הפיתויים 1: פיתוי משעשע

פרק 1 לורן

ביפ, ביפ, ביפ. ידי רועדת מתחת למעטפת החמה של השמיכות שלי. אני לוקחת את הטלפון שלי מהשידה, מכבה אותו ומכניסה אותו אל מתחת לשמיכות, יחד איתי. כעבור שבע דקות, אני מרגישה שהוא רוטט מתחת לכרית שלי, בין ידיי.

אני מתרוממת וקמה מהמיטה, יורדת במדרגות והולכת ישירות אל מכונת הקפה. תודה לאל על המכונה האוטומטית הזאת. הקפה כבר מוכן ואני יכולה לשתות אותו.

אני ממצמצת כמה פעמים ומדליקה את המנורה שמעל התנור. באור מעומעם במקצת, אני נשענת על הדלפק ומתבוננת בשעון. השעה חמש וחצי בדיוק. אני מריחה את הקפה ולוגמת לגימה איטית כדי לא לשרוף את לשוני. מוחי מתעורר בתדהמה כאשר המשקה החם והחזק מתגלגל על לשוני.

זה השקט שלפני הסערה. בעוד שלושים דקות, אצטרך להעיר את הילדים ולהכין אותם לנסיעה באוטובוס שתמיד מדייק ומגיע הנה בשעה שבע ועשר דקות.

אני מתבוננת בחדר האוכל, מעכלת את הבלגן שעשו ילדיי; תיקי גב פתוחים מונחים על הרצפה ליד הכיסאות, דפים מפוזרים על השולחן, שיעורי בית שאותם הם הכינו אך טרם הכניסו לתוך התיקים שלהם. לא משנה כמה פעמים אני אומרת להם לנקות את השולחן לפני שהם הולכים לישון - גבריאל בן העשר, ורייצ'ל, בת שש וחצי, אך לעיתים מתנהגת כמו ילדה מתבגרת - הם תמיד משאירים את זה לדקה התשעים. תכונה שאותה הם ירשו מאביהם.

אני מביטה ברחבי הבית - הקומה הבנויה כחלל פתוח מאפשרת לי לראות בקלות את החדרים הנמצאים סביבי - ומעכלת את השינויים שהבית עבר בששת החודשים האחרונים. אין יותר נעלי ספורט של גבר שמונחות בפתח הדלת. אין יותר מקטורנים שתלויים על גב הכיסא ליד השולחן ומשתלבים עם תיקי הגב.

לא. כלום. שום דבר. בעודי לוגמת לגימה נוספת מהקפה, אני נותנת למחשבותיי לנדוד אל אותו הרגע שבו הכול השתנה.

אני הולכת ליום ההורים בבית ספרם של הילדים וכמובן, אני מאחרת. נאלצתי לאסוף את גבריאל מאימון כדורגל, תוך כדי שלקחתי את רייצ'ל בחיפזון לחוג התעמלות, ולאחר מכן אכלנו ארוחת מקדונלד'ס במכונית בדרך הביתה. כתוצאה מאכילת ההמבורגר במכונית, נשאר לי כתם חרדל על החולצה. אני מושכת את הצעיף שמצאתי במושב האחורי במכוניתי, וכורכת אותו סביב צווארי בתקווה שיכסה את הכתם.

ברגע שאני מגיעה לבית הספר, אני עושה את דרכי אל כיתתה של המורה של גבריאל. אני עוברת על רשימה של דברים שאצטרך לעשות כשאגיע הביתה, חושבת על מסיבות ימי ההולדת שאליהן ילדיי הוזמנו בסוף השבוע הזה. המתנות מוכנות ומונחות בתא המטען, ממתינות להיעטף. אני מקווה שג'ייק יהיה פנוי לפחות ביום ראשון.

עקרת בית. זאת עבודתי, ואני אוהבת אותה. לפעמים. רוב הזמן. יותר כן מאשר לא. בעלי, ג'ייק, הוא מנהל שיווק בחברת השיווק הגדולה ביותר בעיר. הוא העביר את שמונה השנים האחרונות בטיפוס במעלה סולם הדרגות בארגון. שעות העבודה הארוכות שלו הן ההקרבה שלנו, עד שהוא יקבל את משרת הניהול הבכירה, ואז הוא יוכל להפחית קצת בשעות העבודה - לפחות זה מה שהוא ממשיך להגיד. אני עדיין עומדת מאחורי מסקנתי - הוא מכור לעבודה.

נפגשנו מייד לאחר סיום לימודיי בקולג'; ביום שבו התחלתי לעבוד במשרה זמנית באותה הסוכנות שבה הוא עבד. לא בזו שבה הוא עובד כעת, אלא הסוכנות הראשונה שבה הוא עבד לאחר סיום הלימודים. מאחר שהיה זה משרד קטן של חמישה אנשים בלבד, היה סביר שנבלה את כל היום יחד. השעות הארוכות האלה הובילו לכך שהפכנו לחברים טובים, והפיכתנו לזוג הייתה השלב הטבעי הבא. אני לא חושבת שהפתענו מישהו כאשר נכנסנו למשרד ביום שני בבוקר כשאנחנו מחזיקים ידיים ומביטים אחד בשני באהבה.

אני מגיעה לחדרה של גברת אלוורז, נוקשת על הדלת פעם אחת ונכנסת פנימה. אני מביטה סביב ונדהמת כאשר אני רואה את ג'ייק יושב על אחד מהכיסאות מול שולחנה, והיא יושבת מולו.

אני ניגשת אליו, רוכנת ונושקת על שפתיו. "היי, לא ידעתי שתהיה כאן." אני מתיישבת על הכיסא שלידו.

הוא מהנהן לעברי ולאחר מכן מביט בנעליו. אני לא יודעת איך לתאר את מה שקרה לאחר מכן, חוץ מלומר שכל עולמי נחרב. כאילו ליבי ידע את זה. כאילו גופי ידע שהוא צריך להיכנס למצב של מגננה.

"לורן," הוא אומר, עדיין מביט בנעליו. אני מתבוננת בהן ותוהה על מה בדיוק הוא מסתכל. לעולם לא אשכח אותן. חומות, עם שרוכים בצבע חום בהיר. ללא כתמים, ללא שפשופים. נקיות.

בנקודה הזו אני מתחילה להיכנס לפאניקה, מתחילה לחשוב שמשהו לא בסדר.

"מה קרה?" אני שואלת ואז מביטה בגברת אלוורז. היא יפהפייה עם שיער שחור מתולתל ועבה שתמיד מסודר בצורה מושלמת. בין אם היא אוספת אותו לזנב סוס או מפזרת אותו, אי אפשר שלא לקנא בשערה הנהדר. היא תמיד נראית מסודרת כל כך, אבל עכשיו, היא מביטה בבעלי בדאגה כשהוא ממצמץ ומנסה לעצור את דמעותיו, וידיה, אשר צמודות אחת לשנייה על ירכיה, רועדות.

"הכרתי מישהי." הנשימה שעצרתי עולה במהירות מריאותיי. רגליי נחלשות, אני מרגישה זאת חזק מאוד אף על פי שאני יושבת. ליבי פועם חזק ומהר כל כך, עד כי אני שומעת את ההד באוזניי. פי מתייבש, וידיי מתחילות לרעוד בזמן שליבי מתחיל להישבר.

"מה?" אני מביטה בו, ולאחר מכן בגברת אלוורז. "ג'ייק, עכשיו זה לא הזמן. לא כאן." כאילו אני מתחננת בפניו לא לספר לי. כאילו אני מתחננת בפניו לחזור בו.

"אני אוהב אותה," הוא אומר בלחישה, ואז כל חלקי הפאזל מתחילים להתחבר. השיעורים הפרטיים של גייב, שמהם ג'ייק תמיד אוסף אותו - אלה שמהם הם תמיד חוזרים מאוחר הביתה. אני מביטה במורה של בני ורואה דמעה זולגת מעינה, והיא מחייכת אל בעלי. בעלי המזוין - זה שהחליף איתי נדרים. זה שהבטיח לאהוב, לכבד ולהוקיר אותי עד קץ חיי.

"אתה?" אני אומרת לו ולאחר מכן מביטה בה. "את שוכבת עם בעלי?" אני שואלת אותה ומרגישה את ידו של ג'ייק על גב כף ידי. אני מעיפה אותה, לא רוצה להרגיש כעת את מגעו. לא רוצה שהוא ינסה לנחם אותי.

"זה הייתי אני. אני התחלתי את זה. אני עשיתי את זה. לא קמילה." הוא שוב מנסה להושיט את ידו ולגעת בי. אני מתרוממת מהכיסא ומתחילה לפסוע ברחבי החדר. מחשבות רבות מתרוצצות בראשי. איך לא ידעתי? איך לא חשדתי? האם זה מפני שהייתי עייפה מדי בשביל סקס? האם זה

כי אני עדיין צריכה להוריד את חמשת הקילוגרמים הנוספים האלה שכה מפריעים לי? האם זה מפני שבסופו של יום הייתי עייפה מדי מכדי להתייחס אליו?

אני עוצרת בפתאומיות ומביטה בהם. כעת הוא עומד וכך גם היא. עדיין מפריד ביניהם שולחן. "שכבנו אתמול בלילה," אני אומרת לו, והוא לא ממשיך להביט בי; במקום זאת, הוא מביט בה.

"זאת הייתה הפעם האחרונה. סוג של פעם אחרונה לפני פרדה," הוא אומר, ומבטו כעת נעוץ ברצפה.

"פעם אחרונה לפני פרדה," אני מרימה את קולי. "פעם אחרונה לפני פרדה?!" אני מנענעת בראשי. "כמה זמן? כמה זמן זה נמשך? כמה זמן את שוכבת עם האב הנשוי של התלמיד שלך?" קולי נוקשה, כעס מתחיל לזרום בגופי.

"לורן, בואי לא–" הוא מנסה לומר, אך אני לא נותנת לו הזדמנות. אני צועקת, הפעם בקול רם יותר. "כמה זמן?! כמה זמן אתה שוכב איתה וחוזר אליי הביתה?! כמה זמן אתה אומר לי שאתה אוהב אותי ומשקר לי?! לעזאזל, כמה זמן ג'ייק?! כמה מהחיים שלי הם שקר?!"

הם מביטים אחד בשני. "שבעה חודשים," הוא עונה בדיוק כשנשמעת נקישה על הדלת. המנהל מכניס את ראשו לתוך החדר. "הו. מר וגברת ווטסון, האם הכול בסדר?" הבחור המסכן לא יודע מה מחכה לו.

"הו, אנחנו בסדר גמור." קולי מתחיל לעלות, ידיי מתחילות לרעוד. "באתי להשתתף ביום ההורים של הבן שלי רק כדי לשמוע שהמורה שלו מזדיינת עם בעלי. נראה שבנוסף למתן שיעורים פרטיים במתמטיקה לתלמידים שלה, היא גם מציעה שיעורי חינוך מיני לאבות שלהם! מגיעה לה העלאה." אני צוחקת בחוסר הומור. אולי יש לי שבץ. אולי, רק אולי, זה הכול חלום. "אבל מלבד זאת, הייתי אומרת שהכול מושלם."

אני ניגשת אל הכיסא שעליו ישבתי ומרימה את התיק שנפל מכתפי בזמן שחיי נהרסו. אני לוקחת אותו ומסתובבת לכיוון הדלת כאשר ג'ייק אוחז בזרועי. "לורן, חכי."

אני מושכת ממנו את זרועי, העוצמה מדהימה את שנינו. "אל תיגע בי," אני לוחשת לפני שאני חולפת על פני המנהל ויוצאת היישר אל המסדרון, היכן שמברכת אותי לשלום ראשת ועד ההורים, קולין.

כעת הדמעות מתחילות לזלוג בחופשיות במורד לחיי. "הו, יקירתי, הרגע שמעתי." אני מביטה באישה הזו, שאותה החשבתי לחברתי, ומטה את ראשי לצד. "את ידעת?" אני לא באמת צריכה לשמוע את תשובתה, מאחר שהיא משפילה את ראשה כדי להתבונן בידיה המשולבות.

אני לא יכולה לעצור את הצחוק הכועס שמתפרץ מפי. אני האישה חסרת המודעות הזאת שעליה כולם צוחקים. אני האישה הזאת שאמרה שלה זה לעולם לא יקרה. אני האישה הזאת שעליה כולם מרחמים. אני היא, האישה המסכנה וחסרת האונים שלא יכולה למנוע מבעלה לזיין אישה סקסית בשנות העשרים לחייה. אני מביטה סביבי כדי לראות אם עוד מישהו מסתכל עלינו.

המזכירה, המנהל, קולין וארבע מחברותיה, שנמצאות שם כדי לשכנע הורים להצטרף לוועד ההורים, ג'ייק והיא. "כולם יודעים שהוא מנהל רומן? האם אני הייתי היחידה שלא ידעה?" אני פורשת את ידיי לצדדים, מסתובבת על עקביי ויוצאת מבית הספר, נשבעת שלעולם לא אחזור.

אני נכנסת למכונית שלי ומתקשרת לקיילי, אחותי. אני לא יודעת מה היא מצליחה להבין בין ההתייפחות לבין הצעקות, אך כעבור עשר דקות, כשאני עוצרת על שפת המדרכה ליד ביתי המושלם, היא עומדת שם וזורקת את בגדיו של ג'ייק מחלון חדר השינה. הם נוחתים על הדשא, בקדמת ביתי.

לוקח לה חמש דקות שלמות לזרוק את הכול. אני עומדת במקומי, עדיין בהלם, עדיין מבולבלת, מביטה בהר הבגדים שלו. בגדים שאני קניתי לו. בגדים שאני בחרתי. בגדים שאני כיבסתי, גיהצתי והנחתי בארון. אני לא רואה את קיילי יוצאת מחלקו הצידי של הבית עם מכל דלק בידה, אני רק רואה שהיא שופכת אותו על כל הבגדים שלו. היא ניגשת אליי ומושיטה לי את קופסת הגפרורים. "בואי נשרוף את הבן זונה הזה."

וכך אנחנו עושות. עד שאחד מהשכנים מתקשר למכבי האש, אשר מגיעים במהירות, עם שלוש כבאיות, אורות מהבהבים בחושך, אמבולנס ורכב משטרה. אני יושבת כאן, על הדשא שלי, מביטה בלהבות העולות מערמת חפציו לפני שכל הבלגן נספג במים.

צלצול השעון המעורר השני מחזיר אותי מהמסע שלי חזרה אל הסיוט.

"גייב! רייצ'ל! הגיע הזמן לקום, חבר'ה! אימא מתחילה לעבוד היום במקום העבודה החדש שלה!" אני צועקת בתקווה שהם שומעים אותי, ולוגמת לגימה נוספת מהקפה שלי לפני שאני עושה את דרכי במעלה המדרגות כדי להתארגן לעבודתי החדשה. איזה כיף לי.