הפיתויים 3: פיתוי אחרון

"מה זאת אומרת, אתה לא יכול לבוא לארוחת ערב ביום ראשון?" ניק שואל אותי בטלפון, "אתה אף פעם לא מפספס את ארוחת יום ראשון. זה טקס, כמו ללכת לכנסייה או לא לאכול בשר בימי שישי!" אני שומע מלמולים ברקע. "מונה אומרת שכדאי מאוד שהיא לא תגלה שאתה נוטש אותנו לטובת דייט," הוא אומר וצוחק, "אל תדאג, אמרתי לה שאתה חזק בקטע של להפוך לנזיר."

אני מניד את הראש, ושותה את שארית הקפה שלי. "זה לא ככה. כולנו מוזמנים לביתו של הבוס למסיבת 'ברוך שובך'. מה הייתי אמור לעשות? לומר שאני לא מתכוון להגיע?"

"את פני מי הוא מקבל?" ניק שואל, ואני שומע אותו שותה.

"את פניה של בתו. לפי מה שאני מבין היא גרה בפריז בשש השנים האחרונות. וזאת גם לא הייתה הזמנה, אלא יותר דרישה להתייצב." ההזמנה ניתנה לכל השותפים הבכירים והזוטרים, ומה שנכתב בה היה 'תודה על כך שאתם מצטרפים אלינו כדי לקבל את פניה של אליאן'.

"הבנתי," הוא אומר, "הבוס אמר את דברו ולך אין ברירה."

הוא לא טועה. התחלתי לעבוד עבור 'קוקו ושות'' מייד לאחר סיום לימודיי בבית הספר למשפטים. לכך שהייתי הסטודנט המצטיין במחזור שלי היו כמה יתרונות, ואחד מהם היה שכל משרד עורכי דין גדול רב עליי. הייתה זו החלטה קשה, וביקרתי בכולם, אבל כשנכנסתי לשם לריאיון משהו בהרגשה שלי היה אחר. קיבלתי תחושה שאני נכנס למשפחה, לא רק עומד למלא תפקיד.

חברת עורכי הדין הוקמה לפני ארבעים שנה על ידי לאונרד קוקו, והייתה לו אז רק מזכירה. לפי הסיפורים הוא ישב בבית המשפט יום אחר יום וניסה להשיג לקוחות. בהתחלה הוא עסק רק בדיני משפחה, אבל אז חברו הטוב הצטרף אליו ולקח תחת טיפולו תיקים פליליים. לאט־לאט הם התרחבו ועכשיו אנחנו מטפלים בכול; בדיני משפחה ובפליליים וגם בהגירה ובחוקי הגנת הסביבה. עכשיו המשרד הוא משרד עורכי הדין הגדול ביותר בעיר. אולי הגדול ביותר בכל המדינה, לעזאזל. ואני חלק מזה. אני לא יכול להיות מאושר יותר מזה, או מפוחד יותר.

גם ניק, טום וג'ייסון סיימו את לימודיהם ב'הרווארד', אבל רק ניק ואני חשנו צורך לעבור למערב. ג'ייסון עדיין גר בבוסטון. אין לי ספק שעדיין קופאות לו הביצים בכל חורף. טום גר במרכז ניו יורק, בדירה שמשקיפה על סנטרל פארק, ואומר שלעולם לא יעזוב.

מתוך ארבעתנו, ניק הוא היחיד שנמצא במערכת יחסים. לפי ניק, הוא לא בדיוק כבול; רק חצי שרשרת מחוברת לו לקרסול. הוא הכיר את מונה כשהם התחילו לעבוד באותו משרד עורכי דין. הוא נכנס למערכת היחסים עם המנטרה הרגילה שלו של 'בלי להתחייב', אבל כבר בחודש הראשון שלהם יחד זה נעשה 'כן, יקירתי'. ככל שהוא מתלונן על זה, הוא נהנה מכל שנייה.

"אז אתה חייב ללכת לאירוע הרשמי הזה לכבוד הבת של הבוס שלך. בת כמה היא?" ניק שואל.

"אין לי מושג מזוין," אני אומר, יוצא לחצר האחורית ומתיישב. אני מסתכל על הבית שקניתי ברגע שנעשיתי שותף זוטר בחברה. זאת הייתה המתנה שהענקתי לעצמי על כל השנים שעבדתי בפרך ולא היו לי חיים. עכשיו לפחות אני זוכה להסתכל על משהו שמראה לי שההקרבה השתלמה.

בדרך כלל מזדמן לי ליהנות מהשלווה השוררת בחצר האחורית רק בסופי השבוע. במשך השבוע אני יושב ליד השולחן במשרד שלי משבע בבוקר, ולא חוזר הביתה לפני תשע בחלק מהימים, אבל אין לי אף אחד על הראש.

אני עומד לומר לניק עוד משהו כאשר לפתע נשמע רעש מהחצר של השכנים. אני שומע קול הלמות פטישים וכשאני קם ומביט לעבר החצר הסמוכה, אני רואה שם פועלים שמרכיבים משהו. הם בטח מתקינים בריכה. הבית היה ריק בחצי השנה האחרונה, ובשבוע האחרון יש שם פעילות קדחתנית. נראה כאילו יהיו לי בקרוב שכנים חדשים, וממה שאני רואה, יש להם ילדים.

"ממה ששמעתי," אני אומר לניק, "היא נמלטה מזעמו של אבא שלה לפריז כשהייתה בת עשרים."

"פאק, צרפתייה?" קולו נעשה שקט. "אתה יודע שהן אוהבות אנאלי, כן?"

אני מניד את הראש וצוחק. "מאיפה אתה מביא את כל העובדות האלה?"

"פורנו," הוא אומר, "רק אל תספר למונה. היא נעשתה ממש רכושנית כלפי הזין הגדול שלי."

"שפתיי חתומות," אני אומר. "בכל מקרה, נדחה את זה לפעם אחרת. אתה תלך לשחק הוקי השבוע?" זה דבר נוסף שאימצנו כשגרנו בבוסטון. אני יודע להחליק, אבל בכך מסתכם הכישרון שלי לעניין. בכל זאת, אנחנו בהחלט אוהבים לשחק ולשחרר מעט קיטור.

"אני חושב שאלך ביום רביעי, תבוא?" הוא מתכוון לליגת הבירה שאליה הצטרפנו. זאת חבורת אנשים מהמשרדים שלנו, שמשחקים יחד. אני לוגם עוד לגימה מהקפה. "אני צריך לראות מה יהיה עומס העבודה שלי השבוע, אבל נראה לי שאוכל לעמוד בזה."

"יופי. בשבוע שעבר היה לנו זקן בקבוצה," הוא גונח בתסכול.

"בשבילך בן ארבעים זה זקן," אני אומר.

"למעשה, הוא היה בן ארבעים ושלוש," הוא אומר ביובש, "אחי, חשבתי שהוא יחטוף התקף לב על הספסל." הוא צוחק. "התנהלו שם כמה וכמה הימורים." משתרר שקט על הקו, ואז הוא חוזר. "או־קיי, אני צריך ללכת. מונה קוראת לי."

"אולי היא עלתה על היסטוריית הגלישה שלך ב'פורנהאב'." אני צוחק.

"נו, באמת." הוא נושף בזלזול. "אתה חושב שאני חובבן? אני מוחק את ההיסטוריה מייד אחרי שאני מסיים." הוא צוחק.

"מחקת אותה גם מהכונן הקשיח שלך?" אני שואל.

"חייב לרוץ," הוא אומר ומנתק. אני צוחק.

אני מסיים את הקפה בחוץ. רעש הפטישים רק מתחזק. אני עולה במדרגות כדי להיכנס אל הבית והאוויר הקר הולם בי כשאני עולה במדרגות לחדר השינה. אני לוקח את המחשב הנייד ומחליט לעבוד קצת לפני שאהיה חייב להתלבש ולצאת למסיבה בבית של הבוס.

בהזמנה היה כתוב להתלבש 'ברביקיו־שִיק', ולא אשקר, הייתי חייב לחפש בגוגל. שבו מצאתי תמונות, אגב, של גברים בחליפות הנועלים כפכפים. זה לא יקרה לעולם מבחינתי, אז אני הולך על קז'ואל בלי עניבה. אני לוקח מכנסיים כחולים וחולצה לבנה ומכופתרת בעלת שרוולים ארוכים. אני משאיר את שלושת הכפתורים העליונים פתוחים, מקפל את השרוולים ועונד את ה'רולקס' הכסוף שלי, מתנה מלאונרד קוקו בעצמו לכבוד קבלתי כשותף.

אני מוציא את החגורה החומה ואת הנעליים החומות. שום כפכפים בשבילי, תודה רבה. אני מעביר את ידיי בשערי השחור בעודי עומד מול המראה בחדר הארונות ובוחן איך אני נראה. אני לוקח את ז'קט הפשתן המחויט בצבע בז' ומחליק לתוכו. נראה לי שזאת הכוונה ב'ברביקיו־שיק'.

אני מרים את הארנק, מכניס אותו לכיס הפנימי של הז'קט, מרכיב את משקפי ה'ריי־באן' הזהובים, אוסף את המפתחות ויוצא לכיוון ג'יפ ה'ב־מ־וו' הלבן שלי.

תוך כדי התנעה, אני מקליד את הכתובת בנווטן ובאיטיות עושה את הדרך לשם. בהזמנה היה כתוב שתים־עשרה וחצי ועכשיו אחת וארבעים. אני מתכוון רק להראות נוכחות, להיראות בידי כמה משחקני המפתח, להתרועע קצת, לאכול משהו ולהתחפף משם. יש לי משפט השבוע; דיני משפחה זה לא צחוק.

למרבה המזל, הוריי עדיין נשואים. הם יחגגו שלושים וחמש שנים בעוד חודשיים, כך שזה נדיר, אבל קיים. היום קל כל־כך לומר 'גמרתי עם זה'. אף אחד כבר לא משקיע זמן וכוח בנישואים, כולם רק רוצים לסיים עם זה. אני חושב שהנישואים הקצרים ביותר שטיפלתי בהם נמשכו עשר שעות. הם אפילו לא הספיקו לחתוך את עוגת החתונה.

אני הכי שונא לטפל בתיקים שבהם מעורבים ילדים. אנשים יורדים לרמות נמוכות כדי לא לשלם מזונות; ממש לתחתית החבית, מתחת לכל הטינופת ולכל הרפש.

אני מניד בראשי ופונה לכביש בן שלושה נתיבים המוביל אל הבית. כשהבית נראה לעין, אני ממלמל, "לעזאזל." בית הלבנים הדו־קומתי ענקי, נראה כמעט כמו ארמון. אני כמעט מצפה לראות דגלים מורמים.

כביש הגישה מתעגל והדייל שמחנה את המכוניות ממתין לי. כשאני עוצר הוא פותח עבורי את הדלת.

"ברוך הבא, אדוני."

הוא מושיט לי כרטיס. דייל מזוין. אני מביט סביבי ורואה מכוניות חונות בשורה, מ'בנטלי' ועד 'למבורגיני'. אני מניד בראשי והולך בשביל אל עבר המסיבה. יש שם שלטים וחיצי הכוונה, אני מרגיש כמעט כמו ב'איקאה'. אני מקיף את הבית בעודי צוחק לעצמי ואז עוצר בפתאומיות. "מה, לעזאזל?"

זה נראה כאילו נכנסתי לקרנבל. אני מקיף במבטי את החצר הענקית כדי להפנים את הכול. אני רואה ילדים רצים בכל מקום. גברת בחולצה לבנה מכופתרת, באפודה אדומה ובכובע לבן יושבת מאחורי דוכן שעליו כתוב 'כרטיסים' ומחייכת אליי.

"צהריים טובים. ברוך הבא לקרנבל."

אני מחייך אליה וממשיך להביט סביבי ולהתקדם פנימה. שולחנות עגולים וכיסאות מרופדים בבד פשתן לבן מפוזרים בשטח. מצד ימין יש רכבת, ממש רכבת, שנוסעת במעגל על מסילה. ילדים יושבים בזוגות בארבעה קרונות, כמה מהם מחזיקים בלונים וכמה מרימים את ידיהם באוויר.

מאחורי מתחם הרכבת יש אזור מגודר ובו רכבת הרים קטנה בצורת דרקון ירוק. היא עולה ויורדת, הילדים שעליה צועקים וצוחקים, בעוד ילדים אחרים עומדים בשורה ליד הגדר ומחכים לתורם.

בצד הרחוק של החצר יש מיני־גלגל ענק. תאים אדומים, צהובים, כחולים, כתומים וסגולים עושים סיבוב אחרי סיבוב. ליד הגלגל יש מתקן של ספינת פירטים מתנדנד.

"לא יכול להיות, זאת קרוסלה?"

אני מסתובב לעבר הקול ורואה את נוח, אחד השותפים בחברה שלי. תיק הגירושים שלו היה הראשון שעליו עבדתי כשנכנסתי לחברה. הוא לקח אותי תחת חסותו כשרצה לגמור את הסיפור עם אשתו, וחסכתי לו הרבה זמן ואנרגיה. זה סיפור אחר לגמרי כשמתחילים לשחק במישהו שהוא שחקן רציני בעצמו.

עכשיו הוא עומד לידי ובידיו מתאו, בנו בן השלוש.

"כן," אני אומר, ואז מביט במתאו. "היי, חבר." הוא מחייך אליי. "תן כיף." הוא מבקר הרבה במשרד, כך שהוא מכיר אותי היטב, אני מגניב לו שוקולד בכל פעם שאני רואה אותו. הוא סוגר את אצבעותיו לאגרוף ומכה באגרוף שלי. "איפה קיילי?" אני שואל את נוח, מחפש בעיניי את אשתו הלוהטת בטירוף. היא מדריכת יוגה, והם נפגשו בזכות העובדה שהחבר הכי טוב שלו התאהב באחותה, שהתחילה באותו זמן לעבוד בחברה. זה כמעט כמו באופרת סבון.

"היא בבית," הוא אומר, "סובלת מבחילות בוקר." פניו מאירות כמו זרקור.

"אין מצב." אני מחייך ותופס בכתפו. "מזל טוב."

"מה אני יכול להגיד? השחיינים שלי מספקים את הסחורה." הוא צוחק. "היא אמרה 'בוא נעשה עוד ילד'. הזרע שלי אמר 'ביקשת? קיבלת' ובום. היריון!" הוא מתכופף ומנשק את הראש של מתאו.

"אבא, אני רוצה ללכת לשם." מתאו מצביע על הנדנדה, ואז מזיז את האצבע לכיוון אוהלי הקרקס הקטנים שהוקמו שם. באחד יש בלונים, ובשני ציורי פנים. "בלון!" הוא צועק ומתפתל כדי להשתחרר מאחיזתו של אביו. מאחורי האוהלים יש משחקי קרנבל שבהם אפשר לזכות בבובות פרווה. נראה כאילו פארק השעשועים האזורי הקיא בחצר האחורית שלהם.

"אראה אותך מאוחר יותר," נוח אומר. הוא אוחז בידו של בנו והולך לדוכן הבלונים, כמעט נגרר אחרי הקטן, ששוקל אולי חמישה־עשר קילו.

אני עובר בין השולחנות, מחייך ומהנהן לעבר כמה מהאנשים שאני מכיר. בצד אחד יש אטרקציות ובצד השני אוכל. יש הכול מפופקורן ועוגיות משפך מטוגנות ועד נקניקיות מצופות והמבורגרים. אני צופה בילדים המתרוצצים, אוחזים בלונים, לחלקם יש ציורים על הפנים. כמה מהם בעיצומם של התקפי זעם ואחד או שניים בהתמוטטות עצבים של ממש.

אני רואה את לאונרד, הבוס שלי, עומד במרכז ההתרחשות ומדבר עם כמה אנשים. הוא לבוש כמעט כמוני, בתוספת כובע רחב שוליים. כשאני סוף־סוף מגיע אליו, הוא לגמרי לבד.

"לוקה," הוא אומר בחיוך, מושיט יד ללחיצה וטופח על כתפי בידו השנייה, "אני שמח שבאת." פניו תמיד מחויכות.

"לא הייתי מחמיץ את זה בעד שום הון שבעולם." אני מחייך אליו ומסתכל סביבי. "אתה בטח מתרגש לקבל את הבת שלך בחזרה."

"הגיע הזמן שהיא תחזור הביתה. היא נסעה לשם כדי 'לחפש את עצמה'." הוא מחווה באצבעותיו גרשיים באוויר. "אני חושב שהיא נסעה כדי לברוח. היא הייתה בהיריון ולא רצתה למשוך אליה תשומת לב." הוא מושך בכתפיו. "מה שחשוב זה שהיא חזרה."

"אז אתה סבא?" אני שואל כשמלצר מגיע עם מגש ועליו שמפניה ובקבוקי מים. אני לוקח בקבוק מים ולוגם ממנו. "לא ידעתי."

"כן. איידן בן שש," הוא אומר, עיניו מאירות. "הוא נראה בדיוק כמו אימא שלו."

אני מחייך. "אני ממש מצפה לפגוש אותם." אני מביא את בקבוק המים אל שפתיי.

"ובכן, לא תצטרך לחכות הרבה. הנה היא."

אני מסובב את הראש והכול קורה בהילוך איטי. ככה לפחות אני מרגיש. עיניי פוגשות את העיניים הכחולות שלא עזבו את חלומותיי מאז ירדתי מהספינה ההיא.

השיער הבלונדיני והארוך שלה אסוף לקוקו. היא מביטה סביבה, וכשעיניה פוגשות את עיניי, הן מתרחבות בתדהמה ופניה מחווירות.

ואז אני מביט בילד הקטן שמחזיק בידה, ונרתע. הוא אולי דומה לאימא שלו, אבל יש לו את העיניים שלי.

"אלי..." אני ממלמל.