הפונקציה השביעית של השפה

חלק ראשון

פריז

1

החיים הם לא רומן. כך לפחות הייתם רוצים להאמין. רולאן בארת צועד במעלה רחוב בְּיֵבְר. גדול מבקרי הספרות במאה העשרים חש מצוקה קיצונית ומוצדקת לחלוטין. אמו, שאיתה נהג לנהל שיחות פרוסטיאניות עד מאוד, מתה. והקורס "מלאכת הרומן" שלימד בקולֵז׳ דה פְראנְס נגמר בכישלון שהוא אינו מצליח להסתיר מפני עצמו: כל השנה הוא דיבר עם הסטודנטים על שירי הייקו יפניים, על צילום, על מסַמֵן ומסוּמָן, על שעשועים בסגנון פסקל, על מלצרים בבתי קפה, על חלוקים ועל מושבים באולם — על כל דבר שאינו הרומן. וזה נמשך כבר שלוש שנים. הוא בוודאי מודע לכך שכל הקורס הוא רק תמרוּן שמאפשר לו לדחות את הרגע שייגש לעבודה ממשית, כלומר כזו שעושה צדק לַסופר בעל הרגישות הנדירה שנם בתוכו ואשר, לדעת הכול, התחיל להנץ בספרו שיח אהבה, שכבר נעשה לתנ״ך של בני פחות מעשרים וחמש. מסנט־בֵּב למרסל פְּרוּסְט, ממבקר ליוצר: עת לבקוע מהגולם ולתפוס את מקומו הראוי בפנתיאון הסופרים. מתה אמא: מאז דרגת האפס של הכתיבה, הפור נפל. באה השעה.

לגבי פוליטיקה — כן, עוד נראה. אי־אפשר לומר שהוא חזר מסין מאואיסט גדול. חוץ מזה, זה לא מה שמצופה ממנו.

שאטובריאן, לָה רוֹשְפוּקוֹ, ברטולט בְּרֵכְט, ז׳אן ראסין, אלן רוֹבּ־גְרייֶה, ז׳יל מישלֶה, אמא. אהבת ילד.

מעניין אם כבר אז היתה חנות "וְיֶה קַמְפֵּר" בכל פינה באזור ההוא.

בעוד רבע שעה הוא לא יהיה בחיים.

אין לי ספק שהאוכל היה טוב שם, בבית ברחוב בְּלאן־מַנְטוֹ. אני מתאר לעצמי שאנשים כאלה יודעים לאכול. במיתולוגיות, רולאן בארת פיענח את צופן המיתוסים בני זמננו שהבורגנות כוננה לתפארת עצמה, והספר הזה הוא שהביא לו את הפרסום האמיתי; בקיצור, במובן מסוים הבורגנות עשתה לו את הונו. אבל זו היתה זעיר־בורגנות. הבורגנות השולטת, שמעמידה את עצמה לשירות העם, היא מקרה מיוחד במינו, שראוי לניתוח; הוא יצטרך לכתוב מאמר. הערב? למה לא מיד? בעצם לא, לפני כן עליו לסדר את השקפים.

רולאן בארת מחיש את צעדו ואינו קולט דבר מהסובב אותו — דווקא הוא, המתבונן מלידה, דווקא הוא שמקצועו מושתת על תצפית וניתוח, הוא שהעביר את כל חייו בבילוש בין סימנים. הוא אינו רואה באמת את העצים, את המדרכות, את חלונות הראווה, את המכוניות שבשדרת סן ז׳רמן; את כל אלה הוא מכיר בעל־פה. הוא כבר לא ביפן. הוא לא מרגיש את נשיכת הקור. הוא בקושי שומע את רעשי הרחוב. קצת כמו אלגוריית המערה במהופך: עולם הרעיונות שהוא ספון בו ממסך את העולם שחושיו קולטים. מסביבו הוא רואה רק צללים.

הסיבות שמניתי לעיל כהסבר למצב רוחו הטרוד של רולאן בארת מתועדות היטב, אבל ברצוני לספר לכם מה באמת קרה. מחשבותיו אמנם נודדות ביום הזה, אבל זה לא רק בגלל מות אמו, לא בגלל חוסר היכולת שלו לכתוב רומן ואף לא בגלל העניין ההולך ונמוג — לבלי שוב, לדעתו — בבחורים. אינני אומר שהוא לא חושב על כל אלה; אין לי כל ספק לגבי טבע הנירוזות הכפייתיות שלו. אבל היום יש משהו אחר. עובר אורח חד־הבחנה היה יודע לזהות במבטו המפוזר של האיש השקוע במחשבות מצב נפשי שרולאן בארת חשב שלא יחווה עוד לעולם: התרגשות. יש משהו מעבר לאמו, לבחורים ולרומן הרפאים שלו. ישנה גם התשוקה לידע, ויחד איתה שבה וניעורה גם השאיפה הגאה לחולל מהפכה בתודעה האנושית, ואולי לשנות את העולם. האם כשבארת חוצה את רחוב דֵז אֵקוֹל הוא מרגיש כמו איינשטיין ההוגה את התיאוריה שלו? אולי, אבל מה שבטוח — הוא לא קשוב לסביבתו. כמה עשרות מטרים לפני שהוא מגיע למשרדו, משאית דורסת אותו. גופו מפיק את הצליל העמום, האופייני, המחריד, של בשר מתנגש במתכת ומתגלגל על הכביש כמו בובת סמרטוטים. עוברי האורח נבהלים. ב־25 בפברואר 1980 אחרי הצהריים, אין להם כל יכולת לדעת מה קרה זה עתה מול עיניהם, ולא בכדי: עד עצם היום הזה הציבור אינו יודע זאת.

2

סֶמְיוֹלוֹגְיָה היא דבר מוזר מאוד. פֶרְדִינָן דֶה סוֹסִיר, אבי הבלשנות, היה הראשון שניבא אותה. בספרו קורס בבלשנות כללית הוא הציע "לדמיין מדע שיחקור את חיי הסימנים בחיק החיים החברתיים". לא פחות ולא יותר. והוא הוסיף מעין מתווה למי שיבקש לנסות את כוחו במשימה: "מדע כזה ישתייך לתחום הפסיכולוגיה החברתית, ועל כן לפסיכולוגיה הכללית; נקרא לו 'סמיולוגיה' (מהמילה היוונית סֵמֵיוֹן, 'סימן'). הסמיולוגיה תלמֵד אותנו ממה בנויים הסימנים ומה החוקים שמושלים בהם. המדע הזה עדיין אינו קיים, ולכן אין לדעת מה יהיה טיבו; אבל יש לו זכות קיום, מקומו סומן מראש. הבלשנות אינה אלא חלק מהמדע הכללי הזה. החוקים שתגלה הסמיולוגיה יחולו על הבלשנות, וכך יצרפו אותה לשדה מוגדר היטב בסך המעשים האנושיים." כמה הייתי רוצה שהשחקן פַבְּרִיס לוּקִינִי יקרא את הקטע הזה באוזנינו, בהטעמה היפה כל כך שלו, כדי שהעולם כולו יוכל להתענג על המילים האלה במלוא יופיין, גם אם לא יבין אותן. החוש המבריק הזה, הכמעט בלתי נתפס עבור בני זמנו (סוסיר לימד את הקורס שלו ב־1906), לא איבד דבר במאה שנים, לא מכוחו ולא מעמימותו. סמיולוגים רבים ניסו מאז לספק הגדרות ברורות יותר ובה בעת מפורטות יותר, אך הם סתרו זה את זה (לפעמים בלי שהם עצמם הבחינו בסתירה), בילבלו את היוצרות והצליחו בסופו של דבר רק למנות (וגם זה בקושי) עוד קומץ מערכות סימנים חוץ־לשוניים: חוקי התנועה, החוק הימי הבינלאומי, מספרי אוטובוסים ומספרי חדרי מלון נוספו לרשימה שבה הדרגות הצבאיות, אלפבית שפת הסימנים... וזהו זה, בערך.

יבול דל־משהו לאור השאיפה הראשונית.

מנקודת המבט הזו, לא זו בלבד שהסמיולוגיה לא הרחיבה את תחום עיסוקה של הבלשנות, נראה שהיא אף הצטמצמה לחקר מערכות קדם־לשוניות גסות, שמורכבותן פחותה בהרבה מזו של כל שפה, ועל כן הן מוגבלות הרבה יותר משפות.

אבל האמת היא שלא.

לא צירוף מקרים הוא שאוּמְבֶּרטוֹ אֵקוֹ, הגאון מבולוניה, מאחרוני הסמיולוגים החיים במועד כתיבת שורות אלה, מרבה כל כך להתייחס להמצאות ששינו את פני האנושות: הגלגל, הכף, הספר... אקו מתאר את אלה ככלים מושלמים, שלא ייתכנו יעילים מהם. ואכן, לפי כל העדויות נדמה שהסמיולוגיה היא למעשה אחת ההמצאות הראשיות של ההיסטוריה האנושית ואחד הכלים החזקים ביותר שיצר האדם אי־פעם, אבל בדיוק כמו בגילוי האש או הכוח הגרעיני, נדרש זמן ללמוד לְמה זה טוב ואיך משתמשים בזה.

3

למען האמת הוא לא מת כעבור רבע שעה. רולאן בארת מוטל בלי נוע בתעלת הניקוז, אבל גופו מפיק חרחור שורקני, ובזמן שנפשו שוקעת במצולות חוסר ההכרה, קרוב לוודאי במערבולת של שירי הייקו, שורות ממחזות ראסין ואמרות שפר של פסקל, הוא שומע — אפשר שזה הדבר האחרון שישמע, הוא אומר לעצמו (הוא לבטח אומר לעצמו) — צעקות מבוהלות: "הוא זרררק את עצמו מתחת לגלגלים שלי! הוא זרררק את עצמו מתחת לגלגלים שלי!" איזה מבטא זה? עוברי האורח כבר התאוששו מההלם, התגודדו סביבו, רכנו מעל לגופה לעתיד, ועכשיו הם מתדיינים, מנתחים, מעריכים:

"צריך להזעיק עזרה!"

"אין טעם, הלך עליו."

"הוא זררק את עצמו מתחת לגלגלים שלי, אתם עדים!"

"מעך לו את הצורה."

"מסכן..."

"צריך למצוא תא טלפון. למי יש כסף קטן?"

"לא הספקתי לעצוררר!"

"אל תיגעו בו, צריך לחכות לחובשים."

"פנו דרך! אני רופא."

"אל תהפוך אותו!"

"אני רופא. הוא עדיין בחיים."

"צריך להודיע למשפחה."

"מסכן..."

"אני מכיר אותו!"

"מה זה, התאבדות?"

"צריך לדעת מה סוג הדם שלו."

"הוא לקוח שלי. כל בוקר הוא שותה אצלי כוסית."

"הוא כבר לא יבוא יותר..."

"הוא שיכור?"

"יש לו ריח של אלכוהול."

"כוסית יין לבן על הבר, כל בוקר, כבר שנים."

"זה לא אומר לנו מה סוג הדם שלו..."

"הוא חצה את הרררחוב בלי להסתכל!"

"הנהג צריך לשלוט ברכב בכל עת, זה החוק פה."

"אל תדאג, חבר, הכול יסתדר אם יש לך ביטוח טוב."

"אבל יכניסו לו בתעריפים."

"אל תיגע בו!"

"אני רופא!"

"גם אני."

"אז תטפל בו. אני אלך להזעיק עזרה."

"יש לי סחורררה להעביררר..."

רוב שפות העולם משתמשות בעיצור המכתשי הרוטט המכונה "רי״ש מתגלגלת", בשונה מהצרפתית שאימצה את ההגייה הענבלית החוככת לפני כשלוש מאות שנים. גם הגרמנים והאנגלים אינם מגלגלים את הרי״שים. זה לא מבטא איטלקי ולא ספרדי. אולי פורטוגלי? באמת ההגייה קצת גרונית, אבל חיתוך הדיבור של האיש לא מאונפף דיו ולא מתנגן דיו; למען האמת הוא די חדגוני, עד כדי כך שקשה לזהות את החרדה בקול.

אולי רוסי.

4

איך קרה שהסמיולוגיה, בת הבלשנות, לא נשארה תורה זבת חוטם שמסתפקת בחקר מערכות התקשורת הדלות והמוגבלות ביותר, אלא נעשתה ברגע האחרון לפצצת ניטרונים?

זה קרה באופן שלא היה זר לבארת.

בתחילת דרכה התמקדה הסמיולוגיה בניתוח מערכות התקשורת החוץ־לשוניות. דה סוסיר בכבודו ובעצמו אמר לתלמידיו: "השפה היא מערכת סימנים המבטאת רעיונות, ומכאן שאפשר להשוות בינה ובין כתב, שפת סימנים, טקסים סמליים, צורות נימוס, סימנים צבאיים וכיוצא באלה. היא פשוט המערכת החשובה ביותר מאלה." זה נכון, אין ספק, אבל רק בתנאי שנגביל את ההגדרה של "מערכת סימנים" למערכות שתפקידן לתקשר באופן מפורש ומכוון. הבלשן הבלגי אֵריק בְּוויסַנְס מגדיר את הסמיולוגיה כ"חקר תהליכי התקשורת, כלומר האמצעים שאדם משתמש בהם מתוך כוונה להשפיע על אדם אחר, כאשר האחר מודע למטרת השימוש."

ההברקה הגאונית של בארת היא שהוא לא הסתפק במערכות תקשורת, אלא הרחיב את תחום המחקר שלו למערכות סימון. מי שידע טעמה של שפה ישתעמם די מהר מכל צורת "לשון" אחרת: בלשן מתרגש מחקר רמזורים או פקודות צבאיות בערך במידה ששחמטאי יתלהב ממשחק דמקה, או שחקן פוקר ישׂושׂ לקראת משחק רמי. כפי שאומברטו אקו היה עשוי לומר: ככלי תקשורת השפה היא מושלמת, אי־אפשר לשפר אותה. ועם זאת, השפה אינה אומרת הכול. הגוף מדבר, החפצים מדברים, ההיסטוריה מדברת, הגורל הפרטי או הקיבוצי מדבר, החיים והמוות מדברים אלינו ללא הרף באלף דרכים שונות. האדם הוא מכונת תרגום, ואם יש לו שמץ של כוח דמיון הוא רואה סימנים מכל עבר: בצבע המעיל של אשתו, בשריטה שעל דלת מכוניתו, במנהגי התזונה של שכניו לקומה, בנתוני האבטלה החודשיים בצרפת, בטעם הבננה של יין הבּוֹז׳וֹלֶה נוּבוֹ (תמיד יש ליין הצעיר טעם של בננה, או לעיתים נדירות יותר, טעם פטל. למה? אף אחד לא יודע אבל מוכרח להיות הסבר, וההסבר הוא סמיולוגי), בהילוכה הגא והמקושת של האישה השחורה שצועדת לפניו במעברי הרכבת התחתית, בהרגל של חברו למשרד לא לכפתר את שני הכפתורים העליונים של חולצתו, בטקס שהכדורגלן ההוא מקיים כשהוא כובש שער, בדרך שבת זוגו צועקת כאות לאורגזמה, בעיצוב הרהיטים הסקנדינביים האלה, בסמליל של המממן הראשי של טורניר הטניס הזה, במוזיקת הכותרות של הסרט הזה, בארכיטקטורה, בציור, בבישול, באופנה, בפרסום, בעיצוב הפנים, בייצוג המערבי של האישה ושל הגבר, באהבה ובמוות, בשמיים ובארץ, וכן הלאה. אצל בארת, אין לסימנים עוד צורך לסמן: הם חסרי אינדקס. מוטציה מכריעה. הם בכל מקום. מרגע זה והלאה, הסמיולוגיה מוכנה לכבוש את העולם.

5

המפקח בָּאיָאר ניגש לחדר המיון בבית החולים פִּיטְייֶה־סַלפֶּטְרִייֵר, ושם מַפְנים אותו לחדר שרולאן בארת מאושפז בו. בתיק שלרשותו נמצאים הפרטים הבאים: גבר בן שישים וארבע, נדרס על ידי משאית כביסה ברחוב דז אקול ביום שני אחרי הצהריים, כשחצה במעבר חצייה. נהג המשאית הוא פלוני בשם איוון דֵלָהוֹב, נושא דרכון בולגרי, שבדמו נמצא אלכוהול, אך לא בשיעור פלילי: 0.6 גרם לליטר דם, מתחת לסף החוקי של 0.8. דלהוב הודה שמיהר לספק את החולצות. עם זאת, הוא הצהיר שמהירות הנסיעה לא עלתה על 60 קמ"ש. כשהגיע האמבולנס, הפצוע היה מחוסר הכרה ולא נשא עליו מסמכים מזהים, אבל קולגה שלו זיהה אותו, אדם בשם מישל פוקו, פרופסור בקולז׳ דה פראנס וסופר. התברר שמדובר ברולאן בארת, גם הוא פרופסור בקולז׳ דה פראנס וסופר.

עד כה, לא היה בתיק דבר שיצדיק שליחת חוקר, קל וחומר מפקח באגף המודיעין המשטרתי. למעשה, פרט אחד ויחיד מסביר את נוכחותו של ז׳אק באיאר: רגע לפני שנדרס רולאן בארת, ב־25 בפברואר 1980, הוא יצא מארוחת צהריים עם פרנסואה מיטראן ברחוב בְּלאן־מַנְטוֹ.

אפריורי, אין קשר בין הארוחה לתאונה, ואף אין קשר בין המועמד הסוציאליסטי לבחירות לנשיאות שייערכו כעבור שנה ובין הנהג הבולגרי המועסק בשירות מכבסה, אבל שירות המודיעין הכללי מטבעו מתעניין בכל דבר, ובמיוחד — בימים אלה של טרום־מערכת בחירות — בפרנסואה מיטראן. מישל רוקאר אמנם נהנה מאהדה רבה יותר בקרב הציבור (סקר חברת סוֹפְר, ינואר 1980: "מיהו המועמד הסוציאליסטי הטוב ביותר?" מיטראן — עשרים אחוזים, רוקאר — חמישים וחמישה אחוזים), אך אין ספק שההערכה בחלונות הגבוהים היא שרוקאר לא יעז לחצות את הרוביקון: הסוציאליסטים מאמינים בזכויות מולדות, ומיטראן נבחר בשנית לראשות המפלגה. כבר לפני שש שנים הוא השיג ארבעים ותשעה אחוזים ותשע־עשרה מאיות האחוז מהקולות, לעומת חמישים אחוזים ושמונים ואחת מאיות האחוז שהשיג ז׳יסקאר, הפער הקטן ביותר שנרשם בבחירות לנשיאות מאז כינון זכות הבחירה הישירה הכללית. אין לפסול את הסכנה שעתה, לראשונה בתולדות הרפובליקה החמישית של צרפת, ייבחר נשיא מהשמאל, ולכן אגף המודיעין שלח חוקר. על פניו, משימתו של ז׳אק באיאר היא לברר אם בארת הפריז בשתייה אצל מיטראן, ואם במקרה השתתף באורגיה סאדו־מזוכיסטית עם כלבים. בשנים האחרונות לא נקשרו שערוריות מיוחדות בשמו של המנהיג הסוציאליסטי, ונראה שהוא מקפיד על מעשיו. נשכח סיפור החטיפה המדומה בגני מצפה הכוכבים. הַס מלהזכיר את עיטור הכבוד שקיבל מהמרשל פּטן ואת הצטרפותו לממשל וישי. רשמית, ז׳אק באיאר נשלח לברר את נסיבות התאונה, אבל אין לו צורך שיסבירו לו מה מצופה ממנו: לפשפש — ברפש, אם יידרש — ולחפש דרך כלשהי לערער את אמינותו של המועמד הסוציאליסטי.

כשז׳אק באיאר מתקרב לחדר האשפוז הוא מוצא תור באורך מטרים רבים במסדרון. כולם מחכים לבקר את הפצוע. יש שם מבוגרים לבושים בהידור, צעירים לבושים ברישול, מבוגרים לבושים ברישול, צעירים לבושים בהידור, סגנונות שונים מאוד זה מזה, שיער ארוך ושיער קצר, אנשים בני חזות צפון אפריקנית, גברים יותר מנשים. בהמתנה לתורם הם משוחחים ביניהם, מדברים בקול רם, צורחים זה על זה או קוראים ספר, מעשנים סיגריה. באיאר עדיין לא הפנים עד תום את מידת הפרסום של בארת, והוא בוודאי שואל את עצמו מה זה הבית זונות הזה. הוא מנצל את זכויות היתר שלו, עוקף את התור, אומר "משטרה" ונכנס לחדר.

ז׳אק באיאר קולט מיד: המיטה הגבוהה להפליא, הצינור התחוב בגרון, שטפי הדם בפנים, המבט העצוב. יש ארבעה אנשים נוספים בחדר: האח הצעיר, העורך, התלמיד ומעין נסיך ערבי צעיר, אופנתי מאוד. הנסיך הערבי הוא יוּסף, ידיד משותף של המורה והתלמיד; ז׳אן־לואי, התלמיד שהמורה מחשיב לתלמידו המבריק ביותר, או בכל אופן זה שהוא מחבב יותר מכול. ז׳אן־לואי ויוּסף חולקים דירה ברובע השלושה־עשר ומארחים שם מסיבות שמוסיפות שמחה לחייו של בארת. פוגשים שם שלל אנשים, סטודנטים, שחקניות, ידוענים שונים ומשונים, לעיתים קרובות הבמאי אנדרה טֵשינֶה, לפעמים השחקנית איזבל אג׳אני, ותמיד ערב־רב של אינטלקטואלים צעירים. לעת עתה, הפרטים הללו אינם מעניינים את המפקח באיאר, שבא למקום אך ורק כדי לשחזר את נסיבות התאונה. בארת חזר להכרה כשהגיע לבית החולים. למקורבים שחשו למיטת חוליו הוא אמר, "איזו שטות! איזו שטות!" למרות חבלות רבות וכמה צלעות שבורות, מצבו לא עורר דאגה מיוחדת. אבל אחיו הצעיר של בארת מספר שיש לו "עקב אכילס: הריאות". הוא סבל מדלקת ריאות בנעוריו, והוא מעשן כבד. התוצאה היא קוצר נשימה כרוני, ובערב הזה הוא עבר התקף: הוא נחנק, ועלה צורך להחדיר צינור לקנה הנשימה. כשבאיאר מגיע, בארת ער אבל אינו מסוגל לדבר.

באיאר פונה אל בארת בקול שקט. הוא הולך לשאול אותו כמה שאלות, ומספיק שיסמן עם הראש כן או לא. בארת תולה במפקח עיני קוקר ספנייל נוגות. הוא מהנהן רפות.

"היית בדרך לעבודה כשהרכב התנגש בך, נכון?" בארת מהנהן. "האם הרכב נסע במהירות מופרזת?" בארת מרכין את ראשו לצד זה ולצד האחר, לאט, ובאיאר מבין שהוא מנסה לומר שאינו יודע. "דעתך היתה מוסחת?" כן. "האם חוסר תשומת הלב שלך היה קשור לארוחת הצהריים?" לא. "לקורס שאתה צריך להכין?" הפסקה. כן. "האם פגשת את פרנסואה מיטראן בארוחת הצהריים?" כן. "האם קרה משהו מיוחד או חריג בזמן הארוחה?" הפסקה. לא. "שתית אלכוהול?" כן. "הרבה?" לא. "כוס אחת?" כן. "שתי כוסות?" כן. "שלוש כוסות?" הפסקה. כן. "ארבע כוסות?" לא. "היו עליך תעודות מזהות ברגע התאונה?" כן. הפסקה. "אתה בטוח?" כן. "לא היו עליך תעודות כשמצאו אותך. יכול להיות ששכחת אותן בבית או במקום אחר?" הפסקה ארוכה יותר. מבטו של בארת כמו נטען לפתע עוצמה חדשה. הוא נד בראשו לשלילה. "אתה זוכר אם מישהו הזיז אותך בזמן ששכבת על הארץ, לפני שהאמבולנס הגיע?" נראה שבארת אינו מבין, או שלא הקשיב לשאלה. הוא נד בראשו לשלילה. "לא, אתה לא זוכר?" שוב הפסקה, אבל הפעם באיאר חושב שהוא מזהה את ההבעה: הבעה של אי־אמון. בארת נד לשלילה. "והיה כסף בארנק שלך?" עיניו של בארת ננעצות בבן שיחו. "מסייה בארת, אתה שומע אותי? היה עליך כסף?" לא. "היה עליך איזשהו דבר ערך?" אין תשובה. המבט כה מקובע עד שאלמלא אש משונה בעמקי העין, היה אפשר לחשוב שבארת מת. "מסייה בארת? האם היה עליך דבר ערך כלשהו? האם אתה חושב שייתכן שמשהו נגנב ממך?" השתיקה שמושלת בחדר מופרת רק בנשימתו המחרחרת של בארת, שעוברת בצינור מכשיר ההנשמה. שניות ארוכות חולפות. בארת נד לאיטו לשלילה, ואז מפנה את ראשו.

6

בזמן שהמפקח באיאר יוצא מבית החולים הוא אומר לעצמו שיש בעיה; מתברר שמה שהיה אמור להיות חקירה שגרתית אולי אינו זניח אחרי הכול; היעלמות התעודות היא תחום אפור משונה באירוע שנראה פרט לכך כמו תאונה בנאלית; הוא יצטרך לחקור יותר אנשים משחשב כדי לחשוף את העובדות; המסלול שלו מתחיל ברחוב דז אקול, מול הקולז׳ דה פראנס (עד היום הוא לא ידע שהמוסד הזה קיים, והוא עדיין לא מבין מה בדיוק עושים שם); הוא יתחיל בפגישה עם מסייה פוקו הזה, "פרופסור להיסטוריה של מערכות המחשבות" (כך במקור); אחר כך יצטרך לחקור עדרי סטודנטים מגודלי שיער, פלוס העדים לתאונה, פלוס החברים של הפצוע. כל המטלות הנוספות האלה מתמיהות אותו ובו בזמן מעצבנות אותו. אבל הוא יודע מה הוא ראה בחדר האשפוז. היה פחד בעיניו של בארת.

המפקח באיאר שקוע במחשבות ואינו מבחין בַּסיטרואן דֶה־אֵס השחורה שחונה מעבר לשדרה. הוא נכנס לפיג׳ו 504 המשטרתית שלו ויוצא לכיוון קולז׳ דה פראנס.

7

באולם הכניסה הוא מעיין ברשימת הנושאים הנלמדים: "מגנטיות גרעינית", "נוירופיזיולוגיה התפתחותית", "סוציוגרפיה של דרום־מזרח אסיה", "נצרות וגְנוֹסיס במזרח לפני האסלאם"... מבולבל, הוא ניגש לחדר המרצים ומבקש לראות את מישל פוקו. אומרים לו שהוא בשיעור.

האולם דחוס להתפקע. באיאר לא מצליח אפילו להיכנס. חומת מאזינים מוצקה הודפת אותו לאחור, עד כמה שהוא מנסה לפרוץ לעצמו דרך. סטודנט סבלני מסביר לו בלחישה איך זה עובד: מי שרוצה להשיג מקום ישיבה צריך להגיע שעתיים לפני השיעור. כשהאולם מלא אפשר לעבור לכיתה שממול, שם משמיעים את השיעור ברמקול. לא רואים את פוקו, אבל לפחות שומעים אותו. באיאר נכנס אם כן לאולם ב׳; גם הוא מלא מאוד, אבל עדיין אפשר למצוא מקומות. הקהל רבגוני מאוד. יש שם צעירים, מבוגרים, היפים, יאפים, פאנקיסטים, גותים, אנגלים בווסטים מבד טוויד, איטלקיות במחשופים, איראניות עוטות צ׳אדוֹר, סבתות מצוידות בכלבלבים... הוא מתיישב לצד צמד תאומים צעירים מחופשים לאסטרונאוטים (אבל בלי הקסדות). האווירה שקדנית, אנשים כותבים במחברות או מקשיבים בריכוז. מפעם לפעם הם משתעלים כמו בתיאטרון, אבל הבמה ריקה. מהרמקולים בוקע קול מאנפף, קצת בסגנון שנות הארבעים, אולי לא הקול של ז׳אק שַבָּאן־דֶלְמאס אבל בכל זאת, נאמר תערובת של ז׳אן מארֶה וז׳אן פּוּאָרֶה, ונוקב יותר.

"הבעיה שאני רוצה להציג בפניכם," אומר הקול, "היא זאת: מהי המשמעות, במסגרת תפיסה של ישועה — כלומר, במסגרת תפיסה של הארה, תפיסה של התיקון שבני האדם השיגו במועד הטבלתם הראשונה — איזו משמעות עשויה להיות לכפרה חוזרת, או אפילו לחזרה על החטא עצמו."

ופרופסורי מאוד. את זה באיאר קולט. הוא מנסה לתפוס על מה מדברים, אבל לרוע המזל המאמץ מתרחש בדיוק ברגע שפוקו אומר: "כך שבעצם התנועה של הסובייקט לקראת האמת, ובעצם היקשרו אליה מכוח האהבה, הוא מגלם במילותיו שלו אמת שאיננה אלא ההתגלמות בה של נוכחותו האמיתית של אל אשר, בפני עצמו, יכול לומר אמת ורק אמת, כי הוא לעולם אינו משקר, הוא דובר אמת."

אילו בחר פוקו לדבר ביום ההוא על כלא, על שליטה, על בִּיוֹ־כוח, על גנאלוגיה, מי יודע?... אבל הקול חותר הלאה ללא לאות: "גם אם מבחינתם של כמה פילוסופים או קוסמולוגים העולם עשוי בהחלט לפנות לכיוון אחד מני רבים, בחיי הפרט יש לַזמן כיוון אחד ויחיד." באיאר מקשיב בלי להבין, נישא בזרם הטון הדידקטי ובה בעת נרגש, קול מתנגן בסוגו, נתמך בחוש מיומן מאוד למקצב, לשתיקות ולפיסוק.

והטיפוס הזה מרוויח יותר ממנו?

"בין המערכת הזו — של חוק שתקף לגבי הפעולות ושמתייחס לסובייקט בעל רצון, ועל כן לאפשרות הבלתי מוגבלת לטעות חוזרת — ובין תבנית הגאולה והשלמות — שתקֵפה לגבי הסובייקטים ושממנה נובע תיחום במרחב הזמן ואי־הפיכות — דומני שלא ייתכן תִּכְלוּל..."

כן, ללא ספק. באיאר אינו מסוגל לדכא את הטינה האינסטינקטיבית שמעוררת בו תיעוב אפריורי כלפי הקול הזה. עם אנשים כאלה המשטרה צריכה לריב על כספי הציבור. עובדי מדינה כמוהו, רק שלו מגיע שהחברה תגמול לו על עמלו. מה זה בכלל, הקולז׳ דה פראנס הזה? מייסודו של המלך פרנסואה הראשון, בסדר, הוא קרא את זה בכניסה. ואחר כך? קורסים פתוחים לציבור הרחב שמעניינים רק מובטלים שמאלנים, גמלאים, מטורללים ופרופסורים מעשני מקטרת; נושאים לא סבירים שהוא לא שמע עליהם בחיים... אין תעודות, אין בחינות. אנשים כמו בארת ופוקו שמקבלים כסף בשביל זיבולי שכל. באיאר כבר בטוח בדבר אחד: כאן אף אחד לא רוכש מקצוע. אֶפּיסְטֵמָה בתחת שלי.

הקול נפרד לשלום עד לשבוע הבא ובאיאר חוזר לאולם א׳, מפלס לו דרך בזרם המאזינים שנשפכים מבעד לדלתות הכפולות, חודר לבסוף לאולם ורואה שם למטה קירח ממושקף בז׳קט וחולצת גולף. הוא נראה מוצק ובו בזמן צנום, בעל לסת נחושה, קצת בולטת, תנועות יהירות של אדם שיודע שהעולם מכיר בערכו וגולגולת מגולחת למשעי. באיאר מצטרף אליו על הבמה: "מסייה פוקו?" הקירח עסוק באיסוף ניירותיו, ברישול האופייני למרצה שגמר להרצות. הוא פונה אל באיאר ברוח טובה, כי הוא יודע כמה גדול הפחד שמעריציו נאלצים לפעמים לגבור עליו כדי לפנות אליו בדברים. באיאר שולף תעודת שוטר. גם הוא יודע היטב מה הרושם שהתעודה יוצרת. פוקו משתהה לשנייה, מביט בתעודה, נועץ מבט בשוטר ואז שב וצולל לניירותיו. בנימה תיאטרלית הוא אומר, כמו לאוזני הקהל המתפזר: "אני מסרב לאפשר לכוח השולט לזהות אותי." באיאר מעמיד פנים שלא שמע: "זה בעניין התאונה."

הקירח הגבוה תוחב את הניירות שלו בתיק הגב ויורד מהבמה בלי מילה. באיאר רץ אחריו: "מסייה פוקו, לאן אתה הולך? יש לי כמה שאלות אליך!" פוקו עולה במדרגות האולם בצעדים רחבים. הוא עונה בלי להסתובב, כדי שכל המאזינים שעודם שם יוכלו לשמוע: "אני מסרב לאפשר לכוח השולט להגביל את חופש התנועה שלי!" האולם צוחק. באיאר אוחז בזרועו: "אני רק רוצה לשמוע את הגרסה שלך לעובדות." פוקו נעצר ומשתתק. כל גופו מתקשח. הוא מביט ביד הלופתת את זרועו כאילו זו הפרת זכויות האדם החמורה ביותר מאז רצח העם בקמבודיה. באיאר אינו מרפה. מסביבם, לחשושים. מקץ דקה ארוכה מתרצה פוקו לדבר: "הגרסה שלי היא שהוא נרצח." באיאר אינו בטוח שהבין.

"נרצח? מי?"

"החבר שלי, רולאן."

"אבל הוא לא מת!"

"הוא כבר מת."

פוקו נועץ בבן שיחו מבט נוקב מבעד למשקפיו העבים, ולאט, הברה אחר הברה, הוא הוגה כמפרט מסקנה של סדרת טיעונים ארוכה שהוא לבדו מכיר את הגיונה החשאי:

"רולאן בארת מת."

"אבל מי הרג אותו?"

"המערכת, כמובן!"

המילה "מערכת" מאשרת את חששו של השוטר: הוא נפל על חבורה של שמאלנים. הוא יודע מניסיון שזה כל מה שהם יודעים להגיד: החברה הרקובה, מאבק המעמדות, ה"מערכת"... הוא מחכה להמשך בלי ציפייה מיוחדת. פוקו מסביר ברוב טובו:

"רולאן ספג לעג אלים בשנים האחרונות. היה לו הכוח הפרדוקסלי להבין את הדברים כפי שהם ולהמציא אותם ברעננות חסרת תקדים, ולכן נטרו לו טינה על השפה שלו. הוא היה מושא לפסטיש, לפרודיה, לקריקטורה, לסאטירה..."

"ידוע לך על אויבים שלו?"

"בוודאי! מיום שהוא הצטרף לקולז׳ דה פראנס — אני הבאתי אותו — הקנאה רק גדלה כפליים. אויבים? היו לו רק אויבים: ריאקציונרים, בורגנים, פשיסטים, סטליניסטים ויותר מכול, יותר מכול, כל מערכת הביקורת הישנה, העבשה, שלא סלחה לו מעולם!"

"סלחה על מה?"

"על שהעז לחשוב! על שהעז להטיל ספק בתבניות הבורגניות העתיקות שלה, על שחשף לאור השמש את הפונקציה הנורמטיבית הממאירה שלה, על שהראה מה היא באמת: זונה זקנה, מתבוססת בטמטום ובפשרנות!"

"אבל מי, ספציפית?"

"שמות? מי אתה חושב שאני! ריימון פּיקאר, רנה פּוֹמְיֶה, פטריק רַמבּוֹ, מישל־אנטואן בּירְנְיֶה! הם וכל החברים שלהם היו יורים בו במו ידיהם אילו רק יכלו, פלוגת יורים בחצר הסורבון, תחת פסל ויקטור הוגו!..."

פוקו מתחיל פתאום ללכת, וכיוון שבאיאר לא ציפה לכך, הוא מפגר אחריו בכמה מטרים. פוקו יוצא מהאולם ופונה לחדר המדרגות, באיאר רץ אחריו, דולק אחריו, צעדיהם נוקשים על האבן, הוא קורא לו: "מסייה פוקו, מי האנשים האלה שאתה מדבר עליהם?" פוקו, בלי להסתובב: "כלבים, צבועים, חמורי גרם, אידיוטים, אפסים מאופסים, אבל מעל לכול, מעל לכול, מעל לכול! עבדים נרצעים של הסדר הקיים, לבלרי העולם הישן, סרסורי מחשבה מתה שמתיימרים בגיחוכיהם הגסים לכפות עלינו לעד את צחנת הגווייה העולה מהם." באיאר, נאחז במעקה המדרגות: "איזו גווייה?" פוקו, הדוהר ארבע מדרגות בכל צעד: "גוויית המחשבה המתה!" ואז הוא פורץ בצחוק מר. באיאר מחפש עט בכיסי המעיל שלו תוך ניסיון להמשיך במרדף. הוא שואל: "אמרת רַמְבּוֹ או רַנְבּוֹ?"

8

המפקח נכנס לחנות ספרים כדי לקנות ספרים, אבל כיוון שאינו מורגל בכך הוא מתקשה להתמצא בין המדפים. הוא לא מוצא שום דבר מאת ריימון פיקאר. המוכר, שנראה לו מעודכן למדי, מציין אגבית שריימון פיקאר מת, עובדה שפוקו לא מצא לנכון להזכיר, אבל הוא יכול להזמין את ביקורת חדשה או הונאה חדשה. אבל כן יש לו עותק של מפוענח למדי מאת רנה פּוֹמְיֶה, תלמיד של ריימון פיקאר שעוסק בביקורת סטרוקטורליסטית (כך לפחות לדברי המוכר, דבר שלא מקדם את המפקח הרבה), ומעל לכול רולאנבארתית בלי סבל, מאת רַמבּוֹ ובּירְניֶה. זהו ספר ירוק, דק למדי, ועל כריכתו תמונה של בארת בסבר פנים חמור בתוך מסגרת סגלגלה כתומה. דמות קטנה מגיחה מהמסגרת וצוחקת בפה מלא "חי־חי!"; לדמות הבעה לגלגנית, ידה על פיה, בסגנון קראמב. חוץ מזה, בדיקה קצרה, באמת קראמב. אבל באיאר לא שמע מעולם על פריץ החתול, סרט האנימציה משנת 1968 שבו השחורים הם עורבים שמנגנים בסקסופון, והגיבור הוא חתול בצווארון גולף שמעשן ג׳וינטים ומזיין כל מה שזז במכוניות קדילאק בסגנון ג׳ק קרואק על רקע מהומות בערים ופחי זבל בוערים. עם זאת, קראמב ידוע בזכות הדרך שהוא מצייר נשים, עם ירכיים שמנות מידלדלות, כתפי חוטב עצים, שדי פגזים ועכוזי סוסה. באיאר אינו בקיא באסתטיקה של הקומיקס והוא לא עושה את הקישור. אבל הוא קונה את הספר, וגם את זה של פומייה. הוא לא מזמין את הספר של פיקאר כי בשלב זה של החקירה אין לו עניין בסופרים מתים.

המפקח מתיישב בבית קפה, מזמין לעצמו בירה, מצית סיגריית ז׳יטאן ופותח את רולאנבארתית בלי סבל. (באיזה בית קפה? הפרטים הקטנים הרי חשובים לביסוס האווירה, נכון? אני רואה אותו יושב ב"סורבון", הפאב הזה שמול לֶה שאמְפּוֹ, בית הקולנוע הקטן שמתמחה בסרטים אמנותיים ובקולנוע ניסיוני, בסוף רחוב דז אקול, אבל אם להודות על האמת, אין לי מושג, אתם מוזמנים למקם אותו היכן שתרצו.) הוא קורא:

שפת הר"ב ("רולאן בארת" ברולאנבארתית: ר"ב) הופיעה לראשונה בצורתה הקמאית לפני עשרים וחמש שנה, ביצירה ושמה דרגת האפס של הכתיבה. מאז אותו זמן הלכה הר"ב והתנתקה מהצרפתית — הורתהּ החלקית — ותפסה את מקומה כשפה עצמאית, שלה דקדוק ואוצר מילים משל עצמה.

באיאר שואף מהז׳יטאן, לוגם מהבירה, הופך את הדפים. הוא שומע את המוזג מסביר ללקוח למה צרפת תידרדר למלחמת אזרחים אם מיטראן ייבחר.

שיעור ראשון: יסודות השיחה.

1 — איך אתה מכריז על עצמך?

צרפתית: מה שמך?

2 — אני מכריז על עצמי ל׳.

צרפתית: שמי ויליאם.

באיאר מבין פחות או יותר את הכוונה הסאטירית, ומבין גם שמצופה ממנו להרגיש הזדהות אפריורי עם מחברי הפסטיש, אבל הוא נזהר. למה ב"שפת הר"ב" אומרים "ל׳" במקום "ויליאם"? לא ברור. אינטלקטואלים מזדיינים.

המוזג ללקוח: "ברגע שהקומוניסטים יהיו בשלטון, כל מי שיש לו כסף יֵצא מצרפת וייקח את הכסף שלו למקום אחר, שם אין מיסים והוא יכול להיות בטוח שלא ייקחו לו את הכסף!"

רמבו ובירנייה:

3 — איזו 'התניה' תוחמת, מגדרת, מארגנת, מגרימה את כלכלת הפרגמה שלך כהסתרה ו/או כניצול של האק־זיסטנץ שלך?

צרפתית: מה את עושה בחיים?

4 — (אני) פולטת פיסות צופן קטנות.

צרפתית: אני קלדנית.

זה מעורר בו קצת צחוק למרות הכול, אבל הוא מתעב את מה שהוא תופס בחוש כראשיתה של הפחדה מילולית. עם זה, הוא יודע היטב שספרים מהסוג הזה אינם מיועדים אליו, שמדובר בספר לאינטלקטואלים כדי שכל האינטלקטואלים יפי הנפש יוכלו לצחוק בינם לבין עצמם. ללעוג זה לזה: איזה כבוד! באיאר, שאינו אידיוט, כבר עושה קצת פְּייֵר בּוּרְדייֶה בלי לדעת.

ליד הדלפק השיחה נמשכת: "ברגע שכל הכסף יהיה בשווייץ, כבר לא יהיה ממה לשלם משכורות, ותהיה מלחמת אזרחים. וזה יהיה הניצחון של הסוציאל־קומוניסטים!" המוזג קוטע את דבריו והולך למזוג. באיאר ממשיך לקרוא:

5 — השיח שלי מוצא/מגשים את הטקסטואליות של עצמו מבעד לר"ב במשחק במראו(ת).

צרפתית: אני דובר רולאנבארתית שוטפת.

באיאר קולט את המסר הראשי: אי־אפשר להבין את השפה של רולאן בארת. אבל אם כך, למה לבזבז זמן ולקרוא אותו? ולמה להגדיל ולכתוב עליו ספר?

6 — ה'עידון' (התִכלוּל) של הלה כקוד (שלי) יוצר את 'החיתוך המושלש' של הכפלה של הקופידוס, תשוקתי.

צרפתית: גם אני רוצה ללמוד את השפה הזאת.

7 — כלום אין הר״ב כמקרולוגיה מציגה את עצמה כ'תִיּוּל', מתח(ם) סגור לחקירה הגאליציסטית?

צרפתית: לדובר צרפתית לא קשה מדי ללמוד רולאנבארתית?

8: לוט הסגנון הבארתזי נכרך 'מסביב' לקוד, כל עוד מפעילים אותו בחזרתיות/ביתירות.

צרפתית: לא, זו שפה די קלה. אבל צריך להשקיע.

תימהונו של המפקח גדל. הוא לא יודע את מי הוא מתעב יותר: את בארת או את שני הליצנים שנתקפו חשק לכתוב עליו פרודיה. הוא מניח את הספר ומועך את הסיגריה. המוזג חוזר למקומו מאחורי הדלפק. הלקוח, כוס היין האדום בידו, מוחה: "כן, אבל מיטראן יעצור אותם בגבול. ויחרימו להם את הכסף." המלצר מקמט את מצחו וגוער בלקוח: "מה נראה לך, שהעשירים אידיוטים? הם יארגנו ערוצים לפַנות מפה את הכסף. הם יחצו את האלפים ואת הפירנאים כמו חניבעל! כמו שהיה במלחמה! אם אפשר להבריח משם יהודים, גם שטרות אפשר, לא חושב?" הלקוח לא נראה משוכנע, אבל ניכר לעין שאינו מוצא תשובה ולכן הוא מסתפק בניד ראש, שותה את שארית הכוס ומזמין נוספת. המוזג נוהם בעודו שולף בקבוק יין אדום פתוח: "כן־כן! כן־כן! אני מה אכפת לי, אם הקומוניסטים מנצחים אני קם ועובר לעבוד בז׳נבה. את הכסף שלי הם לא ישיגו, לא־לא, בחיים לא, אני לא עובד בשביל קומוניסטים, לא קלטתם אותי! אני לא עובד בשביל אף אחד! אני חופשי! כמו דה גול!..."

באיאר מנסה להיזכר מי זה חניבעל ומציין לעצמו מוכנית שחסר מפרק אחד בזרת שמאל של המוזג. הוא קוטע את הנאום כדי להזמין עוד בירה, פותח את הספר של רנה פומייה, סופר את המילה "זוטא" שבע־עשרה פעמים בארבעה עמודים וסוגר את הספר. בינתיים, המוזג פצח בנושא חדש: "חברה מתורבתת לא יכולה לוותר על עונש המוות!..." באיאר משלם, משאיר את העודף והולך.

הוא עובר מול הפסל של מישל דה מונטיין בלי לראותו, חוצה את רחוב דז אקול ונכנס לסורבון. המפקח באיאר מבין שהוא לא מבין כלום, או לא הרבה, מכל הקשקושים האלה. הוא יזדקק למישהו שיעדכן אותו, מומחה, מתרגם, מַשְדֵר, מורה פרטי. נו, פרופסור. בסורבון הוא שואל איפה החוג לסמיולוגיה. האישה שבעמדת הקבלה עונה לו בפרצוף חמוץ שאין חוג כזה. בחצר הוא פונה לסטודנטים במעילי מלחים כחולים ובמוקסינים ושואל איפה יוכל לשמוע קורס בסמיולוגיה. רובם לא יודעים מה זה או שמעו על כך רק במעורפל מאוד. אך לבסוף, צעיר מגודל שיער שמעשן ג׳וינט ליד הפסל של לואי פסטר אומר לו ש"סמיו" יש רק בוואנְסֵן. באיאר אינו מומחה לאקדמיה, אבל הוא יודע שוואנסן זאת אוניברסיטה של שמאלנים, קן של מתסיסים מקצועיים שלא רוצים לעבוד. מתוך סקרנות הוא שואל את הצעיר למה הוא לא לומד שם. הצעיר לבוש בסוודר גדול בעל צווארון גולף, מכנסיים שחורים מקופלים כמו לקראת איסוף צדפות ונעלי ד"ר מרטינס גבוהות בצבע סגול. הוא שואף מהג׳וינט שלו ועונה: "הייתי שם עד לשנה השנייה השנייה שלי. אבל השתייכתי לקבוצה של טרוצקיסטים." לו עצמו ההסבר נראה מספק, אך מבטו השואל של באיאר מספר לו שאין זה כך, והוא מוסיף: "ואז, נו, היו בעיות."

באיאר אינו מתעקש. הוא נוסע בפז׳ו 504 שלו לכיוון ואנסן. ברמזור אדום הוא מבחין בדה־אס שחורה וחושב: "איזה מכונית! כבר לא בונים כאלה..."

9

הפז׳ו 504 משתלבת בכביש הטבעת בפּוֹרְט דה בֶּרְסִי, יוצאת בפורט דה ואנסן, נוסעת בשדרת פריז הארוכה מאוד, עוברת מול בית החולים הצבאי, לא נותנת זכות קדימה לרנו פואגו חדשה בצבע כחול לוהב, מאוכלסת ביפנים, מקיפה את טירת ואנסן, חולפת על פני פארק הפרחים, מעמיקה לתוך פארק ואנסן ולסוף חונה מול מעין מבני קסרקטין שדומים לבית ספר פרוורי ענקי משנות השבעים — מבחינה ארכיטקטונית פחות או יותר הדבר הגרוע ביותר שהאנושות מסוגלת לו. באיאר, שזוכר את השנים הרחוקות של לימודי המשפטים באוניברסיטת אָסָס, מגלה מקום זר לגמרי: כדי להגיע לאולמות ההרצאות עליו לחצות מעין בזאר מאוכלס באפריקנים, לפסוע מעל נרקומנים מוכי תרדמת שקרסו על הארץ, לעבור מול אגן ריק ממים, מלא בזבל, לאורך קירות מתקלפים מכוסים במודעות ובכתובות גרפיטי שביניהן הוא קורא: "מרצים, סטודנטים, רקטורים, סגל לא אקדמי: תתפגרו כבר, זונות!"; "לא לסגירת שוק המזון"; "לא למעבר מוואנסן לנוֹז׳אן"; "לא למעבר מוואנסן למארְן לָה ואלֶה"; "לא למעבר מוואנסן לסוֹביני סִיר אוֹרְז׳"; "לא למעבר מוואנסן לסאן דני"; "תחי המהפכה הפרולטרית"; "תחי המהפכה האיראנית"; "מאואיסטים = פשיסטים"; "טרוצקיסטים = סטליניסטים"; "לאקאן = שוטר"; "בּאדְיוּ = נאצי"; "אַלְתוּסֵר = רוצח"; "דלז = לך תזדיין עם אמא שלך"; "סיקְסוּ = בואי תזייני אותי"; "פוקו = זונה של ח׳ומייני"; "בארת = פרו־סיני בוגד במעמד הפועלים"; "קאליקְלֵס = אס־אס"; "חל איסור על האיסור לאסור"; "איחוד השמאל = בתחת שלך"; "בואי אליי, נקרא בקפיטל! על החתום: בּאליבָּר"... סטודנטים מצחינים ממריחואנה פונים אליו בתוקפנות ומפילים עליו מבול של עלונים: "חבר, אתה יודע מה קורה בצ׳ילה? באל סלבדור? אתה מודאג מארגנטינה? ומוזמביק? מוזמביק לא בזין שלך? אתה יודע איפה זה? רוצה שאני אספר לך על טימור? אם לא, אנחנו אוספים מגבית למען לימוד קרוא וכתוב בניקרגואה. תקנה לי כוס קפה?" כאן הוא מרגיש זר פחות. כשהיה חבר בתנועת זֵ׳ן נאסְיוֹן, "האומה הצעירה", הוא פתח כמה ראשים של שמאלנים מטונפים כאלה. הוא זורק את העלונים לאגן הריק ממים שמשמש פח אשפה.

איכשהו, באיאר מוצא את עצמו בחוג ל"תרבות ותקשורת". הוא עובר על רשימות הש״ס ("שעות סמסטריאליות") שפורסמו על לוח שעם במסדרון ולבסוף מוצא כמעט בדיוק את מה שבא לחפש: "סמיולוגיה של הדימוי", מספר כיתה, מערכת שעות שבועית ושֵם המרצה, איזה סימון הרצוג אחד.

10

"היום נתמקד במספרים ובאותיות שבג׳יימס בונד. כשאתם חושבים על ג׳יימס בונד, איזו אות עולה בראשכם?" שתיקה בכיתה, הסטודנטים מהרהרים. לפחות ז׳אק באיאר, שיושב באחורי הכיתה, מכיר את ג׳יימס בונד. "איך קוראים לבוס של ג׳יימס בונד?" באיאר יודע! הוא מופתע להיווכח שברצונו לומר את התשובה בקול, אבל מקדימים אותו כמה סטודנטים שנותנים בו בזמן את התשובה: M. "מיהו M ומדוע דווקא M? מה מבטאת ה־M הזאת?" זמן חולף. אין תשובות. "M הוא גבר מבוגר אבל זוהי דמות נשית, זו האֵם, האם המטפחת, זו שמספקת מזון והגנה, זו שכועסת כשבונד משתטה אבל תמיד מפגינה סבלנות רבה כלפיו, זו שבונד רוצה לרַצות כשהוא משלים את משימותיו. ג׳יימס בונד הוא איש מעשה, אבל הוא לא זאב בודד, הוא לא לבד, הוא לא יתום (ביוגרפית כן, אבל לא סמלית: אמא שלו היא אנגליה ארצו; הוא לא נשוי למולדת, הוא בנה האהוב). הוא נתמך על היררכיה, על לוגיסטיקה, על מדינה שלמה שנותנת לו משימות בלתי אפשריות שבהן הוא גומל על נאמנותה העמוקה (M, הייצוג המֵטוֹנימי של אנגליה, נציג המלכה, מזכיר בכל הזדמנות שבונד הוא הסוכן הטוב ביותר שלו: הוא הבן המועדף), אבל מספקת לו את כל האמצעים החומריים הדרושים למילוי המשימות. למעשה, ג׳יימס בונד אוחז במקל משני קצותיו, וזו הסיבה שהוא פנטזיה אהודה כל כך, מיתוס עוצמתי בן זמננו: ג׳יימס בונד הוא הרפתקן־שכיר. גם פעולה וגם ביטחון. הוא מבצע עבירות, פשעים, אפילו פשעים חמורים, אבל הוא מכוסה, הוא מורשה, הוא לא יינזף, זהו ה"רישיון להרוג" המפורסם, שסמלו מספרו הרשמי, וזה מוביל אותנו אל אותן שלוש ספרות קסומות: 007.

"אפס־אפס הוא הקוד לרישיון להרוג, וכאן אנו רואים יישום מבריק של הסמליות שבספרות. איזה מספר יוכל לייצג רישיון להרוג? עשר? עשרים? מאה? מיליון? אי־אפשר לכמת את המוות. המוות הוא האַיִן, והאַיִן הוא אפס. אבל הריגה היא יותר מאשר מוות 'סתם' — היא מוות שאדם אחד גורם לאחר. זה מוות כפול: מותו של האדם עצמו — המוות הבלתי נמנע, שהולך ונעשה סביר לאור הסכנה שבמקצוע (תוחלת החיים של סוכני אפס־אפס נמוכה מאוד, זו עובדה שמזכירים פעם אחר פעם) — ומותו של האחר. אפס־אפס זו הזכות להרוג ולהיהרג. אשר לספרה שבע, ברור שהיא נבחרה כי שבע הוא אחד המספרים האלגנטיים ביותר מבחינה מסורתית, מספר קסם עמוס היסטוריה וסמלים, אבל במקרה הנוכחי הוא עונה על שני קריטריונים: הוא אי־זוגי, כמובן, כמו מספר הוורדים שנותנים לאישה, והוא ראשוני (מספר ראשוני מתחלק רק באחת ובעצמו), תכונה שמבטאת ייחוד, אחדות ואינדיבידואליות, וכך סותרת את הרושם שעולה מהשימוש במספר קוד, רושם של היעדר יחס אישי, שאדם הוא בר־החלפה. בואו ניזכר בסדרה 'האסיר', שבה הגיבור, 'מספר 6', חוזר פעם אחר פעם, נואשות, במרד, על הקריאה 'אני לא מִסְפָּר!' ג׳יימס בונד מצדו מרגיש נוחות מושלמת במספר שלו, ומקילה עליו העובדה שהמספר הזה מעניק לו זכויות בלתי נתפסות, ועל כן עושה אותו לבן אצולה (בשירות הוד מלכותה, כיאה וכיאות). 007 הוא היפוכו של מספר 6: הוא מרוצה מהמקום האולטרה־פריבילגי שהחברה מקצה לו, והוא פועל במסירות לשימור הסדר הקיים, בלי לתהות אף פעם לגבי טבעו של האויב ולגבי מניעיו. באותה מידה שמספר 6 הוא מהפכן, כך 007 הוא שמרן. יש פה הנגדה בין 7 הריאקציונרי לבין 6 המהפכני, וכיוון שמהמילה 'ריאקציונרי' משתמע המובן של 'לאחר מעשה' (השמרנים פועלים כ'רי־אקציה', כתגובת־נגד למהפכה ולמען שיבה למשטר הישן, דהיינו לסדר הקיים), רק מן ההיגיון הוא שהספרה הריאקציונרית תבוא אחרי הספרה המהפכנית (במילים פשוטות: שג׳יימס בונד איננו 005). אם כן, תפקידו של 007 הוא להבטיח את השיבה לסדר המבוסס, הניצב בפני אִיום שמערער את הסדר העולמי. ברור שסוף כל פרק מציג את השיבה ל'נורמה', קרי: 'לסדר הקיים'. אומברטו אקו קובע שג׳יימס בונד הוא פשיסט. למעשה אנו רואים שיותר מכול הוא ריאקציונר..."

סטודנט מרים יד: "אבל ישנו גם Q, האחראי על כל הפטנטים. האם אתה רואה משמעות גם באות הזו?"

במיידיות שמפתיעה את באיאר, המרצה עונה:

"Q הוא דמות אב, כי הוא זה שמספק לג׳יימס בונד את כלי הנשק, והוא שמלמד אותו איך להשתמש בהם. הוא מוריש לו ידע. במובן הזה היה עליו להיקרא F, כלומר Father... אבל אם תבחנו בקפידה את הסצנות ש־Q מופיע בהן, מה תראו? ג׳יימס בונד חסר ריכוז, חצוף, שובב, לא מקשיב (או מעמיד פני לא מקשיב). ובסוף אתם רואים ש־Q תמיד שואל אותו: 'יש שאלות?' (או חלופות מסוג: 'הבנת?'). אבל לג׳יימס בונד אין שאלות אף פעם; מתחת לחזות המזלזלת הוא קלט באופן מושלם את מה שהוסבר לו, כי יש לו יכולות הבנה החורגות מעבר לרגיל. כלומר, Q הוא האות Q שבמילה questions, השאלות ש־Q מייחל להן ושבונד אינו מציג לעולם, או מציג רק בצורת בדיחות, ושלעולם אינן השאלות ש־Q ציפה להן."

עכשיו תורו של סטודנט אחר לדבר: "והאות Q באנגלית נשמעת כמו המילה queue, 'תור'. זאת יציאה לקניות: עומדים בתור בחנות הפטנטים, מחכים שיתפנו אליך, זה חלל מת קומי בין שתי סצנות פעולה."

המרצה הצעיר מגיב בתנועת יד נלהבת: "בדיוק! הבחנה יפה מאוד! רעיון מצוין! זכרו שפרשנות לעולם אינה ממצה את הסימן, ושהפוליסמיה היא באר ללא תחתית, שמתוכה עולים אלינו הדים אינסופיים: אף פעם אי־אפשר למצות מילה עד תום. אפילו לא אות, כפי שעיניכם רואות."

הפרופסור מציץ בשעונו: "תודה על ההקשבה. ביום שלישי הבא נחקור את הבגדים של ג׳יימס בונד. רבותיי, אני מצפה לראותכם בחליפות טוקסידו, כמובן." (צחוקים בכיתה). "ועלמותיי, בביקיני בסגנון אורסולה אנדרס." (שריקות וקולות מחאה מצד הבנות). "להתראות בשבוע הבא!"

בזמן שהסטודנטים יוצאים מהכיתה, באיאר פונה אל המרצה הצעיר בגיחוך דיסקרטי שהלה אינו מסוגל להבין, אך שמשמעותו היא: "אתה תשלם בשביל הקירח, בחורצ׳יק."

11

"אדוני המפקח, אני רוצה להבהיר שאני לא מומחה לבארת, וגם לא סמיולוג במלוא מובן המילה. יש לי תואר שני בספרות בנושא הרומן ההיסטורי, אני עובד על דיסרטציה בבלשנות בנושא פעולות דיבור ואני גם עמית הוראה. בסמסטר הנוכחי אני מעביר סמינר בסמיולוגיה של הדימוי, ובשנה שעברה לימדתי מבוא לסמיולוגיה. זה היה קורס מבוא לסטודנטים בשנה ראשונה; הצגתי בפניהם את יסודות הבלשנות כי בבסיסה היא סמיולוגיה, דיברתי איתם על דה סוסיר ועל יאקובסון, קצת על אוסטין, קצת על סֵרְל, עבדנו בעיקר על בארת כי הוא הכי נגיש וכי הוא מרבה לחקור נושאים ששאולים מהתרבות הפופולרית, ולנושאים כאלה יש סיכוי טוב יותר לעורר עניין אצל הסטודנטים מאשר, נגיד, ביקורת על מחזה מאת ז׳אן ראסין או על רומן מאת שאטובריאן, כי אלה סטודנטים ללימודי תקשורת, לא ספרות. עם בארת היה אפשר להעביר די הרבה זמן בשיחה על סטייק וצ׳יפס, על המודל האחרון של סיטרואן, על ג׳יימס בונד, זו גישה הרבה יותר משעשעת לאנליזה, וחוץ מזה, במידה מסוימת זאת ההגדרה של סמיולוגיה: דיסציפלינה שמחילה את הכלים של ביקורת הספרות על מושאים חוץ־ספרותיים."

"הוא לא מת."

"סליחה?"

"אמרת 'היה אפשר', דיברת בלשון עבר, כאילו עכשיו כבר אי־אפשר."

"אה, לא, לא התכוונתי ככה..."

סימון הרצוג וז׳אק באיאר פוסעים זה לצד זה במסדרונות הקמפוס. המרצה הצעיר מחזיק תיק בידו האחת, ובאחרת ערימת דפים משוכפלים. הוא נד בראשו לשלילה כשסטודנט מנסה לתת לו עלון, הסטודנט קורא לו פשיסט, הוא מגיב בחיוך אשם ומתקן את דבריו לבאיאר:

"טוב, גם אם הוא ימות, נוכל כמובן להמשיך ליישם את השיטות הביקורתיות שלו..."

"מה נתן לך את הרושם שהוא עלול למות? לא ציינתי בפניך את חומרת הפציעות שלו."

"טוב, הממ, אני מתאר לעצמי שלא שולחים קצין בדרגת מפקח לחקור כל תאונת דרכים, אז הסקתי שזה רציני, ושהפרטים לגבי התאונה לא ברורים."

"פרטי התאונה ברורים למדי, ואין כל חשש לחיי הפצוע."

"אה? אז, אה, זה ממש משמח אותי, אדוני המפקח..."

"לא אמרתי לך שאני מפקח."

"אה, לא? חשבתי שבארת היה מפורסם מספיק כדי שישלחו בשבילו מפקח..."

"עד אתמול לא שמעתי בחיים את השם של הבחור."

הדוקטורנט הצעיר משתתק, הוא נראה מעורער, באיאר מרוצה. סטודנט בסנדלים ובגרביים מושיט לו דף שעליו כתוב: "מחכים לגודאר, הצגה במערכה אחת". הוא שם את הדף בכיסו ושואל את סימון הרצוג:

"מה אתה יודע על סמיולוגיה?"

"אה... שזה חקר חיי הסימנים בחיק חיי החברה?"

באיאר נזכר ברולאנבארתית בלי סבל. הוא חושק שיניים.

"ובצרפתית?"

"אבל... זאת ההגדרה של דה סוסיר..."

"תגיד לי, הדה סוס הזה מכיר את בארת?"

"אה, לא, הוא מת, הוא זה שהמציא את הסמיולוגיה."

"אהה. הבנתי."

אבל באיאר לא מבין שום דבר. השניים חוצים את הקפטריה. הקפטריה היא מעין האנגר הרוס רווי ריחות נקניקיות מרגז, קרפים ומריחואנה. בחור גמלוני במגפיים סגולים מעור לטאה עומד על שולחן. בפיו בדל סיגריה, בידו בקבוק בירה, והוא מרעיף תוכחות על צעירים שמקשיבים לו בעיניים בורקות. כיוון שאין לסימון הרצוג משרד הוא מזמין את באיאר לשבת, ומוכנית מציע לו סיגריה. באיאר מסרב, שולף ז׳יטאן וממשיך:

"מעשית, לְמה זה טוב, ה... המדע הזה?"

"אה, טוב... להבין את האמיתי?"

באיאר מעווה את פניו העוויה לא נראית.

"כלומר?"

הדוקטורנט הצעיר לוקח כמה שניות למחשבה. הוא אומד את יכולת ההפשטה של בן שיחו — יכולת מוגבלת בבירור — כדי להתאים את תשובתו לתפקידה, כי אחרת הם ימשיכו להסתובב במעגלים עוד שעות.

"בעצם זה פשוט, יש המון דברים בסביבה שלנו שיש להם, אה, פונקציה שגורה. אתה מבין?"

שתיקה עוינת מצד בן שיחו. בקצה האחר של החדר, הבחור במגפי הלטאה הסגולים מספר לחסידיו הצעירים על ההתקוממות הגדולה של 1968, שבפיו נשמעת כמו תערובת של וודסטוק עם "מקס הזועם בדרכים". סימון הרצוג מנסה לפשט עד כמה שאפשר: "כיסא משמש לישיבה, שולחן לאכילה, משרד לעבודה, בגד לשמירה על חום וכן הלאה. בסדר?"

שתיקה קרה כקרח. הוא ממשיך:

"רק שמעבר לפונקציה השימוּ... מעבר לשימוש שלהם, העצמים האלה ניחנים גם בערך סמלי... כאילו הם יודעים לדבר, אם תרצה: הם אומרים לנו דברים. למשל הכיסא הזה שאתה יושב עליו, דרגת האפס של העיצוב שלו, העץ הגרוע המשוח בלכה והשלד החלוד, אומר לנו שאנחנו נמצאים בקהילה שלא דואגת כלל לנוחות או לאסתטיקה, ושאין לה כסף. כמו כן, בליל הריחות הזה של מזנון גרוע ושל קנביס מאשר שאנחנו בסביבה אוניברסיטאית. באותו אופן, דרך ההתלבשות שלך מסמנת את המקצוע שלך: אתה לובש חליפה, וזה מעיד על עמדה בכירה, אבל הבגדים שלך זולים, וזה מעיד על משכורת צנועה ו/או על היעדר עניין במראה החיצוני, כלומר אתה עוסק במקצוע שהמראה החיצוני לא נחשב בו, או לא מאוד. הנעליים שלך מרופטות אבל באת הנה במכונית, וזה אומר שאתה לא נשאר מאחורי שולחן אלא עובד בשטח. אדם בכיר שיוצא מהמשרד שלו הוא חשוד מיידי כלוקה בעבודה בילושית."

"הממ, הבנתי אותך," באיאר אומר. (שתיקה ארוכה, ובמהלכה סימון הרצוג שומע את האיש במגפי הלטאה הסגולים מספר למאזיניו המכושפים איך עמד פעם בראש סיעת הצבא השפינוזי וניצח את ההגליאנים הצעירים.) "אבל יחד עם זה, אני יודע איפה אני. כתוב בכניסה 'אוניברסיטת ואנסן — פריז 8'. וגם כתוב 'משטרה' באותיות גדולות על כרטיס הביקור בצבעי הרפובליקה שהראיתי לך כשניגשתי אליך בסוף ההרצאה שלך, אז אני עדיין לא ממש מבין מה הפואנטה."

סימון הרצוג מתחיל להזיע. השיחה מעלה בו זיכרונות כואבים מבחינות בעל־פה. לא להיכנס לפאניקה, להתרכז, לא להתמקד בשניות הניגרות אל השתיקה, להתעלם מחביבותו המזויפת של הבוחן הסדיסטי שנהנה בלבו מעליונותו המוסדית ומהסבל שהוא גורם, כי גם הוא חווה אותו בעבר. הדוקטורנט הצעיר מהרהר בזריזות, בוחן בריכוז את היושב מולו, מתקדם שיטתית, שלב אחר שלב, כמו שלימדו אותו, וכשהוא מרגיש מוכן הוא ממתין עוד כמה שניות ואז אומר:

"השתתפת במלחמת אלג׳יריה, אתה נשוי פעמיים, אתה פרוד מאשתך השנייה, יש לך ילדה בת פחות מעשרים שהקשר איתה קשה, הצבעת לז׳יסקאר בשני הסיבובים בבחירות האחרונות לנשיאות ותעשה זאת שוב בשנה הבאה, אחד מחבריך לצוות נפל במסגרת מילוי תפקידו, אולי באשמתך, בכל מקרה אתה מאשים את עצמך או לא מרגיש ממש בנוח עם כל זה, אבל המערכת פסקה שאתה לא נושא באחריות. והלכת לראות את הסרט האחרון של ג׳יימס בונד בקולנוע, אבל אתה עדיין מעדיף סרט טוב של המפקח מֶגְרֶה בטלוויזיה, או איזה סרט פשע עם לינוֹ וֶנטוּרָה."

שתיקה ארוכה, ארוכה מאוד. בקצה האחר של האולם, גלגולו המודרני של ברוך שפינוזה מספר איך ההמונים הריעו כשהוא וחברי הקבוצה שלו חיסלו סופית את קבוצת "פוּרְיֶיה רוֹז". באיאר ממלמל בקול שטוח:

"מה אומר לך את כל זה?"

"טוב, זה פשוט מאוד!" (שוב שתיקה, אבל הפעם המרצה הצעיר הוא ששולט בה. באיאר אינו מניד עפעף, רק רעד קל באצבעות ידו הימנית. האיש במגפי עוד הלטאה הסגולים פוצח בשיר של האבנים המתגלגלות, א־קפלה.) "כשבאת אליי בסוף ההרצאה, קודם בכיתה, התמקמת אוטומטית כך שהגב שלך לא פנה אל הדלת ולא לחלון. את זה לא מלמדים באקדמיה לשוטרים אלא בצבא. העובדה שהרפלקס הזה נשאר אצלך מעידה שהניסיון הצבאי שלך לא הסתכם בשירות פשוט אלא השאיר בך חותם מספיק שתשמר הרגלים לא מודעים. כלומר, כנראה השתתפת בלחימה, ואתה לא זקן מספיק למלחמת הודו־סין, אז אני חושב ששלחו אותך לאלג׳יריה. אתה איש משטרה, כלומר חייב להיות ימני בדעותיך, ומאשרת את זה העוינות מראש שאתה מפגין כלפי סטודנטים וכלפי אינטלקטואלים (זה היה ברור לעין מתחילת השיחה בינינו), אבל בתור יוצא מלחמת אלג׳יריה, תפסת את העצמאות שדה גול העניק להם כמעשה בגידה וכתוצאה מכך סירבת להצביע לז׳אק שַבָּאן־דֶלְמאס, המועמד הגוליסטי, ואתה אדם רציונלי (תכונה חיונית במקצוע שלך) מכדי שתיתן את קולך למועמד כמו לה פן, שאין לו שום משקל אלקטורלי ושום סיכוי להגיע אי־פעם לסיבוב השני, ועל כן מטבע הדברים הקול שלך הלך לז׳יסקאר. הגעת הנה לבד בניגוד מוחלט לנהלי המשטרה הצרפתית, שקובעים שעל שוטרים לנוע תמיד בזוגות או בקבוצות גדולות יותר, כלומר אתה נהנה מיחס מיוחד — טובה שיכולת להשיג רק מסיבה חמורה כמו איבוד שותף. הטראומה עמוקה כל כך שאתה לא מסוגל לסבול את המחשבה על שותף חדש, והמפקדים שלך אישרו לך לפעול סולו. ככה תוכל לראות בעצמך מעין המפקח מֶגְרֶה, שאם לשפוט מהמעיל שלך משמש לך נקודת ייחוס, מודעת או לא מודעת (המפקח מולאן, שמסתובב בז׳קט עור, ודאי צעיר מכדי שתוכל להזדהות איתו, ואין לך, הממ, האמצעים להתלבש כמו ג׳יימס בונד). אתה עונד טבעת נישואים על יד ימין, אבל עדיין יש סימן לטבעת על האמה השמאלית שלך. ודאי רצית להימנע מרושם של חזרה כשהחלפת יד בנישואים השניים — נגד עין הרע, במובן מסוים. אבל נראה שלא היה די בזה כי החולצה המקומטת שלך, בשעת בוקר כזאת, מעידה שאף אחד לא דואג לגיהוץ אצלך בבית; שהרי, בהתאם למודל הזעיר־בורגני ששולט בסביבתך החברתית־התרבותית, אילו אשתך עדיין התגוררה איתך היא לא היתה מרשה לך לצאת בבגדים לא מגוהצים."

השתיקה שבאה אחר כך נדמית כאורכת עשרים וארבע שעות.

"ולגבי הבת שלי?"

הדוקטורנט מבריש את האוויר בניד יד בצניעות מעושה:

"ייקח לי יותר מדי זמן להסביר."

למעשה, הוא הניח לעצמו להיסחף בהתלהבות. הוא חשב שיתאים לתמונה להוסיף בת.

"בסדר, בוא איתי."

"סליחה? לאן? אתה עוצר אותי?"

"אני מגייס אותך למשימה. אתה עושה עליי רושם קצת פחות דבילי משאר היפי נפש, ואני צריך מישהו שיתרגם לי את כל הקשקושים האלה."

"אבל... לא, אני מצטער, זה בלתי אפשרי! אני צריך להכין שיעור למחר, ואני צריך לעבוד על הדיסרטציה שלי, ויש לי ספר ספרייה שצריך להחזיר..."

"תקשיב לי טוב, חתיכת אידיוט: אתה בא איתי, הבנת?"

"אבל... לאן?"

"לחקור את החשודים."

"חשודים? אבל חשבתי שזאת היתה תאונה!"

"התכוונתי עדים. קדימה, זזים."

המעריצים הצעירים שהתקבצו סביב האיש במגפי הלטאה הסגולים מזמרים, "שפינוזה מזיין את הֵגֶל! שפינוזה מזיין את הֵגֶל! הלאה הדיאלקטיקה!" בזמן שבאיאר ועוזרו החדש יוצאים, נכנסת למקום קבוצה של מאואיסטים שנראים נחושים לכסח כמה שפינוזיסטים; הם צועקים "בּאדְיוּ איתנו!"

12

רולאן בארת התגורר ברחוב סֶרְוַונדוֹני, ליד כנסיית סאן סוּלְפִּיס, מרחק יריקה מגני לוקסמבורג. אחנה במקום שבו, אני מניח, באיאר החנה את הפז׳ו 504 שלו, מול הכניסה לבית מספר 11. אחסוך מכם את ההעתֵק־הדבֵּק השגרתי מוויקיפדיה: בית אחוזה פרטי שתיכנן האדריכל האיטלקי כך־וכך לבקשת הבישוף כך־וכך מברטאן וכולי.

זהו בית מידות יפה, מאבן לבנה משובחת, ולו שער כניסה גדול עשוי ברזל מחושל. עובד של חברת הבנייה ואנְסי עומד מול השער ומתקין מנעול דיגיטלי. (בתקופה האמורה חברת ואנסי עדיין לא נקראת חברת ואנסי, והיא חלק מהסֶה־זֶ׳ה־אֶה, "חברת החשמל הכללית", לימים אַלְקָטֵל, אבל לסימון הרצוג אין דרך לדעת זאת.) צריך לחצות את החצר הפנימית ולעלות בגרם מדרגות ב׳, מימין, מיד אחרי מגורי השוערת. היו שתי דירות בבעלות בארת ומשפחתו, בקומה השנייה ובקומה החמישית, כמו גם צמד חדרונים מחוברים בקומה השישית, ששימשו אותו כמשרד. באיאר מבקש מהשוערת את המפתחות. סימון הרצוג שואל את באיאר מה הם באו לחפש. לבאיאר אין מושג. הם עולים במדרגות כי אין מעלית.

בדירה שבקומה השנייה העיצוב מיושן, יש שעוני אורלוגין מעץ, הכול מסודר מאוד, נקי מאוד, אפילו החדר שמשמש משרד. ליד המיטה יש מקלט רדיו ועותק של זיכרונות שמעבר לקבר מאת שאטובריאן, אבל בארת עבד בעיקר בחדרון שלו בקומה השישית.

בדירה שבקומה החמישית מקדמים את פני השניים אחיו הצעיר של בארת ואשתו — ערבייה, באיאר מציין; יפָה, סימון מציין — שמציעה להם מן הסתם לשתות תה. האח הצעיר מסביר להם שהדירה שבקומה השנייה וזו שבחמישית זהות זו לזו. היתה תקופה שבארת התגורר עם אמו ועם אחיו הצעיר בקומה החמישית, אבל מיום שאמו נפלה למשכב היא נעשתה חלושה מכדי לעלות חמש קומות, אז בארת קנה את הדירה שהתפנתה בקומה השנייה ועבר לגור שם איתה. רולאן בארת הִרבּה לארח, הרבה לצאת, בייחוד מאז מות אמם, אבל האח הצעיר אומר שאין לו מושג לאן הוא נהג ללכת. הוא יודע רק שהוא ישב הרבה בקפה דה פלור, בפגישות עבודה וגם עם חברים.

בקומה השישית אכן יש שני חדרונים שכנים שאוחדו לכדי דירת שני חדרים קטנה. משטח עץ שניצב על שלושה חמורי עבודה משמש שולחן כתיבה, מיטת ברזל, מטבחון שבו מקרר ועליו תה יפני, ספרים מכל עבר, ספלי קפה לצד מאפרות מלאות למחצה; המקום ישן יותר, מלוכלך יותר ומבולגן יותר, אבל יש פסנתר, יש פטפון, יש תקליטים של מוזיקה קלאסית (שומאן, שוברט), ויש קופסאות נעליים שבהן מסמכים, מפתחות, כפפות, מאמרים גזורים.

דלת ברצפה מאפשרת לעבור לדירה שבקומה החמישית בלי לצאת למדרגות.

על הקיר, סימון הרצוג מזהה את התצלומים המוזרים מתוך מחשבות על הצילום, ספרו האחרון של בארת שיצא זה עתה, וביניהם את התמונה המצהיבה של ילדה בגן חורפי: אמו האהובה.

באיאר מבקש מסימון הרצוג להעיף מבט במסמכים ובספרייה. סימון הרצוג, כמו כל מלומד בעולם שמגיע לבית של מישהו, גם אם לא בא במיוחד לשם כך, בוחן בסקרנות את הספרים שבספרייה: פרוסט, פסקל, דה סאד, שוב שאטובריאן, מעט מאוד סופרים עכשוויים חוץ מכמה יצירות מאת פיליפ סוֹלֵרְס, ז׳וליה קריסטבה ואלן רוֹבּ־גְרִייֶה, וחוץ מזה מילונים, ספרי ביקורת — צְווֵטאן טוֹדוֹרוֹב, ז׳ראר זֵ׳נֵט — וספרי בלשנות — דה סוסיר, ג׳ון אוסטין, ג׳וֹן סֵרְל... על השולחן, דף מוכנס במכונת הכתיבה. סימון הרצוג קורא את הכותרת: "אף פעם איננו מצליחים לדבר על האהוב עלינו". הוא סורק את הטקסט במהירות, הנושא הוא סטנדאל. מרגש את סימון לחשוב על בארת היושב ליד השולחן הזה, חושב על סטנדאל, על אהבה, על איטליה, ואינו חושד שכל שעה שהוא מעביר בהקלדת המאמר הזה מקרבת אותו לרגע שבו תדרוס אותו משאית כביסה.

ליד מכונת הכתיבה נח הספר מאמרים בבלשנות כללית מאת רומן יאקובסון, ובו סימנייה שנדמית לסימון הרצוג כמו שעון שעצר מלכת על מפרק ידו של הקורבן: אז זה מה שהעסיק את בארת כשהמשאית פגעה בו. הוא היה בעיצומה של קריאה מחודשת בפרק על פונקציות השפה. בתור סימנייה השתמש בארת בדף מקופל לארבעה. סימון הרצוג פורש את הדף, יש שם הערות בכתב יד צפוף שהוא אינו מנסה לפענח, הוא שב ומקפל את הדף בלי לקרוא אותו ומחזיר אותו בקפידה למקומו כדי שבארת יוכל להמשיך לקרוא כשיחזור הביתה.

בשולי השולחן יש קצת מעטפות שנפתחו, הרבה מעטפות שלא, עוד דפים משורבטים באותו כתב יד צפוף, כמה גיליונות של הנובל אובזרווטר, מאמרים מעיתונים ותמונות שנגזרו מכתבי עת. סיגריות מסודרות בערימות כמו בולי עץ. סימון הרצוג נמלא עצבות. בזמן שבאיאר מחטט מתחת למיטת הברזל הקטנה, סימון רוכן להציץ מהחלון. הוא רואה סיטרואן דה־אס שחורה עומדת בחניה כפולה והסמליות מעלה בו חיוך, כי סיטרואן דה־אס היא גולת הכותרת של המיתולוגיות של בארת, זו שנבחרה להתנוסס על הכריכה של אסופת המאמרים המהוללת ביותר שלו. מלמטה עולה אליו הד מכות האזמל של עובד ואנסי, החוצב באבן את הגומחה שתכיל את המקלדת המתכתית של המנעול לעתיד. השמיים החווירו. מתחת לאופק, מעבר לבניינים, הוא רואה רמז לעצים בגני לוקסמבורג.

באיאר מעיר אותו משרעפיו כשהוא פורק על השולחן ערימת מגזינים שמצא מתחת למיטה, ואלה לא גיליונות ישנים של הנובל אובזרווטר. בנימת סיפוק מרושע הוא מטיח בסימון: "הוא היה נושך כריות, הפרופסור!" סימון רואה מולו כריכות שעליהן גברים עירומים, צעירים ושריריים, שמדגמנים למצלמה במבט חצוף. אינני יודע אם הציבור הרחב באותם ימים היה מודע לעובדת היותו של בארת הומוסקסואל. כשהוא כתב את שיח אהבה, רב־המכר שלו, הוא הקפיד הקפדה יתרה לא לאפיין לעולם את מינו של מושא האהבה, ועשה כמיטב יכולתו להישאר בגבולות ביטויים ניטרליים מסוג "השותף" או "האחר" (אף כי, שומו שמיים, הביטויים הללו גוררים את כינוי הגוף "הוא", כי בצרפתית ברירת המחדל הדקדוקית היא מין זכר). ידוע לי שבארת — בשונה מפוקו שהציג הומוסקסואליות מתריסה — היה דיסקרטי מאוד, אולי מתוך בושה, ובכל מקרה טרח מאוד לשמור על מראית עין, לפחות עד מות אמו. דרך אגב, דומני שפוקו רצה שייחשף וקצת זילזל בו בשל ההסתרה. אבל אינני יודע אם בציבור הרחב או בחוגים האוניברסיטאיים הסתובבו שמועות, ואולי בכלל "כולם" ידעו. כך או כך, אם סימון הרצוג היה מודע לנטייתו המינית של בארת, הוא לא ראה את עצמו מחויב להודיע על כך למפקח באיאר בשלב זה של החקירה.

בדיוק ברגע שהמפקח פורשֹ בגיחוך את עמוד האמצע של כתב עת בשם גֶה פְּייֶה, הטלפון מצלצל. באיאר מפסיק לגחך. הוא מניח את המגזין על שולחן הכתיבה בלי לטרוח לסגור את דף האמצע וקופא על מקומו. הוא מביט בסימון הרצוג, המביט בו, בזמן שעלם החמודות שבתמונה אוחז באיבר מינו ומביט בשניהם והטלפון ממשיך לצלצל. באיאר מחכה עוד כמה צלצולים ומרים את השפופרת בלי לומר מילה. סימון מביט במפקח השותק שניות אחדות. גם הוא שומע את הדממה שמעבר לקו ועוצר את נשימתו מבלי משים. כשבאיאר אומר לבסוף "הלו", שומעים נקישה מהצד האחר, ואחריה "ביפ־ביפ" שמציין את ניתוק הקו. באיאר מניח את השפופרת, אובד עצות. סימון הרצוג שואל בטיפשות: "טעות במספר?" מבעד לחלון הפתוח עולה מהרחוב קול מנוע מכונית שמתחילה לנסוע. באיאר אוסף את המגזינים הפורנוגרפיים והשניים יוצאים מהחדר. סימון הרצוג חושב: "הייתי צריך לסגור את החלון. הולך לרדת גשם." ז׳אק באיאר חושב: "חבורת מזדיינים בתחת, כל האינטלקטואלים המתרוממים האלה..."

הם מצלצלים בפעמון דלתה של השוערת כדי להחזיר לה את המפתחות אבל אין מענה. הפועל שנשלח להתקין את המנעול האלקטרוני מציע לקחת את המפתחות ולמסור לה כשתחזור, אבל באיאר מעדיף לעלות בחזרה ולתת אותם לאח הצעיר.

כשהוא חוזר, סימון הרצוג מעשן סיגריה עם הפועל שיצא להפסקה. הם יוצאים לרחוב אך באיאר לא נכנס לפז׳ו 504. "לאן עכשיו?" שואל סימון הרצוג. "קפה דה פלור," באיאר עונה. "שמת לב לאיש שמתקין את המנעול?" שואל אותו סימון. "היה לו מבטא סלאבי, לא?" באיאר רוטן: "כל עוד הוא לא נוהג בטנק, מעניין לי את התחת." כשהם חוצים את כיכר סאן סולפיס, השניים עוברים על פני רנו פואגו כחולה, ובאיאר אומר לסימון הרצוג בקול ידעני: "זאת הרנו החדשה, חם מהמפעל." סימון הרצוג חושב מוכנית שהפועלים שהרכיבו את המכונית הזאת לא יוכלו לקנות אותה גם אם עשרה מהם יתאגדו, ובעודו אבוד במחשבות מרקסיסטיות, הוא אינו מבחין בשני היפנים שבמכונית.

13

בקפה דה פלור הם מבחינים באישה בלונדינית קטנה ולידה גבר פוזל במשקפיים עבים. הוא נראה חולני, וראש הצפרדע שלו מוכר במעורפל לבאיאר, אבל לא בשבילו הם באו. באיאר מאתר את הגברים בני פחות משלושים וניגש אליהם. רובם זונות ממין זכר שעובדים באזור. הם מכירים את בארת? כולם. באיאר מתשאל אותם אחד־אחד בזמן שסימון הרצוג בולש אחר ז׳אן־פול סארטר מזווית העין: הוא לא נראה במצב טוב בכלל, הוא שואף מהסיגריה שלו ולא מפסיק להשתעל. פרנסואז סאגאן טופחת על גבו בדאגה. האחרון שראה את בארת הוא מרוקני צעיר: המבקר הדגול היה במשא ומתן עם בחור חדש, הוא לא זוכר את השם, הם יצאו יחד לפני כמה ימים, הוא לא יודע מה הם עשו, לאן הם הלכו או איפה ההוא גר, אבל הוא כן יודע איפה אפשר למצוא אותו הערב: בבית המרחץ דידֵרוֹ, שהוא סאונה בגאר דה ליון. "סאונה?" סימון הרצוג מתפלא, ופתאום מופיע מטורף עוטה צעיף ומכריז באוזני כל השומעים: "תסתכלו על הפרצופים האלה! לא נשאר להם הרבה זמן! באמת אני אומר לכם: בורגני צריך למשול או למות! שתו! שתו את הפֶרְנֶה שלכם לחיי החברה שלכם! תיהנו, תיהנו! צודו! דעכו! יחי בּוֹקאסָה!" כמה שיחות נקטעות, הקבועים נותנים מבט עגמומי בנכנס, התיירים מנסים ליהנות מהמופע בלי להבין ממש מה מהותו, אבל המלצרים ממשיכים להגיש כאילו לא קרה דבר. ידו של הנביא המצועף גורפת את האולם בתנועה תיאטרלית, והוא פונה אל בן שיח מדומיין ומכריז בקול מנצח: "אין טעם לברוח, חבר, העולם הישן לפניך!"

באיאר שואל מי האיש הזה; הג׳יגולו עונה לו שזה ז׳אן־אֵדֵרְן אָלִייֶה, מין סופר אריסטוקרט שעושה הרבה רעש ואומר שהוא יהיה שר בממשלה אם מיטראן ינצח בשנה הבאה. באיאר מציין לעצמו את הפה בצורת האות וי הפוכה, את העיניים הכחולות הנוצצות, את המבטא האופייני לבני האצולה או הבורגנות הגבוהה, על סף ליקוי הגייה. הוא חוזר לחקירה: איך הוא נראה, החדש? המרוקני הצעיר מתאר לו ערבי בעל מבטא של דרום צרפת, עגיל קטן באוזן, ושיער שצונח על פניו. ז׳אן־אדרן מהלל בלי סדר, תמיד בשאגה רמה, את מעלות האקולוגיה, המתת החסד, תחנות רדיו פירטיות והמטמורפוזות של אובידיוס. סימון הרצוג מביט בסארטר המביט בז׳אן־אדרן. כשזה האחרון קולט שסארטר שם, הוא נרעד. סארטר נועץ בו מבט מהורהר. פרנסואז סאגאן לוחשת באוזנו, כמו מתורגמנית סימולטנית. ז׳אן־אדרן מצמצם את עיניו, פעולה שמדגישה את פרצוף הסמור שלו תחת שערו המתולתל הסמיך, שותק כמה שניות ונראה מהרהר, ואז שב להכריז: "האקזיסטנציאליזם הוא בוטוליזם! יחי המין השלישי! יחי הרביעי! אל ייאוש, בראסרי לָה קוּפּוֹל!" באיאר מסביר לסימון הרצוג שעליו להתלוות אליו לבית המרחץ דידרו ולעזור לו למצוא את הג׳יגולו העלום. ז׳אן־אדרן אלייה מתייצב מול סארטר, מניף זרוע באוויר, כף היד שטוחה, וצועק תוך נקישת מוקסינים: "הייל אַלְתוּסֵר!" סימון הרצוג מוחה שהמפקח יכול להסתדר בלעדיו. סארטר משתעל ומצית לעצמו עוד ז׳יטאן. באיאר אומר שנהפוך הוא, אינטלקטואל מתרומם יעזור לו מאוד למצוא את החשוד. ז׳אן־אדרן פוצח בשירת ה"אינטרנציונל", אך במילים גסות. סימון הרצוג אומר שמאוחר מדי לקנות בגד ים. באיאר מגחך ואומר לו שלא יהיה בו צורך. סארטר פורש את לה מונד ומתחיל למלא את התשבץ. (הוא כמעט עיוור, ולכן פרנסואז סאגאן קוראת לו את ההגדרות.) ז׳אן־אדרן מבחין במשהו ברחוב ומזנק החוצה בקריאות: "מודרנה! אני מחרבן על שמך!" השעה כבר שבע, הערב ירד. המפקח באיאר וסימון הרצוג חוזרים לקחת את הפז׳ו 504 החונה מול ביתו של בארת, באיאר מסלק מהשמשה הקדמית שלושה או ארבעה דוחות והם יוצאים לכיוון כיכר רפובליק, כשבעקבותיהם סיטרואן דה־‏אס שחורה ורנו פואגו כחולה.

14

ז׳אק באיאר וסימון הרצוג, מגבות לבנות קטנות חגורות למותניהם, נעים בתוך אדי הסאונה בין צלליות מיוזעות שמתחככות זו בזו בחשאי. המפקח השאיר את תעודת השוטר שלו במלתחות, הם כאן בעילום שם, צריך לא להבהיל את הג׳יגולו בעל העגיל אם ימצאו אותו.

למען האמת, הם זוג משכנע למדי: הגבר המבוגר המוצק, בעל החזה השעיר, ששולח מבטים חקרניים, והצעיר הגפרורי, המגולח למשעי, שמציץ סביבו בחשאי. סימון הרצוג, על התנהגות האנתרופולוג המבוהל, מעורר חמדה, הגברים שהוא עובר מולם נועצים בו מבטים ארוכים ומסתובבים כשהוא עובר, אבל גם באיאר נוחל הצלחה מסוימת. שניים־שלושה צעירים שולחים אליו מבטי פיתוי וגבר שמן מביט בו ממרחק, איבר מינו באגרופו: נראה שיש אוהדים למראה לינו ונטורה. ייתכן שבאיאר זועם על כך שאספסוף נושכי הכריות האלה יכול לחשוב אותו לאחד משלהם, אך הוא מקצועי דיו להסתיר זאת, ומסתפק בשידור עוינות קלה כדי לסכל כל ניסיון התקרבות.

המתחם מחולק לחללים שונים: הסאונה עצמה, מרחץ טורקי, בריכה וחדרים פרטיים בתצורות שונות. גם עולם החי מגוון למדי; כל הגילים, כל המידות, כל דרגות השומן מיוצגות פה. אבל יש בעיה במושא החיפוש של המפקח ושל עוזרו: חצי הגברים שכאן מתהדרים בעגיל באוזן, והשיעור מתקרב למאה אחוזים בקרב בני פחות משלושים, שכמעט כולם יוצאי צפון אפריקה. לרוע המזל, גם השיער אינו סימן זיהוי שמיש: בסביבה כזאת אי־אפשר לזהות מי מהצעירים עשוי להיות בעל פוני שמכסה את העיניים, כי כשהשיער רטוב משטחים אותו לאחור בלי מחשבה.

נשאר המאפיין האחרון: מבטא של דרום צרפת. אבל זה דורש ליצור קשר מילולי בשלב כלשהו.

באחת מפינות הסאונה, על ספסל קרמיקה, שני עלמים מתנשקים תוך אוננות הדדית. באיאר רוכן אליהם בדיסקרטיות לבדוק אם יש להם עגילים. כן, לשניהם. אבל אם הם היו זונות ממין זכר, האם הם היו מבזבזים את זמנם זה על זה? יכול להיות, באיאר לא עבד אף פעם במחלק המוסר ואינו מומחה להרגלי חיים. הוא מושך את סימון לסיור במקום. קשה לראות, האור מסונן, אדי המים יוצרים ערפל סמיך, וישנם אנשים שמתבודדים בחדרים הפרטיים, שם אפשר לצפות בהם רק מבעד לחלונות מסורגים. הם חולפים על פני ערבי רפה שכל למראה שמנסה לגעת באיברי המין של כל הנקרה בדרכו, שני יפנים, שני משופמים בעלי שיער שמנוני, מקועקעים שמנים, אשמאים זקנים, צעירים בעלי מבט מלטף. הנוכחים כורכים את מגבותיהם על המותניים או מניחים אותן על הכתף, כל הרוחצים בבריכה עירומים, איבריהם של אחדים זקורים, של אחרים לא. גם בתחום הזה ישנם כל הגדלים וכל הצורות. באיאר מנסה לאתר את עונדי העגילים, ואחרי שמצא ארבעה או חמישה, הוא מצביע לסימון על אחד מהם ופוקד עליו ללכת לדבר איתו.

סימון הרצוג יודע היטב שהגיוני יותר שבאיאר ילך לדבר עם הג׳יגולו ולא הוא, אבל לנוכח פניו החתומים של השוטר הוא מבין שאין טעם להתווכח. הוא ניגש אל הג׳יגולו בצעד מגושם ומברך אותו לשלום. קולו רועד. הג׳יגולו מחייך אך אינו עונה. סימון הרצוג הוא אדם ביישן מטבעו מחוץ לכותלי אולם ההרצאות, ומעולם לא היה קוטל נשים. הוא מצליח להגות כמה משפטים סתמיים, ומיד חושב שהם לא במקום או מגוחכים. הצעיר אוחז בידו ללא אומר ומושך אותו לחדרים הפרטיים. סימון עוקב אחריו בחוסר אונים. הוא יודע שעליו להגיב במהירות. הוא שואל בקול רועד, "איך קוראים לך?" הצעיר עונה, "פטריק." אין בַּשם תנועת אוֹ או אֶה שיאפשרו לזהות מבטא מדרום צרפת. סימון נכנס לתא קטן בעקבות הגבר הצעיר, וזה אוחז בירכיו ויורד על ברכיו מולו. סימון מגמגם, בתקווה שיצליח לדובב ממנו משפט שלם: "אתה לא מעדיף שאני אתחיל?" הצעיר עונה בשלילה ומחדיר יד מתחת למגבת של סימון; סימון נרעד. המגבת נופלת. סימון נוכח בהפתעה שאיברו לא רפוי לגמרי בין אצבעות הגבר הצעיר. הוא מחליט אז לשלוף את הג׳וקר: "רגע, רגע! אתה יודע מה אני רוצה?" הצעיר שואל: "מה?" עדיין אין מספיק הברות לזיהוי מבטא. "אני רוצה לחרבן עליך!" הצעיר מביט בו בהפתעה. "אפשר?" עכשיו סוף־סוף פטריק עונה, בלי שמץ של מבטא דרומי: "בסדר אבל זה יעלה לך יותר!" סימון הרצוג אוסף את המגבת שלו ובורח תוך שהוא מפליט, "טוב, חבל! בהזדמנות אחרת?" אם ייאלץ לעשות את זה עם תריסר החשודים הפוטנציאליים שמסתובבים במועדון, הערב עלול להתארך מאוד. הוא עובר שוב על פני הערבי רפה השכל שמנסה לגעת באיברו כשהוא עובר, על פני שני המשופמים, על פני שני היפנים, המקועקעים השמנים ועלמי החמודות, ובדיוק כשהוא מגיע לבאיאר נשמע קול רם, פרופסורי ומאנפף: "האומנם משרֵת הסדר מציג את שריריו הדכאניים במקום של ביו־כוח? אין נורמלי מזה!"

מאחורי באיאר, גבר קירח בעל גוף שרירי ולסת מרובעת יושב בעירום, זרועותיו פרושות על משענת ספסל עץ, רגליו בפישוק רחב, ומקבל מציצה מגבר צעיר צנום שיש לו עגיל באוזן אבל שיער קצר. "מצאת משהו מעניין, אדוני המפקח?" שואל מישל פוקו, ועיניו נטועות בסימון הרצוג.

באיאר אינו מביע את הפתעתו אבל אינו יודע מה לענות. סימון הרצוג פוער עיניים. הד החדרים הפרטיים ממלא את הדממה בזעקות ובאנחות. המשופמים עומדים בין הצללים, מחזיקים ידיים ומביטים בהיחבא בבאיאר, בהרצוג ובפוקו. הערבי החופן נע בשטח. היפנים נראים כאילו בכוונתם להיכנס לבריכה כשהמגבות על ראשיהם. המקועקעים פונים אל עלמי החמודות או להפך. מישל פוקו חוקר את באיאר: "מה דעתך על הסביבה הזאת, אדוני המפקח?" באיאר אינו עונה. נשמעים רק ההדים מהחדרים הפרטיים: "אהה! אהה!" פוקו: "באת לחפש מישהו אבל נראה שכבר מצאת אותו." הוא מצביע על סימון הרצוג וצוחק: "אלקיבִּיאָדֶס שלך!" החדרים הפרטיים: "אהה! אהה!" באיאר: "אני מחפש מישהו שראה את רולאן בארת זמן קצר לפני התאונה." פוקו, תוך ליטוף ראשו של הגבר הצעיר העוסק בשלו בין רגליו: "היה לרולאן סוד, אתה יודע..." באיאר שואל מה הסוד. החדרים הפרטיים מפיקים קולות אהה רמים יותר ויותר. פוקו מסביר לבאיאר שבארת תפס את המין במבט מערבי, כלומר כדבר סודי ובה בעת כדבר שיש לפצח את סודו. "רולאן בארת," הוא אומר, "הוא הכבשה שרצתה להיות רועה. וגם היתה! אין מבריק מזה! אבל בכל התחומים האחרים. בתחום המין הוא היה כבשה ונשאר כבשה." החדרים הפרטיים פועים: "הה! הה! הה! הה!" החופן הערבי מנסה להחדיר יד מתחת למגבת של סימון, והלה דוחף אותו מעליו בעדינות, אז הוא פונה אל המשופמים. "בבסיסו," פוקו אומר, "היה לרולאן מזג נוצרי. הוא בא לכאן כמו שהנוצרים הראשונים הלכו למיסה: בלי להבין כלום אבל בלהט. הוא האמין בלי לדעת למה." (בחדרים הפרטיים: "כן! כן!") "הומוסקסואליות דוחה אותך, נכון, אדוני המפקח?" ("חזק! חזק!") "ועם זאת, אתם יצרתם אותנו. ביוון העתיקה לא היתה תפיסה של הומוסקסואליות: סוקרטס יכול לזמבר את אלקיביאדס בלי להיחשב פֵּדֵרַסְט. ליוונים היתה תפיסה גבוהה יותר של מה שעשוי להיחשב להשחתת הנוער..."

פוקו מטה את ראשו לאחור ועוצם עיניים, ולא באיאר ולא הרצוג מסוגלים לקבוע אם הוא מתמסר לעונג או שוקע במחשבות. וכל אותו הזמן עולה המקהלה מהחדרים הפרטיים: "הו! הו!"

פוקו פוקח עיניים, כאילו נזכר פתאום במשהו: "אבל גם ליוונים היה גבול. הם מנעו מהנער את חלקו בעונג. הם לא יכלו למנוע אותו ממנו פיזית, כמובן, אבל הם לא העלו אותו בדעתם, ובסופו של דבר הם פעלו כמונו: הם הסתפקו בהדרה על ידי הגינות." (החדרים הפרטיים: "לא! לא! לא!") "ההגינות היא תמיד אמצעי הכפייה היעיל ביותר, אחרי ככלות הכול..." הוא מצביע בין רגליו: "זו אינה מקטרת, כמו שמגריט היה אומר, חה־חה!" ואז הוא מרים את ראשו של הגבר הצעיר שלא הפסיק למצוץ את איברו בשקדנות: "אבל אתה אוהב למצוץ לי, נכון, חאמד?" הגבר הצעיר מהנהן בעדינות. פוקו נותן בו מבט של חיבה, מלטף את לסתו ואומר: "יפה לך שיער קצר." הגבר הצעיר עונה בחיוך, במבטא דרומי עז: "כֵּנְג!"

באיאר והרצוג כרו אוזן, הם לא בטוחים ששמעו היטב אבל הוא מוסיף: "אתה נחמדֶה, מישל, ויש לך חתיכתֶה זַיִנְג יפה!"

15

כן, הוא פגש את רולאן בארת לפני כמה ימים. לא, לא היה ביניהם קשר מיני ממש. בארת קרא לזה "לצאת לשיט". אבל הוא לא היה פעיל מאוד. יותר רגשני. הוא קנה לו אומלט בבראסרי לה קופול ואחר כך התעקש להביא אותו לחדרון שלו בעליית הגג. הם שתו כוס תה. הם לא דיברו על שום דבר מיוחד. בארת לא היה דברן גדול. הוא היה מהורהר. לפני שנפרדו הוא שאל אותו: "מה היית עושה אם היית אדון העולם?" הג׳יגולו ענה שהוא היה מבטל את כל החוקים. בארת שאל: "גם את הדקדוק?"

16

שקט יחסי שורר באולם הכניסה לבית החולים פיטייה־סלפטרייר. חבריו של רולאן בארת, מעריציו, מכריו וסקרניו עולים יום־יום למיטת חוליו של האיש הדגול, ממלאים את מבואת בית החולים אגב שיחה מהוסה, סיגריה, כריך, עיתון, ספר מאת גִי דֶבּוֹר או רומן של מילן קוּנְדֵרָה ביד, והנה פתאום מופיעות שלוש דמויות רפאים: אישה — קומה נמוכה, שיער קצר, נמרצת — ומשני צדדיה שני גברים; לאחד חולצה לבנה לא רכוסה, מעיל ארוך שחור, שערות שחורות פרועות, ולאחר ראש ציפור, פומית עישון בין השפתיים, שיער בצבע בז׳.

הפלוגה חוצה את ההמון בצעד נחוש, מרגישים שמשהו עומד לקרות, משהו מתחושת הפלישה לנורמנדי מרחף באוויר, והשלושה מזנקים לתוך אולם האשפוז לחולים בתרדמת. אלה שנמצאים פה למען בארת מחליפים מבטים שואלים, וכך גם המבקרים האחרים. לא חולפות חמש דקות וכבר הקולות הראשונים נשמעים: "נותנים לו למות! נותנים לו למות!"

שלושת מלאכי הרָעים מגיחים מפי השאול בעברה וזעם: "זה חדר מתים! זו שערורייה! על מי הם צוחקים? למה אף אחד לא הזהיר אותנו? אם רק היינו שם!" חבל שאין באולם צלם שינציח את הרגע הגדול הזה בדברי ימי האינטליגנציה הצרפתית: ז׳וליה קריסטבה, פיליפ סולרס ובא״ל, הלוא הוא ברנאר־אנרי לוי, גוערים בצוות בית החולים ומוקיעים את התנאים המבישים שהצוות נוהג בו במטופל בעל שם כמו ידיד נפשם רולאן בארת.

אפשר שהקורא יופתע לשמוע שבא״ל נוכח, אבל כבר בימים האמורים הוא משתתף בכל פעולה לטובה. בארת תמך בו כ"פילוסוף חדש" במונחים מעורפלים מעט, אך למרות זאת רשמיים יחסית, וחוץ מזה, הכול כי ז׳יל דלז השפיע עליו. בארת תמיד היה חלש, הוא לא ידע לומר לא, לפי חבריו. כשבא״ל שלח אליו עותק של ברבריות בעלת פני אדם, עם צאת הספר ב־1977, בארת הפיק תשובה מנומסת שבה הסתפק בשבחים לסגנון, בלי להכביר מילים. לא חשוב, בא״ל פירסם את המכתב בנובל ליטרר, הצטרף לסולרס, והנה הוא פה, שלוש שנים אחר כך, מרים את קולו בפיטייה־סלפטרייר, מפגין התייצבות לוהבת לצד חברו המבקר הדגול.

ובכן, בזמן שהוא ושני חסידיו ממשיכים להפוך עולמות ונובחים על הצוות הרפואי האומלל ("צריך להעביר אותו מיד! לבית החולים האמריקני! תתקשרו לנֵיִי!"), שתי דמויות בחליפות מרופטות חומקות במסדרון ואיש אינו מבחין בהן. ז׳אק באיאר נוכח במקום, אך הוא מביט בתימהון, בהלם קל, בשחור השיער הגבוה המנופף בזרועותיו ובשני האחרים המצווחים. סימון הרצוג, לצדו, מבצע את המשימה שלשמה גויס ומסביר לו מי האנשים האלה, רכון על אוזנו כמו מתורגמן סימולטני, בזמן ששלושת הנוקמים שואגים, מהלכים במבואת בית החולים לאורך צירים אקראיים למראה עין, אף כי לא אופתע אם יתברר שהם מצייתים לאיזו כוריאוגרפיה טקטית עלומה.

הם עדיין נובחים ("אתם יודעים מי זה? אתם מסוגלים להעמיד פנים שאתם סבורים שאפשר לנהוג ברולאן בארת כמו בכל חולה אחר מהרחוב?" אנשים כאלה תמיד מחפשים זכויות יתר כסימן לייחוד...) כאשר צמד הצלליות בחליפות המרופטות מופיעות בחזרה במבואה ואז נעלמות בדיסקרטיות. והם עודם שם כשאחות מבוהלת, בלונדינית מסותתת רגליים, מופיעה ולוחשת משהו על אוזנו של הרופא. ואז הכול מתחילים לנוע, אנשים מתנגשים זה בזה, נדחקים אל המסדרון, דוהרים לחדרו של בארת. המבקר הדגול מוטל על הארץ, מנותק מכל הצינורות, עכוזו הרך חשוף מבעד לחלוק האשפוז הדק כנייר. הוא מחרחר בזמן שהופכים אותו ומפלבל בעיניים אבודות, אבל ברגע שהוא מבחין במפקח ז׳אק באיאר המצטרף לרופאים הוא מזדקף במאמץ על־אנושי, אוחז בז׳קט של השוטר לאלצו להתכופף, והוגה בבירור אם גם ברפיון, בקול הבס המפורסם שלו שדומה כשני גלי קול לזה של פיליפ נוּאָרֶה, אבל שבור וכמו מתוך שיהוק:

"סופיה... למה..."

הוא מבחין בקריסטבה בפתח החדר לצד האחות הבלונדינית. עיניו ננעצות בה כמה שניות ארוכות, כל הנוכחים בחדר קופאים על מקומם — רופאים, אחיות, חברים, שוטרים, כולם משותקים מעוצמת מבטו האבוד, ואז הוא מאבד את הכרתו.

בחוץ, סיטרואן דה־אס שחורה מתחילה לנסוע בחריקת צמיגים. סימון הרצוג, שנשאר במבואה, אינו מתייחס אליה.

באיאר שואל את קריסטבה: "אַת סופיה?" קריסטבה עונה בשלילה. אבל הוא מחכה להמשך, ועל כן היא מוסיפה לבסוף, בהגייה הצרפתית של השם: "שמי ז׳ולְיָה." באיאר מזהה במעורפל את מבטאה הזר, הוא חושב לעצמו שהיא בטח איטלקייה, או גרמנייה, או אולי יוונייה, או ברזילאית, או רוסייה. פניה נראים לו קשוחים, הוא לא אוהב את המבט הנוקב שהיא נותנת בו, הוא מרגיש בבירור שהעיניים השחורות הקטנות האלה מבקשות לומר לו שהיא אישה אינטליגנטית, אינטליגנטית יותר ממנו, ושהיא בזה לו כי הוא שוטר דפוק. מוכנית הוא שואל: "מקצוע?" וכשהיא עוטה ארשת סלידה לענות "פסיכואנליטיקאית" עולה בו רצון אינסטינקטיבי להחטיף לה סטירה אבל הוא עוצר את עצמו. יש עוד שניים שצריך לתחקר.

האחות הבלונדינית מחזירה את בארת למיטתו, הוא עדיין מחוסר הכרה, באיאר מציב שני שוטרים לשמור מחוץ לדלת ואוסר להכניס מבקרים עד הודעה חדשה. אחר כך הוא פונה אל זוג הליצנים.

שם משפחה, שם פרטי, גיל, מקצוע.

ז׳וּאָיוֹ, פיליפ, אומר סולרס, בן ארבעים וארבע, סופר, נשוי לז׳וליה ז׳וּאָיוֹ לבית קריסטבה.

לוי, ברנאר־אנרי, בן שלושים ושתיים, פילוסוף, בוגר האֵקוֹל נוֹרְמָל סוּפֶּרְייֵר.

איש מהשניים לא היה בפריז כשזה קרה. בארת וסולרס היו קרובים מאוד... בארת השתתף בכתב העת טֵל קֵל של פיליפ ז׳ואיו, המכונה סולרס, והם נסעו לסין עם ז׳וליה לפני כמה שנים... לאיזו מטרה? סיור לימודי... זבל של קומוניסטים, באיאר אומר לעצמו. בארת כתב הרבה מאמרים מלאי תשבחות לספרים של סולרס... בארת הוא כמו אבא לסולרס, גם אם לפעמים בארת נראה כמו ילד קטן... וקריסטבה? בארת הצהיר פעם שאילו אהב נשים הוא היה מאוהב בז׳וליה... הוא סגד לה... ולא קינאת, מסייה ז׳ואיו? חה־חה־חה... זה לא סוג הקשר ביני ובין ז׳וליה... וחוץ מזה, רולאן המסכן, הוא כבר לא היה מאושר במיוחד עם גברים... למה? הוא לא ידע איך להתייחס לזה... הוא התמסר תמיד!... הבנתי אותך. ואתה, מסייה לוי? אני מעריץ אותו מאוד, הוא אדם דגול. גם אתה נסעת איתו? היו לי כל מיני מיזמים שרציתי לערב אותו בהם. מיזמים מאיזה סוג? למשל סרט על חיי שארל בודלר, תיכננתי להציע לו את התפקיד הראשי, או ריאיון צולב עם אלכסנדר סולז׳ניצין, או עצומה לנאט״ו למען שחרור קובה. אתה מסוגל לספק עדויות למיזמים כאלה? כן, בוודאי, דיברתי על כך עם אנדרה גליקסמן והוא יכול להעיד. היו לבארת אויבים? בשפע, סולרס עונה. כולם יודעים שהוא חבר שלנו, ולנו יש הרבה אויבים! מי? הסטליניסטים! הפשיסטים! אלאן בּאדְיוּ! ז׳יל דֵלֵז! פייר בּוּרְדְיֶיה! קורנליוס קַסְטוֹריאָדיס! פייר וידאל־נאקֶה! אה, הלן סיקְסוּ! (בא״ל: מה, היא וז׳וליה ברוגז? סולרס: כן... לא... היא מקנאת בז׳וליה בגלל מרגֵריט...)

מרגריט מה? דיראס. באיאר רושם את כל השמות. האם מסייה ז׳ואיו מכיר מישהו בשם מישל פוקו? סולרס מתחיל להסתחרר על מקומו כמו דרוויש, במהירות הולכת וגוברת, פומית העישון לחוצה בין שפתיו, וקצה הסיגריה הזורח מתווה עיקולים חינניים כתומים במסדרון בית החולים: "האמת, אדוני הפקח?... האמת ורק האמת... כל האמת... פוקו קינא בתהילה של בארת... ויותר מכול הוא קינא בכך שאני, סולרס, אוהב את בארת... כי פוקו הוא רודן מהסוג הגרוע ביותר, אדוני המפקח: הסוג הביתי... רק תאר לעצמך, אדוני נציג הסדר הציבורי, הב־הב, שפוקו שלח לי אולטימטום... 'תצטרך לבחור בין בארת לביני!'... כמו לבחור בין דה מונטאן לדה לה בּוֹאֵסי... בין ז׳אן ראסין לוויליאם שייקספיר... בין הוגו לבלזק... בין גתה לשילר... בין מרקס לאנגלס... בין אדי מֵרְקְס לריימון פּוּלידוֹר... בין מאו ללנין... בין אנדרה בְּרֵטוֹן ללואי אראגוֹן... בין לורל להארדי... בין סארטר לקאמי (טוב, בעצם לא ביניהם)... בין דה גול לטיקְסיֶיה־וינְיאנְקוּר... בין שוק מתוכנן לשוק חופשי... בין מישל רוֹקאר לפרנסואה מיטראן... בין ז׳יסקאר ד׳אסטן לז׳אק שיראק..." סולרס מאט את סחרוריו, משתעל מבעד לפומית. "בין פסקל לדקארט... כח־כח... בין מריוס טְרֵזוֹר למישל פְּלאטיני... בין רנו לפז׳ו... בין הקרדינל מאזאראן לקרדינל רישלייה... ססס..." אבל ברגע שנדמה שהנה הוא דועך, הוא מוצא כוחות מחודשים. "בין הגדה השמאלית לגדה הימנית... בין פריז לפקין... בין ונציה לרומא... בין מוסוליני להיטלר... בין נקניק לפירה..."

רעש פתאומי בוקע מהחדר. באיאר פותח את הדלת ורואה את בארת אחוז עוויתות, מדבר בשנתו בזמן שהאחות מנסה לכסותו. הוא מדבר על "טקסט מְכוֹכָב" כמו "רעש אדמה משני", על "גושי משמעות" שהקריאה מודעת רק לפני השטח החלקים שלהם, הארוז באופן לא מורגש מכוח זרימת המשפטים, השיח הניגר של המספר, טבעיות השפה היומיומית.

באיאר מזמן מיד את סימון הרצוג שיתרגם לו. בארת זע יותר ויותר במיטתו. באיאר נרכן מעליו ושואל אותו: "מסייה בארת, האם ראית את האיש שתקף אותך?" בארת פוער עיניים מטורפות, אוחז בעורפו של באיאר ומכריז בנשימה קצרה, אכולת ייאוש: "מְסַמֵּן הַתֶּמֶךְ יבותק לסדרה של פרגמנטים קצרים רציפים, להלן לֶקְסוֹת, כי אלה יחידות קריאה. הביתוק הזה, יש לומר, יהיה שרירותי לחלוטין; לא תשתמע ממנו כל אחריות מתודולוגית, כי הוא יעסוק בַּמסַמֵן, בשעה שהניתוח המוצע נוגע אך ורק במסומן..." באיאר תולה בהרצוג עיניים שואלות, והלה מושך בכתפיו. בארת שורק בין שיניו, מאיים למראה. באיאר שואל אותו: "מסייה בארת, מי זאת סופיה? מה התחלת לשאול?" בארת מביט בו ואינו מבין דבר, או שמא מבין יותר מדי, ומתחיל לדקלם בקול ניחר: "הטקסט, כסך, ניתן להשוואה לרקיע, שטוח ועמוק בה בעת, בלי שוליים ובלי נקודות ציון; כפי שמנחש העתידות גוזר בקצה המקל שלו מלבן דמיוני כדי לבחון שם לפי עקרונות מסוימים את מעוף הציפורים, כך גם מנתח הטקסט מסמן אזורי קריאה לאורך הטקסט כדי לצפות שם בנדידת המובנים, בזרימת הקודים, בחלוף הציטטות." באיאר מרעיף קללות על הרצוג, אך פניו המבולבלים של זה מעידים חד־משמעית שאינו מסוגל לתרגם את הבליל הזה, אבל בארת על סף היסטריה כשהוא מתחיל לזעוק, כאילו חייו תלויים בזה: "הכול נמצא בתוך הטקסט! אתה מבין? צריך למצוא את הטקסט! את הפונקציה! אה זה מטופש מדי!" ואז הוא צונח על הכרית וממלמל, כמו בתפילה: "הלֶקְסָה אינה אלא מעטף של נפח סמנטי, קו הרכס של הטקסט הריבויי, הנח כמו מצע של משמעויות אפשריות (אך סדורות, נגישות בקריאה שיטתית) מתחת לשטף השיח: הלקסה ויחידותיה יוצרות כך מעין קובייה מרובת פאות, מכוסה במילה, בקבוצת מילים, במשפט או בפסקה, או במילים אחרות בשפה, שהיא התווך ה'טבעי' שלה." הוא מתעלף. באיאר מטלטל אותו להעירו, האחות הבלונדינית נאלצת להכריחו להניח למטופל, והיא שוב מפנה את החדר.

כשבאיאר מבקש מסימון הרצוג לעדכן אותו, הלה רוצה לומר לו שלא צריך לייחס יותר מדי חשיבות לסולרס ולבא״ל, אבל בו בזמן הדוקטורנט רואה הזדמנות ועל כן אומר בהתענגות: "לפני הכול כדאי שנחקור את דלז."

בצאתו מבית החולים, סימון הרצוג מתנגש באחות הבלונדינית המופקדת על בארת. "הה, סליחה, מדמואזל!" היא מחייכת אליו חיוך מקסים: "לא קרררה כלום, מסייה."

17

חאמד מתעורר מוקדם. האדים והחומרים מליל אמש, שרובם עוד לא התנקזו מגופו, תולשים אותו משינה גרועה. הוא מפוזר ומטושטש, חסר חוש כיוון, ובלי נקודות ציון בחדר הלא מוכר נדרשים לו כמה רגעים להיזכר איך הגיע לכאן ומה עשה. הוא גולש מהמיטה בניסיון לא להעיר את הגבר שלידו, לובש את חולצת הטי חסרת השרוולים שלו, מזנק למכנסי הלי קופר שלו, הולך למטבח להכין לעצמו כוס קפה, גומר בדרך ג׳וינט שנח במאפרה בצורת ג׳קוזי, תופס את הז׳קט שלו — "טדי סמית" שחור ולבן בעל אות F גדולה על הלב — ויוצא בטריקת דלת.

יום יפה בחוץ, וסיטרואן דה־אס שחורה חונה על מדרכה מונמכת ברחוב הנטוש. חאמד נהנה מהאוויר הרענן, מקשיב ל"בלונדי" בווקמן שלו ואינו רואה שהסיטרואן השחורה מתחילה לנוע ונוסעת אחריו בקצב הליכתו. הוא חוצה את נהר הסֵן, חולף ליד הגנים הבוטניים, חושב לעצמו שעם קצת מזל יהיה בקפה דה פלור מישהו שיזמין אותו לכוס קפה, אבל בקפה דה פלור יש רק זונות ממין זכר כמוהו ושניים־שלושה זקנים שלא שותים וכן, גם סארטר כבר שם, משתעל ומעשן מקטרת מול מעגל קטן של סטודנטים בסוודרים, אז חאמד מבקש סיגריה מעובר אורח במעיל גשם שהוציא לטיול כלב תחש עצוב עיניים, ומעשן בחזית פאב סן ז׳רמן שעוד לא פתוח, יחד עם עוד זונות ממין זכר שנראים כאילו גם הם לא ישנו הרבה, שתו ועישנו יותר מדי, ושרובם שכחו לאכול אמש. נמצאים שם סעיד (ששואל אם היה אצל הלווייתן הכחול אתמול), והארולד (שאומר שכמעט הלך לו עם אמנדה ליר בפאלאס) וסלימאן (שמישהו פוצץ אותו במכות אבל הוא לא זוכר למה). כולם מסכימים שהוא יודע לעלות על העצבים. הרולד מתכנן ללכת לראות את "לֶה גינְיוֹלוֹ" במונפרנס או באודאון אבל ההקרנה הראשונה בשתיים בצהריים. צמד המשופמים החנו את הסיטרואן דה־אס ועכשיו הם שותים קפה בבראסרי ליפ, על המדרכה שממול. החליפות שלהם מקומטות כאילו ישנו במכונית, והמטריות שלהם עדיין איתם. חאמד אומר לעצמו שעדיף לחזור הביתה ולישון אבל אין לו חשק לעלות שש קומות ברגל, אז הוא משנורר עוד סיגריה מבחור שחור שיוצא מהמטרו ומהרהר אם צריך לעבור בבית החולים או לא. סעיד מספר לו ש"בַּבָּר" בתרדמת, אבל אולי הוא ישמח לשמוע את הקול שלו; נראה שאנשים בתרדמת שומעים, כמו צמחים שמשמיעים להם מוזיקה קלאסית. הרולד מראה להם את מעיל הטייסים הדו־צדדי שלו, שחור וכתום. סלימאן אומר שאתמול הוא ראה משורר רוסי שהם מכירים עובר ברחוב עם צלקת, ושהוא יפה עוד יותר ככה, וזה מעלה בו צחקוקים. חאמד מחליט ללכת ללה קופול, לראות אם אני שם, והוא פונה לרחוב דֶה רֵן. שני המשופמים יוצאים בעקבותיו ושוכחים את המטריות שלהם, אבל המלצר תופס אותם וצועק "מסייה! מסייה!" הוא מנופף במטריות כמו בחרבות אבל איש לא מתייחס לכך, כי ברור כשמש שיהיה יום יפה. השניים אוספים את המטריות וחוזרים למעקב. הם נעצרים מול קולנוע "קוסמוס", שמציג את "סְטַלקֶר" של טרקובסקי ועוד סרט מלחמה סובייטי, חאמד פותח קצת מרחק אבל הוא גם מתעכב מול חנויות הבגדים אז אין כל סכנה לאבד אותו.

למרות זאת, אחד מהם חוזר להביא את הסיטרואן.

18

ברחוב בִּיזֵרְט, בין לָה פוּרְש לכיכר קְלישי, ז׳יל דֵלֵז מארח את שני החוקרים. סימון הרצוג נרגש לפגוש את הפילוסוף הדגול בביתו, בין ספריו, בדירה שמדיפה ריחות פילוסופיה וטבק קר. הטלוויזיה דולקת על משחק טניס, סימון רואה המוני ספרים על לייבניץ פזורים מכל עבר, שומעים את הפּוֹק־פּוֹק של הכדורים, ג׳ימי קוֹנוֹרְס נגד איליה נַסְטָסֶה.

העילה הרשמית לביקור היא שבא״ל הזכיר את שמו של דלז. על כן התשאול מתחיל באות אל״ף, "אישום".

"מסייה דלז, הגיע לידינו מידע שיש עוינות בינך ובין רולאן בארת. מה טיב הסכסוך?" פּוֹק־פּוֹק. דלז מגיש לפיו סיגריה מאוכלת למחצה אך כבויה. באיאר מבחין בציפורניים המגודלות. "באמת? לא. אין לי שום ויכוח עם רולאן חוץ מהעובדה שהוא תמך באפס הזה, האידיוט הגבוה עם החולצה הלבנה שלו."

סימון מבחין בכובע שנח על מעמד לכובעים. יחד עם הכובע שעל הקולב בכניסה והכובע שעל השידה, יש הרבה כובעים, מכל הצבעים, כמו אלן דלון ב"הסמוראי". פוק־פוק.

דלז מתרווח בכורסתו: "רואה את האמריקני הזה? הוא האנטי־ביורן בּוֹרְג. בעצם לא, ג׳ון מֵקֶנְרוֹ הוא האנטי־בורג: סֵרְב מצרי, נפש רוסייה, הה. הממ הממ." הוא משתעל. "אבל קונורס," (הוא מבטא את השם "קונורז") "המשחק השטוח הזה, ההסתכנות הנצחית הזאת, הכדורים המפוצצים האלה... גם הוא אריסטוקרטי מאוד. בורג משחק בקצה המגרש, הוא שולח את הכדור גבוה מעל לרשת בזכות ה'טופ ספין'. כל אידיוט מבין את זה. בורג ממציא את הטניס של מעמד הפועלים. מקנרו וקונורס, זה ברור לעין, משחקים כמו נסיכים."

באיאר מתיישב על הספה, הוא מרגיש שיצטרך להקשיב ללא מעט זיוני שכל.

סימון מרשה לעצמו להתנגד: "אבל יחד עם זה, קונורס הוא הארכיטיפוס של העם, לא? הוא 'הילד הרע', הפרחח, הפושטק, הוא מרמה, הוא מתווכח, הוא מתלונן, הוא לא מפסיד בכבוד, תוקפני, לוחמני, יש לו התמדה מדהימה..."

דלז מדכא תנועת קוצר רוח: "כן? הממ־הממ, התנגדות מעניינת."

באיאר שואל: "יש אפשרות שמישהו רצה לגנוב משהו ממסייה בארת. מסמך. יש לך מושג בנוגע לכך, מסייה דלז?"

דלז פונה אל סימון: "הוא לא בטוח שהשאלה 'מה זה?' היא שאלה טובה. ייתכן ששאלות מסוג 'מי?' 'כמה?' 'איך?' 'איפה?' 'מתי?' עדיפות."

באיאר מצית סיגריה ושואל בסבלנות, כמעט בהשלמה: "מה אתה מנסה לומר?"

"טוב, אם אתם מופיעים אצלי יותר משבוע אחרי המאורע כדי להטיח בפניי רמזים מחורבנים של פילוסוף סוג ז׳, ברור כשמש שזה מכיוון שהתאונה של רולאן לא היתה תאונה. אז אתה מחפש אשם. כלומר מניע. אבל ארוכה הדרך אל ה'למה', נכון? אני משער שכיוון החקירה של הנהג לא קידם אתכם. שמעתי שרולאן התעורר. לא היה לו משהו להגיד? אז משנים את ה'למה'."

בטלוויזיה שומעים את קונורס מתנשף עם כל חבטת כדור. סימון מציץ החוצה מהחלון. הוא רואה רנו פואגו כחולה עומדת ברחוב.

באיאר שואל את דלז מדוע לדעתו בארת אינו מעוניין לחשוף את מה שידוע לו. דלז עונה שאין לו מושג, אבל דבר אחד הוא יודע: "יקרה מה שיקרה, או יֵצא מה שיֵצא, מתיימרים תמיד יהיו. רוצה לומר, יהיו אנשים שיאמרו: לדבר הזה אני הכי טוב."

באיאר מושך אליו את המאפרה בצורת ינשוף לאורך השולחן הנמוך: "ואתה, מסייה דלז? לְמה אתה מתיימר?"

דלז פולט רחש קל, בין צחקוק לשיעול: "אדם תמיד מתיימר למה שאינו יכול להיות, או למה שהיה פעם ולא ישוב להיות לעולם, אדוני המפקח. אבל אני משער שזאת לא השאלה, נכון?"

באיאר שואל מה כן השאלה.

דלז מצית מחדש את הסיגריה שלו: "איך לבחור מבין המתיימרים."

זעקת אישה נשמעת מאי־שם בבניין. אין לדעת אם זו זעקה של עונג או של זעם. דלז מורה באצבע אל הדלת: "נשיות איננה מוּלדת, אדוני המפקח; נשים הן לא נשים מטבען. לנשים יש היעשות־אישה." הוא מתרומם, גם הוא באנחה קלה, וניגש למזוג לעצמו כוס יין אדום. "אותו הדבר לגבינו."

באיאר שואל בחשדנות: "אתה חושב שכולם אותו דבר? אתה חושב שאני ואתה אותו דבר?"

דלז מחייך: "כן... בסופו של דבר, במובן מסוים."

באיאר מנסה להפגין רצון טוב, אבל מאפשר למעין הסתייגות להישמע בקולו: "גם אתה מחפש את האמת?"

"הו־הו! האמת... איפה היא מתחילה, איפה היא נגמרת... תמיד אנחנו באמצע משהו, אתה יודע."

קונורס מנצח במערכה הראשונה, 6:2.

"איך לקבוע מי מהמתיימרים הוא המתיימר הנכון? אם מצאת את ה'איך', תמצא גם את ה'למה'. קח את הסופיסטים, לדוגמה: אפלטון אומר שהבעיה היא שהם מתיימרים לדבר שאין להם זכות אליו... כן־כן, הם מרמים, הבני זונות הקטנים!..." הוא מחכך ידיים. "תמיד שופטים בין מתיימרים..."

הוא מרוקן את כוסו בלגימה אחת ומוסיף, במבט אל סימון: "זה משעשע לא פחות מרומן."

סימון משיב לו מבט.

19

"לא, לא, אין שום סיכוי, אני מסרב בכל תוקף! אני לא הולך! די! לא יעלה על הדעת שאני אציב כף רגל שם בארמון שלכם! אתה לא זקוק לי כדי לפענח את הלשון של החזיר הזה! ולי אין צורך לשמוע אותו, בוא אני אסכם לך: אני עבד נרצע של ההון הגדול. אני אויב מעמד הפועלים. אני שולט בכל אמצעי התקשורת. כשאני לא צד פילים באפריקה אני יוצא לצוד תחנות רדיו חופשיות. אני סותם את הפה לדיבור החופשי. אני מקים תחנות כוח גרעיניות בכל מקום. אני סרסור דמגוג שמזמין את עצמו אל העניים. אני סוחר ביהלומים גנובים. אני אוהב להתחזות למעמד הפועלים ברכבת התחתית. אני אוהב את השחורים כשהם קיסרים או נהגי משאיות זבל. כשאני שומע את המילה הומניטרי אני שולח צנחנים. אני מנהל את עסקיי האישיים בחדרים האפלים של הימין הקיצוני. המועצה הלאומית מעניינת לי את התחת. אני... אני... פשיסט ארור!"

סימון מצית סיגריה באצבעות רועדות. באיאר מחכה לסוף ההתקף. הוא שלח דוח ראשוני על סמך הנתונים שלרשותו בשלב זה של החקירה, והוא בהחלט שיער שכל זה עשוי לתפוס נפח, אבל לא עד כדי כך שיזמנו אותו לשם. יחד עם הבחור.

"בכל מקרה, אני לא הולך אני לא הולך אני לא הולך," הבחור אומר.

20

"אתם יכולים להיכנס אל הנשיא."

ז׳אק באיאר וסימון הרצוג נכנסים למשרד פינתי שטוף שמש, שקירותיו מכוסים משי ירוק. סימון חיוור כסיד, אבל הוא מבחין אינסטינקטיבית בשתי הכורסאות הפונות אל שולחן הכתיבה שמעברו ז׳יסקאר, ובצד הנגדי של החדר, כורסאות נוספות וספה סביב שולחן נמוך. הסטודנט קולט מיד את שתי האפשרויות: לפי רצונו של הנשיא להדגיש את המרחק ממבקריו או להפך, לשוות למפגש אווירה חברית יותר, הוא מקבל אותם מאחורי השולחן שמשמש אותו כביצורים, או מושיב אותם סביב השולחן הנמוך ושם כולם רוכנים לאכול עוגות אישיות. סימון הרצוג מבחין גם בספר על קֵנֵדי, המונח לעין כול על שולחן כדי לשדר את דימוי ראש המדינה הצעיר והמודרני שגם ז׳יסקאר מתיימר לגלם; שתי קופסאות, אדומה וכחולה, ניצבות על שולחן גלילה; פסלוני ברונזה פה ושם; ערימות תיקיות שגובהן מחושב בקפידה: אילו היו נמוכות מדי, היה מתקבל הרושם שהנשיא הולך בטל; אילו היו גבוהות מדי, הוא היה נראה כורע תחת העומס. יצירות של גדולי הציירים מעטרות את הקירות. ז׳יסקאר עומד מאחורי השולחן הכבד שלו ומצביע על אחד הציורים, שבו נראית אישה יפה וחמורת סבר, זרועותיה שלובות, לבושה בשמלה לבנה משובחת, פתוחה עד הבטן, המכסה בקושי את שדיה הכבדים והחלבלוביים: "הצלחתי להשיג בהשאלה ממוזיאון בורדו את אחת היצירות הנפלאות ביותר בתולדות הציור הצרפתי: יוון הגוועת במיסוֹלוֹנְגי של אֵזֵ׳ן דֵלַקְרוּאָה. נהדר, נכון? שמעת על מיסולונגי בוודאי: זו העיר שהלורד ביירון מת בה, בימי מלחמת העצמאות נגד הטורקים. ב־1824, כמדומני." (סימון מבחין בהצטעצעות של "כמדומני".) "מלחמה מחרידה, העות׳מאנים היו אכזריים מאוד."

בלי להתרחק מהשולחן, בלי לשלוח יד לקראת לחיצה, הוא מזמין אותם לשבת. הם לא יֵשבו על ספות ולא יאכלו עוגות אישיות. הנשיא, עדיין על רגליו, ממשיך: "אתם יודעים מה אנדרה מאלרו אמר עליי? שאין לי חוש לטרגדיה של ההיסטוריה." סימון צופה מזווית העין בבאיאר המקשיב, בדממה, במעיל הגשם שלו.

ז׳יסקאר חוזר אל הציור, ועכשיו שני האורחים מרגישים מחויבים להסתובב כדי להוכיח שהם עוקבים: "אולי אין לי חוש לטרגדיה של ההיסטוריה, אבל לפחות אני חש ברגש היופי הטרגי באישה הצעירה הזאת, הפצועה בצד גופה, שנושאת את תקוות השחרור לעמה!" שני הגברים אינם יודעים איך להגיב לאמירה הנשיאותית ועל כן הם שותקים, ונדמה שהדבר אינו מטריד את ז׳יסקאר, המורגל באותות דוממים של אישור מנומס. כשהאיש בעל הדיבור השורקני סב על מקומו להשקיף מהחלון, סימון מבין שהאתנחתה משמשת מעבר; עכשיו נגיע לעניין.

בלי להסתובב, כשפדחתו הקירחת מוצגת לאורחיו, הנשיא ממשיך: "זכיתי פעם לפגוש את רולאן בארת. הזמנתי אותו לארמון האֵליזֶה. איש פשוט מקסים. הוא העביר רבע שעה בניתוח של התפריט, וסיפק הדגמה מבריקה מאוד של הערך הסמלי בכל מנה. זה היה סוחף ממש. המסכן, שמעתי שהוא התייסר מאוד אחרי פטירת אמו, נכון?"

ז׳יסקאר מתיישב לבסוף ופונה אל באיאר: "מפקח, מסייה בארת נשא על גופו מסמך מסוים ביום התאונה, והמסמך נגנב ממנו. הייתי רוצה שתמצא את המסמך הזה. זוהי סוגיה של ביטחון הלאום."

באיאר שואל: "באיזה מין מסמך מדובר בדיוק, כבוד הנשיא?"

ז׳יסקאר נרכן לפנים, מניח שני אגרופים על שולחנו ואומר בקול רציני: "זהו מסמך חיוני שמעמיד את ביטחון המדינה בסכנה. אם ייעשה בו שימוש זדוני הוא עלול לגרום נזקים שלא ישוערו ולסכן את יסודות הדמוקרטיה ממש. למרבה הצער, אינני יכול לומר לך יותר מכך. תצטרך לפעול במלוא הדיסקרטיות. אבל יש לך יד חופשית."

ואז לבסוף מבטו מגיע אל סימון: "איש צעיר, אמרו לי שאתה משמש מעין... מורה דרך למפקח? אם כן, אתה בקיא בתחום הבלשני שמסייה בארת פעל בו?"

סימון אינו משתהה לענות: "לא, לא ממש."

ז׳יסקאר תולה עין שואלת בבאיאר, והלה מסביר: "למסייה הרצוג יש ידע שעשוי להיות שימושי לחקירה. הוא מבין איך האנשים האלה פועלים ומה, אה, במה דברים אמורים. והוא עשוי לראות דברים שהמשטרה לא תראה."

ז׳יסקאר מחייך: "אז אתה רואה נסתרות, איש צעיר? כמו ארתור רמבו?"

סימון ממלמל במבוכה: "לא. בכלל לא."

ז׳יסקאר מורה באצבעו על הקופסה האדומה ועל הקופסה הכחולה שעל המכתבה מאחוריהם, מתחת לציור יוון של דלקרואה: "מה יש שם בפנים, לדעתך?"

סימון אינו מבין שהוא עומד למבחן, ולפני שיתהה אם יש לו אינטרס להצליח במבחן הוא עונה מתוך רפלקס: "מדליות של לגיון הכבוד, אני מניח?"

חיוכו של ז׳יסקאר מתרחב. הוא קם, ניגש אל התיבות ומוציא מאחת מהן מדליה: "אפשר לשאול איך ניחשת?"

"אה, טוב, הממ הממ. כל החדר הזה רווי בסמלים: הציורים, שטיחי הקיר, הגילופים בתקרה... כל חפץ, כל פרט פועל לבטא את ההוד והמלכות של הכוח הרפובליקני. הבחירה בדלקרואה, התמונה של קֵנֵדי על כריכת הספר שנח על השולחן: הכול כבד מרוב סמליות. אבל לסמל יש ערך רק אם הוא מוצג לעין. סמל שמתחבא בתחתית קופסה לא משרת דבר, והייתי מגדיל ואומר: הוא לא קיים.

"בו בזמן, אני מניח שלא זה החדר שאתה מאחסן בו נורות חשמל ומברגים. לא נראה לי סביר ששתי הקופסאות האלה ישמשו לכלי עבודה. ואילו הן שימשו לאחסון אטבים משרדיים או מהדקים, הן היו מתחת לשולחן שלך, בהישג יד. יוצא מכך שהתוכן לא סמלי ולא שימושי. אבל הוא חייב להיות זה או זה. היית יכול לשמור שם את המפתחות שלך אבל אני משער שפה בארמון האליזה, לא הנשיא הוא זה שפותח דלתות ונועל אותן, ושגם אין לך צורך במפתחות למכונית, כי יש לך נהג. על כן נשאר רק פתרון אחד: סמל רדום, סמל שלא היה אומר שום דבר כאן בפני עצמו, אלא הוא מפעיל את עצמו רק במקום אחר, מחוץ לחדר הזה: הסמל המיניאטורי הנייד למה שהסביבה הזאת מסמלת, דהיינו ההדר הרפובליקני. מדליה, ולכן מן הסתם, בהינתן הסביבה, מדליית לגיון הכבוד. הממ."

ז׳יסקאר מחליף מבט יודע־דבר עם באיאר: "נדמה לי שאני מבין לְמה התכוונת, מפקח."

21

חאמד לוגם מהמאליבו תפוז שלו ומספר קצת על חייו במרסיי, ובן שיחו גומע את דבריו בלי להקשיב באמת. חאמד מכיר את מבט הקוקר־ספנייל הזה: הוא שולט באיש הזה, כי הוא מעורר בו תשוקה נואשת לנכס אותו לעצמו. אולי הוא יתמסר ואולי לא, ואולי הוא יפיק מכך מעט עונג, אבל העונג הזה יהיה כנראה פחות מתחושת העוצמה שמעוררת בו עמדתו כמושא לתשוקה, וזה הצד הטוב כשאתה צעיר, יפה ועני: הוא יכול לבוז בשלווה, בלי מחשבה, לאלה שמוכנים לשלם, באופן כזה או אחר, כדי לקבל אותו.

סוף הערב מתקרב, וכמו תמיד, התחושה שהוא לא במקומו בדירה הבורגנית הגדולה הזאת, בלב עיר הבירה, בחורף הנמוג הזה, נוסכת בו שיכרון של עונג מרושע. מים גנובים ימתקו, ועל כן הוא חוזר למזנון ולוקח לעצמו עוד כריכי ממרח זיתים שמזכירים לו במעורפל את דרום צרפת, מפלס דרך בין אנשים שמנענעים את ירכיהם לצלילי Gaby oh Gaby של אלאן באשון. הוא מוצא שם את סלימאן, שבולע מאפי שבלולים בבצק עלים בעודו מכריח את עצמו לצחוק מהבדיחות של עורך כרסתן שמלטף בחשאי את עכוזו. לצדם, אישה צעירה גועה בצחוק ומטילה את ראשה לאחור בתנועה מוגזמת: "ואז הוא נעצר... וחוזר אחורה!" בחלון, סעיד מעשן ג׳וינט בחברת גבר שחור בעל ראש של דיפלומט. הרמקולים נושפים את התיבות הראשונות של One Step Beyond, ורטט דק של היסטריה עובר בחדר. אנשים צועקים כאילו המוזיקה משרה עליהם התעלות, כאילו גל של עונג חולף בגופם, כאילו הטירוף הוא כלב נאמן שהם איבדו ועכשיו הוא חוזר לקראתם בכשכוש זנב, כאילו הם יכולים לעצור את המחשבות או את היעדר המחשבות למשך קטע אינסטרומנטלי קצבי עם סקסופון גרוני. אחר כך יהיו כמה שירי דיסקו כדי לשמר את מצב הרוח המרומם. חאמד עורם סלט טבולה עם כמהין על צלחת ובוחן את באֵי המסיבה שעשויים להציע לו שורה של קוקאין, ואם לא זה אז קצת ספיד. גם זה וגם זה עושים לו חשק לזיין, אבל ספידים עושים לו זקפה רכה — עובדה, הוא מהרהר, שאין לה חשיבות רבה. להחזיק מעמד כמה שיותר זמן כדי לא לחזור הביתה. חאמד מצטרף אל סעיד ליד החלון. פנס רחוב מאיר שלט פרסומת בפינת שדרת אנרי הרביעי, ובו נראה סרז׳ גנסבורג בחליפה ועניבה, עם הכיתוב: "באיאר עושה אותך גבר. נכון, מסייה גנסבורג?" חאמד לא מצליח להיזכר למה השם מוכר לו כל כך, וכיוון שהוא קצת היפוכונדר, הוא הולך להביא לעצמו כוסית תוך דקלום בקול רם של מה שעשה בשנה החולפת. סלימאן בוחן סדרת הדפסים תלויים על הקיר, שבהם כלבים מכל מין וסוג אוכלים מקערות מלאות שטרות דולר, ומעמיד פנים שאינו מבחין בעורך הכרסתן שמתחכך עכשיו בירכיו ונושף בעורפו. קולה של כריסי היינד בוקע מהרמקולים ומורה לבאֵי המסיבה, ליתר ביטחון, להפסיק להתייפח. שני מגודלי שיער דנים במותו של בון סקוט ובאפשרות שאיזה נהג משאית מחורבן עם קסקט יחליף אותו באיי־סי־די־סי. צעיר בחליפה ששערו מסורק בשביל בצד ועניבתו משוחררת מכריז באוזני כל מי שמוכן לשמוע, בהתלהבות רבה, שהוא יודע ממקור בטוח שרואים את השדיים של מרלן ז׳וֹבֵּר ב"מלחמת השוטרים". אומרים גם שלנון עובד על סינגל עם מקרטני. ג׳יגולו שחאמד שכח מה שמו ניגש אליו ושואל אם יש לו קצת גראס, ובדרך אגב לועג למסיבה שנראית לו "קצת יותר מדי הגדה השמאלית" ומצביע מעבר לחלון אל פסל הניצחון על הבסטיליה: "אתה מבין מה הבעיה, אחי? מרכז־מרכז, אבל יש גבול." מישהו שופך כוסית קוּרָסָאוּ כחול על השטיח. חאמד מתלבט אם לצאת ולחזור לסן ז׳רמן, אבל סעיד מסמן לו בכיוון חדר השירותים: שתי בחורות וגבר מבוגר נכנסים לשם יחד. הם יודעים שזה לא לצורך זיון אלא להסנפה (אף כי הזקן מעמיד פנים שאינו מודע לכך, כי גם אם לא יצליח לבצע בשתיים את זממו, לפחות ייהנה מהנוף כמה דקות), ועל כן הם מחשבים שאם יתנהלו בחוכמה הם יוכלו לארגן לעצמם שורה, אולי שתיים. מישהו שואל משופם מקריח אם הוא פטריק דֵוֵור. כדי להימלט מהעורך הכרסתן, סלימאן תופס בלונדינית בג׳ינס נמתח ורוקד איתה רוקנרול לצלילי Sultans of Swing של דייר סטרייטס. העורך הכרסתן מביט בהפתעה בזוג המסתחרר ומנסה לסגל מבט אירוני ובה בעת מיטיב כדי לשוות לעצמו חזות שלא מרמה אף אחד. הוא בודד, כמו כולנו, אבל הוא לא יכול להסתיר את זה, ואיש לא מקדיש לו תשומת לב ממש אלא כדי לציין שהבדידות לא הולמת אותו. סלימאן שומר את בת זוגו לריקוד הבא, Upside Down של דיאנה רוס. מישל פוקו מופיע במסיבה עם אֶרְוֶוה גִיבֵּר, בדיוק כשנשמעים צלילי הפתיחה של Killing an Arab של הקְיוּר. הוא לבוש בז׳קט עור שחור גדול, מעוטר שרשראות, וחתכים בראשו המגולח. גִיבֵּר הוא איש צעיר ויפה בעל יופי כה קריקטורי, שרק פריזאים מסוגלים להתייחס אליו ברצינות כסופר. סעיד וחאמד מתופפים על דלת השירותים ומנסים לדבר על לב הנמצאים שם במילים כוזבות ובתירוצים חסרי פשר, אבל הדלת נשארת סגורה עד ייאוש, ומעבר לה באים אליהם רק רחשים חטופים של מתכת, אמייל ושאיפה. עוֹמֵד עַל הַחוֹף, מַחְזִיק אֶקְדָּח בַּיָּד... כמו בכל פעם שהוא מגיע למקום כלשהו, פוקו מעורר מין ריגוש חששני בכל הנוכחים, למעֵט באלה שמסוממים מדַי מספידים ומקפצים מצד לצד לצלילי שיר שהם חושבים לשיר בילוי בים: מַבִּיט אֶל הַיָּם, מַבִּיט מִצַּד אֶל צַד... דלת חדר השירותים נפתחת, שתי הבחורות והגבר הזקן יוצאים ובוחנים את סעיד ואת חאמד מלמעלה למטה, במשיכות אף בולטות, בפראות האופיינית לנרקומן איש החברה הגבוהה שעוד לא נלכד בליטרים של סרוטונין שעלו בעשן בתוך מוחו, ושמאגריהם ידרשו זמן רב יותר ויותר להתחדש בחלוף החודשים והשנה. אֲנִי חַי, אֲנִי מֵת... במרכז העיגול שכבר נאסף סביבם, פוקו מספר סיפור לגיבֵּר הצעיר, כאילו לא הבחין ברִגשה שנוכחותו מעוררת, ממשיך שיחה שהתחילה לפני בואם: "כשהייתי קטן, רציתי להיות דג אדום. אמא תמיד אמרה לי: 'אבל חמודי, אי־אפשר, אתה שונא מים קרים.'" קולו של רוברט סמית אומר: אֲנִי הַזָּר! פוקו: "זה פתח אצלי תהום של תהיות, ושאלתי אותה: אז רק לשנייה אחת קטנה, אני כל כך רוצה לדעת על מה הוא חושב..." רוברט סמית: ...הוֹרֵג עֲרָבִי! סעיד וחאמד מחליטים לנסות במקום אחר, אולי בלָה נוֹצֶ׳ה. סלימאן חוזר אל העורך הכרסתן, כי אין ברירה, צריך לאכול. מַבִּיט אֶל עַצְמִי מִשְׁתַּקֵּף בָעֵינַיִם... פוקו: "מישהו צריך להתוודות. תמיד יש אחד שמתוודה בסוף..." רוברט סמית: ...שֶׁל הַמֵּת שֶׁעַל הַחוֹף... גיבֵּר: "הוא היה עירום על הספה, ולא הצליח למצוא שום טלפון ציבורי שפועל..." הַמֵּת שֶׁעַל הַחוֹף... "ובסוף הוא מצא תא טלפון וקלט שאין לו אסימון..." חאמד מביט שוב החוצה, מעבר לווילון, הוא רואה סיטרואן דה־אס שחורה חונה למטה ואומר: "אני אשאר עוד קצת." סעיד מצית סיגריה, ושתי צלליותיהם מסתמנות בקווים מושלמים במסגרת החלון המואר מהמסיבה.

22

"ז׳ורז׳ מארְשֶה? אף אחד פה לא שם זין על ז׳ורז׳ מארשה, צריך לדעת את זה!"

דניאל בָּלָבוּאָן הצליח סוף־סוף לקבל את רשות הדיבור, הוא יודע שלא יעברו שלוש דקות והיא תילקח ממנו, אם ירצה ואם לאו, ולכן הוא גולל בדהרה את המונולוג הזועם שלו כדי לומר שהפוליטיקאים זקנים, מושחתים ולגמרי לא בכיוון.

"אני לא מדבר עליך, מסייה מיטראן..."

ובכל זאת.

"מה שאני רוצה לדעת, מה שהייתי שמח מאוד לגלות הוא למי מהגרי העבודה משלמים את דמי השכירות שהם משלמים... הייתי רוצה... מי מעז לדרוש שבע מאות פרנק בכל חודש ממהגרי העבודה האלה בתמורה למגורים בפחי אשפה ובמגורי עוני?..." הדברים מבולבלים, חסרי סדר, מלאים שגיאות דקדוק, גועשים בלי רסן, וזה נפלא.

העיתונאים, שכרגיל לא מבינים כלום, רוטנים כשבלבואן נוזף בהם שהם אף פעם לא מזמינים צעירים (והצחקוק הרטורי הבלתי נמנע: ההוכחה שכן היא שאתה פה, חתיכת אידיוט!).

אבל מיטראן מצדו הבין היטב מה מתרחש. החריון הקטן הזה מראה להם מה הם, העיתונאים שם מסביב לשולחן ודומיהם: חבורת מפגרים זקנים שהולכים ונרקבים עם עצמם כבר כל כך הרבה זמן שבעיני העולם הם כבר מתים, והם לא מרגישים בזה. הוא מנסה להסכים עם הצעיר הזועם, אבל כל ניסיון להשחיל מילה נשמע כמו סימן לפטרנליזם שגוי.

"אני מנסה לקרוא את הרשימות שלי מהר... בכל מקרה, אני יכול להתריע..." מיטראן מתעסק במשקפיו ונושך את שפתיו, מצלמים הכול, זה בשידור חי, זה אסון. "מה שאני יכול לומר לכם זה שהייאוש מוליד פעולה, ושכשהוא מביא לפעולה הוא מסוכן."

העיתונאי, בנימת אירוניה סדיסטית: "מסייה מיטראן, רצית לנהל דו־שיח עם אדם צעיר, הקשבת לו בתשומת לב רבה..." קדימה, חבוב.

מיטראן מתייגע למצוא מענה: "מה שמעניין אותי מאוד הוא שאופן המחשבה הזה... אופן התגובה... וגם ההתבטאות! כי דניאל בלבואן מתבטא כך בכתב ובמוזיקה שלו... שיש לו מקום משלו... שאפשר לשמוע אותו ועל כן להבין אותו." רק דם ויֶגַע. "הוא אומר את זה בדרכו! הוא אחראי לדבריו! הוא אזרח. כמו כל אחד אחר."

התאריך: 19 במארס 1980. המקום: אולפן רשת הטלוויזיה אַנטֵן 2. השעה: אחת וחצי. גילו של מיטראן: אלף.

23

על מה כבר בארת הגוסס יכול לחשוב? על אמא שלו, אתם אומרים. אמא שלו היא שהרגה אותו. ברור, ברור, תמיד ולעולם יש איזה סיפור פרטי קטן, סוד מלוכלך קטן. כמו שדלז אומר, לכולנו יש סבתא שקרו לה דברים מדהימים, ובכן? "על שיברון הלב." כן־כן, הוא ימות משיברון לב ולא משום דבר אחר. הו הוגי דעות צרפתים חולים ואומללים, בחזונכם על עולם שמצטמצם לגבולות האינטימי הזעום ביותר, השגרתי ביותר, האנוכי בלי כחל ושרק. בלי חידה, בלי תעלומה, האֵם, אֵם כל התשובות. המאה העשרים פטרה אותנו מעולו של האֵל ושמה במקומו את האֵם. נפלא. אבל בארת לא חושב על אמו.

אילו יכולתם ללקוט את חוט חלומו הצמרירי הייתם יודעים: האיש הגוסס חושב על מה שהוא היה, ויותר מכול על מה שהיה עשוי להיות, לא חייו חולפים מול עיניו אלא התאונה. מי נתן את ההוראה? הוא זוכר שהזיזו אותו. ואז המסמך נעלם. נתן מי שנתן את ההוראה, קרוב לוודאי שאסון חסר תקדים אורב באופק. והוא, רולאן, הבן של אמא, היה יודע לעשות בו שימוש טוב: קצת בשביל עצמו, השאר לעולם. סוף־סוף היה מנצח את ביישנותו. איזה בזבוז. גם אם הוא ישרוד, כבר יהיה מאוחר מכדי לחגוג.

רולאן לא חושב על אמו. פה זה לא "פסיכו".

על מה הוא כן חושב? אולי הוא רואה בעיני רוחו זיכרון כזה או אחר, דברים אינטימיים או חסרי חשיבות או כאלה שאיש מלבדו אינו יודע. זה היה באחד הערבים — או שעדיין בשעות היום? — הוא נסע במונית לפריז עם המתרגם האמריקני שלו ועם פוקו. שלושתם יושבים במושב האחורי, המתרגם באמצע ופוקו כהרגלו משתלט על השיחה, הוא מדבר בקולו החי, הבטוח בעצמו, המאונפף כמו שדיברו פעם, הוא השולט, כמו תמיד, הוא מאלתר נאום קטן להסביר עד כמה הוא מתעב את פיקאסו, עד כמה פיקאסו הוא אפס מאופס, והוא צוחק, כמובן, והמתרגם הצעיר מקשיב כמו ילד טוב, במדינה שלו הוא סופר ומשורר אבל כאן הוא שותה בצמא את מילותיהם של שני האינטלקטואלים הצרפתים המבריקים, ובארת כבר יודע שהוא לא יכול להתחרות עם הלהג של פוקו, אבל הוא מוכרח לומר משהו כדי לא להישאר מאחור אז גם הוא צוחק, כדי להרוויח זמן, אבל הוא יודע שהצחוק שלו נשמע מזויף, הוא נבוך כי הוא נראה נבוך, זה מעגל אכזרי, הוא הכיר את זה כל חייו, הוא היה רוצה כל כך שיהיה לו הביטחון העצמי של פוקו, גם כשהוא מדבר מול הסטודנטים שלו והם מקשיבים לו בדבקות הוא מחביא את הביישנות מאחורי נימת הקול הפרופסורית, אבל רק בכתב הוא מרגיש ביטחון עצמי, רק בכתב יש לו ביטחון עצמי, כשהוא לבד, במחבואו שמאחורי הדף וכל הספרים שלו, כתבי פרוסט, כתבי שאטובריאן, ופוקו ממשיך להשתלח בפיקאסו, ועכשיו, כדי לא לפגר מאחור, בארת אומר שגם הוא, גם הוא מתעב את פיקאסו, וכשהוא אומר את זה הוא מתעב את עצמו, כי הוא מבין טוב מאוד מה קורה, המקצוע שלו הוא להבין מה קורה, הוא משפיל את עצמו בפני פוקו וללא ספק המתרגם הצעיר והיפה מבחין בזה, הוא יורק על פיקאסו אבל בחשש, יריקה קטנה, בזמן שפוקו צוחק במלוא לוע, גם הוא אומר שפיקאסו מנופח, שהוא אף פעם לא הבין באמת מה מוצאים בו, ואני לא יכול להיות בטוח שהוא לא באמת חושב כך, אחרי ככלות הכול, אמת היא שבארת היה לפני הכול קלאסי, שלא אהב בבסיסו את המודרנה, אבל בסופו של דבר זה לא חשוב: גם אם הוא תיעב את פיקאסו הוא יודע היטב שלא זה העניין אלא רק לא לפגר אחרי פוקו, והוא יודע שמרגע שפוקו מבטא אמירה כה איקונוקלסטית, הוא ייראה כמו אידיוט זקן אם יתנגד, ועל כן, גם אם הוא באמת לא אוהב את פיקאסו, הוא בז לו ולועג לו עכשיו — במונית הזאת שלוקחת אותו השד יודע לאן — מסיבות פסולות.

ואפשר שכך בארת גווע, במחשבות על נסיעת המונית הזאת, אפשר שכך הוא עוצם עיניים ונרדם, עצוב, באותה עצבות שתמיד שכנה בו, אמא או לא אמא, ואולי הוא גם מקדיש מחשבה קטנה לחאמד. מה יקרה לו? ולסוד המופקד אצלו? הוא שוקע לאט, ברכות, בשנתו האחרונה, ובחיי, זה לא בלתי נעים, אבל בזמן שתפקודי גופו כבים זה אחר זה, נפשו ממשיכה לנדוד. לאן מוביל אותו החלום האחרון הזה עכשיו?

הוא היה צריך לומר שהוא לא אוהב את ז׳אן ראסין, לעזאזל. "הצרפתים מתגאים בלי סוף בכך שהיה להם ראסין שלהם ('איש אלפיים המילה') ולא מתלוננים אף פעם שלא היה להם שייקספיר." הנה, זה היה מרשים את המתרגם הצעיר. אבל בארת כתב את זה הרבה יותר מאוחר. אח, אילו היתה לו אז הפונקציה...

דלת החדר נפתחת לאיטה אבל בארת, בשנת התרדמת שלו, אינו שומע.

לא נכון שהוא "קלאסי": בבסיסו, הוא לא אוהב את היבשושיות של המאה השבע־עשרה, כל שורות השיר האלכסנדריניות החתוכות בתער, האפוריזמים המסותתים, התשוקות המותמרות...

הוא אינו שומע את הצעדים המתקרבים למיטתו.

מובן שהכותבים ההם היו רטוריקנים ללא מתחרים, אבל הוא לא אוהב את הקור שלהם, את דלות הבשר שלהם. התשוקות אצל ראסין, נו, גם כן מציאה גדולה. פֶדְרֶה, כן, טוב, סצנת הווידוי הכתובה בזמן עבר רחוק סוּבְּיוּנְקְטיבי במקום בעבר של תנאי, בסדר, זה היה מבריק, פדרה המדקלמת את הסיפור כשהיא במקום אריאדנה והיפוליטוס במקום תסאוס...

הוא לא יודע שמישהו רוכן להביט בגרף של פעילות ליבו.

אבל בֵּרֵנִיקי? טיטוס לא אהב אותה. זה ברור כשמש, כמו בכל טרגדיה של פייר קוֹרְניי...

הוא אינו רואה את הדמות מפשפשת בחפציו.

וז׳אן דֶה לָה בְּרִייֵר, חובבנות שכזו. לפחות פסקל התכתב עם מונטיין, ראסין עם וולטר, ז׳אן דֶה לָה פוֹנטיין עם פול ואלֵרי... אבל מי רוצה דו־שיח עם לה ברייר?

הוא אינו מרגיש שיד מסובבת בעדינות את שסתום מכשיר ההנשמה.

אבל לָה רוֹשְפוּקוֹ כן. אחרי ככלות הכול, בארת חייב הרבה לאִמרות של לה רושפוקו. הוא היה סמיולוג לפני זמנו, בכך שידע לפענח את נפש האדם בסימני התנהלותנו... גדול הגדולים של הספרות הצרפתית, לא פחות... בארת רואה את הנסיך דה מַרְסִיאָק רוכב נאמנות לצד הרוזן הגדול, בשוחות של פוֹבּוּר סן אנטואן, תחת אש כוחותיו של טוּרֵן, ואומר לעצמו חי נפשי, זה יום יפה למות...

מה קורה? הוא לא יכול עוד לנשום. גרונו קרס פתאום.

אבל הגבירה תפתח את שערי העיר ותכניס את צבא הרוזן, ולה רושפוקו, פצוע בעיניו, עיוור לזמן־מה, לא ימות, לא הפעם, והוא יחלים...

הוא פוקח את עיניו. והוא רואה אותה, דמות בתוך הילה של אור מעוור, כמו הבתולה הקדושה. הוא נחנק, רוצה להזעיק עזרה, אבל שום קול לא יוצא מפיו.

הוא יחלים, נכון? נכון?

היא מחייכת אליו חיוך ענוג ומצמידה את ראשו לכרית כדי שלא יוכל להזדקף, אבל בכל מקרה אין לו כוח. עכשיו זה קורה, הוא יודע, הוא היה רוצה להיכנע אבל גופו מתעוות חרף רצונו, גופו רוצה לחיות, מוחו האחוז תבהלה מחפש את החמצן שהדם כבר לא מביא, ליבו הולם בהשפעת גל אדרנלין עכור, ואז מאט.

"תָּמִיד לֶאֱהֹב, תָּמִיד לִסְבֹּל, תָּמִיד לָמוּת." בסופו של דבר, מחשבתו האחרונה היא אלכסנדרינה של פייר קורניי.

24

חדשות שמונה בערב בטלוויזיה, 26 במארס 1980, הקריין המיתולוגי פטריק פּוּאַבְר ד׳אַרְבוֹר, הלוא הוא פפד״א:

"גבירותיי־רבותיי ערב טוב, הרבה ידיעות קונקרטיות ש..." (השתהות של פפד״א) "נוגעות מדי יום בחיינו. ובכן, אחדות מאלה ורודות, אחרות פחות — אשאיר זאת לשיפוטכם." (ז׳יל דלז, שאינו מפספס חדשות בטלוויזיה אף פעם, סרוח בכורסה בדירתו שליד כיכר קלישי, ועונה לו בקול: "תודה!")

20:01: "נפתח במדד יוקר המחיה לחודש פברואר: 1.1%. 'המספר אינו טוב במיוחד,' כך התבטא רֵנֶה מוֹנוֹרִי, שר הכלכלה, 'אבל בכל מקרה טוב יותר מאשר —'" ("קשה להיות טוב פחות," אומר פפד״א, ומול עמדת הטלוויזיה שלו, ברחוב בייברה, מיטראן אומר לעצמו את אותו הדבר) "'— המספר של חודש ינואר: 1.9%. טוב גם יותר מהנתונים בארצות הברית ובאנגליה ו... זהה לזה של גרמניה המערבית.'" (לשמע הזכרת האויב הגרמני, ז׳יסקאר, העסוק בחתימה על מסמכים במשרדו בארמון האליזה, פולט צחקוק מוכני בלי להרים את עיניו. בחדרונו, חאמד ממהר לצאת אבל לא מצליח למצוא את הגרב השני.)

20:09: "שביתות גם בתחום החינוך. גם מחר, ארגון מורי בית הספר היסודיים קורא לחבריו בפריז ובמחוז אֵסוֹן לשבות במחאה על צמצום מספר הכיתות המתוכנן לשנת הלימודים הבאה." (פיליפ סולרס, בירה סינית בידו האחת, פומית העישון הריקה באחרת, יושב על הספה ומקלל: "מדינה של פקידים!..." קריסטבה, מהמטבח, עונה לו: "הכנתי צלי עגל.")

20:10: "ולבסוף, ידיעה שנחוצה לנו 'כמו אוויר לנשימה', אם אפשר לומר," (סימון מגלגל עיניים) "הירידה החדה בזיהום האוויר בצרפת בשבע השנים האחרונות: ירידה של שלושים אחוזים בפליטת הגופרית, לדברי מישל ד׳אוֹרְנָנוֹ, השר לאיכות הסביבה, ושל ארבעים ושישה אחוזים בפחמן חד־חמצני." (מיטראן מנסה להעוות את פניו בגועל, אבל בעצם זאת ההבעה הרגילה שלו.)

20:11: "אם כן, לחו״ל, עם מה שקורה היום בצ׳אד... באפגניסטן... בקולומביה..." (המדינות חולפות בסך, איש לא מקשיב חוץ מפוקו. חאמד מוצא את הגרב.)

20:12: "ניצחון מפתיע למדי של אדוארד קנדי בבחירות המקדימות במדינת ניו יורק..." (דלז מרים את הטלפון להתקשר למישל גוּאָטָרי. באיאר, בביתו, מגהץ את חולצותיו מול הטלוויזיה הדולקת.)

20:13: "עלייה במספר תאונות הדרכים בשנה האחרונה, כך מודיעה לנו הז׳נדארמריה הלאומית: 12,480 הרוגים ו־250,000 תאונות בשנת שבעים ותשע... במילים אחרות, כאילו עיר שלמה בגודל סאלוֹן לֶה פְּרוֹבַנְס נעלמה בשנה האחרונה בתאונות האלה." (חאמד תוהה למה דווקא סאלון לה פרובנס.) "מִסְפָּרים שמעוררים מחשבה, ערב חופשת הפסחא..." (סולרס זוקף אצבע וקורא: "מעוררים מחשבה!... מעוררים מחשבה, שומעת, ז׳וליה?... נכון שזה נפלא?... מספרים שמעוררים מחשבה, חה־חה!..." קריסטבה: "אוכלים!")

20:15: "תאונת דרכים שהיתה עלולה להיגמר בתוצאות הרות אסון: משאית שהובילה חומרים רדיואקטיביים התנגשה אתמול ברכב כבד אחר, ואז התהפכה לתעלה שבצד הדרך. לא נגרמה דליפה רדיואקטיבית בזכות מערכות ההגנה היעילות." (מיטראן, פוקו, דלז, אלתוסר, סימון ולאקאן גועים בצחוק, איש־איש מול הטלוויזיה שלו. באיאר מצית סיגריה תוך כדי גיהוץ.)

20:23: "ועכשיו לריאיון עם פרנסואה מיטראן שהתפרסם בלָה קְרוּאָה, הרצוף אמירות שייכנסו להיסטוריה," (חיוך עונג ממיטראן) "'ז׳יסקאר היה ונשאר אדם של שבט אחד, של מעמד אחד ושל קאסטה אחת. הרקורד שלו הוא שש שנים של עמידה במקום, ריקוד בטן מול עגל הזהב. חררה, אמר אוּבּוּ המלך.'" ("מיטראן הוא שאמר זאת," מטעים פפד״א. ז׳יסקאר מגלגל עיניים.) "כך לגבי הנשיא. בעניין ז׳ורז׳ מארשה וחבורת השלושה שלו, בבקשה: 'כשהוא רוצה,' מיטראן ממשיך ואומר, 'מארשה הוא קומיקאי מבריק.'" (אלתוסר מושך בכתפיו בדירתו ברחוב אוּלְם. הוא צועק לאשתו שבמטבח: "את שומעת את זה, הלן?" אין תשובה.) "לבסוף התייחס פרנסואה מיטראן לאפשרות שהוא ורוקאר יתמודדו כנציגי המפלגה הסוציאליסטית בטיקט משותף, הוא התאפק..." (פפד״א כושל בלשונו אך מתאושש ללא הנד עפעף) "הסתפק בתשובה שלביטוי האמריקני הזה אין תרגום צרפתי במוסדותינו."

20:24: "רולאן בארת..." (השתהות של פפד״א) "הלך לעולמו היום אחר הצהריים בבית החולים פיטייה־סלפטרייר בפריז." (ז׳יסקאר מפסיק לחתום, מיטראן מפסיק להעוות פנים, סולרס מפסיק לחטט בתחתוניו בעזרת הפומית, קריסטבה מפסיקה לערבב את צלי העגל וממהרת לצאת מהמטבח, חאמד מפסיק לגרוב את הגרב, אלתוסר מפסיק לנסות לא לצרוח על אשתו, באיאר מפסיק לגהץ, דלז אומר לגואטרי: "אני אחזור אליך!", פוקו מפסיק לחשוב על ביו־כוח, לאקאן ממשיך לשאוף מהסיגר שלו.) "הסופר והפילוסוף נפגע בתאונת דרכים לפני כחודש. במותו היה..." (השתהות של פפד״א) "בן שישים וארבע שנים. הוא קנה לו את שמו בזכות כתביו על הספרות המודרנית ועל התקשורת. בֶּרְנאר פּיבוֹ אירח אותו בתוכניתו 'אפוסטרוף': רולאן בארת הציג את ספרו, שיח אהבה, ספר שזכה להצלחה רבה," (פוקו מגלגל עיניים), "ובקטע שתראו עכשיו, הוא הסביר מנקודת מבט סוציולוגית" (סימון מגלגל עיניים) "את יחסי הגומלין שבין סנטימנטליות..." (השתהות של פפד״א) "ומיניות." (פוקו מגלגל עיניים.) "נקשיב לדברים." (לאקאן מגלגל עיניים.)

רולאן בארת (קול של פיליפ נוּאָרֶה): "אני טוען שסובייקט — אני משתמש במילה סובייקט כדי לא לנקוט עמדה מקדימה לגבי, אה, מינו של אותו סובייקט, כן? — אבל סובייקט אוהב, הה, סובייקט כזה למעשה יתקשה מאוד ל... ל... לנצח את הכמו־טאבו של הסנטימנטליות, בשעה שאת טאבו המיניות אפשר להפר בימינו בקלות רבה."

ברנאר פיבו: "כי מי שמאוהב הוא נלעג?" (דלז מגלגל עיניים. מיטראן אומר לעצמו שצריך להתקשר למָזָרִין.)

רולאן בארת: "אה... כן, במובן מסוים, ככה החברה חושבת. החברה מייחסת לסובייקט המאוהב שתי תכונות, או שתי תכונות רעות: הראשונה היא באמת פעמים רבות תכונת הטיפשות — ישנה טיפשותו של המאוהב, והוא עצמו חש בה, דרך אגב — וישנו הטירוף של המאוהב — טוב, השיח הפופולרי מכביר מילים על זה! — רק שזהו טירוף מחונך, הלוא כן, זה טירוף שאין לו התהילה של הטירוף הגדול החתרני." (פוקו משפיל מבט ומחייך.)

קטע הארכיון נגמר. פפד״א ממשיך: "ובכן, אנו רואים אותו, אה, ז׳אן־פרנסואה קאהן, אה, אין ספק שרולאן בארת התעניין בכל הנושאים, הוא דיבר על הכול, אה, ראינו אותו, אה, בקולנוע... בתפקידים... לאחרונה, אה, ולמרות זאת לא יהיה נכון לומר שהוא היה... חובבן סדרתי?" (סימון נזכר שהוא באמת גילם את ת׳אקרי בהאחיות ברונטה של טֵשינֶה, תפקיד קטן ולא מצטיין.)

ז׳אן־פרנסואה קאהן (בהתעלות רוח): "כלומר, למראית עין הוא היה חובבן סדרתי! כן, הוא עסק, אה, אה, הוא כתב על אופנה, על עניבות וכיוצא בזה, הוא כתב על היאבקות!... הוא כתב על ראסין, על מישלה, על צילום, על קולנוע, הוא כתב על יפן — מה זה אם לא חובבן סדרתי?" (סולרס מצחקק. קריסטבה נותנת בו מבט חמור.) "אבל למרות כל זאת, יש פה לכידות. הנה, למשל הספר האחרון שלו! על שיח האהבה... על שפת האהבה, ובכן, לאמיתו של דבר, רולאן בארת תמיד כתב על שפה! אבל הוא מוצא ש... העניבה שלו... העניבה שלנו: היא צורת דיבור." (סולרס, בהתרעמות עמומה: "צורת דיבור... תראו מי שמדבר!...") "האופנה היא בעצם צורת התבטאות. אופנועים: זו דרך שחברה מתבטאת בה. קולנוע: ברור מאליו! צילום: גם. רוצה לומר שבבסיסו רולאן בארת הוא אדם שהעביר את זמנו בהתחקות אחר סימנים!... הסימנים שבאמצעותם חברה, שבאמצעותם קולקטיב מבטא את עצמו. מבטא רגשות מעורפלים, מבולבלים, גם אם אין לקולקטיב הזה מודעות אליהם! במובן הזה הוא היה עיתונאי מיוחד במינו. חוץ מזה, הוא שלט בתחום מדעי ששמו סמיולוגיה, כלומר חקר הסימנים.

"וחוץ מזה, כמובן, הוא היה מבקר ספרות דגול! כי שוב, אותה תופעה: מהי יצירה? יצירה היא הדבר שדרכו סופר מתבטא. ורולאן בארת הראה לנו שבבסיס, בכל יצירה ספרותית יש שלוש רמות: ישנה השפה — ראסין כותב בצרפתית, שייקספיר באנגלית, זאת השפה. ישנו הסגנון: כן, זו התוצאה של המיומנות שלהם, של הכישרון שלהם. אבל בין הסגנון — הרצוני, כן, הנשלט — לשפה! יש נדבך שלישי, והוא הכתיבה. והכתיבה, כך אמר לנו בארת, היא־היא המקום... של הפוליטיקה, במובן הרחב של המילה, כלומר הכתיבה היא הדבר שבו הסופר, גם אם אינו מודע לכך, מבטא את מה שהוא מבחינה חברתית, את התרבות שלו, את המוצא שלו, את המעמד החברתי שלו, את החברה הסובבת אותו... וגם אם לפעמים הוא כותב משהו כי זה ברור מאליו — אני יודע, נגיד במחזה של ראסין: "נפרוש לדירותינו" או איזשהו משפט מובן מאליו — ובכן, לא! זה לא מובן מאליו, אומר לנו בארת. וגם אם הוא טוען שזה כן מובן מאליו, זאת תחבולה, יש משהו שמבוטא שם מתחת."

פפד״א (שלא הקשיב או לא הבין או לא שם זין, בנימה רצינית): "כי כל מילה מנותחת לגורמים!"

ז׳אן־פרנסואה קאהן (שלא שם לב): "ובכן, ובכן, יתרה מזאת... הדבר המרשים אצל בארת הוא היותו אדם שכתב דברים מאוד... מתמטיים, מאוד קרים בסגנונם, ובו בזמן חיבר שירי הלל של ממש ליפי הסגנון. אבל אם תרצה, לסיכום, הוא היה אדם חשוב ביותר. אדם, כמדומני, שביטא את רוח תקופתנו. אני אגיד לך למה, כי יש תקופות שמבטאות את עצמן בתיאטרון, הה, באמת." (קאהן פולט גרגור לא ניתן לתרגום.) "בתקופות אחרות זה הרומן: למשל שנות החמישים, פרנסואה מוֹריאָק, אה, אלבר קאמי, אה, וכולי. אבל אני חושב שבשנות השישים... צרפת, הרוח החיה התרבותית של צרפת התבטאה בשיח על אודות השיח. בשיח שמתנהל בשולי הדף. ודאי תסכימו איתי שלא הפקנו רומנים גדולים באמת... אולי לא, או מחזות גדולים; הדבר שהצטיינו בו יותר מכול היה דרך להסביר את מה שאחרים אמרו או עשו ועל ידי כך ליצוק בדבריהם תוכן אחר ומשופר, להניע שיח ישן."

פפד״א: "כדורגל. בעוד כמה רגעים, באצטדיון פארק דֶה פְּראנס, נבחרת צרפת תפגוש את נבחרת הולנד" (חאמד יוצא מביתו, טורק את הדלת ודוהר במורד המדרגות). "משחק ידידותי חשוב הרבה יותר משנראָה בתחילה," (סימון מכבה את הטלוויזיה שלו) "כי ההולנדים, כידוע לכם, העפילו לגמר למרבה הצער בשני גביעי העולם האחרונים," (פוקו מכבה את הטלוויזיה שלו) "ומעבר לכך, ומעל לכול מכיוון שצרפת והולנד חולקות בית בגביע העולם הבא, ספרד שמונים ושתיים." (ז׳יסקאר חוזר לחתום על המסמכים. מיטראן מרים את שפופרת הטלפון ומתקשר לג׳אק לאנג.) "תוכלו לצפות במשחק בשידור חוזר אחרי מהדורת החדשות האחרונה, בהגשת אֶרוֶוה קלוד, בסביבות עשר וחמישים הערב." (סולרס וקריסטבה מתיישבים לשולחן. קריסטבה מעמידה פני מוחה דמעה ואומרת, "החיים דורשים את שלהם." בעוד שעתיים באיאר ודלז יצפו במשחק.)

25

יום חמישי, 27 במארס 1980, וסימון הרצוג קורא עיתון בבר מלא צעירים שיושבים מול כוסות קפה שגמרו לשתות לפני שעתיים; אמקם את הפאב ברחוב מונטאן סנט ז׳נבייב, אבל גם במקרה הזה אתם מוזמנים למקמו בכל מקום שתרצו, זה לא עקרוני. מעשי והגיוני יותר שהפאב יהיה ברובע הלטיני, כדי להסביר את נוכחותם של הצעירים. יש שולחן ביליארד קטן, ונקישת הכדורים היא כמו פעימה בתוך המולת השיחות של סוף היום. גם סימון הרצוג שותה קפה, כי לפי הייצוגים הפסיכוסוציאליים הרלוונטיים קצת מוקדם מדי להזמין בירה.

לה מונד מיום שישי, 28 במארס 1980 (כי בלה מונד המחר תמיד כבר פה) מפרסם כתבה על התקציב ה"נוגד־אינפלציה" של מרגרט תאצ׳ר (שמתווה — מי היה מאמין? — "צמצום בהוצאה הציבורית") ועל מלחמת האזרחים בצ׳אד, אבל גם מציין את מותו של בארת בעמוד הראשון, למטה מימין. רשימתו של כַּתב הספרות המהולל ברטראן פּוּאָרוֹ־דֶלְפֵּש נפתחת במילים אלה: "רק שני עשורים אחרי שהחזיר קאמי את נשמתו לבורא בתוך תא כפפות, הספרות שוב העלתה מנחה כואבת לאלת הכרום!..." סימון קורא את המשפט כמה פעמים ומציץ אל האולם.

מסביב לשולחן הביליארד, שני בחורים כבני עשרים מתעמתים מול עיניה של בחורה, קרוב לוודאי בקושי בּגירה. סימון מזהה מוכנית את התצורה: הבחור שבגדיו משובחים יותר הזמין את הבחורה, וזו הזמינה את הבחור האחר, המרופט, ששערו הארוך מלוכלך מעט, שריחוקו היהיר קלות עדיין אינו מאפשר לקבוע אם גם הוא מעוניין בבחורה ומדמה אדישות טקטית שנתפסת בעיניו כאות לעליונות, אדישות של פסל הקשורה למצבו כזכר דומיננטי שיודע בבירור שהבחורה שלו בזכות, או שמא הוא מחכה למישהי יפה יותר, מרדנית יותר, פחדנית פחות, הולמת יותר את מעמדו (אף כי אין סתירה בין שתי ההשערות, כמובן.)

פוארו־דלפש ממשיך: "לצד גסטון בּשלאר, בארת הוא אחד האנשים שהפרו יותר מכול את תחום ביקורת הספרות בשלושים השנים האחרונות, אך הוא לא עשה זאת כתיאורטיקן של תורת הסמיולוגיה הנזילה עדיין, אלא כנושא הדגל של הנאה חדשה מהקריאה." הסמיולוגיה שבתוך סימון הרצוג רוטנת. הנאה מהקריאה, נו באמת. סמיולוגיה שנותרה נזילה — אחותך הצולעת. אפילו אם, טוב. "יותר מאשר דה סוסיר חדש, הוא היה מעין אנדרה ז׳יד חדש." סימון מטיח את הספל בתחתית, והקפה ניתז על העיתון. הצליל העמום דומה לקול הכדורים אף כי איש אינו שם לב פרט לצעירה. היא מסתובבת וסימון פוגש במבטה.

שני הצעירים משחקים בערך בחוסר כישרון שווה, עובדה שאינה מונעת מהם להשתמש בשולחן הביליארד כרחבת מצעדים, עם קימוטי מצח, הרכנות ראש, הסנטר מונח בגובה הכדורים, פרקי זמן של הרהורים עמוקים המתבטאים בסיבובים רבים סביב השולחן. חישובים טכניים־טקטיים של נקודת הפגיעה של הכדור הלבן בצבעוני (שגם הוא נבחר לפי קריטריונים פתלתולים), אימוני מכה באוויר (מכות "חימום", סימון אומר לעצמו) בתנועות תזזיתיות ומהירות מדי המגלמות את מטרתו הארוטית של המשחק ובה בעת את חוסר הניסיון של השחקנים, והתנועה מולידה חבטה יבשה שמהירותה אינה מספיקה כדי להסוות את הכיוון הגרוע. סימון שב להתעמק בלה מונד.

ז׳אן פיליפ לֵקָא, שר התרבות והתקשורת, הצהיר כי "כל מחקריו בנושאי הכתיבה וההגות ביקשו להעמיק את האדם כדי לעזור לו להבין את עצמו וכך להיטיב לחיות בחברה". שוב חבטת ספל בתחתית, מרוסנת יותר. סימון בודק אם הצעירה מסתובבת (היא מסתובבת). מסתבר שלאף אחד במשרד התרבות לא היה כוח להפיק משהו טוב יותר מהמחמאה הריקה הזאת. סימון תוהה אם ייתכן שזו נוסחה סטנדרטית, לנוכח המידה שבה אפשר לנצלה בסיטונות לגבי כל סופר, פילוסוף, היסטוריון, סוציולוג, ביולוג... העמקת האדם, כן, בראבו, ילד טוב, עשית מאמץ. תוכל לשלוף את אותו דבר לגבי סארטר, פוקו, לאקאן, לוי־שטראוס ובורדייה.

סימון שומע את הצעיר המרושל יותר מתווכח על החוקים: "נכון שכשהשחקן השני מחטיא אתה מקבל שני סיבובים, אבל אתה לא יכול לצבור אותם אם אתה מפספס בחבטה הראשונה שלך." סטודנט למשפטים, שנה ב׳ (כנראה חזר על שנה א׳). לפי הבגדים — ז׳קט, חולצה מכופתרת — סימון נוטה לנחש אוניברסיטת אָסאס. האחר עונה לו במילים מודגשות: "או־קיי, אין בעיה, קוּל, איך שתרצה. לא אכפת לי. לא משנה." פסיכולוגיה, שנה ב׳ (או שנה א׳ בפעם השנייה), סַנְסיֶיה או ז׳יסְיֶיה (קל לראות שפה המגרש הביתי שלו). הצעירה מחייכת חיוך קטן, כמו־דיסקרטי, שאמור להיות ידעני. לרגליה נעלי קיקרס בשני צבעים, היא לובשת מכנסי ג׳ינס מקופלים בצבע כחול חשמלי, שערה אסוף בגומייה לזנב סוס, והיא מעשנת סיגריית דנהיל לייט: מדעי הרוח, שנה א׳, סורבון או סורבון נוּבֵל, כנראה קפצה כיתה בתיכון.

"לדור שלם הוא פתח שדה ניתוח של אמצעי התקשורת, של המיתולוגיות והשפות. מכלול יצירתו של רולאן בארת ייחקק בלב כול כקריאה חיונית לחירות ולאושר." גם על מיטראן לא נחה ההשראה, אבל לפחות הוא מזכיר במעורפל את תחומי עיסוקו של בארת.

השלב האחרון במשחק אורך נצח, אך לבסוף אסאס קוטף את הניצחון בחבטה לא סבירה (הוא מצליח להכניס את הכדור השחור במכה שניתזת מהדופן, לפי החוק הדמיוני שהמציאו שיכורים מברטאן כדי להאריך את ההנאה) ומניף זרועות בחיקוי של ביורן בורג, סנסייה מנסה לעטות ארשת לגלגנית, סורבון הולכת לשפשף את זרועותיו של סנסייה כדי לנחמו, והכול מעמידים פני צוחקים, כאילו היה זה משחק ותו לא.

גם המפלגה הקומוניסטית הצטיידה בהצהרה: "אנו חולקים היום כבוד אחרון לָאינטלקטואל שהקדיש את עיקר עבודתו למחשבה חדשה על הדמיוני ועל התקשורת, על ההנאה מהטקסט ועל חומריות הכתיבה." סימון מבודד מיד את הגורם החשוב במשפט: "לָ —" ולא "לְ —"; אנחנו חולקים כבוד לָאינטלקטואל, ומכאן משתמע לא לאחר, לאיש הניטרלי, הבלתי מחויב, שאוכל עם ז׳יסקאר ונוסע לסין עם חבריו המאואיסטים.

צעירה נוספת נכנסת לפאב: תלתלים ארוכים, ז׳קט עור, נעלי דוק מארטנס, עגילים באוזניים, ג׳ינס קרוע. סימון חושב: תולדות האמנות, שנה א׳. היא ניגשת אל הצעיר המרופט ונושקת לו על פיו. סימון מביט בתשומת לב בבחורה בעלת זנב הסוס. הוא קורא בפניה את הטינה, את הזעם הפנימי, את רגש הנחיתות שגואה בה (בבירור ללא הצדקה), והוא מזהה בקמטי פיה בלי צל של ספק שרידים למאבק פנימי שהמרירות מתמירה לטינה. שוב מבטיהם מצטלבים. לשנייה מזדהר בעיניה של הצעירה נוגה לא מוגדר. היא קמה, צועדת אליו, מתכופפת מעל לשולחנו, מביטה היישר לתוך עיניו ואומרת לו: "מה העניין שלך, חתיכת מזדיין? רוצה תמונה שלי?" סימון המבולבל מגמגם משהו ומתעמק במאמר על מישל רוקאר.

26

העיירה אוּרְט לא ראתה כל כך הרבה פריזאים מימיה. הם נסעו ברכבת עד בּאיוֹן, הם באו להלוויה. רוח קפואה מנשבת בבית הקברות, גשם זלעפות יורד, והכול מתגודדים בקבוצות קטנות כי אף אחד לא חשב להביא מטרייה. גם באיאר עשה את הדרך לכאן, הוא גייס שוב את סימון הרצוג, והשניים עורכים תצפית על ממלכת החי הרטובה מסן ז׳רמן. שבע מאות שמונים וחמישה קילומטרים מפרידים בין המקום הזה לקפה פלור, וכל הרואה את סולרס לועס במתח את פומית העישון שלו או את בא״ל מכפתר את חולצתו, מקווה שהטקס לא יתארך. סימון הרצוג וז׳אק באיאר מצליחים לזהות בכוחות עצמם כמעט את כל הנוכחים: ישנה הקבוצה פיליפ סולרס־ז׳וליה קריסטבה־בא״ל; קבוצת יוסף־פול־ז׳אן־לואי; קבוצת מישל פוקו ובה דניאל דֵפֵר, מתייה לינדון, אֶרוֶוה גִיבֵּר ודידייה אֵריבּוֹן; קבוצת האוניברסיטה: צווטאן טוֹדוֹרוֹב וז׳ראר זֵ׳נֵט; קבוצת ואנסן: ז׳יל דלז, הלן סיקסו, לואי אלתוסר ופרנסואה שאטלה; האח מישל ואשתו רשל; עורכו וכמה סטודנטים, אריק מרטי, אנטואן קומפניון, רנו קאמי, מאהבי עבר לצד קבוצת זונות ממין זכר — חאמד, סעיד, הרולד, סלימאן; אנשים מהקולנוע: אנדרה טֵשינֶה, איזבל אג׳אני, מארי־פראנס פּיזְייֶה, איזבל הוּפֵּר, פסקל גרגורי; שני תאומים בחליפות חלל שחורות (שכנים שעובדים בטלוויזיה, כך נראה) ואנשים מהכפר...

כולם אהבו אותו באוּרְט. בכניסה לבית הקברות, שני גברים יוצאים מסיטרואן דה־אס שחורה ופותחים מטרייה. מישהו בקהל מבחין במכונית וקורא: "תראו: דה־אס!" מלמול נרגש עובר בקהל, שמפרשים את הדבר כמחווה, כי הסיטרואן המהוללת מופיעה על כריכת המיתולוגיות של בארת. סימון לוחש לבאיאר: "אתה חושב שהרוצח בקהל?" באיאר אינו עונה, הוא בוחן כל אחד מהנוכחים וכולם נראים לו אשמים. הוא יודע שכדי לקדם את החקירה עליו להבין מה הוא מחפש. מה הדבר שהיה לבארת שיש לו ערך כזה שמצדיק לא רק גניבה אלא אם רצח?

27

והנה אנחנו אצל לורן פַבְּיוּס, בדירה הנהדרת שלו ליד הפנתאון, שקירותיה, אני משער, מעוטרים בתבליטים ורצפתה פרקט מזוּוָת. ג׳אק לאנג, רוֹבֵּר בָּדַנְטֵר, רֵז׳י דֶבְּרֶה, ז׳אק אטאלי וסרז׳ מואטי התאספו כדי למנות את כוחותיו וחולשותיו של המועמד שלהם במונחי הדמות הציבורית וגם — בתקופה האמורה המונח עדיין קצת וולגרי — במונחי ה"תקשורת".

הטור הראשון כמעט ריק. כתוב שם רק: "גרר את הגנרל דה גול לסיבוב שני". ופביוס מעיר שבכל זאת, כבר עברו מאז חמש־עשרה שנים.

בטור השני יש יותר תוכן. בסדר חשיבות עולה:

מדגסקר

מצפה הכוכבים

מלחמת אלג׳יריה

מבוגר מדי (מזוהה מדי עם הרפובליקה הרביעית)

ניבים ארוכים מדי (ציני)

תמיד מפסיד

למרבה הפליאה, בתקופה שאנו עוסקים בה כמעט אין מתייחסים לעיטור הכבוד של ממשלת וישי שהוענק לו מידי המרשל פטאן עצמו ולתפקידו בממשל וישי, זעום ככל שהיה — לא אמצעי התקשורת (הלוקים במחלת השכחה, כמו תמיד), ולא יריביו הפוליטיים (שאולי אינם ששים להכעיס את ציבור הבוחרים שלהם־עצמם בזיכרונות לא נעימים). רק הימין הקיצוני, אז קבוצת שוליים זעירה, מפיץ את מה שהדור החדש מחשיב להשמצה.

אבל בכל אופן. מה מניע את הכנופיה הזו של סוציאליסטים צעירים, מבריקים, שאפתנים וגם אולי עדיין אידיאליסטים, לפחות אחדים מהם, החולמים במשורה על ימי מחר פורחים — מה מניע אותם לתמוך בממצא הארכיאולוגי הזה של הסניף הצרפתי של האינטרנציונל, ברסיס הזה של איחוד השמאל הדמוקרטי־סוציאליסטי מבחירות 1965, בשריד הזה לרפובליקה הרביעית, ביוצא ממשלת גִי מוֹלֶה הזה, בקולוניאליסט חובב הגיליוטינה הזה (ארבעים וחמש הוצאות להורג באלג׳יריה בזמן שכיהן כשר הפנים, ואחר כך כשר המשפטים) — למה לתמוך בו ולא במישל רוֹקאר, המועדף על פייר מוֹרוּאָה ועל ז׳אן־פייר שֵבֶנמוֹן, שנהנה מתמיכת גורם פרו־אירופי כמו ז׳אק דֵלוֹר ומתמיכת סינדיקליסט כמו אֶדְמוֹן מֵר? רוקאר, כך יאמר מואטי, "היה הסוציאליזם 'המוליד את עצמו', בנוסף לביקורת המימון שבאה לקראתנו." אבל זהו אותו מואטי שהתייצב לצד מיטראן כשהלה קלט את התוהו ובוהו של 1968, הסיט את התבטאויותיו לקו שמאלי יותר במובהק והכריז: "אני מאמין בסוציאליזציה של אמצעי הייצור, בהשקעה ובסחר. אני מאמין שיש צורך במגזר ציבורי חשוב המסוגל למשוך אחריו את כלל הכלכלה."

פגישת העבודה מתחילה. פביוס ערך שתייה קרה, עוגיות ומיץ פירות על שולחן עץ גדול ממורק. כדי להיטיב לאמוד את גודל המשימה, מואטי מוציא כתבת דעה ישנה של ז׳אן דניאל על מיטראן; הוא גזר אותה מגיליון של הנובל אובזרווטר משנת 1966: "לא זו בלבד שהאיש הזה עושה רושם שאינו מאמין בשום דבר: כשאתה מולו אתה מרגיש אשם אם אתה מאמין בכל דבר שהוא. הוא רומז, כמו בעל כורחו, שאין דבר שהוא טהור, שהכול מלוכלך ושאסורה כל אשליה."

כל היושבים מסביב לשולחן מסכימים שיש עבודה.

מואטי אוכל עוגיות "אוזני פיל".

רוֹבֵּר בָּדַנְטֵר מסנגר על מיטראן: בפוליטיקה, ציניות היא חיסרון יחסי בלבד, ובאותה מידה זו עדות למיומנות ולמעשיוּת. אחרי ככלות הכול, יש הבדל בין תחבולות לתככנות. לא כל פשרה היא חרפה. הדמוקרטיה דורשת גמישות וחישוב מעצם טבעה. דיוגנס הכלב היה פילוסוף מואר במיוחד.

"בסדר, ומה לגבי מצפה הכוכבים?" מקשה פביוס.

לאנג מוחה: הסיפור האפל הזה של ההתנקשות המבוימת לא הובהר מעולם, והכול מבוסס על עדות מפוקפקת של איש ימין קיצוני, בעברו איש דה גול, ששינה את גרסתו פעם אחר פעם. אל תשכחו שמצאו את המכונית של מיטראן מרוססת בכדורים! לאנג נראה נרעש באמת.

"אולי," אומר פביוס. עד כאן לגבי תככי העבר. נשארת העובדה שעד עכשיו הוא לא עשה אף פעם רושם חביב במיוחד, וגם לא סוציאליסטי במיוחד.

ג׳אק לאנג מזכיר שז׳אן קוֹ אמר פעם שמיטראן הוא כומר, ושהסוציאליזם שלו הוא "כפפת נצרותו במהופך".

דברה נאנח: "קשקוש."

בדנטר מצית סיגריה.

מואטי אוכל עוגיות "שוֹקיני".

אטאלי: "הוא החליט לנווט שמאלה. הוא חושב שזה נחוץ כדי לגייס את תמיכת הסוציאליסטים. אבל זה מבריח את הבוחרים מהשמאל המתון."

דברה: "לא. מה שאתה קורא לו מצביע שמאל מתון, אני מחשיב לאיש מרכז. או איש המפלגה הרדיקלית, בשעת הדחק. האנשים האלה מצביעים ימין בכל מקרה. הם בכיס של ז׳יסקאר."

פביוס: "אתה כולל את הרדיקלים משמאל?"

דברה: "בוודאי."

לאנג: "טוב, והניבים?"

מואטי: "קבענו לו פגישה אצל רופא שיניים ברובע מארֶה. הוא יעשה לו חיוך של פול ניומן."

פביוס: "הגיל?"

אטאלי: "הניסיון."

דברה: "מדגסקר?"

פביוס: "לא מעניין, כולם שכחו."

אטאלי מבהיר: "הוא היה שר הקולוניות בחמישים ואחת, סיפורי הטבח היו בארבעים ושבע. ודאי שהיו לו תקופות אומללות, אבל דם על הידיים אין לו."

בדנטר לא אומר דבר. גם לא דברה. מואטי שותה שוקו חם.

לאנג: "אבל היה הסרט ההוא שהראה אותו בכובע קולוניאליסטי מול אפריקנים בלבוש מסורתי..."

מואטי: "בטלוויזיה לא ישדרו את זה שוב."

פביוס: "סוגיית הקולוניאליזם לא טובה לימין, הם לא רוצים לעשות מזה נושא."

אטאלי: "וזה רלוונטי גם למלחמת אלג׳יריה. לפני הכול, אלג׳יריה היא בגידתו של דה גול. זה רגיש מדי. ז׳יסקאר לא יסתכן עם קולות המהגרים."

דברה: "והקומוניסטים?"

פביוס: "אם מארשה ישלוף מולנו את אלג׳יריה, נשלוף לו את מסרשמיט. בפוליטיקה כמו בכל מקום, אף אחד לא מעוניין יותר מדי שיבחשו בעבר שלו."

אטאלי: "ואם הוא יתעקש, נפיל עליו את הברית הגרמנית־סובייטית!"

פביוס: "הממ, טוב, והנקודות החיוביות?"

שתיקה.

מוזגים קפה.

פביוס מצית סיגריה.

ג׳אק לאנג: "בכל אופן יש לו דימוי של איש ספר."

אטאלי: "מעניין את התחת. הצרפתים מצביעים לנפוליאון, לא לוויקטור הוגו."

לאנג: "הוא נואם בחסד."

דברה: "כן."

מואטי: "לא."

פביוס: "רובר?"

בדנטר: "כן ולא."

דֶבּרֶה: "בעצרות הוא סוחף את הקהל."

בדנטר: "הוא טוב כשיש לו זמן לפתח את המחשבה שלו, וכשהוא בטוח בעצמו."

מואטי: "אבל הוא לא טוב בטלוויזיה."

לאנג: "הוא טוב ראש אל ראש."

אטאלי: "אבל לא פנים אל פנים."

בדנטר: "הוא לא ממש נינוח כשמתנגדים לו או כשסותרים אותו. הוא יודע לבנות טיעון אבל הוא לא רוצה שיפריעו לו. כמו שהוא יודע להתפייט בעצרת, להינשא בידי ההמון, ככה הוא גם מסוגל להיות סתום וקצר רוח עם עיתונאים."

פביוס: "בטלוויזיה הוא פשוט רוב הזמן בז למי שמדבר איתו."

לאנג: "הוא אוהב לקחת את הזמן, לחמם מנועים, לחמם אצבעות. על הבמה הוא מחמם את הקול, בודק את האפקטים, מתאים את עצמו לאולם. בטלוויזיה אי־אפשר."

מואטי: "אבל הטלוויזיה לא תשתנה למענו."

אטאלי: "לא בשנה הקרובה, בכל אופן. כשנהיה בשלטון..."

כולם: "...ז׳אן־פייר אלקבש לא יגיש עוד חדשות!" (צחוקים)

לאנג: "הוא יצטרך להתייחס לטלוויזיה כמו לעצרת פוליטית ענקית. שיגיד לעצמו שהקהל מצטופף מעבר למצלמה."

מואטי: "זהירות, התפייטות בעצרת פוליטית זה דבר אחד, אבל זה עובד פחות טוב באולפן."

אטאלי: "הוא צריך ללמוד להיות תמציתי יותר וישיר יותר."

מואטי: "הוא צריך להתפתח. הוא צריך להתאמן. נעשה לו חזרות."

פביוס: "הממ, יש לי תחושה שהוא ימות על זה."

28

אחרי ארבעה־חמישה ימים מחוץ לבית חאמד מחליט לבסוף לחזור, ולו רק כדי לבדוק אם נשארה לו חולצה נקייה איפשהו, אז הוא עולה בתשישות את שש־שבע הקומות שמובילות לחדרון שלו, ששם לא יוכל להתקלח כי אין חדר רחצה, אבל לפחות יוכל לקרוס למיטה ולהקיז מעצמו לכמה שעות את התשישות הגופנית והנפשית ואת הבלֵי העולם והקיום, אבל כשהוא מסובב את המפתח במנעול משהו משוחרר שם מהרגיל והוא מבין שהדלת נפרצה, אז הוא דוחף בזהירות את הדלת, ולקול החריקה החרישית נחשף לעיניו חדרו הבזוז, המיטה הפוכה, המגירות מחוץ למסילותיהן, הפאנלים עקורים מהקירות, הבגדים שלו מפוזרים על הרצפה, המקרר שלו פתוח ובקבוק בַּנְגָה תפוזים עומד שלם בדלת, המראה שמעל לכיור שבורה לרסיסים, פחיות הג׳יני והסֵבֶן אפ שלו מפוזרות לארבע רוחות החדר, כל הדפים נתלשו מתוך האוסף שלו של מגזין "יכטה", וכך גם ההיסטוריה של צרפת בסדרת עלילונים (הכרך על המהפכה הצרפתית וזה שעל נפוליאון נעלמו, כך נראה), מילון פטי לארוס שלו וספריו זרוקים, הסרטים המגנטיים הוצאו בקפידה מקלטות המוזיקה שלו, ומערכת הסטריאו שלו מפורקת חלקית.

חאמד מחזיר את הסרט לתוך קלטת של להקת סופרטראמפ, מכניס אותה לנַגָן ולוחץ פּלֵי כדי לבדוק אם הנגן עדיין עובד. אחר כך הוא צונח על מזרנו ההפוך ונרדם בבגדיו, בדלת פתוחה, לקול האקורדים הראשונים של Logical Song, אגב מחשבות על כך שגם הוא בילדותו חשב שהחיים יפים, מלאים ניסים ונפלאות, ושעל אף שהדברים השתנו מאז, הוא עדיין לא מרגיש אחראי או רדיקלי במיוחד.

29

תור נאה באורך עשרה מטרים נוצר בכניסה ל״גורד השחקים", ועל הכניסה מופקד שומר סף חמור סבר, שחור וקשוח. חאמד מבחין בסעיד ובסלימאן בחברת בחור גבוה וגרמי שידוע בכינוי "הרס״ר". יחד הם עוקפים את התור, מברכים את השומר לשלום בשמו הפרטי ואומרים לו שרולאן, לא, מישל מחכה להם בפנים. שערי גורד השחקים נפתחים בפניהם. בפנים תוקף אותם ריח מוזר, תמהיל של אורווה, קינמון מתובל בווניל ונמל דיג. הם חולפים על פני ז׳אן־פול גוּד שמפקיד את החגורה שלו במלתחה, ולפי תנועותיו מבינים מיד שהוא כבר מסטול. סעיד רוכן אל חאמד לומר לו שאי־אפשר להמשיך ככה עם ז׳יסקאר, הכול יקר מדי, אבל הוא צריך חומר. סלימאן מזהה את בונו ווֹקס הצעיר על הבר. על הבמה, להקת רגאיי גותי נותנת סֵט וולגרי אפוף אדים. הרס״ר מנדנד ירכיים באדישות לפי המקצב הסינקופי של מכונת התופים מול עינו הסקרנית והקדורנית של בונו. השדרן איב מוּרוּזי מדבר אל הבטן של גרייס ג׳ונס. רקדנים ברזילאים מזגזגים בין הלקוחות בתנועות קפוארה גמישות. מישהו שהיה שׂר די חשוב ברפובליקה הרביעית מנסה לגעת בשדיה של שחקנית צעירה שמתחילה להתפרסם. וישנה כמו תמיד פמליה של צעירים וצעירות שנושאים לובסטרים חיים על ראשיהם או מוליכים אותם ברצועה, כי מסיבה כלשהי הלובסטר הוא החיה האופנתית בפריז ב־1980.

בכניסה, שני משופמים בבגדים מרופטים מגניבים לשומר הסף שטר של חמש מאות פרנק כדי שייתן להם להיכנס. הם מפקידים את המטריות שלהם.

סעיד מזכיר לחאמד לגבי הסמים. חאמד מסמן לו שיירגע ומגלגל ג׳וינט על שולחן נמוך בצורת אישה עירומה על ארבע, כמו ב"מולוקו בר" בהתפוז המכני. ליד חאמד, בכורסת פינתית, השחקנית אליס סַפְּריץ׳ שואפת מפומית העישון שלה, חיוך מלכותי על שפתיה, צעיף נוצות על צווארה (צעיף בואה, חושב חאמד, כמו נחש בואה; אך מיד מבין שזו סתם התחכמות.) היא רוכנת וצועקת אליהם: "נו, חמודים שלי, לילה יפה?" חאמד צוחק ומצית את הג׳וינט שלו אבל סעיד משיב: "לְמה?"

על הבר, הרס״ר מסרב להצעתו של בונו לקנות לו משקה, וסלימאן תוהה באיזו שפה הם מתקשרים אבל בעצם לא נראה שהם מדברים. שני המשופמים התמקמו בקרן זווית והזמינו לעצמם בקבוק וודקה פולנית, זו שיש בה עשב ביזון. הדבר מושך לשולחנם אנשים צעירים ויפים בני מינים שונים, והגל נושא לשם גם כוכבנית או שתיים מדרגה שנייה. קרוב לבר, ויקטור פֵּצִ׳י, שחום, חולצה פתוחה, יהלום באוזן, שקוע בשיחת טניסאים עם ויטס גֵרוּלאיטיס, בלונדיני, חולצה פתוחה, טבעת באוזנו. סלימאן מנופף מרחוק לאנורקטית צעירה שמדברת עם הזמר של להקת טקסי גירל. ממש לידו, שעון על עמוד בטון שמחקה עמוד דוֹרי מרובע, הבסיסט האדיש של להקת טלפון מאפשר לידידה ללקק לו את הלחי בזמן שהיא מסבירה לו איך שותים טקילה באורלנדו. הרס״ר ובונו נעלמו. איב מורוזי תופס את סלימאן. מישל פוקו יוצא מהשירותים ופוצח בוויכוח מלוהט עם הזמרת של להקת אבבא. סעיד צועק לחאמד: "אני רוצה גאנג׳ה, גראס, עגולים, ספידים, קוק, קוקטייל, לבן, שחור, שמח, לא אכפת לי מה אבל תמצא לי משהו, לעזאזל!" חאמד מושיט לו את הג׳וינט והוא תופס אותו בזעם, כמו אומר "אני כבר אראה לך מה אני עושה מהג׳וינט שלך", ומושך אותו לפיו בגועל ובלהיטות. בקרן זווית שני המשופמים מתיידדים עם חבריהם החדשים, מקישים כוסות וקוראים "נָה זְדְרָבְיֶה!" ג׳יין בירקין מנסה לומר משהו לגבר צעיר שדומה לה כמו אח, אבל הלה מכריח אותה לחזור על הדברים חמש פעמים ואז מושך בכתפיו במחוות אין־אונים. סעיד קורא לחאמד: "מה נשאר לנו? הפּאק? זאת התוכנית?" חאמד נוכח שסעיד יהיה בלתי נסבל אם הוא לא ישיג את המנה שלו, אז הוא אוחז בכתפיו ואומר לו "תקשיב" ומישיר מבט אל תוך עיניו כפי שהיה עושה לאדם במצב של הלם או באמת מסטול מאוד, והוא מוציא מכיסו האחורי דף בגודל אֵי־5 מקופל לשניים. זוהי הזמנה ל"אדמנטיום", המועדון שנפתח מול הרקס, ובדיוק הערב דילר שהוא מכיר יהיה שם כדי להוסיף קצת חיים — כמו שכתוב בעלון, מעל לראש מצויר גדול שדומה במעורפל ללו ריד — לערב שנות השבעים. הוא מבקש מאליס ספריץ׳ עט וכותב את שמו הפרטי של הדילר באותיות קידוש לבנה בגב הדף, מושיט אותו לסעיד בכובד ראש, וזה מצפין אותו בעדינות בכיס הז׳קט הפנימי ויוצא לדרך מיד. בקרן הזווית, שני המשופמים בבגדים המרופטים נראים נהנים עם ידידיהם החדשים, הם המציאו קוקטייל חדש — פסטיס־וודקה־סיז — והדוגמנית אינס דה לה פְרֵסאנְז׳ הצטרפה אליהם לשולחן, אבל כשהם רואים את סעיד נע אל היציאה הם מפסיקים לצחוק, מסרבים בנימוס לחיזוריו של המתופף של להקת טראסט שרוצה לנשק אותם בצעקות "בְּראט! בְּראט!", ונעמדים יחד.

בשדרות פריז, סעיד צועק בנחישות ואינו מבחין בשני הגברים החמושים במטרייה שעוקבים אחריו ממרחק. הוא מחשב כמה קליינטים יצטרך לקבל בשירותים של האדמנטיום כדי לשלם על גרם קוקאין. אולי עדיף לקחת אמפטמינים, זה חומר פחות טוב אבל פחות יקר. אבל מחזיק יותר זמן. אבל קצת קוטל זקפה. אבל בכל זאת עושה חשק לזיונים. בקיצור. חמש דקות להשיג קליינט, חמש דקות למצוא תא שירותים פנוי, חמש דקות העסק, הכול נגמר ברבע שעה, שלושה לקוחות אמורים להספיק, אולי שניים אם ימצא שני טחונים מיוחמים, נדמה לו שהאדמנטיום מנסה לפנות לקהל האופנתי והעשיר, לא יותר מדי מז׳אנר הלסביות המסוממות בזול. אם הכול ילך טוב, בעוד שעה תהיה לו מנה. אבל שני הגברים שמאחוריו התקרבו, ועכשיו, כשהוא ממהר לחצות את שדרת פּוּאָסוֹנייֵר, הראשון מכוון את מטרייתו כלפי מטה ודוקר את רגלו מבעד למכנסי הג׳ינס המשופשפים, והשני, בזמן שסעיד נבהל וצועק, מחדיר יד לתוך הז׳קט שלו וגונב את העלון מכיסו הפנימי. עד שהוא מתעשת, השניים כבר עברו את מעבר החצייה, וסעיד מרגיש דקירות ברגלו. הוא הרגיש גם את המגע החטוף של היד על גוו, ועל כן הוא אומר לעצמו שיש לו עסק עם שני כייסים, ומוודא שכל המסמכים שלו עדיין אצלו (כסף אין לו), אבל ראשו מסתחרר כשהוא מבין שגנבו ממנו את ההזמנה, הוא רודף אחריהם וצועק "ההזמנה שלי! ההזמנה שלי!" אבל הוא נתקף סחרחורת, הכוח עוזב אותו, ראייתו מתערפלת, רגליו מפסיקות להגיב, הוא נעצר באמצע הכביש, מליט את עיניו בידו ומתמוטט בינות למכוניות הצופרות.

למחרת, בלֶה פָּריזְייָן ליבֵּרֶה, יוזכרו שני אנשים שמתו: צעיר אלג׳יראי בן עשרים שמת ממנת יתר באמצע הרחוב, וסוחר סמים שעוּנה למוות בשירותי האדמנטיום, מועדון לילה שנפתח לאחרונה ועתה נסגר בצו מנהלי.

30

"האנשים האלה מחפשים משהו. השאלה היחידה, חאמד, היא למה הם לא מצאו את זה."

באיאר לועס את הסיגריה שלו, סימון משחק באטבים משרדיים.

אחרי שבארת נדרס, סעיד הורעל, סוחר הסמים נרצח בדם קר והדירה שלו נבזזה, העריך חאמד שהגיע הזמן ללכת למשטרה, כי הוא לא סיפר הכול לגבי רולאן בארת: בזמן המפגש האחרון ביניהם, בארת השאיר לו דף נייר. תקתוק מכונות כתיבה מהדהד במשרדים. מִפקדת משטרת פריז בקֶה דֶז אוֹרְפֵבְר הומה מפעילות משטרתית ומנהלתית.

לא, האנשים שהפכו לו את הדירה לא מצאו את הדף. לא, הוא לא אצלו.

איך הוא יכול להיות בטוח שהם לא השיגו אותו? כי הדף לא היה אצלו בחדר. הוא לא יכול להיות שם: הוא שרף אותו.

בסדר.

האם הוא קרא אותו? כן. האם הוא יכול לומר מה הנושא שם? במובן מסוים. מה הנושא שם? שתיקה.

בארת ביקש ממנו לשנן את המסמך בעל־פה ואחר כך להשמיד אותו. נראה שמבטא של דרום צרפת נחשב בעיניו לעזר זיכרון שמקל את השינון. חאמד עשה את זה כי בבסיסו, גם אם היה זקן ומכוער עם כרס וסנטר כפול, הוא חיבב את הזקן הזה שדיבר על אמא שלו כמו ילדון עצוב, והחמיא לו שהפרופסור הגדול הזה מפקיד בידיו משימה שלשם שינוי לא כרוכה במגע בין פיות לאיברי מין, וגם כי בארת הבטיח לו שלושת אלפים פרנק.

באיאר שואל: "אתה יכול לדקלם לנו את הטקסט הזה?" שתיקה. סימון מפסיק לייצר את שרשרת האטבים. בחוץ נמשכת שירת מכונת הכתיבה.

באיאר מציע לג׳יגולו סיגריה, וזה מקבל אותה מתוך רפלקס של ג׳יגולו, אף כי אינו מעשן סיגריות חומות.

חאמד מעשן וממשיך לשתוק.

באיאר מדגיש באוזני חאמד שהוא מחזיק בבירור במידע חשוב שהוביל למותם של שלושה אנשים לפחות, ושכל עוד המידע הזה לא יפורסם חייו בסכנה. חאמד עונה שנהפוך הוא, כל עוד המידע שמור רק אצלו במוח, אי־אפשר להרוג אותו. הסוד שלו הוא ביטוח החיים שלו. באיאר מראה לו את התצלומים של סוחר הסמים שעוּנה בשירותי האדמנטיום. חאמד מתבונן בתמונות שעה ארוכה. אחר כך הוא נשען לאחור בכיסאו ומתחיל לדקלם: "אַשְׁרֵי הָאִישׁ שֶׁכְּמוֹ יוּלִיסֶס שָׁט הַרְחֵק / אוֹ כְּמוֹ הָאִישׁ שֶׁתָּר אַחַר גִּזַּת זָהָב..." באיאר תולה בסימון עיניים שואלות, וזה מסביר לו שמדובר בשיר מאת ז׳וֹאָקָן די בֵּלֶה: "אוֹיָה, מָתַי אָשׁוּב לִרְאוֹת כְּפָרִי הַקָּט / עֲשַׁן הָאֲרֻבּוֹת, וּבְאֵיזוֹ עוֹנָה..." חאמד אומר שהוא למד את השיר בבית הספר ועדיין זוכר אותו, הוא נראה גאה בזיכרונו. באיאר מציין שהוא יכול לעכב את חאמד לעשרים וארבע שעות במעצר. חאמד עונה בבקשה. באיאר מצית עוד סיגריית ז׳יטאן בבדל הקודם ומכוונן במחשבותיו את הטקטיקה. חאמד לא יכול לחזור הביתה. יש לו איפה לישון? כן, חאמד יכול לישון אצל חבר שלו בשם סלימאן, בשדרת בַּרְבֵּס. הוא יצטרך להיעלם לזמן־מה, לא לצאת למקומות הבילוי הרגילים, לא לפתוח את הדלת לזרים ולהיות ערני כשהוא יוצא, להציץ אחורה כל הזמן ברחובות, בקיצור, לרדת למחתרת. באיאר מבקש מסימון שיסיע אותו לשם. החוש אומר לו שיהיה קל יותר לג׳יגולו לבטוח בצעיר שאינו שוטר מאשר במבוגר שוטר, וחוץ מזה, בשונה מהשוטרים ברומנים או בספרים, הוא מנהל עוד חקירות במקביל לזו והוא לא יכול להקדיש מאה אחוז מזמנו בעבודה על החקירה הזאת, גם אם ז׳יסקאר הכריז שהיא בעדיפות, וגם אם הוא הצביע עבורו.

הוא נותן את ההוראות הנדרשות כדי שיספקו להם מכונית. לפני שהוא מאפשר להם לצאת הוא שואל את חאמד אם השם סופיה אומר לו משהו, אבל חאמד אומר שהוא לא מכיר שום סופיה. שוטר במדים קטוע אצבע מוביל אותם לחניון ונותן להם מפתחות לרנו 16 לא מסומנת. סימון חותם על טופס, חאמד מתיישב במושב הקדמי, והם יוצאים מקֶה דֶז אוֹרְפֵבְר בכיוון שאטלה. הסיטרואן דה־אס השחורה, שחיכתה בסבלנות בחניה כפולה בלי ששום שוטר תורן יחשוד, יוצאת לדרך אחריהם. בצומת, חאמד אומר לסימון (במבטאו הדרומי הקל): "תראה! רנו פואגו!" היא כחולה.

סימון חוצה את אִיל דֶה לָה סִיטֶה, עובר מול בית המשפט ונכנס לרובע שאטלה. הוא שואל את חאמד למה הוא עבר לפריז. חאמד מספר לו שלא טוב להיות הומו במרסיי, פריז עדיפה, גם אם היא לא מזור לכול (סימון מבחין בשימוש במילה "מזור"), היחס להומואים טוב יותר פה, כי להיות הומו בפריפריה זה יותר גרוע מלהיות ערבי. ובפריז יש המון הומואים מַליָאנים ויותר כיף. סימון עובר בצהוב באזור רחוב ריבולי, והסיטרואן דה־אס מאחוריו עוברת באור אדום כדי לא לאבד אותו. הפואגו הכחולה דווקא נעצרת. סימון אומר לחאמד שהוא מלמד על בארת באוניברסיטה ושואל אותו בזהירות: "אז מה בעצם הנושא של הטקסט הזה?" חאמד מבקש ממנו סיגריה ואומר: "האמת, אני לא יודע."

סימון תוהה אם חאמד עבד עליהם, אבל חאמד אומר לו שהוא למד את הטקסט בעל־פה בלי לנסות להבין אותו. התנאים היו שאם אי־פעם יקרה לו משהו, עליו לגשת למקום מסוים ולדקלם את הטקסט באוזני אדם אחד ספציפי ורק באוזניו. סימון שואל למה הוא לא עשה את זה. חאמד שואל למה נראה לא שהוא לא עשה את זה. סימון אומר לו שהוא חושב שהוא לא היה פונה למשטרה אילו עשה את זה. חאמד מודה שלא, הוא לא עשה את זה, כי זה רחוק מדי, האדם לא גר בצרפת, ולא היה לו די כסף. הוא העדיף לעשות שימוש אחר בשלושת האלפים שבארת נתן לו.

סימון שם לב במראה הפנימית שהדה־אס עדיין מאחוריהם. באזור תחנת סטרסבור־סאן־דניס הוא עובר באדום והדה־אס שמאחוריו עושה כמותו. הוא מאט, הסיטרואן מאיטה. הוא נעצר בחניה כפולה, כדי לוודא. הדה־אס נעצרת מאחוריו. הוא מרגיש את הלמות לבו מתגברת מעט. הוא שואל את חאמד מה הוא מתכנן לעשות כשיהיה לו מספיק כסף, אם יהיה לו כסף ביום מן הימים. לחאמד לא ברור למה סימון עצר, אבל הוא לא שואל שאלות ואומר לו שהוא היה שמח לקנות סירה ולארגן הפלגות לתיירים כי הוא אוהב את הים, כי כשהיה ילד נהג ללכת לדוג עם אבא שלו במפרצונים (אבל זה היה לפני שאבא שלו זרק אותו מהבית). סימון מתחיל לנסוע בחריקת בלמים פתאומית, ובמראה הפנימית הוא רואה את המתלים ההידראוליים מניפים את הסיטרואן הגדולה מהאספלט. חאמד מסתובב ורואה את הדה־אס ועכשיו הוא נזכר במכונית שעמדה ברחוב ליד הבית שלו, ובמסיבה ברובע הבסטיליה, והוא מבין שכבר שבועות עוקבים אחריו ושהיו עשויים להרוג אותו עשר פעמים אבל זה לא אומר שלא יהרגו אותו בפעם האחת־עשרה, אז הוא נאחז בידית שמעל לחלון ואומר רק: "קח ימינה."

סימון מסובב את ההגה בלי לחשוב ומוצא את עצמו בסמטה מקבילה לשדרת מָזֶ׳נְטָה, ומה שמפחיד אותו עוד יותר הוא שהוא רואה שהמכונית מאחוריו אינה עושה כל מאמץ להסתיר את נוכחותה, ובעודה מתקרבת, מכוח השראה לא ברורה, הוא בולם בפתאומיות והדה־אס מתנגשת ברנו 16.

שניות אחדות שתי המכוניות עומדות במקומן, זו אחרי זו, כאילו איבדו את ההכרה, וגם הולכי הרגל מאובנים, מוכי הלם למראה התאונה. אחר כך הוא רואה זרוע מגיחה מהדה־אס וחפץ מתכתי מתנוצץ והוא אומר לעצמו שזה נשק חם ולכן הוא מנסה לשלב להילוך ראשון ומפספס, דבר שמוליד חריקה מחרידה, והרנו מזנקת לפנים. הזרוע נעלמת והדה־אס מתחילה גם היא לנסוע.

סימון עובר בכל הרמזורים באדום תוך צפירה בלתי פוסקת, עד שנדמה שסירנה מנסרת ברובע העשירי, כמו כדי להודיע על מתקפה אווירית או ניסוי צופרים של יום רביעי הראשון של החודש, והדה־אס נדבקת אליו כמו מטוס קרב שזיהה מטוס אויב. סימון מתנגש בפז׳ו 505, פוגע במכונית מסחרית, מחליק על המדרכה, כמעט דורס שניים־שלושה הולכי רגל ונכנס לכיכר רֶפּוּבְּלִיק. מאחוריו, הדה־אס משתחלת בין המכשולים כמו נחש. סימון מזגזג בין המכוניות, חומק מהולכי הרגל וצועק לחאמד: "הטקסט! דקלם את הטקסט!" אבל חאמד לא מצליח להתרכז, ידו לופתת את הידית שמעל לחלון, ושום מילה לא חוצה את דל שפתיו.

סימון מקיף את הכיכר ומנסה לחשוב. הוא לא יודע איפה תחנת המשטרה באזור הזה אבל הוא נזכר בנשף 14 ביולי בתחנת מכבי האש ליד הבסטיליה, במארֶה, אז הוא דוהר במורד שדרת פִי דִי קַלְוֵור ושואג על חאמד: "מה הנושא? מה הכותרת?" וחאמד החיוור כסיר לואט: "הפונקציה השביעית של השפה." אבל ברגע שהוא עומד לפתוח בדקלום, הסיטרואן מתיישרת במקביל לרנו, חלון הנוסע נפתח וסימון רואה משופם מכוון אליו אקדח, ורגע לפני קול הנפץ סימון בולם בכל כוחו והדה־אס עוברת אותם כשהירייה נורית, אבל מאחוריו, פז׳ו 404 נתקלת בו וההלם משגר את הרנו לפנים, ושוב היא מקבילה לסיטרואן, אז סימון שובר שמאלה בכל כוחו ושולח את הדה־אס אל הנתיב הנגדי, אבל בדרך נס הדה־אס לא מתנגשת בפואגו כחולה שמגיעה בכיוון הנגדי ונמלטת בסמטה צדדית באזור קרקס החורף, ואז נעלמת ברחוב אָמֵלוֹ, המקביל לשדרת בּוֹמארְשֶה שהיא ההמשך של שדרת פִי דִי קַלְוֵור.

סימון וחאמד חושבים עכשיו שנפטרו מהעוקבים, אבל סימון ממשיך לנהוג לכיוון הבסטיליה. לא עולה בדעתו הרעיון להיעלם בסמטאות שכונת המארֶה, קל וחומר כשחאמד מתחיל לדקלם מוכנית: "ישנה פונקציה שחורגת מתחום הגורמים המהותיים של התקשורת המילולית... ושבמובן מסוים עוטפת את כולם. נכנה את הפונקציה הזו..." בדיוק ברגע זה הדה־אס מגיחה מרחוב מאונך לשלהם ומתנגשת בצד הרנו, והרנו מתרסקת אל עץ בשאגת ברזל וזכוכית.

לפני שסימון וחאמד מתאוששים מההלם מזנק משופם חמוש באקדח ובמטרייה מתוך הדה־אס המעשנת, עט על הרנו ועוקר את הדלת הרעועה של צד הנוסע. הוא מושיט זרוע מתוחה, מכוון את האקדח מול פרצופו של חאמד ומושך בהדק, אבל דבר אינו קורה, יש לו מעצור באקדח, הוא מנסה שוב, קליק־קליק, לא הולך, אז הוא מנופף במטרייתו הסגורה כמו ברומח ומנסה לנעוץ אותה בצלעותיו של חאמד, אבל חאמד מרים זרוע להתגונן ומסיט את החוד, והחוד דוקר אותו בכתפו, צעקת כאב נוקבת מתמלטת מפיו ואז, כשהפחד נעשה לזעם, הוא תולש את המטרייה מידיו של המשופם, מתיר את חגורת הבטיחות שלו באותה התנועה, עט על התוקף ונועץ את המטרייה בחזהו.

בינתיים המשופם האחר מתקרב לצד הנהג. סימון לא איבד את הכרתו והוא מנסה להיחלץ מהרנו אבל הדלת חסומה, הוא תקוע בתא המכונית, וכשהמשופם השני שולף את כלי הנשק שלו ומכוון אותו אליו, הוא משותק מפחד ומביט בחור השחור שממנו יעוט הכדור שינקב את ראשו ויש לו זמן לחשוב "בָּרָק יַבְרִיק, וְאָז — הַלַּיְלָה", ולפתע מפלחת את האוויר שאגת מנוע, פואגו כחולה נתקלת במשופם והוא מתעופף באוויר ונופל שדוד על האספלט. שני יפנים יוצאים מהפואגו.

סימון זוחל החוצה מהמכונית מצד הנוסע ורץ על ארבע לכיוון חאמד, שקרס על גופו של המשופם הראשון; הוא הופך אותו ונוכח בהקלה שהוא עדיין זז. אחד משני היפנים בא לתמוך בראשו של הג׳יגולו הצעיר הפצוע, והוא מודד את הדופק שלו ואומר בצרפתית פּוּאָזוֹן, "רעל", אבל בתחילה נדמה לסימון שהוא שומע פּוּאָסוֹן, "דג", והוא נזכר בניתוח שהציע בארת לתזונה היפנית, ורק אחר כך הוא מבין ומביט בחאמד, בעור הצהוב ובעיניים הצהובות ובגוף המפרכס, והוא צועק שמישהו יתקשר לאמבולנס וחאמד רוצה לומר לו משהו, הוא מתרומם במאמץ, סימון מתכופף ומבקש ממנו את הפונקציה, אבל חאמד חסר כל יכולת לדקלם את הטקסט והכול כבר מתערפל בתוך ראשו, הוא רואה בעיני רוחו את ילדותו הענייה במרסיי ואת חייו בפריז, את החברים, את הלקוחות, את הסאונות, את סעיד, את בארת, את סלימאן, את הקולנוע, את הקרואסונים בלה קופול ואת ההשתקפות המשיית של הגופים המשומנים שהוא התחכך בהם, אבל רגע לפני מותו, בעוד הסירנות מהדהדות במרחק, הוא מספיק ללחוש: "אֵקוֹ..."

31

כשז׳אק באיאר מגיע, זירת הפשע כבר סגורה אבל היפנים נעלמו, כמו גם המשופם השני, זה שהם דרסו עם הפואגו. גופתו של חאמד עדיין מוטלת על הכביש, וכך גם גופת התוקף שהמטרייה נטועה בחזהו. סימון הרצוג מעשן סיגריה, עטוף בשמיכה. לא, לא קרה לו כלום. לא, הוא לא יודע מי היפנים האלה. הם לא אמרו שום דבר, רק הצילו את חייו ועזבו. ברנו פואגו. כן, המשופם השני כנראה פצוע. אחרי מכה כמו שהוא חטף צריך להיות קשוח מאוד כדי לעמוד על הרגליים. ז׳אק באיאר מביט בתמיהה בשתי המכוניות ההרוסות. למה דווקא סיטרואן דה־אס? הפסיקו לייצר אותן ב־1975. מצד אחר, הפואגו היא דגם שבקושי יצא מהמפעל, ואפילו עדיין לא משווק. שוטר משרטט בגיר את קווי המתאר של גופתו של חאמד. באיאר מצית לעצמו ז׳יטאן. אם כן, הג׳יגולו טעה בחישוב: המידע שהיה בידו לא הגן עליו. באיאר מסיק מכך שאלה שהרגו אותו רצו להשתיק אותו, לא לדובב אותו. למה? סימון מדווח לו על מילותיו האחרונות של חאמד. באיאר שואל מה ידוע לו על הפונקציה השביעית הזאת של השפה. סימון עודו הלום, אך ההרצאה היא רפלקס מותנה אצלו, והוא מסביר: "הפונקציות של השפה הן קטגוריות בלשניות שהוגדרו לפני שנים רבות בידי בלשן רוסי דגול ושמו..."

רומן יאקובסון.

סימון אינו ממשיך בהרצאה שמיהר לפתוח בה. הוא נזכר בספר שעל שולחן הכתיבה של בארת, מאמרים בבלשנות כללית מאת רומן יאקובסון, שהיה פתוח בעמוד העוסק בפונקציות השפה, ובדף המחברת ששימש סימנייה.

הוא מסביר לבאיאר שייתכן שהמסמך שארבעה אנשים נרצחו בעבורו היה מתחת לאפם כשחיפשו בדירה ברחוב סֶרְוַונְדוֹנִי, והוא אינו מבחין בשוטר שעומד מאחוריהם ומתרחק לעשות שיחת טלפון אחרי ששמע די. הוא אינו מסוגל לראות שביד שמאל של השוטר הזה חסרה אצבע.

גם באיאר מעריך שהוא יודע מספיק, גם אם עדיין לא הבין את הסיפור הזה על יאקובסון; הוא מכניס את סימון לפז׳ו 504 שלו ודוהר אל הרובע הלטיני בלוויית מכונית מסחרית מלאה שוטרים במדים, ביניהם קטוע האצבע. הם מגיעים לכיכר סן סילְפִּיס בסירנות מייללות — טעות, ללא ספק.

נדרש קוד לדלת הכניסה הכבדה, והם נאלצים להלום על חלונה של השוערת המבוהלת כדי שתפתח להם.

לא, אף אחד לא ביקש לראות את החדרון. לא קרה שום דבר ראוי לציון מאז החודש שעבר, כשהטכנאי של ואנסי התקין את הקוד. כן, ההוא שהיה לו מבטא רוסי, או יוגוסלבי, או אולי בכלל יווני. דרך אגב, מצחיק, הוא חזר היום. הוא אמר שהוא רוצה לתת הערכת מחיר לאינטרקום. לא, הוא לא ביקש את המפתח לחדר בקומה השישית, למה? הנה המפתח פה על הלוח עם כל האחרים, תראו. כן, הוא עלה, לפני חמש דקות אולי.

באיאר לוקח את המפתח ועולה במדרגות בזינוקים של ארבע, ואחריו חצי תריסר שוטרים. סימון נשאר למטה עם השוערת. בקומה השישית, דלת החדרון סגורה. באיאר מכניס את המפתח למנעול אבל משהו חוסם את המנעול: מפתח בצד הפנימי. המפתח שלא מצאו על בארת, באיאר אומר לעצמו. הוא דופק בדלת וקורא "משטרה!" רעש נשמע מבפנים. באיאר מורה לפרוץ את הדלת. שולחן הכתיבה עומד על מקומו אבל הספר כבר אינו שם, וגם לא הדף, ואין איש בחדר. החלונות סגורים.

אבל הדלת ברצפה שמובילה לדירה שבקומה החמישית פתוחה.

באיאר שואג לאנשיו שיֵרדו, אבל בזמן שהם מסתובבים הפולש כבר בחדר המדרגות והם מתנגשים באחיו של בארת, מישל, שיוצא מדלתו בבהלה כי מישהו נכנס אליו הביתה מהתקרה, וכך מתאפשר לטכנאי של ואנסי להקדים אותם בשתי קומות ולמטה, כמובן, סימון לא מודע למתרחש, והאיש דוחף אותו ובורח כל עוד נפשו בו, וכשהנמלט סוגר את דלת הכניסה, המנגנון שהוא עצמו התקין מופעל ונועל את המנעול.

באיאר חש למגורי השוערת ואוחז בטלפון. הוא רוצה להזעיק תגבורת אבל זהו טלפון חוגה, ונראה לו שבזמן שהוא מחייג האיש כבר יכול להגיע לפורט ד׳וראליאן, אם לא לאורליאן עצמה.

אבל זה אינו כיוון מנוסתו של האיש. הוא רוצה לברוח במכונית, אך שני שוטרים שהושארו לשמור מונעים ממנו להגיע למכוניתו החונה בקצה הרחוב, ועל כן הוא רץ בכיוון גני לוקסמבורג בזמן שמאחוריו שני השוטרים צועקים אזהרות ראשונות. מעבר לשער הבניין באיאר צועק "אל תירו!", הוא רוצה אותו חי, כמובן. עד שאנשיו מצליחים לבסוף ללחוץ על הכפתור שבקיר ולפתוח את המנגנון, הנמלט כבר נעלם, אבל באיאר כבר התריע, הוא יודע שברגע זה מכתרים את השכונה ושהאיש לא יגיע רחוק.

האיש רץ לאורך גני לוקסמבורג ושריקות השוטרים נשמעות מאחוריו, אבל עוברי האורח מורגלים ברצים ובשריקות של שומרי הפארק ואינם מבחינים בו עד שהוא נתקל בשוטר שמבקש להצמיד אותו לקרקע, אך האיש מתקל אותו כמו ברוגבי, מפיל אותו, עובר מעליו וממשיך לרוץ. לאן הוא רץ? האם הוא יודע? הוא משנה כיוון. מה שבטוח הוא שעליו לצאת מהגנים לפני שייחסמו כל היציאות.

באיאר נמצא עכשיו במכונית המסחרית והוא מחלק פקודות במכשיר הקשר. כוחות המשטרה מתפרסים בכל הרובע הלטיני, הוא מוקף, הלך עליו.

אבל יש לו תושייה, לנרדף, וכשמאתרים אותו שוב הוא שועט במורד רחוב מסייה לה פְּראנס — רחוב צר, חד־סטרי, ועל כן אי־אפשר לעקוב אחריו במכונית. מסיבה שידועה רק לו, עליו לעבור לגדה הימנית. הוא יוצא מרחוב בונפארט ופונה לגשר פּוֹן נֵף, אבל שם נגמרת דרכו כי בקצה הגשר כבר עומדות ניידות, וכשהוא פונה לאחור הוא רואה את המסחרית של באיאר חוסמת את מסלול הנסיגה. הוא כמו עכבר במלכודת, גם אם יקפוץ למים לא יגיע רחוק, אבל הוא אומר לעצמו שאולי יש לו קלף אחרון לשלוף.

הוא מטפס על מעקה הגשר ואוחז בקצה יד מושטת דף נייר שהוציא ממעילו. באיאר מתקרב לבדו. האיש אומר לו שעוד צעד אחד והוא זורק את הנייר למי הסֵן. באיאר נעצר כמו מול חומה בלתי נראית. "תירגע."

"לך אחורררה!"

"מה אתה רוצה?"

"אני רררוצה מכונית עם מכל מלא. אחרררת אני זורררק את המסמך."

"בבקשה, זרוק."

האיש מניע את זרועו. באיאר אינו מצליח לדכא רעידה. "חכה!" הוא יודע שפיסת הנייר הזו יכולה לעזור לו לפתור רצח של ארבעה אנשים לפחות. "בוא נדבר קצת, בסדר? איך קוראים לך?" סימון הצטרף אליו. בשני קצות הגשר, השוטרים מכוונים את כלי נשקם על האיש. האיש המתנשף, המחרחר מרוב מאמץ, שולח את ידו הפנויה לכיסו. באותו רגע ממש נשמע קול נפץ. האיש חג על מקומו. באיאר צועק "לא לירות!" האיש נופל כמו אבן אבל הנייר מרפרף באוויר מעל לנהר, ובאיאר וסימון חשים למעקה האבן, עומדים מולו ומביטים כמהופנטים בנייר הצונח בעיקולים חינניים אקראיים. לבסוף הנייר נוחת בעדינות על המים. וצף. באיאר, סימון והשוטרים שהבינו בחוש שהמסמך הזה הוא־הוא מטרתם האמיתית, הכול צופים, מאובנים, בנשימה עצורה, בנייר הנסחף עם הזרם.

ואז באיאר קורע את עצמו מתוך אותו קיפאון מהורהר, מחליט שהכול עוד לא אבוד, פושט את הז׳קט שלו, את חולצתו, את מכנסיו, מניף רגל מעבר למעקה, מהסס רגע. קופץ. נעלם בגל נתזים אדיר.

כשהוא מגיח לפני המים, כעשרים מטרים מפרידים בינו ובין הדף, וסימון והשוטרים מתחילים לצעוק בערבוביה ממרום הגשר כדי לומר לו באיזה כיוון לשחות, כמו אוהדים שואגים. באיאר מתחיל לשחות בכל כוחו בניסיון להתקרב אבל הנייר מתרחק, נישא בזרם; למרות הכול המרחק הולך ומצטמצם, הוא ישיג אותו, רק עוד כמה מטרים, הם נעלמים מתחת לגשר, סימון והשוטרים רצים לצד הנגדי ומחכים שיופיעו שוב וכאשר הם מופיעים הצעקות מתחדשות, רק עוד מטר והוא יוכל לגעת בו, אבל ספינת תיירים עוברת באותו הרגע ויוצרת גלים קטנים שמשקיעים את הנייר במים, בדיוק כאשר באיאר מגיע למטחווי יד, הנייר שוקע, וגם באיאר צולל, לרגע רואים רק את תחתוניו המזדקרים, וכשהוא שב ועולה, הנייר המסמורטט אחוז בידו, והוא חוזר במאמצים לגדה לקול תרועות שמחה וניצחון.

אבל כשמושכים אותו מהמים לגדה הוא פותח את ידו ונוכח שהדף הוא רק עיסה חסרת צורה ושהכתב נמחק, כי בארת כתב בעט נובע. וכיוון שאיננו נמצאים בסדרה "זירת הפשע", לא תהיה דרך להשיב את הטקסט — אין סורק קסום, אין אור סגול, המסמך אבד לבלי שוב.

השוטר שירה בא להסביר למה עשה זאת: הוא ראה שהאיש עומד לשלוף נשק מהכיס ולא היה לו זמן לחשוב אז הוא ירה. באיאר מבחין שחסר לו אחד ממפרקי אצבעות יד ימין. הוא שואל אותו מה קרה לאצבע שלו. השוטר עונה שהוא כרת אותה כשביקע בולי עץ להסקה אצל הוריו, בכפר.

כשצוללני המשטרה ידוגו את הגופה, הם לא ימצאו נשק בכיס הז׳קט של המנוח אלא את הספר מאמרים בבלשנות כללית מספרייתו של בארת, ובאיאר, שמי הנהר עוד לא יבשו מגופו, ישאל את סימון: "מי זה בכלל היאקובסון המזדיין הזה?" ואז, סוף־סוף, יוכל סימון להשלים את הרצאתו.

32

רומן יאקובסון היה בלשן רוסי יליד סוף המאה התשע־עשרה, מאבות התנועה המכונה "סטרוקטורליזם". אחרי פרדינן דה סוסיר (1857–1913) וצ׳ארלס סנדרס פֵּרְס (1839–1914), ולצד לואיס יֶלְמְסְלֵב (1899–1965), הוא ללא ספק התיאורטיקן החשוב מכל מייסדי הבלשנות.

בעזרת שני כלים סגנוניים שמוצאם בתורת הרטוריקה העתיקה — מטפורה (החלפת מושג במושג אחר שיש ביניהם קשר של דמיון, למשל כשמתייחסים למטוס הקונקורד כ"ציפור המתכת" או למתאגרף ג׳ייק לָמוֹטָה בשם "השור הזועם") ומטונימיה (החלפת מושג במושג אחר שיש ביניהם קרבה של משמעות, למשל כשאומרים על סייף שהוא "להב חד" או כשאומרים "לשתות כוסית" כשהכוונה לשתיית נוזל מכוסית — המכיל במקום המוּכל) — הוא הצליח לתאר איך השפה פועלת בשני צירים, הציר הפָּרָדיגְמָטי והציר הסינְטַגְמָטי.

בגדול, הציר הפרדיגמטי הוא ציר אנכי, והוא עוסק בבחירת המילים: בכל פעם שאדם מבטא מילה, הוא בוחר אותה מרשימת מילים שהוא מונה במחשבתו. למשל, "עֵז", "כלכלה", "מלאך המוות", "מכנסיים", "אני־אתה־הוא", כאלה דברים.

ואז מצרפים מילים נוספות, "של מסייה סֵגאן", "חולה", "האוחז חרמש", "מקומטים", "החתום להלן", ונוצר משפט: השרשרת הזאת היא הציר האופקי — סדר המילים שיאפשר לך ליצור משפט, ואז רצף של משפטים, ולבסוף שיח. זהו הציר הסינטגמטי.

אחרי שם עצם עליך לבחור אם להוסיף לשרשרת שם תואר, תואר הפועל, פועל, מילת איחוי, מילית יחס... ועליך לבחור איזה שם תואר או איזה תואר הפועל או איזה פועל: אתה חוזר על הפעולה הפרדיגמטית בכל שלב סינטגמטי.

בציר הפרדיגמטי הבחירה היא מרשימת מילים המשתייכות למחלקה דקדוקית שוות ערך, שם עצם או כינוי גוף, שם תואר או פסוקית לוואי, תואר הפועל, פועל, וכולי.

בציר הסינטגמטי הבחירה היא בסדר המילים: נושא־נשוא־מושא או מושא־נושא או נשוא־נושא־מושא...

לקסיקון ותחביר.

בכל פעם שאתה מנסח משפט, אתה מפעיל את שתי הפעולות האלה בלי להרגיש. בגדול, הציר הפרדיגמטי משתמש בדיסק הקשיח שלך, והציר הסינטגמטי במעבד. (אף על פי שמסופקני אם באיאר מתמצא במחשבים.)

אבל במקרה הנוכחי אנחנו מתעניינים במשהו אחר.

(באיאר גונח.)

חוץ מזה, יאקובסון סיכם את תהליך התקשורת בדמות תרשים שמכיל את הגורמים הבאים: המוֹעֵן, הנִמְעָן, השֶׁדֶר, ההֶקְשֶׁר, ערוץ התקשורת והצופן. על יסוד התרשים הזה הוא פיתח את פונקציות השפה.

לז׳אק באיאר אין כל רצון ללמוד עוד על הנושא, אך למען החקירה יש צורך שהוא יבין, לפחות בקווים כלליים. אז הנה הפונקציות:

— הפונקציה ה"רפרנציאלית" היא הפונקציה הראשונה של השפה, והברורה מכולן. משתמשים בשפה כדי לדבר על משהו. המילים שמשתמשים בהן מתייחסות להקשר מסוים, למציאות מסוימת, ומספקות מידע לגביה.

— הפונקציה ה"אֵמוֹטיבית" או "אקספרסיבית" מבטאת את עמדתו של המועֵן ביחס לשֶדר שלו: מילות קריאה, מאמרים מוסגרים, עדויות לשיפוט, שימוש באירוניה... עצם האופן שבו המוען מבטא פיסת מידע בהתייחסות לסובייקט חיצוני מספק מידע לגבי המוען. זוהי פונקציית ה"דובר".

— הפונקציה ה"קוֹנָטיבית" היא פונקציית ה"נוכח". היא מכוונת אל הנמען. היא מתבטאת בעיקר בציווי או ביחסת הפנייה, כלומר בפנייה אל הנוכח או הנוכחים, למשל "חיילים, אני מרוצה מכם!" (במאמר מוסגר, שים לב שמשפט כמעט לעולם אינו מצטמצם לפונקציה אחת, אלא באופן כללי משלב בין כמה פונקציות. כשנפוליאון פנה לחייליו אחרי קרב אוסטרליץ, הוא חיבר בין הפונקציה האמוטיבית — "אני מרוצה" — לזו הקונטיבית — "חיילים", "מכם!")

— הפונקציה ה"פאטית" היא המשעשעת ביותר: זו הפונקציה שרואה בתקשורת מטרה בפני עצמה. כשאתה אומר "הלו" בטלפון, אתה אומר בעצם "אני מקשיב" ותו לא, כלומר "אני נמצא במצב של הקשבה". כשאתה יושב שעות בביסטרו ומדבר עם חברים, כשאתה מדבר על מזג האוויר או על משחק הכדורגל של אתמול, אתה לא באמת מתעניין במידע כשלעצמו אלא אתה מדבר כדי לדבר, והמטרה היחידה היא לקיים את השיחה. במילים אחרות, הפונקציה הזאת אחראית לרוב המילים שיוצאות מפינו.

— הפונקציה ה"מטא־לשונית" נועדה לוודא שהמוען והנמען מבינים זה את זה, כלומר משתמשים באותו הצופן. "אתה מבין?" "אתה קולט מה אני אומר?" "מכיר?" "בוא, אני אסביר לך..." וגם מצד הנמען: "מה אתה מנסה לומר?" "מה פירוש?" וכולי. כל מה שקשור להגדרה של מילה או להסבר של היקש, כל מה שמתקשר לתהליך לימוד השפה, כל אמירה לגבי השפה וכל מטא־שפה מובילים אותנו לפונקציה המטא־לשונית. מילונים נועדו אך ורק לשמש את הפונקציה המטא־לשונית.

— ולבסוף, הפונקציה האחרונה היא הפונקציה ה"פואטית". היא מתבוננת בשפה בממדהּ האסתטי. משחקי מצלול, אליטרציה, חריזה, חזרה, אפקטים של הד ושל מקצב נובעים מהפונקציה הזו. אנו מוצאים אותה בשירה, כמובן, אבל גם בפזמונים, בכותרות עיתונים, בנאומים, בסיסמאות פרסומת או תעמולה... למשל, כשאומרים על היחידות לפיזור הפגנות "סֶה־אֶר־אֶס = אֶס־אֶס", זה שימוש בפונקציה הפואטית של השפה.

ז׳אק באיאר מצית סיגריה ואומר: "יצא לך שש."

"סליחה?"

"שש פונקציות."

"כן, טוב."

"אין פונקציה שביעית?"

"הממ הממ, ובכן... נראה שיש."

סימון מחייך חיוך אווילי.

באיאר תוהה בקול רם על מה הם משלמים לסימון, בעצם. סימון עונה שהוא לא ביקש שום דבר ושהוא שם בניגוד לרצונו, בעקבות הוראה מפורשת מפי נשיא פשיסט שעומד בראש מדינת משטרה.

יחד עם זאת, כשהוא מהרהר בכך, או ליתר דיוק כשהוא שב וקורא את יאקובסון, סימון הרצוג מוצא רמז לפונקציה שביעית אפשרית ושמה "הפונקציה המאגית, הכישופית", שפעולתה מתוארת כ"המרה של גוף שלישי, נעדר או חסר חיים, לנמען של שֶגר קוֹנָטיבי". בתור דוגמה, יאקובסון מצטט נוסחת כשפים ליטאית: "שתתייבש השׂעורה הזאת בעין, טפו־טפו־טפו־טפו." כן־כן־כן, אומר סימון לעצמו.

יאקובסון מזכיר גם את הלחש הזה מצפון רוסיה: "הו אלת המים, מלכת הנהרות, אורורה! שאי את הצער אל מעבר לים הכחול, למצולות הים, בל יבוא עוד צער להכביד על ליבו הקל של משרת האל..." ולמען הטעם הטוב, ציטוט מהתנ״ך: "שֶׁמֶשׁ בְּגִבְעוֹן דּוֹם וְיָרֵחַ בְּעֵמֶק אַיָּלוֹן. וַיִּדֹּם הַשֶּׁמֶשׁ וְיָרֵחַ עָמָד". (יהושע י יב־יג)

בסדר, אבל כל זה נראה אנקדוטלי, אי־אפשר באמת לדבר על פונקציה שלמה נפרדת, לכל היותר על שימוש הזוי משהו בפונקציה הקוֹנָטיבית, למטרה זיכוכית בבסיסה, לכל היותר פואטית, אבל לחלוטין חסרת תוצאה: מעצם ההגדרה, לחשים עובדים רק בסיפורים. סימון משוכנע שזו אינה הפונקציה השביעית של השפה, וחוץ מזה, יאקובסון מציין את הדבר רק למען השקט הנפשי, כדי לא לפסוח על שום דבר לפני שהוא חוזר לניתוח הרציני שלו. "הפונקציה המאגית, הכישופית"? קוריוז זניח. שטות קטנה שמוזכרת על הדרך. לא מניע לרצח, בכל מקרה.

33

בשם המאנֶס של קיקרו אני אומר לכם, ידידיי: הערב יֵרד גשם של הֶחְבֵּרים! אני רואה כאן אנשים שהתעמקו בכתבי אריסטו, אני יודע על כאלה שבקיאים בנאומי קווינטיליאנוס, אבל ה־אומ־נם יהיה די בכך כדי לגבור על מלכודות הלקסיקון במסלול העקלתון של התחביר? קְרַע! קְרַע! רוחו של קוראקס איש סירקוזה מדברת אליכם. התהילה לאבות המייסדים! המנצח הערב יזכה בחופשה בסירקוזה. אשר למנוצחים... להם ייתפסו האצבעות בדלת. עדיף האצבע על הלשון... אל תשכחו שהאורטורים של היום הם הטריבונים של מחר. התהילה ללוֹגוֹס! יחי מועדון המילה!

34

סימון ובאיאר נמצאים בחדר שהוא ספק מעבדה, ספק מחסן נשק. מולם, אדם בחלוק לבן בוחן את האקדח של המשופם, זה שהיה אמור לרוצץ את מוחו של סימון. ("זה Q," סימון חושב.) המומחה לבליסטיקה מסובב את כלי הנשק ובוחן אותו, ותוך כדי כך מציין בקול רם: "9 מילימטר; 8 כדורים; פעולה כפולה, ברזל, גימור ברונזה, קת מעץ אגוז; משקל: 730 גרם בלי המחסנית." האקדח דומה לוואלתר פי־פי־קֵי, אבל הנצרה הפוכה: זהו מָקָארוֹב פֶּה־אֶם, אקדח סובייטי. רק ש.

כלי נשק, המומחה מסביר, הם כמו גיטרות חשמליות. למשל, החברה האמריקנית פֶנדֶר מייצרת את הטֵלֵקַסטֶר שקית׳ ריצ׳רדס משתמש בה ואת הסְטְרָטוֹקַסְטֶר של ג׳ימי הנדריקס, אבל יש גם דגמים מקסיקניים או יפניים שמיוצרים בזיכיונות, העתקים של הגרסה האמריקנית המקורית, זולים ממנה ובדרך כלל בגימור פחות טוב, אף כי במקרים רבים המוצר ראוי לשמו.

המקארוב הזה שפה אינו מודל רוסי אלא בולגרי. זו ללא ספק הסיבה למעצור: הדגמים הרוסיים אמינים מאוד, ההעתקים הבולגריים קצת פחות.

"והנה משהו שיצחיק אותך, אדוני המפקח," המומחה אומר ומורה על המטרייה שנשלפה מחזהו של המשופם. "רואה את החור פה? הקצה חלול. המטרייה פועלת כמו מזרק שטוענים דרך הידית. פשוט לוחצים על ההדק שמותקן בידית האחיזה, וזה פותח שסתום שמשחרר את הנוזל בעזרת גליל אוויר דחוס. מנגנון פשוט להפליא. הוא זהה לזה שהשתמשו בו לפני שנתיים בלונדון כדי לחסל את גיאורגי מרקוב, מתנגד המשטר הבולגרי, זוכר?" ובאמת, המפקח זוכר שהרצח יוחס לשירות החשאי הבולגרי. בזמנו הם השתמשו בריצין. אבל עכשיו הם עברו לרעל חזק יותר, רעלן הבּוֹטוּלינוּם, שחוסם שדרי עצב־שריר וגורם לשיתוק שרירים המוביל למוות בתוך דקות אחדות, מחֶנֶק או מדום לב.

באיאר המהורהר משחק במנגנון המטרייה.

אולי במקרה סימון הרצוג מכיר בולגרים דרך האוניברסיטה? סימון מהרהר.

כן, יש מישהו שהוא מכיר.

35

מישל ומישל — פּוֹנְיָיטוֹבְסקי וד׳אוֹרְנָנוֹ — התייצבו במשרד הנשיא. ז׳יסקאר הטרוד עומד מול החלון בקומה הראשונה, המשקיף על גני ארמון האליזה. ד׳אורננו מעשן ועל כן ז׳יסקאר מבקש ממנו סיגריה. פונייטובסקי מתיישב באחת הכורסאות העצומות בפינת הישיבה, מוזג לעצמו כוס ויסקי ומציב את המשקה על השולחן הנמוך מולו. הוא פותח: "דיברתי עם כמה מקורות שלי, שמקושרים לאַנְדְרוֹפּוֹב." ז׳יסקאר אינו אומר דבר, כי כמו כל איש שררה שהגיע למדרגתו הוא מצפה מהעובדים איתו שימנעו ממנו את הצורך לנסח את השאלות החשובות. על כן פונייטובסקי עונה לשאלה האילמת: "הם טוענים שהקָה־גֶה־בֶּה לא מעורב."

ז׳יסקאר: "ולמה אתה חושב שאפשר לסמוך על הדעה הזאת?"

פוֹנְיָה: "מכל מיני סיבות. המשכנעת ביותר היא שבטווח המיידי לא יהיה להם שימוש למסמך כזה. במישור הפוליטי."

ז׳יסקאר: "תעמולה היא גורם מכריע במדינה ההיא. המסמך יכול להיות שימושי מאוד עבורם."

פוניה: "אני בספק. אי־אפשר לומר שברז׳נייב היה תומך נלהב בחופש הדיבור מיום שהחליף את חרושצ׳וב. אין עימותים בברית המועצות, ואם יש הם פנימיים למפלגה והציבור לא שומע עליהם. כלומר, הקריטריון הוא לא כוח השכנוע אלא מאזן הכוחות הפוליטיים."

ד׳אורננו: "דווקא אפשר בקלות לדמיין שברז׳נייב או חבר אחר במפלגה ירצה לעשות בו שימוש פנימי. הוועד המרכזי הוא קן צרעות. עמדת היתרון לא תהיה זניחה."

פוניה: "קשה לי לחשוב שברז׳נייב רוצה לקבע את מעמדו בצורה כזאת. אין לו צורך בזה. אין אופוזיציה. המערכת סגורה וחתומה. ושום חבר אחד בוועד המרכזי לא יכול לארגן מבצע כזה לתועלתו האישית בלי שהמנגנון יֵדע על כך."

ד׳אורננו: "חוץ מאנדרופוב."

פוניה (מעוצבן): "אנדרופוב הוא איש צללים. יש לו יותר כוח כראש הקה־גה־בה מאשר בכל תפקיד אחר. אני לא רואה אותו מסתבך בהרפתקה פוליטית."

ד׳אורננו (אירוני): "ברור, הרי אנשי צללים לא עושים דברים כאלה. שארל־מוריס דֶה טָליראן וז׳וזֵף פוּשֶה היו אנשים חסרי שאיפות פוליטיות, כולם יודעים."

פוניה: "בכל מקרה, הם לא מימשו אותן."

ד׳אורננו: "על זה אפשר להתווכח. בקונגרס וינה..."

ז׳יסאקר: "לעניין! מה עוד?"

פוניה: "נראה בלתי סביר ביותר שהשירות הבולגרי אירגן את המבצע בלי עזרה מהאחות הגדולה. אבל אפשר לדמיין סוכנים בולגרים שמכרו את שירותיהם לאינטרסים פרטיים, שטבעם עוד לא ידוע לנו."

ד׳אורננו: "עד כדי כך השירות הבולגרי לא שולט באנשים שלו?"

פוניה: "יש שם שחיתות בכל מקום ובכל מגזר בחברה, בייחוד בשירותי המודיעין."

ד׳אורננו: "סוכנים שעושים השלמת הכנסה בזמנם החופשי? בכנות..."

פוניה: "סוכנים שעובדים עבור יותר ממעסיק אחד, זה נשמע לך חסר תקדים?" (הוא מרוקן את כוסו.)

ז׳יסקאר (מועך את הסיגריה שלו בתוך היפופוטם קטן עשוי שנהב שמשמש מאפרה): "בסדר. עוד משהו?"

פוניה (נשען לאחור בספה, ידיו על עורפו): "טוב, עושה רושם שאחיו של קרטר הוא סוכן בתשלום של הלובים."

ז׳יסקאר (מופתע): "איזה אח? בילי?"

פוניה: "נראה שאנדרופוב השיג את המידע הזה מהסי־איי־אֵי. שמעתי שזה הצחיק אותו מאוד."

ד׳אורננו (מחזיר את השיחה למסלולה): "אז מה עושים? מנטרלים ליתר ביטחון?"

פוניה: "הנשיא לא זקוק למסמך, הוא צריך רק לדעת שהוא לא בידי הצד הנגדי."

למיטב ידיעתי, איש לא הבחין שליקוי הדיבור המפורסם של ז׳יסקאר החריף במצבי כעס או עונג. הוא אומר: "בְּשֶדֶר, בְּשֶדֶר... זֶ׳ה נכון, אבל אם נוכל למצ׳וא אותו... לפחות לאתר אותו, ואם אפשר גם להשיג אותו, אני אהיה שקט יותר. למען צרפת. רק תחשבו מה יקרה אם המסמך הזה ייפול, הממ, לידיים הלא נכונות... לא ש... בכל אופן."

פוניה: "אז צריך להבהיר לבאיאר מה המשימה שלו: להביא את המסמך, בלי לאפשר לאף אחד לקרוא אותו. אסור לשכוח שהבלשן הצעיר שהוא גייס את שירותיו מסוגל לפענח אותו, ועל כן להשתמש בו. ואם לא זה, לוודא שכל עותק ועותק של המסמך הושמד." הוא נעמד והולך אל הבר תוך מלמולים. "שמאלני. שמאלני, אלא מה..."

ד׳אורננו: "אבל איך נדע אם השתמשו במסמך?"

פוניה: "לפי המידע שברשותי, אם מישהו ישתמש בו נשים לב מהר מאוד..."

ד׳אורננו: "אבל מה אם הוא יהיה דיסקרטי? מה אם הוא ישמור על פרופיל נמוך?"

ז׳יסקאר (נשען על השידה מתחת לציור של דלקרואה ומשחק במדליות לגיון הכבוד המסודרות בתיבותיהן): "קשה לי להאמין. כוח, כל כוח שהוא, נועד שישתמשו בו."

ד׳אורננו (סקרן): "זה תקף גם לגבי פצצת האטום?"

ז׳יסקאר (פדגוגי): "בייחוד לגבי פצצת האטום."

ההתייחסות לקץ העולם האפשרי שולחת את הנשיא לחלום רגעי בהקיץ. הוא חושב על ההרחבה לכביש מספר 71 לאורך חבל אוֹבֵרְן, על עיריית שָמָלְייֵר, על צרפת שבפיקודו. שני עמיתיו מחכים בכבוד שיחזור לדבר. "בזמן שאנחנו מחכים, יש מטרה יחידה שצריכה להנחות את כל מעשינו: למנוע מהשמאל לעלות לשלטון."

פוניה (מרחרח בקבוק וודקה): "כל עוד אני חי, לא יֵשב שר קומוניסט בממשלת צרפת."

ד׳אורננו (מצית סיגריה): "באמת כדאי שתמתן קצת את הקצב אם אתה רוצה לשרוד מעבר לבחירות האלה."

פוניה (מרים את כוסו): "נָה זְדְרוֹבְיֶה!"

36

"החבר קריסטוף, ידוע לך כמובן מיהו גדול הפוליטיקאים במאה העשרים?"

אמיל קריסטוף לא זומן להתייצב בלוּבּיאנְקָה, אבל הוא היה מעדיף את זה.

"בוודאי, יורי ולדימירוביץ׳. זה גאורגי דימיטרוב."

האופי החברותי המזויף של פגישתו עם יורי אנדרופוב, ראש הקה־גה־בה — בפאב ישן שנמצא במרתף, כמו כמעט כל הפאבים במוסקבה — לא נועד להרגיע אותו, והעובדה שהם במקום ציבורי לא משנה דבר. אפשר להיעצר במקום פומבי. אפשר אפילו למות במקום כזה. מי כמוהו יודע.

"בולגרי." אנדרופוב צוחק. "מי היה מאמין?"

שתי כוסיות וודקה הוגשו לשולחן, ושתי כוסות מיץ תפוזים, וגם שני מלפפונים חמוצים גדולים בצלחת קטנה, וקריסטוף שואל את עצמו אם מדובר במלשין. מסביבו אנשים מעשנים, שותים ומדברים בקול רם, וזה חוק היסוד כשרוצים להבטיח שאיש לא יצותת לשיחה: להימצא בסביבה רועשת, עם רעשים אקראיים, כך שאם יש במקום מיקרופון הוא לא יוכל לבודד את אחד מהקולות. אם נמצאים בדירה, צריך למלא אמבט. אבל הכי פשוט היה ונשאר ללכת לשתות כוסית. קריסטוף מביט בפני הלקוחות ומזהה לפחות שני סוכנים בחדר, אבל הוא מניח שיש יותר.

אנדרופוב מתעקש לדבר על דימיטרוב: "פשוט מדהים איך כבר ב־1933, במשפט הרייכסטאג, הכתובת היתה על הקיר. העימות בין גרינג, שהיה עד במשפט, ובין דימיטרוב שישב ספסל הנאשמים, בישר וייצג את התוקפנות הפשיסטית לעתיד, את ההתנגדות ההרואית של הקומוניסטים ואת ניצחוננו בסוף. המשפט הזה היה סמל מופלא לעליונות הקומוניסטית מכל נקודת מבט, פוליטית ומוסרית. דימיטרוב נשוא הפנים והלגלגני, ששולט בכל דקויות הדיאלקטיקה ההיסטורית גם כשראשו מונח על הכף, מול גרינג הצרחני שמנפנף באגרוף... איזה מופע! גרינג, נשיא הרייכסטאג, ראש הממשלה ושר הפנים של פרוסיה, לא פחות ולא יותר. אבל דימיטרוב הפך את התפקידים, וגרינג הוא זה שנאלץ לענות לשאלות שלו. דימיטרוב ריסק אותו כליל. גרינג יצא מדעתו מרוב זעם, הוא רקע ברגליים כמו ילד קטן שלקחו לו את הממתק. מולו, מלא כבוד על ספסל הנאשמים, דימיטרוב חשף לעיני כול את הטירוף הנאצי. אפילו נשיא חבר השופטים הרגיש בזה. זה מגוחך, כי נראה כאילו הוא מבקש מדימיטרוב לסלוח לגרינג השמן על ההתנהגות שלו. הוא אמר לו, אני זוכר את זה כאילו זה היה אתמול: 'אתה מפיץ פה תעמולה קומוניסטית בלי בושה, אז אל תתפלא שגם העד נסער.' נסער! ואז דימיטרוב ענה שהוא מרוצה מאוד מהתשובה של ראש הממשלה. חה־חה! איזה אדם! איזה כישרון!"

קריסטוף רואה רמזים והתייחסויות מוסוות בכל מקום, אבל הוא מנסה לבחון את הדברים בקור רוח כי הוא יודע שרמת הפרנויה שלו מונעת ממנו לאמוד כשורה את דבריו של ראש הקה־גה־בה. עם זאת, העובדה שזומן למוסקבה היא בפני עצמה סימן ברור לעין. הוא לא שואל את עצמו אם אנדרופוב יודע משהו. הוא שואל את עצמו מה הוא יודע. זו שאלה שהרבה יותר קשה לעסוק בה.

"באותה תקופה, אנשים בכל העולם אמרו: 'בכל גרמניה נשאר רק גבר אחד, והגבר הזה הוא בולגרי.' אתה יודע שהכרתי אותו, אמיל? נואם מלידה. רב־אומן."

בעודו מקשיב לאנדרופוב המהלל את דימיטרוב הגדול, החבר קריסטוף מעריך את מצבו שלו. לאדם שמכין את עצמו לשקר, אין דבר נוח פחות מאשר לא לדעת מה טיב המידע שבידי בן שיחו. ברגע זה או אחר, הוא יודע שיהיה עליו להמר.

והרגע מגיע: לסיכום עניין דימיטרוב, אנדרופוב מבקש ממקבילו הבולגרי הבהרות לגבי הדיווחים האחרונים שהגיעו למשרדו שבלוביאנקה. מה זה בדיוק, המבצע הזה בפריז?

הנה זה. קריסטוף מרגיש שליבו מאיץ אבל מקפיד לרסן את נשימותיו. אנדרופוב נוגס במלפפון החמוץ שלו. צריך להחליט עכשיו. או לקחת את המבצע על עצמו, או להעמיד פנים שאינו יודע דבר, אבל לחלופה השנייה יש החיסרון שהיא משווה לו מראה של אדם חסר יכולת, וזה אף פעם לא הימור טוב לעוסקים בתחום המודיעין. קריסטוף יודע בדיוק איך שקר טוב פועל: חייבים להטביע אותו בים של אמת. אם מתוודים בתשעים אחוזים, אפשר מצד אחד להקרין אמינות על עשרת האחוזים שמנסים להסתיר, ומצד אחר הסיכויים לסתירה עצמית קטנים. כך מרוויחים זמן ומקטינים את הסיכוי להתבלבל. כשמשקרים צריך לשקר לגבי נקודה אחת ויחידה, ולדבר בכנות מוחלטת על כל השאר. אמיל קריסטוף נרכן אל אנדרופוב ושואל: "החבר יורי, שמעת על רומן יאקובסון? הוא רוסי כמוך. הוא כתב דברים יפים מאוד על שארל בודלר."

37

יולֵנְקָה שלי,

אתמול חזרתי ממוסקבה, הביקור הלך טוב, לפחות ככה נדמה לי. בכל מקרה, חזרתי. שתיתי כהוגן עם הזקן. הוא היה נחמד ונראה שיכור בסוף הערב אבל אני לא חושב שהוא באמת השתכר. גם אני לפעמים מעמיד פני שיכור כדי שאנשים יבטחו בי או ירפו מעט מהמגננות. אבל כמו שאת יכולה לשער, אני לא הרפיתי מהמגננות. אמרתי לו את כל מה שהוא רצה לדעת, חוץ מכך שלא דיברתי עלייך, כמובן. אמרתי שאני לא מאמין בכוח של כתב היד ושזו הסיבה שלא עידכנתי אותו לגבי המבצע בפריז, כי רציתי לוודא קודם. אמרתי שכמה מהאנשים שלי האמינו בזה אז שלחתי כמה סוכנים ליתר ביטחון, ושהם קצת הגזימו. עושה רושם שהשירות הצרפתי חוקר ברגעים אלה, אבל ז׳יסקאר מעמיד פנים שהוא לא יודע מזה. אולי תוכלי להשתמש בקשרים של בעלך ולברר קצת מידע? בכל מקרה, היי זהירה מאוד, ועכשיו שאני על הכוונת של הזקן, לא אוכל להמשיך ולשלוח לך אנשים נוספים.

נהג המשאית הגיע בשלום, וגם הרופא המתחזה שמסר לך את המסמך. הצרפתים לא ימצאו אותם לעולם, הם יוצאים לחופשות שלהם לחופי הים השחור, ואלה היחידים שיכלו להוביל עד אלייך, הם ושני הסוכנים שמתו, וזה שנשאר להשגיח על החקירה. אני יודע שהוא נפצע, אבל הוא קשוח, את יכולה לסמוך עליו. אם המשטרה תמצא משהו, הוא יֵדע מה לעשות.

הרשי לי לתת לך עצה. את צריכה לשמור עותק של המסמך הזה. אנחנו מורגלים בצורך לשמר ולהסתיר מסמכים יקרי ערך שאסור להסתכן באובדנם אבל גם אסור להפיץ את תוכנם. את צריכה להכין העתק, העתק אחד ויחיד, ולתת אותו למשמרת למישהו שאפשר לסמוך עליו, שלא יֵדע במה מדובר. את המקור תשמרי אצלך.

ועוד דבר, זהירות מיפנים.

אלה העצות שלי, יולצ׳קה שלי. נצלי אותן היטב. אני מקווה ששלומך טוב ושהכול יקרה כמו שתוכנן, גם אם אני יודע מניסיון ששום דבר אף פעם לא קורה כמו בתכנון.

אביך הזקן השומר עלייך,

טַטְקוֹ

נ״ב: עני לי בצרפתית, זה בטוח יותר וזה מספק לי תרגול.

38

יש מגורי סגל של האקול נורמל סופרייר מאחורי הפנתאון. אנחנו בדירה גדולה, והאיש בעל שֹער השיבה ששקיות תחת עיניו, התשוש למראה, אומר:

"אני לבד."

"איפה הלן?"

"לא יודע. שוב רבנו. היא עשתה הר מעכבר. או אני."

"אנחנו זקוקים לך. תוכל לשמור על המסמך הזה? אסור לך לפתוח אותו, אסור לך לקרוא אותו, אסור שתדבר עליו עם אף אחד, גם לא עם הלן."

"בסדר."

39

קשה לדמיין מה קריסטבה חושבת על סולרס ב־1980. בואו נקבל את הטענה שהטרזנות התיאטרלית שלו, המתירנות ההו־כה־צרפתית שלו, הרברבנות הפתולוגית, הסגנון של מתבגר שכותב פמפלטים והתרבות הפזרנית־בורגנית שלו יכלו לפתות את הבולגרייה הקטנה שזה עתה נחתה ממזרח אירופה בשנות השישים. כעבור חמש־עשרה שנים, אפשר לשער שהכישוף אינו משפיע עליה באותה מידה, אבל מי יודע? מה שנראה ברור הוא שהקשר ביניהם יציב, שהוא תיפקד ללא דופי מהרגע הראשון ועודנו פועל: צוות מגובש, שהתפקידים מחולקים בו היטב. הוא מופקד על היומרנות, על אירועי החברה ועל כל מעשה ליצנות שיידרש. היא אמונה על הקסם הסלאבי הארסי, המקפיא, הסטרוקטורליסטי, על נבכי העולם האוניברסיטאי, על ניהול הפקידים, על הצדדים הטכניים, המוסדיים, ומטבע הדברים גם הבירוקרטיים של נסיקתם. (האגדה מספרת שהוא "לא יודע לכתוב צ׳ק".) שניהם גם יחד מופקדים, כבר עכשיו, על מכונת מלחמה פוליטית הצועדת לקראת מה שבמאה הבאה יהיה שיאו של מסלול מופתי: כשקריסטבה תסכים לקבל את אות לגיון הכבוד מידי ניקולא סרקוזי, סולרס ינכח בטקס ולא ישכח ללעוג לנשיא שמבטא "בארתֵס" במקום "בארת". השוטר הטוב, השוטר הרע, לרקוד על חתונת הכבוד ועל חתונת החוצפה גם יחד. (בהמשך, פרנסואה הולנד יקדם אותה לדרגת קומנדר בלגיון הכבוד. הנשיאים חולפים, המעוטרים שבים.)

צמד שטני, זוג פוליטי: הבה נתייק את זה בזיכרוננו.

כשקריסטבה פותחת את הדלת ורואה שאלתוסר הגיע עם אשתו, היא אינה יכולה או שאינה מעוניינת לדכא עווית סלידה; והלן, אשתו של אלתוסר, שיודעת היטב מה האנשים שהיא באה לבקר הערב חושבים עליה, מגיבה בחיוך נבזי, והשנאה ההדדית האינסטינקטיבית של שתי הנשים גובלת לרגע במעין שותפות לדבר עבירה. אשר לאלתוסר, הוא נראה כמו ילד אשם כשהוא מושיט את הזר הקטן. קריסטבה ממהרת לשים את הפרחים בכיור. סולרס, שניכר עליו שכבר התוודע לאפריטיף, מקדם את פני הבאים ברצף קריאות מוגזמות: "הו, ידידיי היקרים... חיכינו רק לכם... להתיישב לשולחן... לואי יקירי, כוסית מרטיני... כרגיל?... יין אדום!... הו־הו!... הלן... מה ישמח אותך?... אני יודע... בלאדי מרי!... חי־חי!... ז׳וליה... תביאי את הסלרי... יקירתי?... לואי!... מה חדש במפלגה?..."

הלן מביטה במוזמנים האחרים כמו חתול זקן חששן ואינה מזהה אף אחד, חוץ מאשר את בא״ל שהיא ראתה בטלוויזיה, ואת לאקאן, שבא עם אישה צעירה גבוהה בחליפת עור שחורה. סולרס עורך היכרויות בזמן שכולם מתיישבים, אבל הלן לא עושה מאמץ לזכור את השמות הפרטיים: יש זוג צעיר מניו יורק בבגדי ספורט, סינית שעובדת כנספחת בשגרירות או כאומנית טרפז בקרקס פקין, עורך ספרותי פריזאי, פמיניסטית קנדית ובלשן בולגרי. "ממש חוד החנית של הפרולטריון," מגחכת הלן בליבה.

הנוכחים רק התיישבו וכבר סולרס, כל כולו נופת צופים, פוצח בשיחה על פולין: "הנה לכם נושא שאף פעם לא יוצא מהאופנה!... תנועת סולידריות, יָרוּזֶלְסְקי, כן־כן... מאדם מיצְקֵביץ׳ ויוּליוּש סְלוֹבַצְקי ללֵך וָלֶנְסָה וקָרוֹל ווֹיְטילָה... נוכל לדבר עליה בעוד מאה שנים, בעוד אלף שנים, היא עדיין תיאנק תחת היצול הרוסי... זה שימושי... זה עושה את השיחות שלנו בנות אלמוות... ואם לא רוסיה אז גרמניה, כמובן, הממ?... אח־אח־אח, נו־נו... חברים... למות למען גדנסק... למות למען דנציג... איזה גמגום נפלא!... מה היה הביטוי?... הה, כן: זו נבלה וזו טרפה..."

הפרובוקציה נועדה לאלתוסר אבל הפילוסוף הוותיק, כבוי המבט, טובל את שפתיו בעדינות בכוס המרטיני כאילו עוד רגע יצלול לתוכה, ולכן הלן עונה בשמו, באומץ לב של חיית פרא קטנה: "אני מבינה את הדאגה שלך לשלום העם הפולני: אם אינני טועה, הם לא שלחו קרובי משפחה שלך לאושוויץ." וכיוון שסולרס מהסס שנייה (שנייה אחת) האם להיגרר לפרובוקציה בעניין היהודים, היא מחליטה להמשיך ביתרון: "אבל האפיפיור החדש הזה מוצא חן בעיניך?" (היא טומנת את אפה בצלחתה.) "לא הייתי מאמינה." (היא דוברת באינטונציה עממית מודגשת.)

סולרס פורש זרועות כמו כנפיים וקורא בהתלהבות: "האפיפיור הזה בדיוק לטעמי!" (הוא נועץ שיניים באספרגוס.) "נכון שהוא נפלא כשהוא יורד מהמטוס שלו לנשק את אדמת הארץ שמקבלת אותו?... לא משנה באיזו מדינה, האפיפיור יורד על הברכיים, כמו זונה נפלאה שממהרת לקחת אותך בפה, והוא מנשק את האדמה..." (הוא מנופף בגבעול האספרגוס הנגוס.) "אפיפיור נשקן, מה אפשר לעשות... איך יכולתי לא לאהוב אותו?..."

שני הניו־יורקים מצחקקים במקהלה. לאקאן פולט ציוץ ציפור קטן ומרים את ידו אבל מוותר על זכות הדיבור. הלן, האיתנה בדעותיה כמו כל קומוניסט טוב, שואלת: "ואתה חושב שהוא אוהב מתירנים? לפי החדשות האחרונות הוא לא מאוד פתוח בענייני מיניות." (היא זורקת מבט בקריסטבה.) "מבחינה פוליטית, אני מתכוונת."

סולרס גועה בצחוק שמבשר על אסטרטגיה שגורה אצלו, שמהותה לעבור מהנושא המקורי לנושא אחר, כמעט כל נושא שהוא, בלי דברי קישור: "זה כי היועצים שלו רעים... חוץ מזה, אני בטוח שהוא מוקף הומוסקסואלים... ההומוסקסואלים הם הישועים החדשים... אבל בדברים האלה הם לא בהכרח יועצים מוצלחים כמותם... אף על פי ש... נראה שיש מחלה חדשה שמחסלת אותם... ויאמר אלוהים: פרו ורבו... קונדומים... איזה שיקוץ!... מין מעוקר... גופים מיובלים שכבר לא נוגעים זה בזה... פיכסה... אני בחיים שלי לא השתמשתי בקונדום, כובעון אנגלי, כמו שאומרים... ואתם יודעים כמה אני אוהב את אנגליה... לעטוף את הזין כמו חתיכת סטייק... לעולם לא!..."

ברגע זה אלתוסר מתעורר:

"כשברית המועצות תקפה את פולין היא עשתה זאת מסיבות אסטרטגיות טהורות. היה צורך למנוע מהיטלר בכל מחיר להתקרב לגבול הרוסי. סטלין השתמש בפולין כמו פקק: כשהוא תפס עמדה על אדמת פולין הוא השיג ביטוח נגד הפלישה הצפויה..."

"...והאסטרטגיה הזאת פעלה נהדר, כידוע," קריסטבה אומרת.

"אחרי מינכן, הברית הגרמנית־סובייטית נעשתה כורח, יותר מכורח, דבר שאין מנוס ממנו," אלתוסר מוסיף.

לאקאן מפיק קריאת ינשוף, סולרס מוזג לעצמו עוד כוסית. הלן וקריסטבה נועצות מבטים זו בזו, עדיין לא ברור אם הסינית דוברת צרפתית, וכך גם לגבי הבלשן הבולגרי והפמיניסטית הקנדית, ואפילו לא זוג הניו־יורקים, עד שקריסטבה שואלת אותם בצרפתית אם הם שיחקו טניס לאחרונה (אנו למדים שאלה השותפים שלה למשחקי זוגות, וקריסטבה מכבירה מילים על המפגש האחרון ביניהם, שבו הפגינה לוחמנות מזהרת — להפתעתה שלה, כי היא לא יודעת לשחק טוב בעיקרון, היא חושבת שראוי לציין). אבל סולרס אינו מניח להם לענות ושש שוב להזדמנות להחליף נושא.

"אה, בּוֹרְג!... המשיח שירד מן הכפור... כשהוא יורד על ברכיו על הדשא בווימבלדון... הזרועות פרושות... השיער בלונדיני... הסרט על המצח... הזקן... הוא ישוע על הדשא... כשבורג מנצח בווימבלדון הוא עושה זאת למען ישועת כל בני האדם... מכיוון שיש לו הרבה מה לעשות, הוא מנצח שנה אחרי שנה... כמה ניצחונות יידרשו כדי לטהר את כולנו מחטאינו?... שישה... עשרה... עשרים... חמישים... מאה... אלף..."

"חשבתי שאתה מעדיף את מקנרו," אומר הניו־יורקי הצעיר במבטאו הניו־יורקי.

"אה, מקנרו... האיש שאוהבים לשנוא... הוא רקדן... חינניות שטנית... אבל יעופף כמה שיעופף מעל למגרש... מקנרו הוא לוציפר... המלאך היפה מכולם... לוציפר תמיד נופל בסוף..."

בזמן שהוא פורץ בניתוח תיאולוגי ומשווה בין יוחנן הקדוש לג׳ון מקנרו ("יוחנן... ג׳ון"), קריסטבה, באמתלת פינוי המנה הראשונה, נעלמת למטבח עם הסינית. פילגשו הצעירה של לאקאן חולצת נעליים מתחת לשולחן. הפמיניסטית הקנדית והבלשן הבולגרי מחליפים מבטי שאלה, אלתוסר משחק בזית שבמרטיני שלו. בא״ל מכה באגרופו על השולחן ואומר: "צריך להתערב באפגניסטן!"

הלן בוחנת את כל הנוכחים.

היא שואלת: "ובאיראן לא?" הבלשן הבולגרי מוסיף במסתוריות: "ההיסוס הוא אבי הפנטזיה." הפמיניסטית הקנדית מחייכת. קריסטבה חוזרת עם ירך הטלה ועם הסינית. אלתוסר אומר: "המפלגה טעתה כשתמכה בפלישה לאפגניסטן. לא פולשים למדינה בהודעה לעיתונות. הסובייטים פיקחים יותר, הם ייסוגו." סולרס שואל בלגלוג: "כמה דיביזיות יש למפלגה?" העורך מביט בשעונו ואומר: "צרפת בפיגור." סולרס מביט בחיוך בהלן ואומר: "בגיל שבעים אף אחד לא רציני." המאהבת של לאקאן מלטפת בכף רגלה היחפה את מפשעתו של בא״ל, והוא מקבל זקפה בלי להירתע.

השיחה מגיעה לבארת. העורך הספרותי נושא נאום אשכבה לא ברור. סולרס מסביר: "הומוסקסואלים רבים השרו עליי, ברגע כזה או אחר, את אותו רושם מוזר, כאילו הם נאכלים מבפנים..." קריסטבה מסבירה לאחד־עשר הנוכחים: "מן הסתם ידוע לכם שהיינו קרובים מאוד. רולאן העריץ את פיליפ ו..." (היא עוטה הבעה צנועה וקצת מסתורית) "הוא אהב אותי מאוד." בא״ל מקפיד להוסיף: "הוא מעולם לא סבל מרקסיזם־לניניזם." העורך: "אבל הוא העריץ את ברכט." הלן, ארסית: "ומה לגבי סין? איך הוא התרשם מסין?" אלתוסר מקמט את מצחו. הסינית זוקפת ראש. סולרס עונה בנחת: "סין שיעממה אותו, אבל לא יותר משאר העולם." הבלשן הבולגרי, שהכיר אותו היטב: "חוץ מיפן." הפמיניסטית הקנדית, שכתבה את התואר השני שלה בהנחייתו, נזכרת: "הוא היה טוב־לב מאוד ובודד מאוד." העורך, בטון ידעני: "כן ולא. הוא ידע להקיף את עצמו... כשהוא רצה. היתה לו תושייה, למרות הכול." המאהבת של לאקאן מחליקה עוד ועוד במורד הכיסא כדי לעסות את אשכיו של בא״ל בקצה רגלה.

בא״ל, בלי למצמץ: "טוב מאוד שיש מנחה. אבל צריך לדעת להתנתק ממנו. למשל אני, באקול נורמל..." קריסטבה קוטעת אותו בצחוק יבש: "למה הצרפתים קשורים כל כך להשכלה שלהם? נדמה שהם לא יכולים להעביר שעתיים בלי לספר איפה הם למדו. זה נראה לי כמו חיילים זקנים." העורך מאשר: "זה נכון, לכולנו בצרפת יש נוסטלגיה למוסדות הלימוד." סולרס, עוקצני: "ויש גם כאלה שנשארים שם כל החיים." אבל אלתוסר אינו מגיב. הלן רוטנת בליבה נגד המאניה הזו של הבורגנים להחשיב את המקרה שלהם לתופעה כללית. היא מעולם לא אהבה את מוסד הלימודים, וגם לא נשארה שם הרבה.

מישהו מצלצל בדלת. קריסטבה קמה והולכת לפתוח. רואים אותה משוחחת במבואה עם משופם בבגדים מרופטים. השיחה אורכת פחות מדקה. אחר כך היא חוזרת למקומה כאילו לא קרה דבר ואומרת בפשטות (והמבטא שלה מבליח לרגע): "סלחו לי, ענייני עסקים משעממים. דברררים של הקליניקה." העורך ממשיך: "בצרפת, ההצלחות שלנו בסביבה הלימודית הן בעלות משקל מוגזם בהצלחתנו החברתית." הבלשן הבולגרי מביט בקריסטבה: "אבל למרבה השמחה, זה לא הגורם היחידי. נכון, ז׳וליה?" קריסטבה עונה לו משהו בבולגרית. השניים מתחילים לשוחח ביניהם בשפת אמם, במשפטים קצרים, בקולות מהוסים. אם יש ביניהם עוינות, לאורחים האחרים אין דרך לזהות אותה בשפה זו. סולרס מתערב: "ידידיי היקרים, אין סודות בחברה, חה־חה..." ואז הוא פונה אל הפמיניסטית הקנדית: "אמרי לי, יקירתי, איך הרומן שלך מתקדם? אני מסכים עם לואי אראגון, כידוע לך... האישה היא עתידו של הגבר... ועל כן עתיד הספרות... מפני שהאישה היא המוות... והספרות תמיד ניצבת לצד המוות..." ובזמן שהוא מדמיין בפרוטרוט איך הקנדית מפשילה את עורלתו מעל איברו הוא מבקש מקריסטבה להביא את הקינוח. קריסטבה נעמדת ומתחילה לפנות את השולחן בסיועה של הסינית, ובשעה ששתי הנשים נעלמות שוב למטבח, העורך שולף סיגר וקוטם את קצהו בעזרת סכין הלחם. פילגשו של לאקאן ממשיכה להתפתל בכיסאה. הניו־יורקים מחזיקים ידיים כמו ילדים טובים ומחייכים בנימוס. סולרס מדמיין רביעייה עם הקנדית ומחבטי טניס. בא״ל, שאיברו קשה כאבן, אומר שבפעם הבאה יצטרכו להזמין את סולז׳ניצין. הלן נוהמת אל אלתוסר: "חזיר! התלכלכת!" היא טובלת מפית במים מוגזים ומוחה את חולצתו. לאקאן מהמהם בקול נמוך מעין שיר ערש יהודי. כולם מעמידים פנים ששום דבר לא קורה. במטבח, קריסטבה אוחזת במותניה של הסינית. בא״ל אומר לסולרס: "כשחושבים על זה, פיליפ, אתה עולה על סארטר: סטליניסט, מאואיסט, אפיפיוריסט... אומרים שהוא תמיד טועה, אבל אתה!... אתה משנה דעה במהירות כזאת שאתה לא מספיק לטעות." סולרס נועץ סיגריה בפומית העישון שלו. לאקאן ממלמל: "סארטר? אין דבר כזה." בא״ל מוסיף: "בספרי הבא..." סולרס קוטע אותו: "סארטר אמר שכל אנטי־קומוניסט הוא כלב... אני אומר שכל אנטי־קתולי הוא כלב... חוץ מזה, זה פשוט מאוד, אין יהודי שראוי לשמו שלא התפתה לעבור לדת הקתולית... נכון?... יקירתי, את מביאה את הקינוח?..." מהמטבח, קולה החנוק של קריסטבה עונה שכבר מגיע.

העורך אומר לסולרס שאולי הוא יפרסם את הלן סיקְסוּ. סולרס עונה: "דרידה המסכן... סיקסו לא תרדד אותו... חי־חי..." בא״ל שוב מזדרז לציין: "אני מאוד מחבב את דרידה. הוא היה המורה שלי באקול. יחד איתך, לואי היקר. אבל פילוסוף הוא לא. מבין הפילוסופים הצרפתים שעדיין חיים הכרתי רק שלושה: ז׳אן־פול סארטר, עמנואל לֵווינָס ולואי אלתוסר." אלתוסר אינו מגיב לחנופה הקטנה. הלן מסווה את מורת רוחה. האמריקני שואל: "ופייר בּוֹאוּרְדְייֶה הוא לא פילוסופר טוב?" בא״ל עונה שהוא בוגר האקול נורמל, אבל בהחלט לא פילוסוף. העורך מסביר לאמריקני שהוא סוציולוג שמרבה לעבוד על חוסרי שוויון סמויים, הון תרבותי, חברתי, סמלי... סולרס שואג במופגן: "מעל לכול, הוא בלתי נסבל... הוא וה'הַבִּיטוּס' שלו... כן, לא כולנו זהים, חידוש מדהים! בוא, אני אגלה לך משהו בסוד... ששש... תתקרב... ככה היה תמיד וזה לא ישתנה אף פעם... מדהים, מה?"

סולרס מלהיט את עצמו יותר ויותר: "גבהים! גבהים! מופשט, מהר!... אנחנו לא אלזה טְריוֹלֶה ולואי אראגון, לא יותר מאשר ז׳אן־פול סארטר וסימון דה בובואר, טעות!... הניאוף הוא שיחה פלילית... כן... ממש כך... ואם כבר... תמיד שוכחים את הנשימה... פה. עכשיו. ממש פה... ממש עכשיו... האופנה בדרך כלל נכונה..." מבטו נע הלוך ושוב מהקנדית להלן. "העסק המאואיסטי? זה היה השעשוע אז... סין... רומנטיקה... נאלצתי לכתוב דברים נפיצים, זה נכון... אני מציקן גדול... הכי טוב במדינה..."

לאקאן במקום אחר. רגלה של פילגשו עדיין מלטפת בין רגליו של בא״ל. העורך מחכה שזה ייגמר. הקנדית והבולגרי מרגישים קשורים בסולידריות אילמת. הלן סובלת בזעם דומם את המונולוג של הסופר הצרפתי הדגול. אלתוסר מרגיש משהו מסוכן עולה בו.

קריסטבה והסינית חוזרת לבסוף עם טארט משמש ועם קינוח קְלאפוּטי; השפתון המחודש על שפתיהן בוער באש יוקדת. הקנדית שואלת איך הצרפתים רואים את הבחירות בשנה הקרובה. סולרס מתפוצץ: "למיטראן יש גורל: להפסיד... הוא יגשים אותו עד הסוף..." הלן, הערוכה תמיד עם תזכורות קטנות, שואלת אותו: "אתה אכלת עם ז׳יסקאר. איך הוא?"

"מי, ז׳יסקאר?... נו, בן אצולה מזויף... אתם יודעים שהקידומת בשם שלו זה מאשתו, נכון?... הצדק היה עם רולאן היקר שלנו... דוגמה לבורגני שהצליח מאוד, הוא נהג לומר... הה, אילו מאי 1968 היה חוזר, הוא לא היה חס עלינו... אילו היינו עדיין בשנת 68..."

"המבנים... ברחוב..." לאקאן ממלמל באפיסת כוחות.

"אצלנו הוא נתפס כמו בן אצולה מבריק, דינמי ושאפתני," האמריקני אומר. "אבל הוא לא השאיר חותם גדול במישור הבינלאומי עד כה."

"הוא לא הפציץ את וייטנאם, אין ספק," אלתוסר רוטן ומנגב את פיו.

"אבל הוא כן התערב בזאיר," בא״ל אומר, "ומה עוד, הוא אוהב את אירופה."

"וזה מחזיר אותנו לפולין," קריסטבה אומרת.

"לא, לא, מספיק פולין להיום!" אומר סולרס ויונק מפומית העישון.

"כן, אפשר לדבר על מזרח טימור, למשל," הלן אומרת, "לשם שינוי. לא שמעתי את ממשלת צרפת מגנה את מעשי הטבח שהאינדונזים עשו שם."

"רק תחשבו," אומר אלתוסר, שנראה שחזר שוב להכרה, "מאה ושלושים מיליון תושבים, שוק עצום ובעלת ברית יקרת ערך של ארצות הברית באזור בעולם שאין להם בו ממש חברים, נכון?"

"זֵיי מעדן," אומרת האמריקנית וגומרת את הקלאפוטי.

"עוד קוניאק, רבותיי?" שואל סולרס.

האישה הצעירה שממשיכה למשמש ברגליה את אשכיו של בא״ל שואלת פתאום מי זה השַרְלוּס הזה שכולם מדברים עליו בסן ז׳רמן. סולרס מחייך: "הוא היהודי הכי מעניין בעולם, יקירתי... וגם עוד מתרומם..."

הקנדית אומרת שגם היא תשמח לכוסית קוניאק. הבולגרי מציע לה סיגריה, והיא מציתה אותה בלהבת הנר. חתול הבית בא להתחכך ברגליה של הסינית. מישהו מזכיר את סימון וייל, הלן מתעבת אותה, פתאום סולרס מגן עליה. האמריקנים חושבים שקרטר ייבחר שוב. אלתוסר מתחיל עם הסינית. לאקאן מצית את אחד הסיגרים המפורסמים שלו. מדברים קצת על כדורגל ועל פלאטיני הצעיר, שכל הנוכחים תמימי דעים שהוא מבטיח.

הערב מתקרב לסופו. הפילגש של לאקאן תיסע הביתה עם בא״ל. הבלשן הבולגרי ילווה את הפמיניסטית הקנדית. הסינית תחזור לבד למשלחת שלה. סולרס יירדם תוך חלומות על האורגיה שלא קרתה. לאקאן מציין לפתע בנימת לאות אינסופית: "מוזר איך כשאישה מפסיקה להיות אישה היא מסוגלת למחוץ את הגבר שבידיה... למחוץ, כן, לטובתו שלו, כמובן." שתיקה נבוכה של האורחים האחרים. סולרס מכריז: "מיהו המלך אם לא האיש שנושא על גופו את חוויית הסירוס החיה ביותר?"

40

צריך לברר את העסק הזה של האצבעות הכרותות, ובאיאר מחליט להורות על מעקב אחרי השוטר שהרג את הבולגרי בפּוֹן נֵף. אבל כיוון שיש לו רושם לא נעים שאויב הסתנן לשורות המשטרה, וכיוון שאינו יודע מה זהותו של אותו אויב ולמען האמת אף לא מה טיבו, הוא אינו פונה למחלקת חקירות פנימיות אלא מבקש מסימון לקחת על עצמו את המעקב. כרגיל, סימון מוחה, אבל הפעם הוא חושב שיש לו טיעון־נגד תקף: השוטר המדובר הרי פגש אותו בפּוֹן נֵף, סימון היה עם האחרים כשבאיאר קפץ, ואז הם נראו יחד, שקועים בשיחה, אחרי שיצא מהמים.

זה לא רלוונטי, הוא יסווה את עצמו.

מה זאת אומרת?

יסַפרו אותו והוא יהיה בבגדים אחרים, לא בתלבושת הזאת של ילד מפגר.

הפעם זה עובר את הגבול, גם ככה הוא היה נוח מדי, סימון נחרץ: זה לחלוטין לא בא בחשבון.

באיאר, שמכיר את שירות המדינה, מעלה את שאלת ההעברות הכואבת. מה יהיה עליו, סימון הצעיר (אגב, לא כל כך צעיר, בן כמה הוא?) אחרי שישלים את הדוקטורט? אפשר למצוא לו משרה באיזה תיכון בבּוֹבִּינִי. או שאולי אפשר לעזור לו להשיג תקן בוואנסן?

סימון חושב שהדברים לא עובדים ככה במערכת החינוך הגבוהה, ושמשיכה בחוטים מצד ז׳יסקאר (בייחוד מצד ז׳יסקאר!) לא תעזור בדבר להשגת משרה בוואנסן (האוניברסיטה של ז׳יל דלז, של אטיין בָּליבָּר!), אבל הוא לא משוכנע בכך. מנגד, אין לו ספק שאפשרי גם אפשרי להעביר אותו לאיזה חור בתור עונש. על כן הוא הולך למספרה, מסתפר — תספורת קצרה דיה להרגיש בחילה ממשית כשהוא מביט בתוצאה, כאילו הוא זר לעצמו, מזהה את פניו אבל לא את הזהות שבנה לעצמו בלי לשים לב, שנים על גבי שנים — ומניח למשרד הפנים הצרפתי לקנות לו חליפה ועניבה. החליפה עולה סכום סביר אך היא חסרת ייחוד, באופן בלתי נמנע גדולה קצת בכתפיים, קצרה קצת בקרסוליים, וסימון נאלץ ללמוד לא רק לקשור עניבה אלא גם לדאוג שהחלק הרחב והחלק הצר יכסו זה את זה. ועם זאת, משעה שהושלם הגלגול, הוא מופתע לעמוד מול המראה ולהרגיש, לצד אותו רגש של זרות מעורבת ברתיעה, מעין סקרנות, עניין בדמות הזו של עצמו, הוא שאיננו הוא, הוא מחיים אחרים, הוא בגרסה שהיתה מחליטה לעבוד בבנק או בביטוח, או במוסד רשמי, או בדיפלומטיה. מבלי משים סימון מיטיב את הקשר בעניבה ומושך את שרוולי החולצה מתחת לז׳קט. הוא מוכן ומזומן למשימה: חלק ממנו, החלק הרגיש יותר לממד המגוחך של הקיום, מחליט להתענג על ההרפתקה הקטנה.

הוא מחכה מול מפקדת המשטרה עד שהשוטר בעל מפרק האצבע החסר יגמור את המשמרת ומעשן סיגריית לאקי סטרייק שהרפובליקה הצרפתית קנתה, כי הצד הטוב הנוסף של השירות הזה בפקודה הוא הזכות להחזר הוצאות, ולכן הוא שמר את הקבלה מחנות הטבק (שלושה פרנקים).

לבסוף השוטר מופיע, בבגדים אזרחיים, והמעקב מתחיל, ברגל. סימון הולך אחרי האיש, שחוצה את פּוֹן סן מישל וממשיך בשדרה עד לצומת עם שדרת סן ז׳רמן, ושם עולה לאוטובוס. סימון עוצר מונית, וכשהוא הוגה את המשפט המוזר "עקוב אחרי האוטובוס הזה", הוא חווה רגש מעורב, תחושה שהוא בתוך סרט מסוגה לא ברורה. עם זאת, הנהג נענה בלי לשאול שאלות, ובכל תחנה סימון צריך לבדוק שהשוטר בבגדים אזרחיים אינו יורד. האיש בגיל העמידה, בעל מבנה גוף רגיל וקומה ממוצעת, ואינו מתבלט במיוחד בהמון, ועל כן על סימון להיות דרוך. האוטובוס נוסע ברחוב מוֹנְז׳ והאיש יורד בתחנת סַנְסְיֶה. סימון עוצר את המונית. האיש נכנס לפאב. סימון מחכה רגע לפני שהוא עושה כדוגמתו. בפנים, האיש יושב ליד שולחן בעמקי החדר. סימון מתיישב קרוב לדלת ומיד קולט שזו טעות, כי האיש אינו מפסיק להביט בכיוונו. הוא לא הבחין בו, הוא פשוט מחכה למישהו. כדי לא למשוך תשומת לב, סימון מביט החוצה מהחלון. הוא מתבונן בבלט הסטודנטים שנכנסים לפי תחנת המטרו ויוצאים משם, עומדים ומעשנים סיגריה או מתקבצים, עדיין לא בטוחים לגבי המשך האירועים, מאושרים מהיותם יחד, קצרי רוח לקראת העתיד לבוא.

אבל פתאום הוא רואה שמהמטרו יוצא מישהו שאינו סטודנט אלא הבולגרי שכמעט הרג אותו בזמן המרדף אחר הדה־אס. הלה לובש את אותה חליפה מקומטת ולא ראה צורך לגלח את השפם. הוא מעיף מבט סיבובי בכיכר, ואז בא בכיוונו. סימון טומן את אפו בתפריט. הבולגרי דוחף את דלת בית הקפה. סימון נרתע בלי שליטה אבל הבולגרי חולף על פניו בלי לראותו, ממשיך לקצה החדר ומצטרף אל השוטר.

השניים מנהלים שיחה מהוסה. זה הרגע שהמלצר בוחר לבוא אל סימון. שוליית הבלש מזמין מרטיני בלי לחשוב. הבולגרי מצית סיגריה מסוג זר שסימון לא מזהה. גם סימון מצית לאקי סטרייק, שואף ממנה כדי להרגיע את עצביו ומשכנע את עצמו שהבולגרי לא הבחין בו ושאף אחד לא זיהה אותו, כי ההסוואה מגוננת עליו. ואולי כל בית הקפה שם לב למכפלת הקצרה מדי, לז׳קט הקצת מרחף, להתנהגות החשודה של בלש חובבן? הוא אומר לעצמו שלא קשה להבחין בדיכוטומיה בין המעטפת שכרך סביבו ובין המציאות העמוקה של ישותו. סימון מרגיש איך גואה בו הרגש הנוראי, המוכר אולי אבל העז יותר הפעם, שהוא מתחזה ובעוד רגע ייחשף. שני הגברים הזמינו בירה. כשבוחנים את הנתונים לעומק, נראה שהם לא הבחינו בסימון, ולהפתעתו הרבה נראה שגם הלקוחות האחרים לא הרגישו. סימון מתעשת. הוא מנסה להתמקד בקולותיהם של השניים ולהקשיב כך לשיחה, לבודד אותם מבין קולות הלקוחות האחרים, כמו שטכנאי קול היה עשוי לבודד ערוץ מבין כלי נגינה אחרים. נדמה לו שהוא שומע "נייררר"... "תרררחיש"... "מגע"... "סטודנט"... "שירררות"... "מכונית"... אבל מה אם הוא כלי משחק בידי מנגנון של סוגסטיה עצמית? אולי הוא שומע את מה שהוא רוצה לשמוע? אולי הוא עצמו בונה לעצמו את מרכיבי הדיאלוג שמתנהל בתוכו? נדמה לו שהוא שומע "סופיה". נדמה לו שהוא שומע "לוגוס, מועדון המילה".

ברגע זה הוא מרגיש נוכחות, דמות שחומקת מולו, הוא לא הבחין במשב הרוח מדלת בית הקפה אבל הוא שומע רעש של כיסא נגרר, מפנה את ראשו ורואה אישה צעירה מתיישבת ליד השולחן שלו.

האישה מחויכת, בלונדינית, גבוהת לחיים, קמוטת מצח. היא שואלת אותו: "אתה היית עם השוטר בפיטייה־סלפטרייר, נכון?" שוב סימון משתנק. הוא מגניב מבט לקצה החדר; שני הגברים שקועים בשיחה ולא ייתכן ששמעו. היא מוסיפה, והוא שוב מצטמרר: "מסייה בארררת המסכן." הוא מזהה אותה. זוהי האחות בעלת הרגליים המחוטבות, זו שמצאה את בארת מנותק מהצינורות ביום שסולרס, בא״ל וקריסטבה באו להפוך שולחנות. הוא אומר לעצמו מעל לכול שהיא זיהתה אותו, וזה שב וממתן את האופטימיות שלו בכל הנוגע לאיכות ההסוואה. "הוא ידע כל כך הרררבה צעררר." המבטא מרומז אבל סימון זיהה אותו. "את בולגרייה?" הצעירה מביעה הפתעה. יש לה עיניים גדולות בצבע ערמונים. היא בת פחות מעשרים ושתיים. "לא, למה? אני רררוסייה." מעמקי האולם, סימון שומע צחקוק. הוא מסתכן בהצצה נוספת. שני הגברים משיקים כוסיות. "קוררראים לי אנסטסיה."

מחשבותיו של סימון מעט מעורפלות אבל הוא תוהה למרות הכול מה אחות רוסייה עושה בבית חולים צרפתי בשנת 1980, בתקופה שברית המועצות אמנם מתחילה להתרכך אבל לא עד כדי פתיחת הגבולות. הוא גם לא ידע שבתי החולים הצרפתיים מגייסים עובדים במזרח אירופה.

אנסטסיה מספרת לו את סיפורה. היא הגיעה לפריז כשהיתה בת שמונה. אבא שלה ניהל את משרד אֵירוֹפְלוֹט בשאנז אליזה, הוא קיבל אישור להביא את משפחתו, וכשבאה הקריאה לחזור למוסקבה למען קידום הוא ביקש מקלט פוליטי והם נשארו, עם אמא שלה ועם אחיה הקטן. אנסטסיה נעשתה אחות רפואית, ואחיה עדיין בבית ספר.

היא מזמינה תה. סימון עדיין אינו יודע מה היא רוצה. הוא מנסה לחשב את גילה לפי תאריך הגעתה לצרפת. היא מפנה אליו חיוך ילדותי: "ראיתי אותך מהחלון. אמרתי לעצמי שאני מוכרחה לדבר איתך." רעש גרירת כיסא בעמקי האולם. הבולגרי קם ללכת להשתין או לטלפן. סימון מרכין את ראשו ושולח יד לרקה כדי להסתיר את הצדודית שלו. אנסטסיה טובלת את שקיק התה בכוסה, וסימון מהרהר שיש משהו חינני בתנועת מפרק היד של הצעירה. ליד הדלפק נשמע לקוח מדבר בקול רם על המצב בפולין, ואחר כך על המשחק של מישל פלאטיני מול נבחרת הולנד, ואחר כך על כך שביורן בורג בלתי מנוצח באליפות צרפת הפתוחה. סימון מרגיש שהוא מאבד את הריכוז, הופעתה של הצעירה טורדת אותו, המתח גואה בו עם כל דקה שחולפת, ועכשיו, לך תדע למה, ההמנון הסובייטי מתנגן בראשו, על רעשי המצלתיים ומקהלת הצבא האדום. הבולגרי יוצא מחדר השירותים וחוזר למקומו.

סָיוּז נֵרוּשִימִי רֵסְפּוּבְּלִיק סְבָבּוֹדְניחְ...

סטודנטים נכנסים ומצטרפים לחבריהם היושבים בשולחן רועש. אנסטסיה שואלת את סימון אם הוא מהמשטרה. בתחילה סימון מוחה, ברור שלא, הוא לא שוטר! אבל מסיבה שאינה ידועה לו הוא מציין בכל זאת שהוא ממלא תפקיד, איך לומר, של יועץ למפקח באיאר.

סְפְּלָטִילָה נַבְיֵקִי וֵלִיקָיָה רוּס...

בשולחן שבקצה האולם, השוטר אומר "הערב". לסימון נדמה שהוא שומע את הבולגרי משיב במשפט קצר שמכיל את המילה "ישוע". הוא מביט בחיוך הילדותי וחושב שמעבר לסערות זורחות השמש והחירות.

אנסטסיה מבקשת שיספר לה על בארת. סימון אומר שבארת אהב מאוד את אמא שלו ואת פרוסט. אנסטסיה מכירה את פרוסט, כמובן. וְלֶנִין הָרָם אֶת דַּרְכֵּנוּ הֵאִיר. אנסטסיה מספרת שהמשפחה של בארת דאגה כי המפתחות שלו לא היו עליו, אז הם רצו להחליף מנעולים וזה גרר הוצאות. וּסְטָלִין לִמְּדָנוּ, הִרְבִּיץ בָּנוּ עֹז, נָסַךְ בָּנוּ לַהַט עָמָל וּגְבוּרָה. סימון מדקלם את צמד השורות לאנסטסיה, והיא מציינת שאחרי הדוח של חרושצ׳וב שינו את ההמנון והורידו את ההתייחסות לסטלין. (ולמרות זאת, הם חיכו עד 1977.) לא נורא, סימון אומר לעצמו, צְבָאֵנוּ יָצַא מְחֻזָּק מִּקְּרָבוֹת... הבולגרי קם ולובש את הז׳קט שלו, הוא עומד לצאת. סימון מהסס אם לעקוב אחריו. אבל הוא בוחר בחוכמה לדבוק במשימתו. בַּקְּרָב נַחֲרוֹץ אֶת גּוֹרַל הַדּוֹרוֹת. הבולגרי הביט בעיניו כשרצה להוציא אותו להורג. לא השוטר. ככה מסוכן פחות, בטוח יותר, וממילא הוא כבר יודע שהשוטר הזה מעורב בפרשה. בדרכו החוצה הבולגרי נועץ מבט באנסטסיה, והיא שולחת אליו את חיוכה היפה. סימון מרגיש את המוות חולף על פניו, כל גופו מתקשח, הוא משפיל ראש. אחר כך השוטר יוצא. אנסטסיה מחייכת גם אליו. סימון אומר לעצמו שהיא אישה שרגילה למבטים. הוא רואה את השוטר חוזר לכיוון רחוב מונז׳ ויודע שעליו להגיב מהר אם אינו רוצה לאבד אותו, ועל כן הוא שולף שטר של עשרים פרנק לשלם על התה והמרטיני, לא מחכה לעודף (אבל כן לוקח את הקבלה) וגורר את האחות איתו בזרועה. היא נראית קצת מופתעת אבל היא לא מתנגדת. "פַּרְטִיָה לְיֵנִינָה, סִילָה נָרוֹדְנָיָה..." סימון מחייך אליה בתורו, מתחשק לו לנשום קצת אוויר והוא טיפה ממהר, אולי היא רוצה ללוות אותו? בתוך ראשו הוא משלים את הפזמון החוזר: "...נָס קְ טַרְזֶ׳סְטְבוּ קָמוּנִיזְמָה וִידְיוֹט!" אביו של סימון קומוניסט, אבל הוא לא רואה טעם לומר זאת לצעירה שנראית משועשעת, למרבה מזל, מהתנהגותו התימהונית משהו.

הם צועדים כעשרה מטרים מאחורי השוטר. הלילה ירד. קצת קר. סימון עדיין אוחז בזרועה של האחות. אם אנסטסיה חושבת שהגישה שלו משונה או מתנשאת, היא אינה מראה כל סימן לכך. היא אומרת לו שבארת היה אהוד מאוד, לדעתה אהוד מדי, אנשים ניסו להיכנס אליו לחדר בלי הפסקה. השוטר פונה לכיוון מרכז הכנסים מיטיאָליטֶה. היא אומרת לו שביום התאונה, כשמצאו אותו מוטל על הקרקע, שלושת האנשים שבאו להפוך שולחנות הרעיפו עליה עלבונות. השוטר נכנס לרחוב קטן באזור רחבת הנוטרדאם. סימון מהרהר על אחוות העמים. הוא מסביר לאנסטסיה שבארת היה חזק מאוד בזיהוי הצפנים הסמליים ששולטים בהתנהגותנו. אנסטסיה מהנהנת במצח קמוט. השוטר נעצר מול דלת עץ כבדה, נמוכה מעט ממפלס הרחוב. כשסימון ואנסטסיה מגיעים לקרבת הדלת הוא כבר בפנים. סימון נעצר. הוא עדיין לא הרפה מזרועה של אנסטסיה. כאילו הרגישה את המתח הגואה באוויר, הצעירה שותקת. השניים מביטים בשער הברזל, במדרגות האבן, בדלת העץ. אנסטסיה מקמטת את מצחה.

שני אנשים מופיעים בלי שסימון שמע אותם, עוקפים אותם, עוברים בשער, יורדים במדרגות ומצלצלים. הדלת נפתחת, וגבר בן בלי גיל, חיוור ובצקי, סיגריה בפיו, צעיף צמר על צווארו, מביט בהם ומניח להם להיכנס.

סימון שואל את עצמו: "מה הייתי עושה לו הייתי בתוך רומן?" הוא היה מצלצל בפעמון כמובן, ונכנס כשאנסטסיה על זרועו.

בפנים יהיה מועדון הימורים חשאי, הוא יצטרף לשולחן של השוטר ויזמין אותו למשחק פוקר בזמן שאנסטסיה תשב לצדו ותלגום בלאדי מרי. הוא יפנה אל האיש בטון ידעני וישאל מה קרה לאצבע שלו. והאיש, בטון ידעני לא פחות, יענה לו באיום: "תאונת ציד." ואז סימון יחשוף את היד שלו: פול האוס, שלושה אסים ושתי מלכות.

אבל החיים הם לא רומן, הוא אומר לעצמו, והם ממשיכים בדרכם כאילו דבר לא קרה. ולמרות זאת, בקצה הרחוב הוא מסתובב ורואה שלושה אנשים נוספים מצלצלים בדלת ונכנסים. עם זאת, הוא אינו מבחין ברנו פואגו החבוטה שחונה מעבר לכביש. אנסטסיה חוזרת לדבר איתו על בארת: כשהיה בהכרה הוא ביקש שוב ושוב את הז׳קט שלו, נראה כאילו הוא מחפש משהו. יש לסימון מושג מה זה היה? סימון קולט שמשימתו הסתיימה לערב זה ומרגיש כאילו הוא מתעורר. הוא אובד עצות מול האחות הצעירה. הוא מגמגם שאולי, אם היא לא עסוקה, הם יכולים ללכת לשתות משהו. אנסטסיה מחייכת (וסימון אינו מצליח לפרש כמה אמת יש בחיוך הזה): זה לא מה שהם עשו לפני רגע? סימון, באופן מעורר רחמים, מציע לה עוד משקה, בפעם אחרת. אנסטסיה מביטה עמוק לתוך עיניו, מחייכת עוד יותר, כאילו מעצימה את חיוכה הטבעי, ואומרת בפשטות: "אולי." סימון מפרש את התשובה כסירוב, והוא מן הסתם צודק כי האישה עוזבת אותו ואומרת שוב "בפעם אחרת" בלי להשאיר לו את מספר הטלפון שלה.

ברחוב, מאחוריו, עיני הרנו ניצתות.

41

גשו הלום, יודעי דיבור, רטוריקנים משובחים, אורטורים ארוכי נשימה! סורו אל מאורת הטירוף והשפיות, אל תיאטרון המחשבה, אל אקדמיית החלומות, אל בית הספר של ההיגיון! בואו לשמוע את המולת המילה, להתפעל מהשתלבות הפעלים ותארי הפועל, לטעום מגיבובי המילים הארסיים של מאלפי השיח! היום, במפגש החדש הזה, לוגוס מועדון המילה מציע לכם לא קרב כְּרִיתוּת אחד ולא שניים אלא שלושה — כן, שלושה קרבות כריתות, ידידיי! וכדי לחדד את תאבונכם נפנה מיד לעימות הראשון, שמציב בפני שני רטוריקנים את השאלה הדוקרנית הבאה, מהתחום הגיאופוליטי: האם אפגניסטן תהיה לווייטנאם של הסובייטים?

התהילה ללוגוס, ידידיי! השבח למועדון המילה! תחי הדיאלקטיקה! תיפתח המסיבה! יהי הַפּוֹעַל איתנו!

42

צְווֵטאן טוֹדוֹרוֹב הוא צִפלון ממושקף שעל ראשו רעמה גדולה של שיער מקורזל. הוא גם בלשן שמתגורר בצרפת זה עשרים שנה, תלמידו של בארת, שעסק בחקר הסוגות הספרותיות (בייחוד פנטזיה), מומחה לרטוריקה ולסמיולוגיה.

בהמלצת סימון, באיאר בא לחקור אותו, כי הוא יליד בולגריה.

דומה שהעובדה שגדל במדינה טוטליטרית פיתחה אצלו מצפון הומניסטי עז, שמתבטא אפילו בתיאוריות הבלשניות שלו. למשל, הוא חושב שרטוריקה יכולה לפרוח באמת רק בדמוקרטיה, כי היא זקוקה למרחב דיון וזה, בהגדרה, אינו ניתן במונרכיה או בדיקטטורה. הוא מחשיב להוכחה את העובדה שבאימפריה הרומית, ולימים באירופה הפיאודלית, חקר השיח זנח את המטרה לשכנע, הפסיק להתמקד באופן שהמסר נקלט אצל הנמען והתמקד במילים עצמן. יותר לא נדרש מהשיח שיהיה יעיל, אלא פשוט יפה. סוגיות פוליטיות הוחלפו בסוגיות אסתטיות טהורות. במילים אחרות, הרטוריקה נעשה פואטית. (זה מה שמכונה "הרטוריקה השנייה").

הוא מסביר לבאיאר, בצרפתית ללא דופי אבל במבטא שעודו חזק מאוד, שלמיטב ידיעתו השירות החשאי הבולגרי (הקֶה־דֶה־סֶה) הוא ארגון פעיל ומסוכן. הם נהנים מתמיכת הקה־גה־בה, ואכן מסוגלים לנהל מבצעים מתוחכמים. אולי לא להתנקש בחיי האפיפיור, אבל לפחות לחסל אנשים טורדניים, כן, בלי כל ספק. עם זה, הוא אינו מבין מדוע שהם יהיו מעורבים בתאונה של בארת. מה להם ולמבקר ספרות צרפתי? בארת לא עסק בפוליטיקה ומעולם לא קיים קשר עם בולגריה. נכון, הוא נסע לסין, אבל אי־אפשר לומר שהוא חזר משם מאואיסט, לא יותר משחזר אנטי־מאואיסט. כך גם אנדרה ז׳יד ולואי אראגון. טודורוב עדיין זוכר מה הכי הכעיס את בארת כשהוא חזר מסין: איכות הארוחות באייר פראנס. הוא אפילו שקל לכתוב מאמר.

באיאר יודע שטודורוב מצביע על הקושי העיקרי שחקירתו נתקלת בו: המניע. אבל הוא יודע גם שבהיעדר מידע נוסף, עליו להסתפק בנתונים האובייקטיביים שלרשותו — אקדח, מטרייה — ואף כי אינו רואה מראש תככים גיאופוליטיים מעורבים במותו של בארת, הוא ממשיך לחקור את מבקר הספרות הבולגרי לגבי שירותי הביון של ארץ מוצאו.

מי עומד בראש הארגון? פלוני בשם הקולונל אמיל קריסטוף. איזה מין מוניטין יצא לו? לא ליברלי במיוחד, אבל גם לא בקיא במיוחד בסמיולוגיה. בבאיאר מתעורר הרושם הלא נעים שהוא נכנס למבוי סתום. אחרי הכול, נגיד ששני הרוצחים היו ממרסיי, מיוגוסלביה או ממרוקו, מה הוא היה מסיק מזה? בלי לדעת זאת, באיאר חושב סטרוקטורליסטית: הוא שואל את עצמו אם משתנה הבולגריוּת הוא קריטריון תקף. הוא עובר במחשבתו על האינדקסים הזמינים שעוד לא ניצל. למען השקט הנפשי הוא שואל:

"השם סופיה אומר לך משהו?"

"כן, זאת העיר שנולדתי בה."

סופיה.

אז כן יש כיוון בולגרי.

ברגע זה מופיעה אישה צעירה, יפה ואדמונית, לבושה בחלוק, וחוצה את החדר בברכת שלום דיסקרטית לאורח. באיאר חושב שהוא מזהה מבטא אנגלי. אז האינטלקטואל הממושקף לא קוטל קנים. הוא מציין מוכנית את המזימה הארוטית האילמת שמאחדת בין הדמות האנגלית למבקר הבולגרי, סימן ליחסים שלהערכתו — לא שהוא מתעניין בזה אבל זה רפלקס מקצועי — הם בתחילת הדרך או יחסי ניאוף, או גם וגם.

אם הוא כבר שם, הוא שואל את טודורוב אם "אֵקוֹ", המילה האחרונה שאמר חאמד, אומרת לו משהו. והבולגרי בתשובה: "כן, יש חדש לגביו?"

באיאר אינו מבין.

"אומברטו, מה שלומו?"

43

לואי אלתוסר אוחז בדף הנייר היקר מפז. משמעת המפלגה שהונחלה לו, מזג התלמיד הטוב שלו, שנותיו כאסיר מלחמה כנוע — כל אלה אוסרים עליו לקרוא את המסמך המסתורי. בו בזמן, האינדיבידואליזם הלא קומוניסטי שלו, חיבתו לחידות ונטייתו ההיסטורית לרמייה דוחקים בו לפרוש את הדף המקופל. אם יעשה זאת — הוא אינו יודע מה תכולת המסמך אך חושד בכך — יצטרף המעשה לשרשרת ארוכה של מעשי רמייה שראשיתה בציון 85 שהושג באופן לא הוגן על עבודה בפילוסופיה במכינה (במיתולוגיה האישית שלו כמתחזה, זהו אירוע מכונן דיו שיחשוב עליו כל הזמן). אבל הוא פוחד. הוא יודע לְמה הם מסוגלים. הוא מחליט, בחוכמה (בפחדנות, הוא אומר לעצמו), לא לקרוא את הדף.

אבל איפה יחביא אותו? הוא מביט בהר החפצים שעל שולחן העבודה שלו וחושב על אדגר אלן פו: הוא מכניס את המסמך למעטפה פתוחה שהכילה פרסומת כלשהי — לפיצרייה שכונתית, נאמר, ואולי לבנק, אני כבר לא זוכר מה סוג הפרסומות שנהגנו למצוא בתיבות הדואר בתקופה ההיא — מה שחשוב הוא שהוא שם את המעטפה במקום בולט לעין על שולחנו, במרכז תל של כתבי יד, מחקרים בהתהוות וטיוטות ראשוניות שכולם פחות או יותר מוקדשים לקרל מרקס, למרקסיזם, ומעל לכול, כדי להסיק מסקנות "מעשיות" מה"אוטוקריטיקה האנטי־תיאוריציסטית" החדשה שלו, לקשר המוחשי האקראי שבין "התנועות העממיות" מצד אחד, ומהצד האחר האידיאולוגיות שאלה העניקו לעצמן או שבהן נטמעו. כאן יהיה המכתב שלו במקום בטוח. יש גם כמה ספרים, מקיאבלי, שפינוזה, רֵיימוֹן אָרוֹן, אנדרה גלוקסמן... הספרים נראים כאילו נקראו, מה שאינו נכון (הוא מרבה לחשוב על כך במסגרת נירוזת המתחזה שלו שנבנתה בסבלנות, שלב אחר שלב) לגבי רובם של אלפי הספרים שמעטרים את מדפיו: אפלטון (אותו דווקא קרא), קאנט (לא קרא), הֵגֶל (דיפדף), היידגר (הציץ), מרקס (קרא את כרך א׳ של הקפיטל אבל לא את כרך ב׳) וכולי.

הוא שומע מפתח בדלת. הלן חוזרת הביתה.

44

"לאן אתם?"

שומר הסף נראה כמו כל שומרי המועדונים שבעולם, פרט לכך שלצווארו צעיף כותנה עבה ושהוא לבן, חסר גיל, עורו אפרפר, בדל סיגריה בזווית פיו, ועיניו אמנם לא חסרות הבעה ומביטות דרכך כאילו לא היית שם, אבל זדוניות וכמו מנסות לקרוא את נבכי נפשך. באיאר יודע שאסור לשלוף את תעודת השוטר שלו ושיש להישאר בעילום שם אם ברצונו לראות מה קורה מעבר לדלת הזאת, ועל כן הוא עמל להמציא שקר עלוב, אך סימון, מונע מכוח השראה פתאומיות, מקדים אותו ואומר "לָמָה".

העץ חורק, הדלת נפתחת, השומר מפנה את הדרך ומזמין אותם להיכנס בתנועה דו־משמעית. הם נכנסים למערה קמורה אפופה ריחות אבן, זיעה ועשן סיגריות. החדר מלא כמו לקראת קונצרט, אבל האנשים לא באו לשמוע את בוריס וִיאָן, והקירות אינם נוצרים זיכרונות מאקורדים של ג׳ז שהידהדו מהם אי־אז. במקום כל אלה, בתוך ההמולה העמומה של שיחות שלפני מופע, נשמע קול כמו של כרוז בקרקס:

ברוכים הבאים ללוגוס — מועדון המילה, ידידיי, בואו להוכיח, בואו להתנצח, בואו לקלס ולקלס למען יפי הפועל! הו, הפועל המוליך את הלב והשולט ביקום! בואו לחזות במופע המתדיינים המתמודדים על עליונות נאומית ועל הנאתכם המרבית!

באיאר נותן בסימון מבט שואל. סימון לוחש על אוזנו שמה שבארת לחש על אוזנו לא היה שאלה אלא ראשי התיבות למ״ה, כלומר "לוגוס — מועדון המילה". באיאר מעווה את פיו לאות התרשמות. סימון מושך בכתפיו בצניעות. הקול ממשיך לחמם את האולם:

מה יפה הוא הֶצְמֵדִי! מה נאה האִי־קִשּׁוּר שלי! אבל צריך לשלם את המחיר. גם הערב תלמדו מהי שפה ומה מחירה. כי זו סיסמתנו, ומן הראוי שזה יהיה החוק עלי אדמות: כל מילה בא יומה! פה בלוגוס, מועדון המילה, אין מילים בעלמא, הלוא כן, יקיריי?

באיאר פונה לגבר מבוגר בעל שׂער שיבה, ששני מפרקי אצבעות חסרים בידו השמאלית. הוא מנסה להישמע כמה שפחות מקצועי, אבל לא כמו תייר, ושואל: "מה הולך פה?" הזקן מביט בו ללא עוינות: "פעם ראשונה? אז אני מייעץ שרק תסתכל. אל תמהר מדי להירשם. יש לך כל הזמן ללמוד. תקשיב, תלמד, תתקדם."

"להירשם?..."

"תמיד אפשר לעשות קרב ידידותי, כמובן, זה לא מחייב אותך לשום דבר, אבל אם אף פעם לא ראית מושב מועדון, הכי טוב שתישאר צופה. הרושם שתעשה בקרב הראשון שלך יהיה אבן הפינה של המוניטין שלך, והמוניטין הוא גורם חשוב: הוא האֶתוֹס שלך."

הוא שואף מהסיגריה האחוזה בין אצבעותיו הקטומות בזמן שהאיש המלהיט את הקהל, החבוי באיזו פינה אפלה תחת כיפת האבן, ממשיך לכלות את נשימתו: התהילה לפְּרוֹטָגוֹרָס הגדול! התהילה לקיקֵרוֹ! התהילה לעיט מִמּוֹ! באיאר שואל את סימון מי האנשים האלה. סימון אומר לו ש"העיט מִמּוֹ" הוא ז׳אק־בֵּנין בּוֹסוּאֶה. שוב מתחשק לבאיאר להוריד לו סטירה.

אִכלו אבנים כמו דֵמוֹסְתֵנֶס! יחי פריקלס! יחי צ׳רצ׳יל! יחי דה גול! יחי ישוע! יחי דַנטוֹן ויחי רוֹבֶּסְפְּייֵר! למה הרגו את ז׳אן ז׳וֹרֵס? את השמות האלה באיאר דווקא מזהה, חוץ משני הראשונים.

סימון שואל את הזקן מה חוקי המשחק. הזקן מסביר: כל קרב הוא דו־קרב, שולפים נושא, תמיד מדובר בשאלה סגורה שהתשובה עליה כן או לא, או בשאלה מסוג "בעד ונגד", כדי ששני המתמודדים יוכלו להגן על עמדות מנוגדות.

טֶרְטוּליאָנוּס, אוֹגוּסְטינוּס, מַקְסְימיליאָנוּס איתנו! הקול קורא.

החלק הראשון של הערב מוקדש לקרבות ידידותיים. הקרבות האמיתיים נשמרים לסוף. כמעט תמיד יש קרב אמיתי אחד, לפעמים שניים, די נדיר שיש שלושה אבל זה קורה. בתיאוריה, אין מגבלה על מספר הקרבות הרשמיים, אבל מסיבות שכנראה ברורות מאליהן, כי הזקן אינו רואה טעם לפרטן, אין עודף מתנדבים.

יתפלפלו הנערים לפנינו! יחל הפולמוס! והנה לפניכם שני דוברים מוכשרים שיתנצחו בשאלה הנמרצת: האם ז׳יסאקר פשיסט?

צעקות ושריקות באולם. יהיו אלי האנטיתזה עמכם!

גבר ואישה מתייצבים על הבימה מאחורי שני מעמדי נואמים, פניהם אל הקהל, ומתחילים לשרבט הערות. הזקן מסביר לבאיאר ולהרצוג: "יש חמש דקות להתכונן, אחר כך כל אחד נותן הקדמה להציג את עמדתו ואת מתווה הטיעון שלו, ואז מתחילים בפולמוס. זמן המפגש לא קבוע, וכמו בהתאגרפות, השופטים יכולים לקבוע שהקרב נגמר בכל רגע. הראשון שמדבר נהנה מיתרון כי הוא בוחר על איזו עמדה להגן. האחר מחויב להתאים את עצמו ולהגן על העמדה ההפוכה. בקרבות ידידותיים שהמתמודדים בהם באותה הרמה מגרילים מי יתחיל. אבל בקרבות לדירוג שמעמתים יריבים מרמות שונות, הדרגה הנמוכה מתחילה. כמו שברור לכם מהנושא, העימות הזה הוא עימות בדרגה אחת. השניים שם הם 'דוברים'. זו הדרגה הנמוכה ביותר בהיררכיה של מועדון המילה. חיילים פשוטים, בקיצור. הדרגה הבאה היא 'רטוריקן', אחר כך 'אוֹרָטוֹר', 'דיאלקטיקן', 'פֵּרִיפָּטֵט', 'טְריבּוּן', והדרגה הגבוהה ביותר, 'סוֹפיסְט'. אבל נדיר שמגיעים מעבר לדרגה שלוש. אומרים שיש מעט מאוד סופיסטים, אולי עשרה, ושלכולם יש שמות קוד. מדרגה חמש ומעלה כל העסק ממודר מאוד. יש אפילו כאלה שאומרים שאין בכלל סופיסטים, ושדרגה שבע הומצאה כדי לתת לחברי המועדון מין יעד לא מושג, שיוכלו לחלום על רעיון של שלמות בלתי אפשרית. אני דווקא בטוח שהם קיימים. לדעתי דה גול היה אחד מהם. אולי הוא אפילו היה פְּרוֹטָגוֹרָס הגדול. אומרים שזה הכינוי לנשיא המועדון. אני רטוריקן, הייתי אורטור שנה אחת אבל לא שמרתי על הדרגה." הוא מרים את ידו המרוטשת. "וזה עלה לי ביוקר."

העימות מתחיל, צריך לשתוק, וסימון אינו יכול לשאול את הזקן לְמה כוונתו במילים "קרב אמיתי". הוא מביט בקהל: רובם גברים בני כל הגילאים וכל הסגנונות. אם המועדון הוא אליטיסטי, נראה שהמיון אינו מסתמך על אמות מידה כלכליות.

קולו המתנגן של המתמודד הראשון נשמע, והוא מסביר שבצרפת ראש הממשלה הוא בובה; סעיף 49־ג׳ בחוקה מעקר את הפרלמנט מכל כוחו; דה גול היה מונרך חביב לעומת ז׳יסקאר, שמרכז את כל הכוחות, כולל העיתונות; ברז׳נייב, קים איל־סונג, מרטין הוֹנֵקֶר וניקולאו צ׳אושסקו לפחות צריכים לרַצות את המפלגה שלהם; נשיא ארצות הברית מחזיק בכוח פּחוּת בהרבה מזה של הנשיא שלנו, ונשיא מקסיקו לפחות לא יכול להיבחר פעמיים — שלנו כן.

מתמודדת מולו אישה צעירה למדי. היא עונה שדי לקרוא את העיתונות כדי להיווכח שאנחנו לא חיים בדיקטטורה (למשל, כשכותרת השבוע בלה מונד, בהתייחס לממשלה, היא "אפשר להיכשל, אבל למה בכל התחומים", כבר ראינו צנזורות קשות מאלה...) והיא רואה כהוכחה את התפרצויותיהם של ז׳ורז׳ מארשֶה, ז׳אק שיראק, פרנסואה מיטראן וכן הלאה. בהשוואה לדיקטטורה, חופש הביטוי במצב לא רע. ואם כבר העלינו את דה גול באוב, בואו ניזכר במה שנהגו לומר עליו: דה גול — פשיסט. הרפובליקה החמישית — פשיסטית. החוקה — פשיסטית. "ההפיכה הנצחית" וכולי. המסקנה שלה: "לומר על ז׳יסקאר שהוא פשיסט זה עלבון להיסטוריה; זו יריקה בפני הקורבנות של מוסוליני ושל היטלר. לכו תשאלו את הספרדים מה דעתם על זה. תשאלו את חורחה סֶמְפְּרוּן אם אין הבדל בין ז׳יסקאר לפרנקו! אוי לה לרטוריקה שבוגדת בזיכרון!" מחיאות כפיים ממושכות. אחרי התייעצות קצרה השופטים מכריזים שהמתמודדת ניצחה. הצעירה, נרגשת, לוחצת את יד יריבהּ וקדה לקהל קידה קטנה.

קרב רודף קרב, המתמודדים מאושרים פחות או יותר, הקהל מריע או קורא בוז, אנשים שורקים, צועקים, ואז מגיעים למסמר הערב, "קרב הכְּרִיתוּת".

הנושא: "כתיבה מול דיבור".

הזקן מחכך ידיים: "אה! מטא־נושא! שפה מדברת על שפה, אין יפה מזה. אני אוהב את זה. תסתכלו, הרמות רשומות על הלוח: רטוריקן צעיר קורא תיגר על אורטור כדי להחליף אותו. אז הוא זה שיתחיל. מעניין מה העמדה שהוא יבחר. קורה הרבה שעמדה אחת קשה יותר מהאחרת, אבל דווקא במקרה כזה הדובר עשוי לרצות לבחור בה אם הוא רוצה להרשים את השופטים ואת הקהל. ולהפך, עמדות מתבקשות יותר עשויות להשתלם פחות, כי יש סכנה שתתקשה יותר להצטיין בטיעון, שתמצא את עצמך מבטא דברים בנאליים והנאום לא יהיה מרהיב..."

הזקן משתתק, מתחילים, הכול כורים אוזן, האיש שרוצה להיות אורטור פותח בנימה נחרצת:

"דתות הספר עיצבו את החברות שאנו חיים בהן, ואנו קידשנו את הטקסט: לוחות הברית, עשרת הדיברות, מגילות התורה, הברית החדשה, הקוראן וכן הלאה. מה שלא נכתב — לא נחשב. ואני אומר: עבודת אלילים. ואני אומר: דעות קדומות. ואני אומר: ערשׂ הדוֹגמה.

"לא אני הוא הטוען בזכות עליונות המילה שבעל־פה אלא האיש שעשה אותנו למה שאנחנו — הו הוגי דעות, הו נואמים — אבי הדיאלקטיקה, אב קדמון לכולנו, האיש שלא כתב ספר אחד מימיו ולמרות זאת הניח את אבן הפינה לכל המחשבה המערבית.

"היזכרו! המקום הוא ארץ מצרים, העיר תבי, והמלך שואל: לְמה טובה הכתיבה? והאל עונה: היא התרופה המושלמת לבורות. והמלך אומר: נהפוך הוא! לאמיתו של דבר, האמנות הזאת תוליד שִכחה בנפשות האנשים שלמדו אותה כי הם יפסיקו לנצל את זיכרונם. שינון איננו זיכרון, וספר הוא רק רשימת קניות. הוא אינו מעניק היכרות, הוא אינו מעניק הבנה, הוא אינו מעניק שליטה.

"איזה צורך יש לתלמיד במורה אם אפשר ללמוד הכול מתוך ספר? למה הוא צריך שמישהו יסביר לו את מה שכבר כתוב בספרים? למה יש כיתות לימוד ולא רק ספריות? כי לא מהכתב לבדו ילמד האדם. רק מחשבה מתה לא משתנה. סוקרטס משווה בין הכתיבה לציור: הדמויות שבציור עומדות על רגליהן, כאילו היו בחיים; אבל במבט מקרוב נראה שהן נשארות קפואות בתנוחה חמורת סבר ואינן פוצות פה. ואותו הדבר אמור לגבי הכתובים. אפשר לחשוב שהכתב מדבר: אבל אם נשאל אותו משהו כי נרצה להבין מה הוא אומר, הוא יחזור תמיד על אותו דבר, באותן מילים ממש.

"השפה מאפשרת להפיק שֶגֶר שרוכש משמעות רק במידה שיש נמען. אני מדבר אליכם ברגע זה, אתם זכות הקיום של השיח שלי. רק משוגע מדבר בלב מדבר. כלומר, המשוגע מדבר אל עצמו. אבל למי מדבר טקסט? לכולם! כלומר, הוא אינו מדבר לאיש. מרגע שנכתב, מרגע שנחתם, כל שיח עובר באדישות ליד האנשים שמכירים אותו, כמו גם ליד אלה שאינם נוגעים לו, בלי לדעת מי הם נמעניו המיועדים. טקסט שאין לו נמען מוגדר הוא ערובה לחוסר דיוק, לאמירות מעורפלות וסתמיות. איך ייתכן מסר שמתאים לכל בני האדם? אפילו מכתב נופל מכל שיחה שהיא: הוא נכתב בהקשר מסוים ומתקבל באחר. במקום אחר, במועד אחר, מצבו של הכותב ומצבו של הנמען השתנו. פג תוקפו של המכתב, הוא נכתב למישהו שאינו קיים עוד, וכותבו נעלם בתהומות הזמן מרגע שנחתמה המעטפה.

"הנה כי כן: כתב הוא מוות. הטקסטים מקומם בספרי הדרכה ועיון. אמת קיימת רק בתמורות השיח, והמילה הדבורה לבדה היא הֶגֵּבִית דיה לשקף בזמן אמיתי את המירוץ הנצחי של המחשבה. דיבור הוא חיים: אני מוכיח זאת, כולנו מוכיחים זאת בכך שהתכנסנו כאן היום לדבר ולהקשיב, להחליף, להתווכח, להתנצח, ליצור יחד את סך המחשבה החיה, להתאחד תחת כנפי המילה והמחשבה, לשאוב מכוחות הדיאלקטיקה, לרטוט באותו רטט צלילי שמכונה דיבור ושהכתב הוא לכל היותר סמל חיוור לו: כמו התכליל למוזיקה, לא יותר. ואסיים בציטוט אחרון מפי סוקרטס, כי יש לי הכבוד לדבר מעמדתו: 'חזות של חוכמה במקום חוכמה' — זה מה שהכתיבה מולידה. תודה על ההקשבה."

מחיאות כפיים רמות. הזקן נראה נרגש: "הו הו! הוא בקיא בקלאסיקות, הבחורצ׳יק. הוא נתן טיעון מוצק. סוקרטס, האיש שלא כתב שום ספר, הימור בטוח בתחום הזה! הוא קצת אלוויס של הרטוריקה, חה. חוץ מזה, מבחינה טקטית הוא שיחק את הקלף הבטוח, כי ברור שמי שמגן על המילה המדוברת נותן גושפנקה לפעילות המועדון: מִיז אָן אַבִּים! היריב יצטרך עכשיו לענות. גם הוא צריך למצוא יסוד מוצק להישען עליו. נראה לי שאני הייתי עושה משהו בסגנון דרידה: מפרק את העניין של ההקשר, מסביר שהשיחה לא מותאמת אישית יותר מטקסט או ממכתב, כי אף אדם שלוקח חלק בשיחה לא יודע באמת מי הוא ומי האיש שמולו. אף פעם אין הקשר, זאת מלכודת פתאים, ההקשר לא קיים: משהו כזה! בכל מקרה, ככה אני הייתי ניגש להפרכה. צריך למוטט את המבנה היפה הזה ואחר כך, טוב, צריך רק לדייק: עליונות הכתוב זה נושא קצת אקדמי, מבין, די טכני, אבל לא תענוג גדול. אני? כן, למדתי בקורסי ערב בסורבון. הייתי דוור. אה! ששש! ששש! קדימה, חבר, בוא תוכיח לנו שלא גזלו ממך את הדרגה!"

וכל האולם מהסה זה את זה כשזכות הדיבור ניתנת לאורטור, גבר מבוגר מיריבו, מאפיר, שלֵו יותר, משולהב פחות בשפת הגוף. הוא מביט בקהל, ביריבו, בחבר השופטים, והוא זוקף אצבע ואומר רק:

"מאפלטון."

אחר כך הוא שותק, די זמן כדי להפיק את אי־הנוחות שמתלווה תמיד לשתיקה מתמשכת. וכשהוא מרגיש שהקהל תוהה למה הוא מבזבז ככה שניות יקרות מהזמן שהוקצה לו, הוא ממשיך:

"יריבי הנכבד ייחס את הציטטה שלו לסוקרטס, אבל אתם בוודאי תיקנתם זאת בעצמכם, נכון?"

דממה.

"הוא התכוון לומר אפלטון. אפלטון, שבלי כתביו לא היינו יודעים מעולם על סוקרטס, על הגותו ועל האפולוגיה הנפלאה שלו בזכות הדיבור בדיאלוג פיידרוס, שיריבי הנכבד שיחזר למעננו כמעט במלואה."

דממה.

"תודה על ההקשבה." הוא חוזר לכיסאו.

האולם נפנה כאיש אחד אל יריבו. אם רצונו בכך, הוא רשאי לקבל את זכות הדיבור ולהיכנס לוויכוח, אבל הוא יושב חיוור ואינו אומר דבר. אין לו צורך לחכות למוצא פיהם של שלושת השופטים כדי לדעת שהפסיד.

בצעד איטי, בצעד אמיץ, האיש הצעיר מתקדם ומניח כף יד פרושה על שולחן השופטים. כל האולם עוצר את נשימתו. המעשנים יונקים בעצבנות מהסיגריה שלהם. איש־איש חושב שהוא שומע את הד נשימתו שלו.

האיש הישוב במרכז מניף קופיץ וכורת את זרתו של המתמודד באבחה אחת.

הגבר הצעיר אינו צועק אך הוא מתקפל לשניים. אנשים ניגשים מיד לטפל בו ולחבוש אותו בדממת קודש. בדרכם הם אוספים את קצה הזרת, אבל סימון לא רואה אם זורקים אותו או שמא שומרים אותו איפשהו כדי להציגו בצנצנות שעל תוויותיהן ייכתבו התאריך והנושא.

הקול שב ומהדהד: התהילה לנלחמים! הקהל מזמר: "התהילה לנלחמים."

בדממת המערה, הזקן מסביר בקול נמוך: "בדרך כלל כשמישהו מפסיד, יש תקופת צינון לפני שהוא יכול לנסות שוב. זאת שיטה טובה, ככה נמנעים ממתמודדים כפייתיים."

45

יש בסיפור הזה שטח עיוור שהוא גם נקודת המוצא: הארוחה של בארת עם מיטראן. זו הסצנה הגדולה שלא היתה. אבל היא כן היתה... ז׳אק באיאר וסימון הרצוג לא יֵדעו לעולם, לא יָדעו מעולם מה קרה ביום ההוא, מה הדברים שנאמרו. לכל היותר אולי יצליחו להשיג את רשימת המוזמנים. אבל אני, אולי אני יכול... אחרי ככלות הכול, הכול עניין של שיטה, ואני יודע איך לפעול: לחקור את העדים, להצליב, להיפטר מעדויות רעועות, לעמת זיכרונות של בעלי עניין עם המציאות ההיסטורית. וגם, בשעת הצורך... אתם יודעים. אפשר לעשות משהו לגבי היום הזה. 25 בפברואר, 1980 עדיין לא אמר את מילתו האחרונה. זאת מעלת הרומן: אף פעם לא מאוחר מדי.

46

"כן, בית אופרה זה בדיוק מה שחסר לפריז."

בארת היה רוצה להיות במקום אחר, יש לו עיסוקים טובים יותר מהבלי היומיום האלה, הוא מתחרט שנענה להזמנה לארוחה, החברים השמאלנים שלו יעשו לו את המוות, אבל לפחות ככה דלז יהיה מרוצה. פוקו ירעיף עליו כמה דברי לעג וידאג שהשמועה תתגלגל, כמובן.

"הספרות הערבית כבר לא מהססת לבדוק את גבולותיה, היא רוצה לצאת מהתחום הקלאסי, להתנתק מהרומן הנושאי..."

זה בוודאי המחיר שמשלמים על ארוחת צהריים עם ז׳יסקאר, נכון? "בורגני שהצליח מאוד", כן, בוודאי, אבל בסופו של דבר גם האנשים האלה לא רעים... נו, אם חולצים את הפקק צריך לשתות את היין. חוץ מזה, הוא טוב, היין הלבן הזה, נכון? שארדונה, הייתי אומר.

"קראת את האחרון של מורביה? לטעמי, אין כמו ליאונרדו שאשא. אתה קורא איטלקית?"

מה מייחד אותם? לא כלום, אפריורי.

״אתה אוהב את ברגמן?״

תראה איך הם מחזיקים את עצמם, איך הם מדברים, מתלבשים... בלי צל של ספק, "הַבּיטוּס" של הימין, כמו שבורדייה היה אומר.

"שום אמן לא משתווה לעמדה שיש למיכאלאנג׳לו בביקורת. אולי פיקאסו. ולמרות זאת, אף אחד לא אמר מילה על הממד הדמוקרטי של יצירתו!"

ואני? האם לי יש "הביטוס" ימני? לא די בבגדים מרופטים כדי להימלט מזה. בארת ממשש את משענת הכיסא שלו ומוודא שהז׳קט הישן שלו עודו שם. תירגע. אף אחד לא יגנוב לך את זה. חה חה! אתה חושב כמו בורגני.

"לגבי מודרניזם, ז׳יסקאר חולם על צרפת פיאודלית. עוד נראה אם הצרפתים מחפשים לעצמם אדון או מדריך."

הוא שוטח טיעונים כשהוא מדבר. כנראה עורך דין. יש ריח טוב מהמטבח.

"כמעט מוכן! ומה לגביך, אדוני היקר, על מה אתה עובד כרגע?"

על מילים. חיוך. הבעה ידענית. אין טעם להיכנס לפרטים. אף פעם לא מזיק ציטוט קטן מפרוסט.

"לא תאמינו לי, אבל יש לי דודה שהכירה את משפחת גֶרְמאנְט." השחקנית הצעירה פיקנטית. צרפתייה מאוד.

אני תשוש. הייתי צריך לנוע במסלול אנטי־רטורי. אבל כבר מאוחר מדי. בארת נאנח בעצב. הוא לא סובל להשתעמם, ולמרות זאת מציעים לו כל כך הרבה הזדמנויות לכך והוא נענה בלי לדעת ממש למה. אבל היום זה קצת שונה. הרי לא היה לו עיסוק טוב יותר.

"מישל טורנייה ואני חברים די קרובים, הוא בכלל לא פראי כמו שחושבים, חה חה."

אה, הנה, דג. מאיפה היין הלבן.

"בוא תשב, 'ז׳אק'! מספיק עבודות מטבח!"

"עבודות" מטבח: בגידת המילים... הצעיר המתולתל בעל ראש התיש גומר להגיש את תבשיל הקדירה ומצטרף אליו. הוא נשען על גב הכיסא של בארת ואז מתיישב לידו.

"זה נקרא 'קוֹטְריאָד': תערובת דגים — ברבוניה, בקלה, סולית, מקרל — עם פירות ים וירקות, בתוספת זרזיף של וינגרט, והוספתי קצת קארי וקמצוץ טרגון. בתיאבון!"

כן, זה טעים. אופנתי ובו בזמן עממי. בארת הרבה לכתוב על אוכל: סטייק וצ׳יפס, כריך חמאה וירך חזיר, חלב ויין... אבל פה מדובר בבירור במשהו אחר. מאכל שרוצה להישאר פשוט אבל מבושל בתחכום. צריך שיורגש שהיה שם מאמץ, הקפדה, אהבה בהכנות. כלומר, גם כאן, הפגנת כוח. הוא כבר ניתח את זה בספרו על יפן: האוכל המערבי הצבור, המכובד, המנופח לממדים מלכותיים, מקושר לאיזושהי פעולה יוקרתית, תמיד פונה לכיוון השמן, הגדול, השופע, החושני; האוכל המזרחי נע בכיוון ההפוך, הוא מצטמצם לעבר האַין: עתידו של המלפפון אינו בערימתו או בהסמכתו אלא בחלוקתו.

"זה מאכל דייגים מחבל ברטאן: נהגו לבשל אותו על הסיפון, עם מי ים. הווינגרט רמז להשפעה המצמיאה של המלח."

זיכרונות מטוקיו... כשמקלות האכילה מחלקים את המזון הם מפרידים, מסיטים, מגששים, במקום לחתוך ולנעוץ, כמו כלי האוכל שלנו; מקלות האכילה לעולם אינם נוהגים במזון באלימות...

בארת מסכים לכוסית נוספת, ובזמן שמסביב לשולחן המוזמנים אוכלים בשתיקה מעט מפוחדת, הוא מתבונן באיש הקטן הזה, קשה השפתיים, ששואב את נגיסות דג המרלן שלו ברעש מציצה קל, שחינוך בורגני טוב ודאי כיוונן בדקדקנות למצבים כמו זה.

"הצהרתי שכוח הוא נכס. זה לא לחלוטין שקרי, כמובן."

מיטראן מניח את הכף מידו. הנוכחים הדוממים מפסיקים לאכול כאות לכך שהם קשובים לדברי האיש הקטן.

המזון היפני מוכן תמיד מול עיני מי שיאכל אותו (מאפיין יסודי של המטבח הזה); ייתכן שזה משום שחשוב להם לקדש מכוח המחזה את מותו של דבר שאנו רוחשים לו כבוד...

כאילו הם פוחדים להרעיש, כמו בתיאטרון.

"אבל זה לא נכון. אתה יודע זאת טוב ממני, נכון?"

אין שום מאכל יפני שיש לו מרכז (מרכז תזונתי שמסומן אצלנו באמצעות הטקס שמורכב מהזמנת האוכל ומהדברים שמכסים את המנות או מקיפים אותם); הכול שם הוא קישוט של קישוט אחר: בתחילה כי על השולחן, על הצלחת, האוכל הוא תמיד רק אוסף של רסיסים...

"הכוח האמיתי הוא השפה."

מיטראן מחייך, קולו רכש ניגון מחניף שבארת לא חשד בקיומו אצלו, והוא מבין שהדובר פונה אליו. היי שלום, טוקיו. בא הרגע שהוא פחד מפניו (אבל ידע שאין מנוס ממנו), הרגע שיהיה עליו לספק תגובה ולעשות את המצופה ממנו, לשחק את דמות הסמיולוג, או לכל הפחות את האינטלקטואל המתמחה במעורפל בתחום הלשון. הוא אומר, בתקווה שהשומעים יפרשו את הלקוניות שלו כסימן לעומק: "בייחוד במשטר דמוקרטי."

מיטראן, שהחיוך לא מש משפתיו, פולט "באמת?" בתגובה, וקשה לקבוע אם מדובר בבקשה להסבר, בהסכמה מנומסת או בהתנגדות דיסקרטית. הצעיר בעל ראש התיש, שניכר עליו שהוא האחראי למפגש, חושב שמן הראוי להתערב בשיחה הנולדת, אולי מפחד שתיקטע בעודה באיבה: "כמו שגבלס אמר, 'כשאני שומע את המילה תרבות, אני שולף את האקדח'..." לבארת אין זמן לפרש לעצמו את משמעות הציטטה בהקשרה, כי מיטראן מתקן ביובש: "לא, זה בַּלדוּר פון שיראך." שתיקה נבוכה של המוזמנים סביב השולחן. "אתם תסלחו למסייה לאנג; הוא אמנם נולד לפני המלחמה, אבל הוא צעיר מכדי לזכור אותה. נכון, 'ז׳אק'?" מיטראן מצמצם את עיניו כמו יפני. הוא מבטא את השם "ג׳אק" בהגייה צרפתית. מדוע נדמה לבארת ברגע זה שמשהו קורה בינו ובין האיש הקטן הזה בעל המבט הנוקב? כאילו כל הסעודה הזאת אורגנה רק למענו, כאילו כל המוזמנים האחרים נמצאים שם רק כהסחת דעת, כפיתיונות, או גרוע מכך — כשותפים לפשע. אבל זו אינה הסעודה התרבותית הראשונה של מיטראן: הוא מארח ארוחות כאלה פעם בחודש. הוא לא עשה את כל האחרות רק לצורך ההסוואה, בארת חושב.

משהו דמוי כרכרה נשמע חולף ברחוב בלאן־מנטו.

בארת עורך אנליזה זריזה לעצמו: לאור הנסיבות, ובהתחשב במסמך המקופל בכיס הז׳קט הפנימי שלו, ההיגיון אומר שהוא יהיה מוּעד להתקפי פרנויה. הוא בוחר לשוב ולדבר, בחלקו כדי לחלץ ממבוכה את הצעיר בעל התלתלים החומים שעדיין מחייך, אם גם נזוף מעט: "התקופות הגדולות של הרטוריקה תמיד מקבילות לאלה של הרפובליקות — אתונה, רומי, צרפת... סוקרטס, קיקרו, רובספייר... אלה כמובן סוגי רהיטוּת שונים המקושרים לתקופות שונות, אבל כולם נפרשים כמו שטיחי קיר על גבי הבד הדמוקרטי." מיטראן נראה מעוניין, הוא מקשה: "כיוון שידידנו 'ז׳אק' ראה לנכון לצרף את המלחמה לשיחתנו, אזכיר לך שהיטלר היה נואם גדול." והוא מוסיף, בלי להראות לבני שיחו כל סימן לאירוניה שהם היו עשויים להיתלות בה: "גם דה גול. בסוגו."

אם כבר לשחק את המשחק, אז עד הסוף. בארת שואל: "וז׳יסקאר?"

כאילו חיכה לזה מההתחלה, כאילו כל ההקדמות האלה נועדו אך ורק להוביל את השיחה לנקודה זו בדיוק, מיטראן נשען בכיסאו: "ז׳יסקאר טוב בטכניקה. הכוח שלו הוא שהוא מכיר את עצמו, את האמצעים והחולשות שלו. הוא יודע שאין לו נשימה ארוכה, אבל המשפטים שלו מתאימים באופן מושלם לקצב. נושא, נשוא, מושא ישיר. נקודה, לא פסיק: שלא יגלוש אל הלא־נודע." הוא עוצר עד שחיוכי החנופה נמוגים מפני המוזמנים, ואז ממשיך: "וגם אין שום צורך לחבר משפט למשפט. כל משפט מוכל בעצמו, חלק ומלא כמו ביצה. ביצה, שתי ביצים, שלוש, הטלה סדרתית, קצובה כמו מטרונום." הצחקוקים הזהירים שהוא קוצר מסביב לשולחן מעודדים את מיטראן, והוא מתחמם: "איזו מכניקה יפה! הכרתי פעם חובב מוזיקה שאמר שהמטרונום שלו גאוני יותר מבטהובן... מובן מאליו שהמופע הזה מלהיב. מה עוד, הוא פדגוגי ביותר. כולם מבינים שביצה היא ביצה, נכון?"

ג׳אק לאנג, המקפיד על עבודתו כמתווך תרבותי, מתערב: "זה בדיוק מה שמסייה בארת מוקיע בעבודתו: נזקי הטאוטולוגיה."

בארת מאשר: "נכון, כלומר... ההוכחה הכוזבת הטהורה, שוויון חסר תועלת, א׳=א׳, 'ראסין הוא ראסין', זוהי דרגת אפס של המחשבה."

מיטראן מאושר מהתלכדות שתי הגישות התיאורטיות, אבל אינו מאבד את חוט הנאום: "בדיוק, זה בדיוק העניין. 'פולין היא פולין, צרפת היא צרפת'." הוא מדבר ביבבה מדומה: "נו בבקשה, אחרי דבר כזה, לך תסביר את ההפך! אני מנסה לומר שז׳יסקאר ניחן בשליטה נדירה באומנות אמירת המובן מאליו."

בארת הסתגלן מסכים בכל פה: "אי־אפשר להוכיח את המובן מאליו. הוא מובן מאליו."

מיטראן עונה בטון מנצח: "בדיוק, אי־אפשר להוכיח את המובן מאליו." ברגע זה נשמע קול מקצהו האחר של השולחן: "ועם זאת נראה מובן מאליו, אם לאמץ את הדוגמה שלך, שאין לך סיכוי להפסיד. הצרפתים לא טיפשים עד כדי כך. הם לא יאפשרו למתחזה הזה להוליך אותם שולל פעמיים."

המילים בקעו מפי גבר צעיר מקריח, משורבב שפתיים, קצת דומה לז׳יסקאר, ובניגוד לנוכחים האחרים הוא לא נראה מתרשם מהאיש הקטן. מיטראן פונה אליו בטינה: "אה, אני יודע מה אתה חושב, לורן! כמו רוב בני זמננו, גם אתה חושב שהוא גדול אומני הנאום."

לורן פַבְּיוּס מוחה בהעוויית סלידה: "זה לא מה שאמרתי..."

מיטראן, תוקפני: "ודאי שכן! ודאי שכן! אתה צופה נהדר בטלוויזיה! יש הרבה צופים טובים כמוך, וזאת הסיבה שז׳יסקאר עובר כל כך טוב בטלוויזיה."

הצעיר המקריח אינו נסוג ומיטראן מתלקח: "אני מודה שהוא מפליא להסביר איך הכול קורה בלעדיו. המחירים עלו בספטמבר? אלליי, זה בגלל מחירי הבשר." (בארת מבחין שמיטראן אומר "אלליי".) "באוקטובר אלה מחירי המלונים. בנובמבר — הגז, החשמל, הרכבות ודמי השכירות. אז מה הפלא שהמדד עולה? מבריק." פניו מתקשחים בעווית נבזית, קולו מתעווה: "אתה נדהם באיזו קלות הסבירו לך את מסתרי הכלכלה הגבוהה." הוא צועק עכשיו: "כן־כן, הבקר עשה את זה! מלונים נתעבים! מדד דיור בוגדני! יחי ז׳יסקאר!"

המוזמנים מאובנים במקומותיהם, אבל פביוס מצית סיגריה ועונה: "אתה מגזים."

פניו של מיטראן חוזרים להבעתו המקסימה, ובקולו הרגיל ביותר הוא אומר, בלי שאיש יודע אם הוא עונה למקריח הצעיר או מבקש להרגיע את כלל הנוכחים: "התלוצצתי, כמובן. אם גם לא לגמרי. אבל בואו נניח את כלי הנשק: צריך אינטליגנציה נאה כדי לשכנע אנשים עד כדי כך, ששלטון פירושו לא להיות אחראי לשום דבר."

ג׳אק לאנג חומק מהחדר.

בארת מהרהר שנמצאת מולו דוגמה משובחת למאניה כפייתית: האיש הזה רוצה לשלוט, והוא עשה את יריבו הישיר להתגלמות כל הטינה שיכול לחוש כלפי המזל שנמנע ממנו זמן רב מדי. כאילו הוא כבר זועם על תבוסתו הבאה. ובו בזמן מרגישים שהוא מוכן לכל דבר, רק לא להיכנע. אולי הוא לא מאמין בניצחונו, אבל טבעו קובע שעליו להיאבק למען הניצחון, או שהחיים עשו אותו כזה. ללא ספק, אין חכם כבעל כישלון. בארת נתקף מלנכוליה קלה, והוא מצית סיגריה למען מראית עין. אבל הכישלון גם מעמיס על הפרט פתולוגיות כבדות משקל. בארת תוהה מה האיש הקטן הזה רוצה באמת. אין ספק שהוא נחוש, אבל אולי הוא כלוא בתוך מערכת? 1965, 1974, 1978... בכל פעם אלה כישלונות מכובדים, שהאחריות עליהם אינה נזקפת לחובתו האישית, ולכן הוא מרגיש שקיבל אישור להמשיך בדמותו המהותית, ומהותו היא הפוליטיקה, כמובן, אבל אולי גם התבוסה.

המקריח הצעיר מדבר: "ז׳יסקאר הוא נואם מבריק, אתה יודע את זה טוב מאוד. חוץ מזה, הסגנון שלו תפור לטלוויזיה. זה מה שנקרא להיות מודרני."

מיטראן נוסך בקולו פייסנות מזויפת: "אבל לורן יקירי, כבר מזמן השתכנעתי. התפעלתי מכישרון הנאום שירד עליו משמיים כבר כשהוא נאם באספה הלאומית. באותם ימים ציינתי לעצמי שלא שמעתי נואם משובח ממנו מאז... פייר קוֹט. כן, רדיקל שנעשה שר בימי החזית העממית. אבל אני סוטה מהנקודה. מסייה פביוס צעיר כל כך שספק אם הוא זוכר את התוכנית המשותפת, אז החזית העממית..." (צחוקים מבוישים מסביב לשולחן.) "אז ברשותכם, מכובדיי, נחזור לז׳יסקאר, אותו מגדלור של רהיטות! בהירות השיח, רהיטות הדיקציה המחולקת בהפוגות שהשרו על שומעיו את הרושם שקיבלו הרשאה לחשוב, כמו בהילוך החוזר בספורט בטלוויזיה, כל אלה מעבירים אותך מהכורסה שאתה רובץ בה אל האינטימיות ההרואית של המאמץ הגופני, אפילו תנוחת הראש, הכול הכין את ז׳יסקאר להיכנס למסך הקטן. אין ספק שהוא הוסיף ליכולותיו הטבעיות הרבה עבודה. לא עוד חובבנים! אבל הוא קיבל את הפיצוי. איתו שומעים את הטלוויזיה נושמת. ניצחון ריאות הברזל."

המקריח הצעיר עדיין אינו מתרצה: "בשורה התחתונה, זה עובד יפה מאוד. אנשים מקשיבים לו ויש גם כאלה שמצביעים עבורו."

מיטראן עונה בקול מהורהר, כמדבר לעצמו: "ולמרות זאת, תמהני. דיברת על סגנון מודרני. אני חושב שזמנו עבר. כבר לעגו לרטוריקה ספרותית, שיוצאת מעמקי הלב." (בארת שומע את הדי העימות של 1974, פצע שמעולם לא הגליד אצל המועמד האומלל.) "וברוב המקרים בצדק." (הו, כמה הוויתור הזה ודאי קורע את בני מעיו; הו, כמה מיטראן ודאי עמל על שליטתו העצמית כדי להגיע עד הלום...) "שפה מצועצעת מכאיבה לאוזן כמו שקישוטים מצועצעים מכאיבים לעין."

פביוס מחכה, בארת מחכה, כולם מחכים. מיטראן מורגל בכך שמחכים לו, הוא לוקח את הזמן לפני שהוא ממשיך: "אבל בכל הנוגע לרטוריקה, רטוריקה וחצי. הרטוריקה של הטכנוקרט כבר נעשית מיושנת. אתמול היה לה ערך. היא הולכת ונעשית מגוחכת. מי אמר לאחרונה: 'כואב לי במאזן התשלומים'?"

ג׳אק לאנג חוזר לכיסאו ושואל: "זה לא היה רוקאר?"

מיטראן מאפשר לעצבנותו להבליח שוב: "לא, זה ז׳יסקאר." הוא משפד במבטו את הצעיר המקריח שקילקל את האפקט, ואחר כך ממשיך כאילו לא קרה דבר: "מתחשק למשש את הגוף. כאב ראש? כאב לב? כאב כליות? כאב בטן? אנחנו יודעים איפה אלה. אבל איפה מאזן התשלומים? בין הצלע השישית לשביעית? אולי זו בלוטה כלשהי? אחת מעצמות הזנב? ז׳יסקאר עוד לא שם."

המוזמנים כבר לא יודעים אם עליהם לצחוק או לא. מחמת הספק הם נמנעים.

מיטראן ממשיך, מבטו אל החלון: "יש לו שכל ישר, יש לו טכניקה, והוא מפליא להכיר ולהבין את הפוליטיקה."

בארת מבין את מלוא הדו־משמעות שבמחמאה: אין ספק שזו הכרה עצומה מבחינת מיטראן בערכו של אחר, אבל מתוך מין סכיזופרניה ייחודית לפוליטיקה הנובעת מפוליסמיה עשירה ביותר, המילה "פוליטיקה" משאירה בפה גם טעם מזלזל, כמעט מעליב.

כבר אין לעצור את מיטראן: "אבל הדור שלו הולך ונעלם, ואיתו האקונומיזם. מַרגוֹ ייבשה את הדמעות והיא מתחילה לאבד סבלנות."

בארת תוהה אם ייתכן שמיטראן שיכור.

פביוס, שנראה נהנה יותר ויותר, קורא לפטרונו: "תיזהר, הוא עדיין זז, והוא יודע לכוון למטרה. זכור את העקיצה שלו: 'אין לך מונופול על הלב.'"

המוזמנים עוצרים את נשימתם.

נגד כל הציפיות, מיטראן עונה כמעט בנחת: "ואני לא מתיימר למונופול כזה! בסופו של דבר, המחשבות שלי מכוונות אל האדם שבעין הציבור, ואני נמנע מלשפוט את האדם הפרטי שאינני מכיר." אחר כך, משסיפק את הוויתור הנדרש והפגין כך את רוחו הספורטיבית, הוא יכול לסכם: "אבל נדמה לי שדיברנו על טכניקה. הטכניקה אצלו תפסה כל כך הרבה מקום שהוא עצמו לא יודע איפה לשים את הבלתי צפוי. הרגע הקשה בחיים — בחיים שלו, שלך, שלי, של כל מי שיש לו שאיפות — הוא הרגע שבו מופיעה על הקיר הכתובת שאומרת לך שאתה מתחיל לחקות את עצמך."

לשמע המילים האלה בארת טומן את אפו בכוסו. הוא מרגיש צחוק עצבני מבעבע בתוכו אבל הוא בולם אותו בדקלום פנימי של המימרה: "כל אחד צוחק לעצמו."

תמיד אותה רפלקסיביות.