הפמיליה 5: מורשת מרסלו

1 פרק 1 ג'ונתן

המכונית השחורה בלמה וחנתה ליד ג'ונתן. מראה הרכב הכהה בעל החלונות הכהים היה כה מוכר עד כי כמעט חייך לעצמו. כמעט.

חלק משמעותי מחייו היה מורכב מזיכרונות בכיכובן של מכוניות כאלה, אוספות אותו מסיבה כזו או אחרת, ובמקרים רבים אוספות אותו מסיטואציה שאליה הכניס את עצמו והיה עליו גם לצאת ממנה. חלון הנוסע שליד הנהג נפתח וחשף את האדם שבא לאסוף אותו הפעם. הוא חייך כשראה את ג'ובאני מאחורי ההגה.

"היי, זיו," אמר.

דוד.

למען האמת, ג'ובאני תמיד היה יותר כמו חבר או אח בשביל ג'ון, במיוחד כי ג'ון היה עכשיו בן שלושים, כבר לא ילד שמתרוצץ בין הרגליים של הדוד שלו.

בכל מקרה, ג'ובאני היה האדם היחיד במשפחתו של ג'ון שאיתו היה לו חיבור כלשהו. היה לו אמון בו, אמון שלא חלק עם אף אחד אחר במשפחה. על אף שערות השיבה שבצבצו בשערו של דודו בן החמישים ושבע והקמטוטים שבפניו שהעידו כי כבר אינו צעיר, עדיין נתן תחושה של נעורים. אנטוני, סבו של ג'ון, תמיד אמר שלג'ובאני יש נשמה צעירה.

שיהיה.

"ג'ון," דודו השיב, "תיכנס. אנחנו מאחרים גם ככה. אמרו לי שתצא בשתים־עשרה, ועכשיו כבר אחת."

"היה עיכוב עם הניירת."

ג'ובאני הצביע על המושב לידו. "לא אכפת לי. תיכנס."

ג'ונתן ידע שלא כדאי להמרות את פיו של ג'ובאני. הוא פתח את דלת הנוסע, זרק את שקית הנייר החומה על רצפת המכונית ונכנס. הוא אפילו לא הספיק לטרוק את הדלת לפני שג'יו לחץ על דוושת הגז ודהר קדימה.

"שיט," ג'ון אמר, מחפש במה לאחוז כדי להתייצב בעודו צוחק. "סע לאט יותר. אני רוצה לראות את אימא עוד פעם אחת לפני שאני מת, בסדר?"

ג'יו גיחך. "לא את אבא שלך?"

"אתה יודע איך זה."

"אני לא, למען האמת. לוסיאן, כמו דנטה, הוא חברי הטוב ביותר. תמיד היינו קרובים. כשהייתי צעיר לא הייתה לי שום שליטה עצמית ויותר שריטות מכדי שאוכל לפרט, אבל תמיד היו לצידי שני האחים שלי. כשהרגשתי כאילו אבא שלי במרחק אלפי קילומטרים, אחיי היו שם. אז לא, אני לא באמת יודע."

"בוא נגיד את זה ככה, הוא לא אח שלי."

ג'יו המהם בשקט. "הוא אבא שלך, אני יודע."

ג'ון ואביו לא ראו עין בעין בנושאים רבים. לוסיאן היה אבא טוב, אין ספק. תמיד היה טוב לג'ון ולאחיותיו. הוא אהב את ילדיו באופן טוטלי, אבל ג'ון תמיד הרגיש קצת אבוד. אולי לא לחלוטין מחובר לאנשים הסובבים אותו, כולל לאביו. זה הקשה עליו לנהל קשרים עם אימו ואביו כפי שניהלו אחיותיו.

"מה יש בשקית?" ג'יו שאל.

ג'ון משך בכתפיו. "החרא שנכנסתי איתו. בגדים, שעון, דברים כאלה. לא משהו חשוב."

"תן לי לראות את הצמיד שלך, ג'ון."

"למה?"

"תן לי לראות אותו."

ג'ון נאנח והרים את ידו כדי להציג את צמיד העור הנושא במרכזו את סמל המשפחה. "מרוצה?"

"רק וידאתי שקיבלת גם אותו בחזרה."

"כל מה שנכנסתי איתו חזר איתי, זיו."

"אני לא בוטח במערכת."

גם ג'ון לא ממש בטח בה. "תודה ששלחת לי חבילה לכלא כדי שיהיו לי בגדים נקיים והגונים ללבוש היום," ג'ון אמר.

ג'יו העיף מבט באחיינו. "לא שלחתי כלום."

"אז מי שלח?"

"אבא שלך. הוא שלח את החבילה לפני שבועיים כדי שתהיה לך חליפה להיום. הוא חושב עליך אפילו כשאתה לא חושב עליו."

ג'ון הצטער על כך שזה לא עורר בו רגש, הוא הרגיש רק עקצוץ בחזה שהזכיר לו עד כמה מנותק ומרוחק הוא. כך תמיד הרגיש. מעולם לא הרגיש בבית, תמיד הביט באנשים סביבו כמו אדם המתבונן מבחוץ על מה שקורה בפנים.

"אז איך נראה השבוע הקרוב שלך?" ג'יו שאל.

"לא משהו מיוחד. אני צריך להיפגש עם קצין המבחן. שלוש שנים של השטות הזאת לא היו כיף גדול."

ג'יו צחק. "או שאפשר לשחד את החרא."

ג'ון החמיץ פנים. "אחת הסיבות לכך שביליתי שלוש שנים בכלא במקום שנה היא שוחד, זיו."

"כן," ג'יו אמר, מעווה את פניו. "צודק. עדיף להניח לזה."

ניסיונות שוחד של פקידים כדי שיבטלו את כתבי האישום נגדו, החזקה בכלי נשק לא רשום, ירי בכלי נשק לא רשום, תקיפת שוטר, או ליתר דיוק כמה שוטרים. כתבי האישום נגד ג'ון נערמו זה על זה ולפני שהבחין בכך חטף עונש של חמש שנים בהינף פטיש של שופט. כל הכסף, המעמד והקשרים של משפחתו לא הצליחו להוציא אותו מהצרה הזאת.

ג'ון היה בטוח שלאביו ולדודו, דנטה, היה חלק בכל זה. מבחינתו של לוסיאן, ג'ון היה לא בשליטה. יותר נכון, לא בשליטת אביו. ג'ון לא תמיד נהג לפי הכללים. הוא אהב לעשות דברים בדרך שלו, וזו לא תמיד הייתה הדרך של משפחת מרסלו.

לכל מקום שאליו הגיע ג'ון, הצרות לא איחרו לבוא בדרך כלל.

יותר מפעם אחת לוסיאן אמר שהגיע הזמן שג'ון יתבגר. באופן מסוים ג'ון הניח כי זה סוף כל סוף קרה. הוא פשוט הצטער על כך שאביו נתן לו לשבת בכלא כדי לעשות לעצמו סדר בראש. למרבה המזל, העונש שלו קוצר מחמש שנים לשלוש בזכות התנהגות טובה, והוא קיבל תקופת מבחן שתימשך זמן מה, אבל זה עדיין היה מסריח, לא משנה מאיזה כיוון מסתכלים על זה.

"היי," ג'יו אמר.

ג'ון התעורר ממחשבותיו והשיב את תשומת ליבו לדודו, מעניק לו את הכבוד הראוי. ככה זה היה במשפחת מרסלו והיה זה כלל שג'ון שמח לפעול לפיו. כבוד והוקרה.

תמיד. "מה?" שאל.

"מה אתה רוצה לעשות עכשיו?"

"אנחנו צריכים להגיע לאיזו מסיבה, לא?"

"איחור אופנתי זו הצעקה האחרונה, כך שמעתי," ג'יו השיב. "תגיד לי משהו אחד שמתחשק לך לעשות, ג'ון."

"בירה. אשמח לשבת ולשתות בירה."

ג'יו צחק. "אתה אמור – "

"זה בסדר. אחת לא תהרוג אותי."

"אני חושב שאפשר לדאוג לזה בלי שדנטה ישלח משלחת חיפוש אחרינו."

ג'ון הזעיף פנים לשמע שמו של דודו והבוס שלו. "זה היום הראשון שלי בחוץ. אתה באמת מעודד אותי להרגיז את דנטה? אותו דנטה שיש לו פתיל קצר אפילו משלי?"

ככל שדנטה התבגר, כן נעשה סבלני פחות לבולשיט. ג'ון היה חכם דיו לדעת שדודו, הדון של משפחת מרסלו קודם כול יכסח לו את הצורה ורק אחר כך ישאל שאלות, אם בכלל.

ג'יו חייך. "לא ממנו אתה צריך לחשוש."

"באמת?"

"כן. תדאג מהרגע שבו תהיה בהישג ידה של אימך, אחרי שלא התקשרת אליה כבר שלושה חודשים."

לעזאזל. משפחה לפני הכול, ג'ון. תמיד.

מילותיו של אביו היו מנטרה שג'ון לא הצליח לשכוח.

דאגתה של ג'ורדן, אימו של ג'ון, רק התחזקה ככל שקרב תאריך השחרור שלו. היא ביטאה את חששותיה לגבי נפילתו לאחת האפיזודות שלו, והדבר ערער בסופו של דבר את עצביו. המיקוד שלו היה בשחרור מהכלא ובעשייה שלו לאחר שיצא ממנו. כדי לעשות את זה, הציב מעין מחסום בינו לבין אימו. זה כנראה לא היה הדבר הנכון לעשות. "אולי כדאי שנעצור בחנות פרחים בדרך לטוקסידו פארק," הוא מלמל.

ג'יו הנהן. "באמת כדאי."

"ובחנות תכשיטים."

"עכשיו אתה מתחיל להבין, בן אדם. לוסיאן לימד אותך יפה, לא משנה מה אתה חושב."

ג'ון צחק. "אני יודע שאימי דואגת כי היא אוהבת אותי."

"אבל?"

"היא חונקת אותי," ג'ון הודה. "אני אדם בוגר, אך היא מתנהגת כאילו אני בן שבע־עשרה."

"לפרוטוקול, כל האימהות מתייחסות לילדיהן ככה וג'ורדן היא לא מקרה מיוחד. ססיליה עדיין חושבת שעליה לסדר לי את העניבה אם היא קצת עקומה."

"אתה יודע שזה לא אותו דבר."

ג'יו נאנח. "או שאולי אתה פשוט לא מבין את אימא ואת אבא שלך."

"אני חושב שאני מבין."

"כן? הם כמעט איבדו אותך פעמיים. חשבת פעם שהם פשוט נלחצים שאולי הם נותנים לך להתרחק יותר מדי ולהגיע למקומות שמהם לא יוכלו להוציא אותך? שאם הם מאפשרים לך להתרחק הם מאבדים את הביטחון שלהם?"

ג'ון לא ענה, אבל הוא ידע שיש משהו בדבריו של ג'ובאני. כשהיה תינוק, דודתו קטרינה הייתה מעורבת עם קרטל שחטף אותו כדי למשוך החוצה את קטרינה ולחשוף אותה. הוא כמעט מת. גם אביו, דודיו ודודתו כמעט מתו בניסיון להציל אותו. משפחתו ניצחה בקרב הזה, כמובן.

משפחת מרסלו תמיד ניצחה.

האפיזודה הראשונה של ג'ון קרתה כשהיה בן שבע־עשרה. בתהליך שבו איבד את עצמו לכאוס ששרר במוח שלו, קיבל זרם של החלטות פזיזות ובלתי נשלטות שהובילו אותו למקום רע והוא כמעט מת שוב. הוא השתמש בסמים, חי מהר וכמעט מת בגיל צעיר מדי.

הוא היה קלישאה מהלכת, פחות או יותר.

רק שהוא לא היה.

החיים שלו היו אמיתיים וגם ההפרעה הדו־קוטבית1 שבה אובחן בגיל שבע־עשרה הייתה אמיתית, והוא התקשה להתמודד איתה גם כאדם בוגר.

"ג'ון," ג'ובאני אמר, "אני רוצה תשובה."

"האם אבי החזיק אותי קרוב אליו כשאפשר להם להכניס אותי לכלא למשך שלוש שנים?"

"לא השארת לו ברירה. הסתובבת כמו מטורף, ג'ון, עשית שטויות מטומטמות. ככל שרצת מהר יותר כן הפכת מטורף יותר. סירבת לעבוד עם אבא שלך או עם אנשים אחרים שיסייעו לך. היה יותר ממקרה אחד שבו העמדת את כולם במצבים נוראיים שכמעט גבו מאיתנו מחיר גבוה. ערבבת כימיקלים עם תרופות מרשם. ישו הקדוש, ג'ון, נעלמת לגמרי למשך שבועיים!"

זה נכון. הוא עשה את כל זה. "חשבתי שאני בשליטה," ג'ון אמר.

"זו הייתה הטעות הראשונה שלך, מפני שברור שהיית אבוד. כולם ניסו לעזור לך, אבל הרחקת את כולנו עד שכבר לא יכולנו אפילו לראות אותך."

לא נאמר שקר אחד. ג'ון לא יכול היה להכחיש את זה. האפיזודה המאנית2 האחרונה שלו החלה קצת לפני יום הולדתו העשרים ושישה. מחזורי ההפרעה נמשכו שבועות בכל פעם, וכל האפיזודה נמשכה יותר משנה, פרק זמן דומה לאפיזודה שחווה בשנות העשרה שלו, כשמשפחתו קיבלה לבסוף אבחון שהסביר מה לא בסדר בראש שלו. חוסר איזון כימי. הוא היה דו־קוטבי.

הטעות הגדולה ביותר שלו הייתה שחשב שיוכל להתמודד עם המחלה ללא תרופות. הכדורים הכניסו אותו לקטגוריה של משוגע והוא לא היה זקוק להם. הוא טעה, וככל שהמשיך להתנהל בלעדיהם, כן הפך יותר ויותר לא יציב בחיי היום־יום שלו. הוא גנב בשביל תחושת האדרנלין, הלך מכות בשביל האופוריה, השתמש בחומרים נרקוטיים כדי לנהל את מצבי האופוריה ואת הדיכאונות, זיין כל אישה בסביבה רק כדי להרגיש משהו.

כשהיה בשלב האופורי של המאניה, הוא היה נשאר ער במשך ימים, רץ ללא הפסקה, אובססיבי עד כדי קיצוניות. כשהדיכאון הכה בו הוא היה מוכן לעשות הכול כדי לצאת מזה, אם בכלל הצליח לתפקד.

כן, הוא הפסיד בקרב הזה בגדול.

ההורים שלו לא הצליחו להיכנס לתמונה כמו אז, כשהיה נער, מפני שבפעם השנייה הוא כבר היה אדם בוגר. כשהאפיזודה שלו הגיעה למצב הקיצון שלה וג'ון למצבו הנמוך ביותר, כמעט הרג את בן דודו, אנדינו, במהלך ויכוח על טריטוריה ועל הגברים ברחובות. זה היה אמור להיות דיון פשוט וקל בין שני קאפו. ג'ון היה אבוד מדי בשטויות של עצמו מכדי להבין מה בדיוק הוא עושה כאשר שלף את אקדחו וכיוון אותו לבן דודו במסעדה מלאה אנשים.

ג'ון לא הבין איך ג'יו בכלל יושב איתו במכונית אחרי מה שכמעט עשה לבן שלו.

טוב, למען האמת, הוא הבין איך.

משפחה לפני הכול.

"אני בסדר," ג'ון אמר באסרטיביות.

"עכשיו," ג'יו הסכים.

ג'ון החליט באותו רגע לסיים את השיחה. הוא לא רצה לדבר על בריאותו הנפשית עם דודו, או עם אף אחד אחר לצורך העניין. היה לו רופא בשביל החרא הזה. כלומר, בעבר היה לו רופא. "רד מזה, זיו," ג'ון אמר.

"אתה העלית את הנושא ראשון."

"ועכשיו סיימתי."

ג'יו בהה בכביש המהיר. "הצוות שלך חולק בין כמה קאפו שונים במשפחה."

"זה עדיף מבחינתי על פני מצב שבו דנטה יעביר את התפקיד ואת הבחורים שלי למישהו אחר לגמרי."

"אפשר לומר."

אלוהים אדירים. לעזאזל. ג'ון שמע את ההיסוס בקולו של דודו, והבין שזה בוודאי לא יוביל לשום דבר טוב. "מה עכשיו?" דרש.

ג'יו נקש באצבעותיו על ההגה המכוסה בעור. "רק כדי להיות בטוחים שלא תידרדר ברגע שתצא מהכלא ותהיה חופשי לעשות את הדברים שלך, דנטה ולוסיאן החליטו שעדיף שתעבוד לצד אנדינו וטימותי במשך זמן מה."

כעס זרם בעורקיו, באופן שלא הרגיש זה זמן רב. זה היה טוב. כמו זריקה של אדרנלין, מהירה ומיידית. אבל התחושה הייתה גם ממכרת ולא טובה בשבילו. לא טובה למאניה שלו, לא טובה לזרמים הדו־קוטביים של הרגשות שבהם נלחם מדי יום. הוא לא היה האדם המשוגע הזה שאי אפשר לשלוט בו. הוא הבין שבעיות ההתנהגות שלו העמידו את משפחתו ואת הפמיליה במצבים נוראיים, אבל הוא היה בסדר עכשיו.

הוא היה בסדר, לא?

האם המשפחה שלו לא בטחה בו?

לעזאזל. זה הרגיז אותו אפילו יותר.

"רק כדי שהכול יהיה ברור, אין לי בחירה בעניין, נכון?" ג'ון שאל.

ג'יו משך בכתפיו. "לא, אין לך."

ככה התנהלה קוזה נוסטרה, זו הייתה דרכה, והמשפחה שלו הייתה עמוק כל־כך בחיים ובתרבות הזאת, במידה שאף אחד מחוץ לה לא יוכל להבין. הדוד שלו היה הבוס, דודו השני היה היועץ, אביו של ג'ון היה יד ימינו. לא היה אפשר להימלט ממי שהוא וממה שהוא ייצג. גבר בשורות המאפיה.

כשמדובר היה בקבלת החלטות משפחתיות, במיוחד כאלה שעסקו בו, לג'ון לא הייתה כל אמירה בעניין. הדודים שלו היו במעמד גבוה יותר, ואביו על אחת כמה וכמה.

כללים. החיים שלו הוכתבו על ידי כללים.

ג'ון חנק את הדחף להיאבק בקירות הסוגרים עליו. הם היו רק בראשו, אחרי הכול. "יש דבר נוסף שאני צריך לעשות השבוע," ג'ון אמר, זונח את שיחתם. הוא לא רצה להילחם בדודו לגבי משהו שאף אחד מהם לא יוכל לעשות שום דבר בקשר אליו ברגע זה. "כדאי שאעשה את זה מחר, אבל אני צריך כמה אנשי קשר."

ג'יו הרים גבה. "מה העניין?"

"אני צריך מטפל חדש. מישהו שלא מקבל משכורת מאבא."

"ג'ון – "

"אנהג לפי הכללים שלו ואתן לו מה שהוא רוצה, אבל הוא לא יכול לקבל שליטה על הדבר הזה. לא עכשיו. חלפו שלוש שנים מאז האפיזודה האחרונה שלי. אני צריך מרחב נשימה כאן, לעזאזל. הרווחתי את זה, ג'יו."

"טעית," ג'יו אמר בשקט.

"לגבי מה?"

"אבא שלך. הוא נתן לך את הבחירה, ג'ון. אתה יודע שכן."

ג'ון אילץ את עצמו להירגע. "תניח לזה."

"הוא נתן לך לבחור. להיכנס למוסד, לסדר את הראש ולהירגע או לבלות זמן מאחורי הסורגים. אתה בחרת, ג'ון, לא לוסיאן."

"אני לא משוגע," ג'ון אמר.

"אף אחד לא אמר את זה."

אבל זה השתמע מדבריהם. "להכניס אותי למוסד זה בדיוק זה. זו התווית שהיו שמים עליי."

"רק רצינו שתהיה בריא."

"אני בריא."

ג'יו העיף בו מבט נוסף. "בוא נקווה שתישאר כך."

"תודה על זה, מנוול."

"אני בסך הכול כן איתך, ג'ון. שנינו יודעים שאם לא תנהל את זה כפי שנאלצת לנהל את זה בשלוש השנים האחרונות, בקלות תוכל להתדרדר לאפיזודה נוספת."

ג'ון ידע את זה, אבל הכעס שלו בכל זאת התעורר שוב. הדבר היחיד שכיפר על כך היה שהייתה לו שליטה בכך עכשיו, בעוד לפני כן לא הייתה לו כל שליטה.

"דרך אגב," ג'יו אמר, לוחץ חזק יותר על דוושת הגז.

"מה?"

"יום הולדת שמח."

 

הפרעה דו־קוטבית היא מחלה המאופיינת בחוסר איזון במצבי הרוח של הלוקה בה. אפיזודה מאנית היא מצב רוח המאופיין בתחושת התעלות, תחושה של כול יכולות ושל פעלתנות יתר שלאחריו מגיע מצב רוח ירוד ודיכאון וחוזר חלילה.