש למעשי התנגדות הנמצאים בשטח אפור מבחינה חוקית, והמאפשר התנגדות כל עוד המערכת המוסדית מסוגלת להכיל אותה. במובן זה ההתנגדות חיונית לשימור ולייעול של המערכות הקיימות. טקטיקות התנגדות מסוג זה מסייעות לעיתים לביסוס תרבות המעקב בכך שהן מספקות הזדמנויות לאתר כשלים ופרצות במערכת, ולתקן אי־יעילויות במנגנוני השליטה. בשונה מהיחס לטקטיקות התנגדות מקומיות וקצרות מועד, פרקטיקות אסטרטגיות יותר של התנגדות לא ממוסדת יעוררו במרבית המקרים תגובות חריפות מצד מערכת משפט.

ההבחנה בין פעולות חוקיות לפעולות בלתי חוקיות נועדה לסייע לבחינת יחסו של המשפט להתנגדות אלקטרונית בכלל ולהתנגדות למעקב בפרט, אולם הגבול בין חוקיות לאי־חוקיות יתברר כעמום למדי בפועל. זאת משום שפעולות התחמקות ממעקב רבות נחשבות לאנטי־סוציאליות מכיוון שהן מפירות נורמה חברתית מקובלת של שיתוף פעולה עם פרקטיקות של מעקב. נוסף על כך, רשויות אכיפה שונות רואות בעצם השימוש בדפדפן וברשתות תקשורת אחרות המגינות על אנונימיות המשתמשים בהן, ראיה להתנהגות הקושרת את המשתמש לפעילות עבריינית, אף שהשימוש בכלי פרטיות כמו דפדפן TOR אינו עבירה על החוק במדינות דמוקרטיות. רשויות אכיפה שונות רואות בעצם השימוש בדפדפן וברשתות תקשורת אחרות המגינות על אנונימיות המשתמשים בהן, ראיה להתנהגות הקושרת את המשתמש לפעילות עבריינית. אף על פי שרשמית אין מדובר בהפרות חוק, דומה שיחסו של המשפט לפעולות מסוג זה, כשניתן לאתרו, הוא כמו לפעולות עברייניות פליליות, ולא כמו לפעולות פוליטיות. בנוגע לפעולות התנגדות הכרוכות בהפרת חוק, מהדיון בפרק עולה שהן הולמות בעיקר את הקטגוריה של אי־ציות אזרחי, כלומר הן פעולות שאינן חורגות מגדרי הנאמנות לחוק. עם זאת נראה שמערכות משפט רואות בהן בעיקר פעולות של מרי מהפכני, שמטרתן לערער את הסדר השלטוני הקיים ולהחליפו.

בפרק אציע גם להבחין בין שימוש בטכנולוגיות מידע כדי להשיג מטרות פוליטיות שמחוץ לזירת המידע, ובין שימוש בטכנולוגיות מידע כדי להשפיע על יחסי הכוח בתוך זירת המידע. הבחנה זו תסייע לעמוד על אחד ההבדלים המהותיים ביותר בין טקטיקות התנגדות בזירת המידע ובין התנגדות בשאר הזירות. לטענתי פעולות ההתנגדות הנוגעות במישרין לשאלות האתיות שבלב משטרי המידע, שונות גם מאופני התנגדות פוליטית מסורתית, לא מקוונת, וגם מאופני התנגדות פוליטית מקוונת שמניעיה אינם נוגעים במישרין לאתיקת המידע. מטרתן של פעולות שבהן הטכנולוגיה וההגנה על עקרונות אתיים של השימוש בה הן מושא המחאה, היא להגדיר ולהבהיר כללי התנהגות בזירת המידע. הדבר מסביר את ייחודן במכלול פעולות ההתנגדות האלקטרונית.

זאת ועוד, בהמשך למסקנות הפרקים הקודמים אטען שבתוך קבוצת הפעולות מן הסוג האחרון, שמטרתן השפעה על אתיקת הפעולה בזירת המידע, יש לפעולות ההתנגדות למעקב שמטרתן הגנה על הפרטיות, איכות אתית מיוחדת, מכיוון שהן מסייעות למימושן של פעולות התנגדות מכל הסוגים. הסיבה לאיכותן המיוחדת, כאמור, טמונה בכך שיכולתם של יחידים וקבוצות לשמר מרחב נטול פיקוח היא תנאי חיוני ולעיתים הכרחי להשתתפות בפעולות הנעשות בספֶרה הפוליטית. התנגדות למעקב יוצרת תנאים ראשוניים ולעיתים הכרחיים למימוש שאר סוגי ההתנגדות.

לקראת הורדת הספר לדפוס פרצה מגפת הקורונה, שההתמודדות עימה חידדה היבטים שונים של סוגיית הפרטיות. לא היה מנוס מלהוסיף כמה מילים בהקשר זה, כנספח קצר בסוף הספר.

***

לסיום פרק מבוא זה ברצוני להודות לשותפים רבים שלולא תמיכתם, ספר זה לא היה רואה אור, ואפתח בראש והראשון להם. הספר מבוסס על דוקטורט שכתבתי בהנחייתו של פרופסור מיכאל בירנהק, שהודות לחוכמתו, למסירותו ולנדיבותו התגברתי על ההתנגדות שלי, ההתנגדות לכתיבה. מיכאל הוא האידיאל של מורה, שלמזלי הרב התממש במציאות. הספר מוקדש לו.

אני מודה למוריי חיים גנז ודורין לוסטיג, למנחי קולוקוויום הדוקטורנטים במרכז צבי מיתר ללימודי משפט מתקדמים טלי פישר, רון חריס וגיא מונדלק, לכל משתתפי קולוקוויום הדוקטורנטים ובעיקר לחבריי אביגיל פאוסט, אורה בלום, תומר שדמי, דנה אלכסנדר, סמדר בן נתן, יעל כפרי, אסף וינר, עמרי רחום טוויג, אוהד סומך וסאני כלב. תודה לנשות הסגל המנהלי בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב ספי ויינטראוב, שרון שלו ומיכל גורדון־קרת ולספרניות הספרייה למשפטים, ובעיקר לאינה ולחנה.

אני מודה מעומק הלב לחברים הרבים שהיו שם בשבילי, כל אחד ואחת בדרכו ובדרכה: למיכאל לוין, לשוש פוליאקוב, לטלה זילברמן, לסתיו ירקוני, למיטל זהר, לעילי סופר, להילה זהבי, לגולן מארי, לדפי נוימן, לשרה ויוסי נוימן, לאביבה ועזרא יסעור, לדבי אילון, לחמי רודנר, לרני, לרועי ולמשפחה שלי: יונתן ,עמית ומתיא.

אני מודה מאוד לקרן צבי מיתר ולמרכז צבי מיתר על הסיוע במימון המחקר, וכן לקרן המדע הלאומית (ISF) על מענק 448/15 לסיוע במימון המחקר. תודה מיוחדת לוועדת פרס בהט ולמשפחת בהט התומכת במפעל הענקת פרס בהט מדי שנה.

תודה לצוות המסור של ההוצאה לאור של אוניברסיטת חיפה ולהוצאת פרדס שליוו במקצועיות ובנדיבות רבה את הוצאת הספר: לדפנה ארדינסט וולקן, לשושי לבר, ולשרון חנוכה בן־שימול שהקשיבה, ייעצה ותמכה. תודה גם לעורכת הלשון המעולה דפנה שוופי על עינה החדה וסבלנותה ועל תובנותיה שתרמו רבות לאיכות התוצאה הסופית. ואחרון חביב, תודה מיוחדת לעורך הנפלא עמר עין־הבר שסייע לי בתבונה וברגישות בעריכת כתב היד.

***

תופעת ההתנגדות הלא ממוסדת למעקב טרם זכתה לדיון שיטתי, אף שהיא ממוקמת בנקודת מפגש של כמה סוגיות פוליטיות עכשוויות, ובהן פרטיות בעידן המידע, ריבונות בצל גלובליזציה מקוונת והאתיקה של זירת המידע. בפרקים הבאים אציע טיפולוגיה של פעולות התנגדות למעקב, אשר לשיטתי מדגימות מהי "פרטיות בפעולה". לצד טקטיקות פעולה של סירוב לתת טביעת אצבע במקום העבודה, שבירת מצלמות מעקב או חבישת מסכות המונעות זיהוי באמצעים ביומטריים, אדון בפעולות שאופיין אסטרטגי יותר, ובהן יצירת מערכות טכנולוגיות המאפשרות פעילות מקוונת אנונימית, או הדלפת מידע מסווג בנוגע לשימושים שלטוניים ומסחריים בטכנולוגיות של מעקב ופיקוח.

אך בטרם אפנה לתיאור ולניתוח של ההתנגדות למעקב, תוצג הפרטיות להיבטיה, תוך הדגשת אופייה הפוליטי בתקופה המודרנית בכלל, ולנוכח התפתחויות טכנולוגיות בעשורים האחרונים בפרט.

1. בראשית ג 11: " ַויֹּא ֶמר ִמי ִה ִגּיד ְלךָ, ִכּי ֵעירֹם ָא ָתּה; ֲה ִמן־ ָה ֵעץ, ֲא ֶשׁר ִצ ִוּי ִתיךָ ְל ִב ְל ִתּי ֲא ָכל־ ִמ ֶמּנּוּ ָא ָכ ְל ָתּ". עם זאת, לפי הפרשנויות המסורתיות המקובלות לפרשה, האל אינו זקוק למידע לשם הסקת מסקנות מכיוון שהוא יודע כול. כך למשל לפי פרשנות רש"י שאלותיו נועדו לאפשר לאדם להתוודות מרצונו: "יודע היה היכן הוא, אלא ליכנס עמו בדברים, שלא יהא נבהל

להשיב אם יענישהו פתאום".

2Michael Birnhack & Niva Elkin‐Koren, Does Law Matter Online? Empirical Evidence on 2

Privacy Law Compliance, 17 Mich. Telecomm. Tech. L. Rev. 337, 378-379 (2011)

3. ארגונים כמו קרן החזית האלקטרונית (Electronic Privacy Information( EPIC ,)EFF Liberty האמריקניים, ארגון )American Civil Liberties Union( ACLUו־ )Center בבריטניה וארגון Statewatch באירופה באופן כללי, ארגון Network Against( NAST Privacy האוסטרלית, וכן הארגון העולמי City State ביפן, תנועת )Surveillance Technology International, ביטאו בעקיבות אי־שביעות רצון מאמצעי המעקב והפיקוח החדשים, והציעו

פתרונות למחוקקים ולמעצבי דעת הקהל.

4. Bryan Pfaffenberger, Technological Dramas, 17(3) Science, Technology & Human

Values 282 (1992)

5. שם, בעמ' 285.