הפן האחר

פרק ראשון

החזרה מפריז

רכבת ה"אוריינט אקספרס" המהודרת, הרתומה לקטר קיטור גדול במיוחד, כללה קרונות שינה מפוארים המצוידים במיטות מפנקות ובאבזרי נוחות רבים, לרבות קרון מסעדה אלגנטי אשר סיפק את הארוחות המשובחות שהוגשו בה. הרכבת עשתה את דרכה בתחילת חודש אפריל 1938 בנתיב הקבוע מפריז לאיסטנבול כשהיא חוצה בדרכה את כל אירופה, ובכלל זה את בוקרשט, בירתה היפהפייה של רומניה.

מחיר הנסיעה היה יקר, ולכן, מן הסתם, גם קהל נוסעי הרכבת המפנקת הזו היה תמיד משמנה וסולתה של החברה האירופאית. במיוחד לקראת הנסיעה ב"אוריינט אקספרס" הם נהגו להתלבש במיטב מחלצותיהם, ובייחוד הגבירות העשירות והגנדרניות, שאחדות מהן היו לבושות עדיין במעילי מינק בהתאם לאופנת התקופה למרות שמזג האוויר האביבי כבר לא חייב זאת כלל. רובן עטו על פניהן המדושנות איפור כבד שכלל שכבת פודרה נכבדה, סומק לחיים, לרוב בצבע ורוד־כתום כהה, ותסרוקת גבוהה בסגנון שבו השיער העשוי תלתלים היה אסוף כלפי מעלה בסרט משי שחור או בהיר, בהתאם לצבע השיער של הגברת, אשר שיווה לתסרוקתן מראה של מעין זר פרחים עשוי משיער שהיה מונח בפסגת ראשן.

בין נוסעי הרכבת הפעם היה גם מוריץ רוטנשטיין, אשר נסע לפריז לראשונה בקיץ של שנת 1931 כאשר צרפת הייתה עדיין אימפריה מוערכת, והשפעתה — במיוחד התרבותית — על רומניה, כמו על מדינות רבות נוספות, הייתה בשיאה. הוא נסע לשם במטרה ללמוד משפטים ופילוסופיה באוניברסיטת סורבון היוקרתית, כמנהגם של רבים מבני האצולה וכמנהג עשיריה של רומניה באותם ימים, שהיו ברובם יהודים.

כעת, כמעט שבע שנים לאחר אותה נסיעה, חוזר מוריץ סופית הביתה לעיר הולדתו גאלאץ, ובאמתחתו הדיפלומה המיוחלת: בוגר לימודי משפטים — וגם פילוסופיה — "בהצטיינות יתרה", כבוד שאך מעטים זכו בו.

למען האמת, במהלך לימודיו בפריז, בסיומה של כל שנת לימודים ובתחילת החופש הגדול מדי קיץ, נהג מוריץ לבוא הביתה לחופשת מולדת כבת חודש וחצי. אבל בשנת לימודיו שלפני האחרונה, מפאת עומס הלימודים המוגבר והמבחנים הרבים והלא פשוטים, וגם מתוך רצון לנצל ככל האפשר את תקופת החופש הגדול בפריז עצמה כדי ליהנות כמה שיותר ממנעמיה של העיר אותה אהב בכל נימי נפשו, העדיף שלא להגיע הביתה לחופשה באותה השנה.

יוצא אפוא, שהפעם נעדר מוריץ מרומניה במשך שנתיים רצופות, ולכן תחושתו במהלך הנסיעה הייתה שונה מתמיד. ניתן היה להגדירה כמעיקה ומלחיצה יותר מבכל נסיעותיו הביתה לחופשה בשנים הקודמות. ואולי חש כך גם משום שידע כי החיים הסטודנטיאליים הנפלאים שהיו לו הגיעו בעצם לקצם, וכעת, מייד עם הגיעו הביתה, יהיה עליו לקבל כמה החלטות מחייבות, כלל לא פשוטות מבחינתו, ולהתמסד סוף־סוף, וזה הטריד אותו במידה לא מבוטלת. אפילו הנופים הנפלאים שעל פניהם חלף בדרכו הביתה, ואשר תמיד הצליחו להפעימו בכל פעם מחדש, לא ריגשו אותו הפעם. מחד גיסא, הוא חש שהיה רוצה כי קטע הדרך שנותר עד שיגיע הביתה יסתיים מהר ככל האפשר. אך מאידך גיסא, לא היה מתנגד שהדרך תתארך עוד ועוד, כדי לדחות ככל שרק ניתן את התייצבותו פנים אל פנים עם המציאות החדשה המצפה לו.

לתחושת המועקה שלו תרמה, במידת מה, גם הידיעה — אותה שאב מתוך העיתונים שבהם עיין תוך כדי הנסיעה — כי לפני כחודש ימים קידמה גרמניה הנאצית באופן גלוי וללא כל חשש את צבאה לחבל הריין, ומספר ימים לאחר מכן, ב־11 במרץ 1938, סיפחה אליה את אוסטריה. ברור היה לו כי הצעדים הללו הצביעו על כוונותיה התוקפניות של גרמניה ועל הסכנה, שבמוקדם או במאוחר, אולי תחליט לפלוש גם לרומניה. לפיכך, המצב שהסתמן נראה לו בסך הכול מדאיג למדי ולא תרם לתחושתו הטובה של מוריץ, שמטבעו היה בעל אינטואיציה מפותחת, כושר ניתוח הגיוני וניחן גם בנטייה מובנית לפסימיות בדרך כלל.

בתוך כך, כשנתיים לאחר תחילת לימודיו של מוריץ בפריז, המפלגה הנאציונל־סוציאליסטית בגרמניה, הידועה יותר בשמה המקוצר ה"נאצית", בראשותו של אדולף היטלר, עלתה לשלטון. כוונותיו המגלומניות של היטלר החלו להתבהר בהדרגה, ובד בבד הלכה והתקדרה האווירה הכללית באירופה, ועמה גם המתיחות והחששות ההמוניות ליום המחרת.

מוריץ רוטנשטיין היה בחור רזה למדי, בגובה בינוני, בעל פנים אירופאיות נאות למדי, חיוורות תמיד ונעריות משהו. עיניו החומות, הנבונות, היו בעלות מבט חודר, ממוקד, סקרן ובוחן. שיערו השחור השופע, שהיה משוח בקביעות במעט בריליינטין, היה מסורק ומוברש בקפידה כמנהג אותם הימים, עם שביל בצד שהיה ישר כמו סרגל ושיווה לו מייד במבט ראשון מראה של אדם מאוד מסודר, דייקן, קפדן, מאורגן וממושמע. על פי דיבורים שנלחשו לא פעם מאחורי גבו בשל מראהו, הוא נראה לעתים קרובות בעיני רבים כמרוחק, זר ועצוב במידת־מה.

מבחינת אישיותו, ניכר היה שמוריץ הוא טיפוס ביישן, עצור ושתקן, שהתקשה במקרים רבים אפילו להיישיר מבט אל בן־שיחו, במיוחד אם לא הכירו מקרוב. מטבעו נהג תמיד לשמור על "דיסטאנס" מסוים מהבריות, אפילו מאנשים שהכיר, ולרוב היה רשמי אך קורקטי בהתנהגותו עם בני אדם ובייחוד עם זרים.

לא פלא אפוא שמי שלא הכירו מקרוב, נטה לרוב לפרש את התנהגותו כהתנשאות, למרות שמוריץ היה בסך הכול בחור צעיר, מנומס וביישן. טיפוס של "חברים מעטים אך טובים", שברובם היו אלה חברים מבית הספר היסודי, מהתיכון ומהאוניברסיטה. אך הללו שזכו להימנות עם חבריו הקרובים ביותר, אהבוהו בלב ובנפש והעריכו אותו עד מאוד, כפי שהעידו על עצמם בכל הזדמנות, בעיקר הודות למסירותו, חוכמתו, נאמנותו וטוב לבו.

באותו יום, בעת נסיעתו ברכבת בתא יחיד במחלקה הראשונה, היקרה יותר מן הסתם, היה מוריץ לבוש בסגנונו האופייני והחביב עליו: חליפה משובחת בצבע "אפור עכבר", שניכר היטב כי נתפרה עבורו לפי הזמנה אצל חייט עילית, כותונת לבנה מעומלנת כדבעי, ולצווארונו ענד עניבת משי משובחת תואמת, בצבע כחול כהה עם הדפס עדין של אליפסות צהובות. את עניבתו קשר כדרכו מימים ימימה בקשר דק במיוחד, אשר ביטא בלי משים סוג מסוים של צניעות ופשטות הליכות. דווקא הקשר של עניבתו, הבולט בדקותו, ניסה כאילו למזער ככל האפשר את הרושם הבורגני המיידי והמנוגד, שמן הסתם יצרו הבגדים היקרים שלבש, ובכלל זה איכותה המשובחת של עניבת המשי האקסקלוסיבית שלו.

ואילו לרגליו, נעל נעלי עור שחורות, מוארכות, איכותיות ומבריקות מאוד, שנראו כמעט כמו נעלי לק. ניכר כי הן צוחצחו במקצועיות ובקפידה, כנראה זמן קצר בלבד לפני עלייתו לרכבת, וקרוב לוודאי נעשה הדבר על ידי אחד ממצחצחי הנעליים הרבים שגדשו באותם ימים את רחובות הערים הגדולות באירופה ובמיוחד את אלו של פריז, שהרי ממנה החל מוריץ את מסעו הנוכחי ברכבת לרומניה.

*

רומניה מיסודה, ובמיוחד בתקופה המדוברת, הייתה מדינה שבה הדת השלטת הייתה הנצרות האורתודוקסית. מלבד זאת, לפני מלחמת העולם השנייה, למשל, שליטה בשפה הצרפתית, האזנה להרצאות מלומדות בשפה זו ולקונצרטים קלאסיים נוסח פריז, כמו גם קריאת ספרים ועיתונים

בצרפתית — נחשבו לדבר מקובל מאוד בקרב העילית החברתית הרומנית, שהיהודים המשכילים היו חלק נכבד ממנה.

הרומני ברחוב, שבדרך כלל לא יצא מעולם את גבולות ארצו, אהב והעריץ את צרפת, את תרבותה, את מנהגיה ואת שפתה וראה בה מודל לחיקוי. משום כך, בשובם של רוכשי ההשכלה הגבוהה בפריז לרומניה — כמו מוריץ כעת, למשל — הם כונו "בונז'וריסטים", כי דיברו על פי רוב צרפתית יותר מרומנית, תמיד התגעגעו לפריז ואף הביעו זאת בגלוי בכל הזדמנות.

עם זאת, השפה שהייתה מדוברת בקרב שכבות יהודיות מסוימות, הייתה היידיש, אם כי שפת ההשכלה הייתה גם בקרבם, השפה הרומנית, שבה השתמשו מרבית יהודי רומניה ובמיוחד המשכילים מביניהם.

מאז שנת 1930 שלט ברומניה ביד קשה ובשחיתות המלך בעל הנטיות האנטישמיות המובהקות והאנטי ליברלי, קארול השני. הוא היה המלך הגרמני השלישי בשושלת בית המלוכה הוכנזולרן שמלך ברומניה, והראשון בשושלת זו שגם נולד בה.

במראהו החיצוני נראה קארול כמו גרמני טיפוסי ולא כרומני: הוא היה גבוה ורזה, שיערו היה בלונדיני כהה, חלק ומלא, ועיניו היו בצבע אפור־ירוק. למען האמת, בעיני רומנים רבים הוא נראה דומה מאוד לכוכב הקולנוע האגדי של אותה תקופה, קלארק גייבל, ששיחק בסרט "חלף עם הרוח".

האנטישמיות שלו התבטאה בשנות השלושים, למשל, בהשפלת היהודים מבחינה פוליטית ובהערמת קשיים כלכליים קיצוניים עליהם במטרה לאלצם להגר מרומניה לארצות אחרות, ובכך לצמצם את מספרם ואת השפעתם ברומניה. הייתה זו אחת מכוונותיו הגלויות, שאותה לא היסס המלך להביע לא פעם אפילו בפומבי.

סוד גלוי הוא, שרומניה נחשבה במשך דורות רבים למדינה האנטישמית ביותר באירופה, ופוגרומים נגד היהודים, היו דבר נפוץ ותדיר למדי שם. תחילתה של האנטישמיות ברומניה, כמו בשאר מדינות מזרח אירופה, התפתחה בעיקר בתקופה העות'מאנית, עם כיבוש רומניה על ידי הטורקים במאה ה־16, ואילו בתחילת המאה ה־19 נוסדו ברומניה אפילו מפלגות אנטישמיות פשיסטיות רשמיות קיצוניות ותוקפניות בעידוד השלטונות, כגון מפלגה בשם "LANC" שסמלה היה צלב הקרס, שנים רבות לפני שהיטלר אימץ אותו כסמל המפלגה הנאצית הגרמנית; מפלגה רומנית אנטישמית נוספת שקמה באותה תקופה הייתה "משמר הברזל" (Garda de Fier).

אך יחד עם זאת, ובאופן פרדוקסאלי למדי, היהודים היו חשובים מאוד בחיי הכלכלה, התרבות, האמנות והתקשורת של רומניה מכדי לחסלם.

מספרם המדויק של יהודי רומניה לפני מלחמת העולם השנייה לא היה ברור לגמרי, אולם על פי מפקד רשמי שנערך ברומניה בשנת 1930 מספרם היה כ־750,000 נפש. מרביתם גרו בערים ובעיירות, ורק

כ־15 אחוזים מהם חיו באזורים כפריים.

*

ה"אוריינט אקספרס" המשיכה להתקדם במונוטוניות אך בבטחה לעבר בוקרשט, ומבעד לשמשת החלון הגדולה שאליה הצמיד מדי פעם את פניו, ראה מוריץ בעיקר עוד ועוד מרחבים אינסופיים של שדות תירס וחמניות. בין גבעולי התירס הירוקים לפרחי החמניות הזהובים והכבדים, שנטו בכיפוף מעוגל ומושלם כלפי מטה בשל עומס הגרעינים הרב, התגלו לעיניו פה ושם בתי איכרים צנועים ופשוטים, דומים למדי האחד למשנהו וצבועים לרוב בצבעים "שלווים" כמו לבן, תכלת וורוד. רק פה ושם היו גם כמה בתים שחרגו מן הסטנדרד המקובל, וקירותיהם החיצוניים היו צבועים בצבעים עזים יותר כמו ירוק כהה, צהוב מודגש ואפילו אפור כהה או חום.

הבתים נראו ישנים למדי ברובם, וחלקם היו אפילו ישנים מאוד, שקירותיהם היו מחוזקים מבחוץ ונתמכו במוטות ברזל ובקרשים מלוכסנים כדי למנוע מהם את סכנת ההתמוטטות הפתאומית. ברוב המקרים היו הבתים הכפריים מוקפים גדר עשויה מלוחות עץ, וליד שער הכניסה לחצרות ניצבה כמעט תמיד מלונת כלב מעץ, שבפתחה רבץ לו על פי רוב כלב רועים גדול, מוזנח ומנומנם, שלרוב נראה כהכלאה של דב עם זאב. הכלב היה קשור בדרך כלל למלונתו בשרשרת חלודה, או לחלופין, לפעמים לכבל מתכת שנמתח בין שני עמודים בקרבת המלונה, והללו הרבו במיוחד לנבוח ולייל ללא כל סיבה נראית לעין מלבד היותם כבולים לכבל מתכת המגביל כל כך את יכולתם לנוע בחופשיות.

ליד מקצת גדרות הבתים נראו לעתים קרובות גם עגלות איכרים ישנות בעלות גלגלי עץ גדולים, שיצוליהן היו שמוטים אל הקרקע. ואילו הסוסים האמורים להירתם אליהם בעת הצורך רעו אי שם באופק. למען האמת, על פי מראן המיושן של העגלות קשה היה לקבוע אם הן נטושות או שאולי עודן בשימוש לפחות מעת לעת.

ה"אוריינט אקספרס" כרכבת בין־לאומית עצרה רק בתחנות "חשובות" וגדולות יחסית בעיקר לשם הורדת נוסעים, אם כי לעתים, פה ושם, באותן תחנות אף עלו אליה נוסעים בודדים, שעל פי מחלצותיהם ניכר היה שרובם ככולם נמנים עם בני המעמד הגבוה.

במיוחד בזמן העצירות הללו בתחנות מוריץ נהג להשקיף מחלונו על המראות שנגלו לעיניו בעניין רב, עד שברגע מסוים באחת העצירות, עוד בטרם הספיק אפילו לקרוא את השלט שהיה קבוע בכל תחנה ונשא את שם המקום — הוא חש באופן אינסטינקטיבי, מבלי שמישהו הכריז על כך, שהרכבת חצתה זה עתה את הגבול והגיעה לרומניה, היה כנראה משהו באוויר שהעיד על כך.

אבל למען האמת סייעו לו בתחושתו גם מראן של האיכרות הרומניות הצעירות וגם היותר מבוגרות, שהיו לבושות בחולצות לבנות מיוחדות במינן העשויות מבד פשתן פשוט וזול, והיו רקומות בסגנון הרומני הצבעוני הטיפוסי והמוכר לו כל כך, ובחצאיות כפלים ("פליסה") כהות, כשלראשן מטפחות פרחוניות צבעוניות מאוד שצבעיהן היו בדרך כלל עזים במיוחד.

ככל שקרבה הרכבת לבוקרשט, כך מיעט מוריץ בהדרגה להתבונן בנופים ובעוברי האורח שחלפו על פניהם, עד שברגע מסוים מצא את עצמו מנותק מהנופים ומהרהר בעצם בדמותם ובמראם של הוריו ושל חמשת אחיו ואחיותיו. בעיני רוחו הוא כבר ראה לפרטיו את המפגש המרגש הצפוי לו עמם, וחש כבר ממש על גופו את החיבוקים ואת הנשיקות שבוודאי ירעיפו עליו כדרכם, למרות שזה תמיד הביך אותו במידה מסוימת. במיוחד הרגיש חוסר אונים ואי נוחות, שעליה לא הצליח להתגבר מעולם, מול הפגנות החיבה כלפיו מצד שתי אחיותיו האהובות.

המפגשים עם המשפחה היו עבורו תמיד מרגשים ומלאי עניין והתלהבות, למרות שהדבר הפך במידה רבה לריטואל קבוע למדי. מוריץ שחזר לעצמו כעת כיצד בכל פעם כשהגיע הביתה לחופשה — במיוחד בשעות הראשונות, בעודו נודף עדיין את "ריחה" המשכר של פריז, העיר שלא רבים ברומניה זכו לראותה במו עיניהם באותם ימים, ואולי משום כך — היו בני משפחתו סקרנים מאוד לשמוע, ועוד ממקור ראשון, כמה שיותר פרטים על הנעשה שם, בפריז, להתבשם מניחוח הסיפורים על אודותיה, כשאפילו התיאורים הבנאליים ביותר היו הופכים למרתקים בעיניהם.

בזכות כושר התבוננותו המופלא, זיכרונו המעולה וכישרון התיאור המולד שמוריץ ניחן בהם, השכיל תמיד לתאר בפניהם בצורה מרתקת את הנעשה בפריז והצליח בכל פעם מחדש לספק את סקרנותם הבלתי נדלית. הוא גם ידע להשיב היטב לכל השאלות — הטרוויאליות על פי רוב — שהוצגו לו בעיקר על ידי אחיותיו ששאפו לדעת, למשל: מה הנשים לובשות כעת? אילו כובעים נחשבים למודרניים? איזה מאכלים מעניינים יצא לו לאכול לאחרונה במסעדות של פריז? כמו גם מה מציגים בתיאטראות העיר? אילו סרטים פופולאריים שם כעת? ועוד כהנה וכהנה זוטות לכאורה, שבעיני בני משפחתו — וגם בקרב מכרים וידידים קרובים שהזדמן להם לשוחח עמו — עוררו עניין רב והיו נושא מעניין ביותר לשיחות ממושכות.

אך למען האמת, רק בקרב בני משפחתו הוא חש באמת חופשי, יחסית, להיפתח ולשתפם בחוויות ובפרטים, שאותם לא גילה בדרך כלל לאיש מלבדם. על פי רוב סיפוריו היו מתובלים גם בלא מעט פרטים פיקנטיים ובאנקדוטות מתובלות בהומור, אם כי תמיד היו גם פרטים אישיים מדי, שאותם שמר רק לעצמו ובהם לא שיתף איש מעולם.

*

ככל שהרכבת התקרבה יותר ליעדה — כך החל מוריץ למיין בראשו אילו נושאים וסיפורים יספר, ואילו לא. הוא שיער כי ההתרגשות והעניין שיגלו בני המשפחה בדבריו, יהיו הפעם ודאי כפולים ומכופלים מתמיד, לאור התקופה הארוכה שחלפה מאז ביקורו האחרון בבית לפני כשנתיים. אך יותר מכך הטרידו אותו ואפילו העיקו עליו המחשבות לגבי עתידו המקצועי, שמבחינתו היה לוט בערפל כבר זמן־מה מבלי שסיפר על כך בינתיים לאיש ליתר דיוק. הוא כבר לא היה בטוח כלל שברצונו לעסוק בעריכת דין, למרות שזה היה המקצוע העיקרי שלמד ושאליו הוסמך.

התלבטותו העיקרית הייתה בשאלה: האם וכיצד יוכל, אם בכלל, לדבר עם אביו על רצונותיו האמיתיים כעת, כאשר היה לו ברור שקרוב לוודאי אביו לא יאהב כלל — בלשון המעטה — את הרעיון שמוריץ שקל להעלות בפניו. אך כדי להעז ולהעלות את הנושא בכל זאת, ניצל מוריץ את השעה בקירוב שנותרה עדיין לפי שעונו עד להגעת הרכבת לגאלאץ בחיבור משפטי פתיחה אפשריים ובבחינתם ופסילתם המיידית בזה אחר זה לקראת השיחה הקשה הצפויה לו עם אביו.

למרות שהיה כבר כמעט בן שלושים, עמוק בתוכו לא חש עדיין מוריץ מוכנות נפשית להתחיל בחיים השגרתיים המכונים "אמיתיים", שידע כי צפויים לו. אך הוא גם לא ידע להגדיר במדויק, אפילו לעצמו, מה בעצם ברצונו לעשות כעת עם שובו הסופי הביתה. רק דבר אחד היה מנוי וגמור עמו, והוא הוסיף להתחזק בתוכו ככל שהרהר בו יותר: יהיה אשר יהיה, כל שהוא מוכן לעשות בשלב זה בחייו חייב להיות משהו "מרתק", מאתגר ובלתי שגרתי, שאיפה שגם מוריץ עצמו היה מסופק אם היא בת הגשמה. בעצם, נכון יותר יהיה לומר שהוא כבר ידע כמעט בוודאות שלא יוכל כנראה למצוא את אשר הוא משתוקק אליו בעבודתו כעורך דין, וזאת על אף העובדה שהוא דווקא נהנה ואהב מאוד את לימודי המשפטים, והישגיו הבולטים היו ההוכחה הניצחת לכך.

חוסר השלמתו עם המציאות הידועה מראש שציפתה לו מחד גיסא, ואי הבהירות לגבי האלטרנטיבות האפשריות האחרות מאידך גיסא, הציקו לו כבר שבועות מספר, אך התגברו ביתר שאת כעת, ככל שהמרחק מהבית הצטמצם והלך. יותר מכול הטרידה אותו גם השאלה המתבקשת מאליה: כיצד יוכל בכלל לאחר כל השנים הללו בפריז להביט בעיני אביו האוהב, הטוב והמיטיב ולבשר לו על החלטתו הנוכחית, הכל כך בלתי צפויה?! הרי בשורה כזו עלולה להיות שוק בחייו של אביו, אם לא גרוע מכך, והיא עלולה להנחיל לו אכזבה עצומה, בלתי נתפסת מבחינתו, שפירושה לגבי מוריץ יכולה להיות רק אחת: ניפוצן המיידי של כל אשליותיו ושאיפותיו מהתקופה האחרונה.

ככל שהרהר בכך, חש מוריץ שהקושי שלו מתעצם והולך. במיוחד לאור זאת שהרמן אביו מעולם לא הסתיר את התקוות הנשגבות שהוא תולה בבנו. האב דיבר בגלוי ובגאווה על חלומו העומד להתגשם בקרוב: לראות את מוריץ מסיים סוף־סוף את לימודיו ומוסמך כעורך דין. אחת הפנטזיות היותר מוחשיות שבה אהב הרמן להשתעשע במיוחד, שאותה השמיע גם באוזני מוריץ עצמו בהזדמנויות שונות, הייתה שמוריץ חוזר הביתה כעורך דין שלמד והוסמך בסורבון ונהנה מחופשה ראויה ומפנקת, שבסיומה הוא מתחיל לעסוק במקצועו המכובד במשרד המהודר והמושלם, שאותו התכוון אביו להעניק לו במתנה, ובכך הוא הופך מייד למושא גאוותה של המשפחה כולה, ובעיקר מגשים את חלומו רב השנים של הרמן.

מוריץ מצדו, כאשר אביו דיבר על כך, נהג תמיד להגיב רק בחיוך קטן ומבויש ללא אומר ודברים. אבל כעת, בזכות תגובותיו הבלתי מחייבות תמיד, הוא ניסה להשקיט את מצפונו בטיעון המפוקפק, שבו יוכל לכאורה להתגונן בפני אביו, אם ייאלץ לעשות זאת, ולומר שמעולם הרי לא באמת הבטיח דבר במפורש, והעובדה שנאלץ לשמוע בכל פעם מחדש את שאיפתו של אביו, איננה מחייבת אותו עדיין להגשימה בכל מקרה. אבל קול מצפונו הרגיש והמפותח הזכיר לו מייד שהוא גם אף פעם לא רמז לאביו בשום דרך שאיננו שלם סופית עם העיסוק בעריכת דין, לא הכין אותו מעולם לאפשרות כזאת, וקשה לראות באופן התנהלותו של מוריץ התנהגות הוגנת. זאת ועוד — הוסיף וטען חוש הצדק שלו — הרי כל בר־דעת מבין שעצם העובדה שהמשכת בלימודיך היקרים בפריז עד לסיומם המלא ולהסמכתך, על העלות הגבוהה מאוד שהייתה כרוכה בכך ואשר מומנה כמובן במלואה ובנדיבות על ידי אביך — די בה כדי ליצור מחויבות חד־משמעית מצדך למלא את ההתחייבות הבלתי כתובה המצופה ממך.

*

אפילו קולם המונוטוני והמתכתי של גלגלי הרכבת במגעם הישיר והבלתי פוסק בפסי הרכבת נשמעו לו כעת חזקים מתמיד, והתנגנו באוזניו של מוריץ כמעין מנגינה קצבית חד־גונית, מתמשכת, כוחנית וצורמת. אך ככל ששמע אותה יותר, חש ביתר שאת שהוא כבר הסתגל אליה, ולא זו בלבד שהיא כבר איננה מפריעה את שלוותו, אלא היא, בעצם התמדתה המתמשכת, מעניקה לו מעין תחושת רוגע, ביטחון ויציבות. על רקעה, הוא אף הצליח לבזר את מחשבותיו, להתרכז במידה הראויה ולהתכונן נפשית, תוך כדי הוויכוח הווירטואלי שניהל כביכול עם מצפונו, לקראת המפגש המשפחתי הצפוי לו בקרוב ולקראת השיחה הנוקבת שייאלץ, ללא ספק, לנהל עם אביו. בכל אופן, בינתיים הוא השתעשע במחשבה על כך שתחושתו דומה מאוד בעצם לזו של שחקן תיאטרון, העורך כעת את החזרה הגנראלית האחרונה לפני הצגה גדולה או לפחות לקראת אודיציה החשובה לו במיוחד.

בעודו שקוע במחשבות הללו, כעבור כמה דקות בלבד, שקשוקם הבלתי פוסק של גלגלי הרכבת שהייתה כבר קרובה מאוד ליעדה, עורר מחדש את תחושת המועקה הלוחצת של מוריץ. אך הוא החליט במודע שלא לשקוע בכך יותר מדי. במקום זאת, נמלט כהרף עין למחשבה מרגיעה ונוחה יותר, לפיה אביו האמיד והסובלני שתמיד היה שם בשבילו, לא יחרוג ממנהגו וינהג כך גם הפעם, וגם אם יכעס ויתאכזב מהשינוי המפתיע שמוריץ מתכוון לבשר לו, הרי שבכל מקרה, בסופו של דבר, יבין ללבו של בנו האהוב.

מוריץ אימץ מייד בחום את התחושה הזו שפירש כי למרות הכול — יש לו עדיין על מי לסמוך גם הפעם. המחשבה הזו הרגיעה אותו והחזירה לו את תחושות הביטחון והאופטימיות שכל כך התאווה להן, במיוחד כעת, בישבו בדד בתאו המפואר ב"אוריינט אקספרס".