הפסגה

1

הם נסעו דרומה במרכבה ישנה ובדרך העפר. בזה אחר זה חלפו על פניהם הנופים, כל הקיץ במלוא הדרו, מחניק מרוב ניחוח ולחות. עתה פנו וטיפסו על ההר. הרַכָּב ניהל את הסוסים בעצלתיים, בלא להאיץ בהם. לאורך השעות הרבות, לא החליפו ביניהן האֵם והבת אף הגה, שקועות היו במושב הישן, כל אחת צנופה לעצמה.

לפתע אמרה האם, ״לאן אנו נוסעות. אני לא מבינה.״ היא השמיעה מילים אלו בלא להניע את ראשה. הבת לא הגיבה. פניה המתוחות נקמטו כמתוך חיוך.

״אני שואלת,״ אמרה האם.

״אינני מבינה, אמא.״

לשמע תגובה זו היטתה האֵם את ראשה בחדות, זרקה בה מבט, ובלא להוסיף מילה השעינה ראשה על המסעד. הבת הליטה את מצחה בידה הימנית.

המריבה היתה רבה, כבר חודשיים. זה היה לאמיתו של דבר רק הֵד, לא נעדר חדות. הסערה סירבה לגווע.

הרמה הלכה ונפרשה לפניהם, מישורית, רחבה ומעובדת. העצים עמדו בירקותם האיתנה. האם ידעה מקומות אלה ממסעותיה. מעולם לא התבוננה בהם מקרוב. תמיד היתה עסוקה ועמוסה. עתה, כביכול, קרבו ובאו אליה פינות חמד אלה והידפקו על עיניה, אך היא היתה מרוגזת ומתוחה, וציפתה בקוצר רוח לפרידה וזו, משום־מה, הלכה ונמשכה. הרַכָּב והסוסים כרתו ברית נגדה.

״אינני מבינה לשם מה הטרדת עצמך. למקומות כאלה מוטב לו לאדם שייסע בעצמו,״ אמרה האם בקול נמוך ובאיפוק רב.

״לא אשאיר אותך לבד.״

״את מגזימה,״ אמרה האם בקימוץ שפתיים.

לאמיתו של דבר היתה זו החלטתה של האם לבוא כאן. הבת העמידה תחילה פנים של סירוב, לבסוף ניאותה, שוב לא היה אכפת לה. עתה לא ביקשו אלא להתרחק זו מזו. אך הרכָּב כמו להכעיס לא מיהר, הוא ניהל את הסוסים לאט, מתוך איזה שוויון נפש, כאילו היה הזמן רכושו.

״עוד רחוק,״ שאלה האם את הרכָּב בקוצר רוח.

״עוד כברת דרך הגונה.״

״אם כן, למה לא תאיץ בטובך בסוסים.״

״הסוסים,״ אמר הרכָּב בקול איכרי כבד, ״לא רגילים בדרכי עפר, נהיו עירוניים בעוונותינו.״ הוא ביטא את המילה האחרונה בנוסח הישן, הדתי.

״ואם אוסיף על שכרך, תאיץ בהם.״

״מה את שחה,״ התערבה הבת.

״אין זה ענייניך,״ אמרה האם כדרך שהיתה מדברת אליה בעודה ילדה.

״אין דרכי להאיץ בסוסים,״ דיבר הרכָּב, ״זוהי דרך חתחתים. האין המרכבה נוחה.״

״לא, אם לומר את האמת,״ אמרה האם בקול שנשאר לה מימים עברו, קפריזי.

״לא אשנה את דרכי, גבירתי, כסף לא יענה הכול. יש לחוס על הסוסים.״

״הסוסים חשובים בעיניך, אני רואה, מבני אדם.״

״גם אותם ברא הבורא, לא כן.״

האם הכירה היטב טון זה, דתי להכעיס.

הבת אמרה, ״למה לך להתווכח.״

״מותר עוד לדבר, לא אוותר על הדיבור,״ הגביהה האם את ראשה.

״עשי כרצונך,״ אמרה הבת ובלמה את פיה.

הסוסים התנהלו בכבדות. הרכב הקשיש לימלם בינו לבין עצמו: השד יודע למה נתפתיתי. לא למרכבות נועדה דרך זו אלא לבהמות השדה. האם ידעה: אין בטרוניה זו ממש. הוא מבקש להעלות את המחיר. היא הצטחקה. הבת שהופתעה מן הצחוק אמרה: ״מה מצחיק.״

״אינך שומעת,״ קטעה אותה האם.

הרכָּב הסב את ראשו ואמר, ״בעד שום מחיר לא אעלה עוד לכאן.״ והדרך אמנם היתה עקלקלה, זרועה אבנים ותלולה אבל הנוף שלצדה מרהיב בפַשטותו.

בחורף של 1937 עוד מילאה האם כמה תפקידים קטנים בתיאטרון. וזה היה הסוף. מסיבת פרידה לא ערכו לה, וחיש מהר נתברר לה כי גם הפנסיה מוטלת בספק. חודשים אחדים התרוצצה בעיר, הזעיקה ידידים ישנים, הידפקה על דלתות. לבסוף, בלית ברירה ובלא פרוטה בנרתיקה, הופיעה אצל הבת. הבת אמנם השתדלה מאוד אבל בעלה, ג׳ורג׳, לא האיר לה פנים. שחקנים לא נחשבו בעיניו.

שבועיים התגוררה בביתה של הבת, הרעישה עולמות ואפילו עם הנכדים רבה. הבת עמדה בתווך, מטולטלת, בין הסערות. ערב אחד הכריזה האם, ״כאן לא אגור.״ ויצאה.

הבת השיגה אותה בתחנה. ימים מספר התרוצצו יחד במרכז העיר. שוב הזעיקו ידידים ותיקים, ביקרו בסוכנויות. האם עמדה על דעתה: עלי לעבוד ויהי מה. אבל איש לא נכון היה להעסיק שחקנית מזדקנת, אף לא כזבָּנית. הם עמדו לשוב. הבת הבטיחה כי תערוך שיחת בירור עם בעלה, הכול יבוא על מקומו. בדרך פגשו את מנהל הגימנסיה הקשיש. הוא נחשב בעיר כאדם מתון ובעל אופקים רחבים. בראותו את שתי הנשים במצוקתן אמר, יש לי רעיון. הרי לא רחוק מכאן יש מעון הרים, מרכז רוחני ופסגה נהדרת. אני עצמי השתתפתי באחד הדיונים. יש שם, אם אינני טועה, גם מלון נאה.

זה המקום, הסכימו כולם.

בדרך הביתה, התחרטה. היא חששה כי המדובר הוא ודאי במעון יהודי. שוב שאלות ושוב דיבורים, והיא הרי סלדה מפניהם. אך בשובן, מאוחר בלילה, הבינה חיש מהר כי מוטב מעון יהודי מאשר גיהינום זה.

״מתי נגיע,״ הקיצה האם ממחשבותיה ושאלה את הרכָּב.

״לפנות ערב, אם ירצה האל.״

״למה לך להטריד כל הזמן את האל,״ לא התאפקה האם, שנפשה קצה מדתיות מעושה זו.

״מה לעשות, אנחנו עוד נוהגים בנוסח הישן ומאמינים בו. ואת אפיקורסית להכעיס.״

״כן,״ אמרה האם והתכוונה להרעימו.

״אני,״ אמר האיכר בקול איכרי, ״לא הייתי מעז להתגרות בו בדרך חתחתים זו, במעלה ההר.״

״לא אשתנה עוד,״ אמרה האם בקוצר רוח.

״אני מבין,״ אמר הרכָּב.

בלבה העריכה גולמיות זו. בשעתו, בעודה צעירה, במסעותיה הרבים, היתה לא פעם שוקעת בשיחה עמהם, לעתים מתגרה בהם. במרוצת השנים למדה את לשונם, את טיפשותם ואת חוכמתם.

השיחה הקצרה שניהלה עם הרכָּב הקשיש השיבה רגע לחכה את טעם הימים האחרים, הצעירים; והיא שאלה, ״מעולם לא היית שם.״

״מעולם. מעולם. מי גר שם למעלה.״

״יהודים.״

״ואת הולכת אליהם.״

״כן.״

״אינני מאמין למראה עיני.״

״מה לעשות.״

״אבל את גבירתי אינך נראית כיהודייה.״

״ואף על פי כן את האמת אין להסתיר עוד.״

הבת שישבה בפינה, קמוצה ובלא להוציא הגה מפיה, התרעמה בלבה על הנסיעה הארוכה, על הפטפוט הנמשך של האם, ועל כל הצרות שעוללה לה בחודשים האחרונים. המחשבה, כי עוד שערוריות רבות צפויות לה הטרידה את מנוחתה. היא התגעגעה לביתה ולילדיה.

״אמא,״ אמרה בלא כוונה יתירה.

״מה,״ פקחה האם את פניה.

״אל תשכחי לכתוב לי.״

״את יודעת היטב שאינני אוהבת לכתוב מכתבים. מכתבים מוציאים אותי מדעתי.״

״רק מילה־שתיים.״

״לא יאונה לי שום רע. היהודים סוף־סוף לא יעשו לי דבר.״ היא ביטאה את המילה יהודים כדרך שמבטאים זאת נוכרים.

״כרצונך,״ אמרה הבת. ״עשי מה שנוח לך.״ בוויכוח עם האם היתה תמיד ידה על התחתונה.

שעת אחר הצהריים דוממת פרושה היתה על הרמה. העלייה היתה איטית ואף על פי כן הוחש בעליל, כי האוויר כאן שונה, חריף ומסחרר. פניה הדרוכים של הבת הלכו עתה ולבשו ארשת קפואה. החודשים האחרונים, שבתחילה הביכו אותה מילאו אותה לבסוף חֵמָה. האם לעומת זה, פניה הלכו והמירו הבעות ועתה לבשו ארשת של זחיחות דעת. הבת ידעה היטב הבעה זו. זו עוררה בה תמיד תחושה לא נעימה — נחיתותה היא.

האֵם אכן היתה משכילה ממנה. בשנים האחרונות לא קראה, אך מה שצברה בגימנסיה ולאחר מכן בבית ספר למשחק שימש אותה כאוצר גנוז: ספרות קלאסית וספרות מודרנית, תיאטרון ומוזיקה. הבת אף היא סיימה גימנסיה אבל לא הומנית אלא מסחרית, שמטרתה היתה להכשיר עקרות בית מכובדות ותו לאו. והיא אמנם היתה עקרת בית: גידלה שלושה בנים, הכינה ארוחות דשנות לבעלה ובלילה כיבסה. האם ניצלה היטב את יתרונה על פני בתה ולא פעם התעמרה בה על קוצר דעתה. הרכָּב ידע עתה כי לשכרו יוסיפו ועל כן נחה דעתו. הוא לא האיץ בסוסים אך גם לא התרעם.

״ומה יש שם למעלה,״ שאל הרכָּב בטון של רכָּב ביתי המרשה לעצמו לפעמים שאלה אישית.

״מרכז רוחני,״ אמרה האם ביודעה כי הרכָּב לא יבין משמעותן של המילים.

״לא אבין,״ אמר הרכָּב.

״האם לא שמעת על מרטין בובר,״ פנתה אליו בלשון אתה כדרך שפונים אל שרת בן גילך.

״לא גבירתי, מעולם לא.״

״במחילה בכבודך, חרות בלבך שם זה. עוד תודה לי כי לחשתי לך שם יקר זה.״

״אני מודה לך, גבירתי, כלום מדובר בכומר או בקדוש.״

״הוגה דעות.״

״הוגה דעות, אני מבין.״

האֵם, אם לומר את האמת, מעולם לא התעניינה בשמות נודעים אלו. מנעוריה היתה לה רתיעה מכל עסקי יהדות. שחקנים וסופרים יהודים לא נחשבו בעיניה. היא אהבה את הקלאסיקה, את הניב החי, את הדיבור שאין בו התחכמות. גם עתה היה כל זה רחוק ממנה, היא לא ביקשה אלא לבדר את דעתו של הרכָּב ולהשתכח רגע. הרכָּב נענה להזמנה זו.

״יהודים רבים הכרתי בימי חיי. אני מכיר אותם נדמה לי היטב. ויש בעיני נדמה לי להבחין בהם מרחוק. אבל את כל כך משלנו את, שאילו נתבעתי להישבע הייתי נשבע.״

״העיניים דרכן להטעות, לא כן.״ אמרה האם בשקט מעושה.

״עד כדי כך לא הייתי משער.״

״השד אינו נורא כל כך כפי שהוא נדמה.״

״אני מסכים עמך גבירתי בכל לבי.״ ביקש הלה להחמיא לה.

״במה שונים הם כל כך,״ משכה היא אותו בלשונו.

״במאום,״ נקט הוא לשון ערמומית.

״אתה מגזים נדמה לי.״

״כל בני אדם שווים בעיניו, לא כן.״

״ואף על פי כן היהודים יהודים הם.״

״סוחרים הם. מה בכך אם סוחרים הם. אך בך גבירתי אין שום תו משלהם.״

״תודה.״

״אני אומר זאת במלוא הרצינות. גם נאה.״

״זה מצחיק,״ פרצה האם בצחוק.

השיחה התנהלה בנועם. הרכָּב, גבר חסון, סיפר לה כי בנעוריו עזב את נחלת אבותיו בשל מריבה של מה בכך ויצא העירה. תחילה עבד כסבָּל וכרכָּב שכיר. עתה ברשות עצמו. ידעה האם שאין הסיפור תמים כפי שהוא נשמע. מריבה של מה בכך משמע גנב את כספי אביו ואולי גם ביזבז אותם בשתייה. במרוצת השנים, במסעותיה הרבים, היא למדה להקשיב להם, לאהוב גולמיות זו, תערובת של אמת ובדיה.

הרכָּב עצר את הסוסים ואמר, ״ננוח קמעה.״ הבת הקיצה מתוך קפאונה ואמרה, ״מה זה עולה על דעתך.״

״השעה שלוש.״

״מה בכך אם השעה היא שלוש.״

״עלי להגיע הביתה במועד.״

״נגיע. אל יטריד אותך הזמן יתר על המידה.״

״זה מטריד אותי.״

״אדם יוצא לדרך יניח את השעון בביתו. יודע אדם את שעת יציאתו אך לעולם לא את שובו. הזמן כל־כולו בידי הבורא.״

״אינני מבינה מה אתה שח.״

״גבירתי הנכבדה,״ אמר והפנה את ראשו לעזרתה של האם, ״הסבירי לה את משמעו של הזמן. אנחנו הקשישים כבר מנוסים בזה. לא כן.״

לשמע פנייה זו, היטתה הבת את צווארה ובקול שהיה בו הרבה נחישות וכעס אמרה, ״הבטחת לנו כי בשעה שלוש נגיע. היכן אנו והיכן המקום. לי יש בית וילדים.״

״לאט לך גבירתי,״ מתח הרכָּב את קולו ככל שיכול. ״כבר אמרו חכמים אדם חושב ומבטיח והאל מכריח. לא כן אמרו.״

האם לא חשה לעזרתה. היא התבוננה בידיו של הרכָּב. הלה הוציא מן הארגז את צקלוני השעורה וקשר אותם לראשי הסוסים, לימלם בינו לבין עצמו, ״הם רעבים. הם רעבים.״ האם נקסמה רגע בשקט של תנועותיו, שלא ניכרו כמעט.

״ואת אינך אומרת לו כלום,״ פנתה אל האם.

״מה יש לומר. אינך רואה. הוא מאכיל את הסוסים.״

״ואני השארתי בית, ילדים.״

מי ביקש ממך לבוא, התכוונה לומר אך בראותה את פניה המתוחות, התאפקה ואמרה, ״לא לזמן רב. לא לזמן רב.״

הבת חרקה שיניים.

האם שלפה את ראשה מתוך צווארונה וסקרה את בתה במבט מלא. זו היתה בתה היחידה, תקוותה ואהבתה. כל שהיה בה מן האימהי והטוב ביקשה לתת לה. אמת, התיאטרון והמסעות היו מרחיקים אותה ממנה אבל את שעות הפנאי, והן לא היו מעטות, היתה מקדישה לה. היא היתה ילדה שקטה, ממושמעת, מרבה לקרוא ובגיל שמונה אף גילתה כישרון מסוים במוזיקה. הגילוי הזה הפיח בלב האם אושר סמוי. היא עצמה היתה לוקחת אותה אל המורה וצופה בנגינתה. בגיל שתים־עשרה, בלא סיבה גלויה לעין, נטשה את הפסנתר וסירבה ללכת למורה. שבועות אחדים נמשך השידול אך משעמדה בסירובה הניחה לה. היא למדה בגימנסיה המסחרית וציוניה הניחו את הדעת. בגיל חמש־עשרה שונו פניה, אפה נארך, פיה נקמץ: איזו רצינות זרה. בלב האם לא היה ספק: תווי אביה הולכים ונעצבים בסִברה הצעיר. הדבר כמובן חרה לה.

הבת גדלה ובכל שנה המירה פנים, אופייה היה ממוזג ובלא כל געש פנימי. היא המשיכה לקרוא, ללכת לקונצרטים, כדרך הבנות מן המעמד הבינוני, אך זו לא היתה בתה של לוטה — בלא תשוקות ובלא אמביציות. היא התחתנה בגיל עשרים לגבר בוגר ממנה בעשר שנים, אוסטרי מלידה, ובעל נחלה קטנה.

הרכָּב הספיק בינתיים להשקות את הסוסים. הסוסים לא נראו מאוששים ביותר. היה נדמה שהם מבקשים לנמנם. הוא עצמו ישב על הארץ והכין לו את ארוחתו: לחם, גבינה לבנה ומלפפון ירוק. הלחם הטרי הפיץ את ריחו ואת ריח התנור ששם נאפה.

״אינך אוכלת,״ פנה אל האם.

״אינני רעבה.״

״את עצובה נדמה לי.״

״יגֵעה במקצת.״

״האִם תרשי לי להציע לך מעט גבינה משלי, היא מצוינת.״

״תודה.״

״אנחנו עוד רגילים במאכלים פשוטים,״ התנצל הרכָּב, לא בלי לרמוז על אורח החיים העירוני המשובש. עתה דיבר אליה כדרך שמדברים אל מכר ותיק. הוא הכיר את האכסניות ואת בעלי האכסניות, את הלהקות למיניהן, שחקנים ובמאים. הוא ידע, כשם שידעה האם, כי אין מתום בכל אלה. השחיתות פשטה בכול.

״עכשיו ניסע,״ אמר הרכָּב משסיים את ברכּת המזון הקצרה.

השעה היתה ארבע. העצים הגבוהים הטילו את צִליהם על הדרך. וזו נמשכה כבתוך מנהרה צוננה. הבת התעטפה בסודר בתנועה שהעידה על כעס עצור.

״אינך חשה בנוח, אני רואה,״ אמרה האם, ״חבל שנתתי לך לצאת לדרך.״

הבת, שכעסה פקע, אמרה, ״אין לי שום רצון להתווכח עמך. את יודעת היטב כי השארתי את הילדים בלי השגחה.״

״הוא שאמרתי, חבל שיצאת, הייתי מסתדרת גם בלעדייך.״

״היית מבזבזת את כל הכסף,״ זרקה הבת את המילים מפיה.

״אני,״ ביקשה האם שלא לרדת למשמעותן של המילים.

״כן, את,״ לא התחרטה עוד הבת.

עתה נדמה היה כי האם עומדת לשלוף מנרתיקה את צרור השטרות, לקרוע אותם לגזרים או להטילם בפניה. אך היא משום־מה לא עשתה כן. ״תודה,״ אמרה.

״את יודעת היטב עד כמה רבתי עם ג׳ורג׳. הוא מצדו, אני חייבת להודות, נהג בסבלנות רבה. יש גבול לשיגיונות. כמה אפשר לבזבז.״

ג׳ורג׳, עורר באם, מאז הכירה אותו מקרוב, סלידה. אוסטרי זעיר־בורגני שהכספים, כמו לאבותיו, נחשבו לו לתרפים. קמצן מלידה, שכל עזרה, עזרה כספית במיוחד, נחשבה בעיניו הפרה גסה של ההסכמה החברתית שעיקרה: יישא אדם את גורלו בשקט ואל ירעיש עולמות.

״ג׳ורג׳ את אומרת,״ אמרה האם.

״תמיד היית בזבזנית.״

את המילה הזו, שנואת נפשה, לא יכולה היתה האם לשאת עוד. היא עיוותה את פניה וקולה שהתכוון להזדעק, התעבה משום־מה והיא אמרה, ״הבזבוז הוא מידתי. אני גאה בו.״

״חן חן, אני יודעת.״

״הבזבוז הוא מידה אנושית, אולי אנושית מדי. רק האוגרים לא מבזבזים. מה נותר לנו בחיים אם לא הבזבוז המועט, שהרי הרבה אין בידינו לבזבז.״

״והעתיד,״ קימצה הבת את שפתיה בנוקשות.

״העתיד? מאין לך מילה מאוסה זו. מה פירוש עתיד. היכן זה אותו עתיד.״

החיוך הקמוץ המריר נרפה מעט משפתה של הבת. עתה דומה היה שהיא מבקשת לחייך במלוא הפה. היתה זו אך מראית העין. גבּה נזדקף.

האם המשיכה, ״עתיד. אנחנו תודה לאל חופשיים מהצביעות הזו. כל עוד יש פרוטה בידינו נבזבז אותה. נבזבז אותה על דרך החירות. בנוכחותי אל תעזי להשמיע מילה מגונה זו.״

הבת אזרה עוז. ״בגלל הבזבוז חיית תמיד בעוני. אין לך שום דבר, שום רכוש, אף לא פנסיה.״

״מה בכך. אדם נולד בלי קביעות, בלי ביטוח, ובלא פנסיה ועתיד הוא למות בלא כל אלה. כלום אין את תופסת זאת. באשר לשלך — אל תדאגי, אחזיר לך.״

״אני לא דואגת.״

״עכשיו אני הולכת אל היהודים. את בעצמך יודעת עד מה לא רציתי ללכת אליהם. ביני לבין עצמי אני חייבת להודות, הם נדיבים יותר.״

״ג׳ורג׳ אינו נדיב.״

״לא, במפורש לא.״

בימי שהותה הקצרים אצל הבת התבוננה בו מקרוב, חשדן, חסר דעה וחסר דמיון. שעות היה יושב ליד הראי ומטפח את תסרוקתו. שתי מילים, שמה לב, שגורות בפיו: הכול מסודר ועוד מילים של מחסנים ושל אורוות.

השמש הלכה ושקעה. על פני המדרונות הירוקים הבהיקו פה ושם קרחות היער. השמים עמדו בלא ענן. כעסה של הבת כמו סר מעליה. היא התבוננה בנוף.

כבר לא רחוק, אמר הרכָּב שהקשיב כל העת לשיחת הנשים. אני לא ממהרת, רצתה לומר האם אך ביודעה כי משפט זה יוציא את הבת מדעתה אמרה, ״יפה.״ היא ביקשה עתה לשוב ולשוחח עם הרכָּב. הרכָּב חש כנראה בכוונתה ונענה לה. מיד סיפר, ״בנעורי מרבה הייתי להסיע סוחרים יהודים אל הרכבת. תמיד הוסיפו על שכרי, הם נדיבים יותר משלנו, אני חייב להודות.״

״אבל אתה לא מחבב אותם.״

״אינני יודע למה.״

היא אהבה אותם על אף הכול. במסעותיה הרבים על פני הפרובינציה היתה לא פעם נענית לאחד מהם. היא דימתה לראות בהם את הטבע ואת הפשטות. האכזבות לא איחרו, כמובן, לבוא. הם לא היו כל כך פשוטים כפי שהיא דימתה.

הרכָּב סיפר, שתי בנות לו, אחת נשואה ואחת גרושה, את שתיהן כאחת לא ראה שנים. שתיהן עוללו לו לא מעט ביזיונות ומוטב שלא יראה אותן. היה ניכר כי הוא הקשיב היטב לשיחת הנשים, והוא מצדו ביקש לתרום את חלקו.

הם הלכו וקרבו לפסגה. הבת ביקשה עתה להמתיק מעט את הרוגז ואמרה, ״אבוא לבקר אותך.״ האם שמה לב, היא לא אמרה: נבוא לבקר אותך. מוטב כך, בלא ג׳ורג׳.

״אל תטרחי,״ אמרה האם.

עתה, משום־מה, נכמרו רחמיה על הבת המטופלת בשלושה בנים מגודלים ובעל המקפיד על מועדי הארוחות. הבנים, דומים לאביהם, חסונים ואטומים ושקועים כל־כולם בגידול סוסים, שחייה וכדור־רגל. בבית הספר לא עשו כנראה את המוטל עליהם. כאביהם גם הם יעסקו בגידול סוסים ואחר הצהריים ישבו בבית מרזח וישתו בירה. המחשבה, כי נכדיה יהיו אוסטרים מן השורה, זוללים וסובאים, העלתה על שפתיה מין חיוך נעווה. בימי ישיבתה בביתם הבינה מה שלא הבינה קודם לכן — את שונותה.

״אל תטרחי, אני אומרת זאת במלוא הרצינות. סוף־סוף יש לך בית משלך וילדים משלך.״

״ולא תרשי לי חופשה מועטה,״ הפתיעה אותה הבת.

״אדרבה,״ הקיצה האם. ״אני תמיד בעד חופשות״; ובאומרה זאת כמו נפקחו צינורות לבה. ״גם לך נחוצה מעט מנוחה.״

הבעתה של הבת נתרככה והיא אמרה, ״הבית מונח על כתפי כרֵחיים. הבנים הללו מוצצים את דמי.״

״הוא שאמרתי, עלייך לצאת לחופשה. אדם סוף־סוף אינו סוס עבודה.״ ובלחש הוסיפה, ״בואי לכאן נבלה יחד.״ המילים הלחושות הפעימו בה את רגש האימהות הכבוי. דמעות נקוו בעיניה.

״אבוא,״ אמרה הבת.

עתה היתה המרכבה מטפסת במעלה ההר. הדרך היתה אמנם ישרה אבל תלולה.

״איזה מקומות שכוחי אל בחרו להם היהודים,״ הרשה לעצמו הרכָּב דיבור גלוי. מה הם עושים כאן.

״הוגים,״ חמדה לוטה לצון.

״על מה הם הוגים כל כך הרבה.״

״יש ויש,״ אמרה לוטה בקול קל.

״אלמלא את גבירתי הייתי משיב את הסוסים אחורה. מי ישלם לי את תיקון אופני המרכבה.״

״אל דאגה אדם אינו חי לעולמי עד,״ דיברה היא בנעימתו.

מהבעתה הקפואה של הבת לא נשתייר אלא קמט אחד, לרוחב מצחה. קרובה היתה לבכי. האם חשה זאת ואמרה, ״קחי חופשה ובהזדמנות ראשונה. בואי לכאן ונבלה יחד. הנוף כאן מרהיב את הלב.״

״ומה תעשי את כאן,״ ביקשה הבת לחלוק עמה את פחדיה.

״אל דאגה מעולם לא השתעממתי. אני צמאה לספר טוב. כל השנים התרוצצתי. עכשיו נשב ונקרא, נשב ונשקע בתוך עצמנו. לכל הרוחות כולם.״

הבת הכירה היטב נעימה זו, תערובת של רגשנות, זחיחות דעת ורברוב. אבל עתה נשמע קולה רך יותר. כמו השיגה גם היא את ארעיותה במקום זה.

עכשיו תם המסע. הגבול סומן. אלה למעלה ואלה למטה. צער שנים נצרר כפקעת בלבה של הבת. כל שיגיונותיה של האם נמחלו לה בבת אחת. היא ביקשה לעזור לה אך לא ידעה במה. היא התנפלה על תיק היד ובתנועה זריזה הוציאה צרור שטרות. ״קחי אמא.״

״לא אקח,״ אמרה האם, ״הרי את מכירה אותי.״

״לא אשאיר אותך בלא כסף.״

״יש לי. כאן למעלה לא נחוץ יותר.״

״ואם תרצי לרדת ואם תרצי לבקר אותי.״

״אקח טרמפ. אני רגילה בטרמפים.״

״עשי לי טובה,״ התחננה הבת.

״את הרי מכירה אותי היטב,״ אמרה האם. ״אני בזבזנית ללא תקנה, אקח ואפזר, אני הרי חולה בזה.״

״זה יהיה שמור אצלי,״ מצאה הבת מוצא.

״יפה. נכון,״ הסכימה עמה האם.

הרכָּב עצר את העגלה וקרא, ״הגענו סוף־סוף.״ פניה של האם הביעו הפתעה גמורה. כמו הודיעו דבר שלא בעתו. ״היכן אנו,״ אמרה נוסח דיבור בהול שהיה שגור בפיה.

״זהו זה,״ אמר הרכָּב וירד מכַּנו. הוא ניגש לארגז והוציא מתוכו מזוודה בינונית ירוקה. גם הבת נזדרזה ויצאה. היום דימדם באורותיו האחרונים, הכחולים. צללים עבים שטוחים היו מסביב והעלימו מעיני האורחים החדשים את המבנה. אך מבט שני גילה אותו חיש. בית דו־קומתי, לא מהודר במיוחד, עטוף מטפסים. ״זהו זה,״ חזרה האם על לשונו של הרכָּב.

״אין כאן איש,״ אמרה הבת.

״הם בפנים, מיד יכירו אותי,״ שב אליה הקול.

״אכנס עמך,״ הציעה הבת.

״אין צורך, אני רגילה בזה.״

הרכָּב ציפה עתה לשכרו. האם הכירה עמידה זו ומיד שלפה מנרתיקה שטר והושיטה לו.

״אני אשלם,״ נחפזה הבת.

״ודאי שאת תשלמי. זוהי התוספת שלי. האיש היה אדיב, לא כן.״

הרכָּב הסיר את המצחייה מראשו וקד קידה.

״בואי לבקר אותי,״ אמרה האם בקול קל כדרך שנפרדים אחרי ספל קפה בבית קפה. הבת חיבקה את האם בשתי ידיה וכבשה רגע את ראשה בחיקה.

״חוזרים,״ קרא הרכָּב ושב בזריזות אל כַּנו. ״נעים היה לשהות במחיצתך גבירתי,״ אמר הרכָּב בהכנעת ראש. האם צימצמה את עיניה והרימה את ידיה: אַדְיֶה, אַדְיֶה, חזרה ולחשה.

״מה לשלוח לך,״ קראה הבת בקול חנוק.

״לא כלום. לא כלום.״

״מעיל. קר כאן בוודאי בחורף.״

והמרכבה יצאה בחטף. שעה מועטה עוד עמדה קשובה לדרדור הגלגלים. בחשכה שהלכה ופשטה מסביב לא ראתה עוד אלא את ידיה של הבת, ידי עמל ספוגות לחות.