הפרה 1: הפרה

1

היום התחיל בבוקר מסויט, כמו בכל יום שני. העובדה שישנתי רק שלוש שעות כי העבודה העסיקה אותי כל הלילה לא עזרה. המוח שלי לא הצליח לכבות את עצמו.

הייתי חייבת קפה.

ודחוף.

היום הזה היה חייב להשתפר בהתחשב בעובדה שהעובד החדש היה מתוכנן להתחיל. אולי סוף־סוף לא אצטרך לבלות במשרד עד כמעט חצות בכל יום. המחשבה על כך שיהיו לי חיים שוב, הודות לעובד החדש, הייתה נפלאה. לא שלפני כן היו לי חיים. מאז שוויויאן נטשה אותנו, לפני ארבעה חודשים, עבדתי בין שישים לשבעים שעות בשבוע. הייתי זקוקה לחופש.

לעזאזל, גם לצאת מהעבודה לפני חמש פעם בשבוע היה משמח אותי.

נכנסתי לחנייה הקבועה שלי, ובדקתי את עצמי במראה. העיניים שלי, שבדרך כלל בהקו, היו אדומות ונפוחות מחוסר שינה, והעיגולים השחורים מתחת לעיניים בלטו כנגד העור הבהיר שלי. גם השיער שלי לא שיתף פעולה, פיסות בלונדיניות כהות קפצו לכל הכיוונים. הסתרקתי לפני שיצאתי מהבית, לא? במצב הנוכחי שלי כבר לא הייתי בטוחה לגבי התשובה. דחפתי יד לתיק וחיפשתי את סיכות השיער המסתובבות שלי – ההמצאה הכי גאונית לשיער אי פעם – והפכתי את קן הציפורים לגולגול הדוק. כשהבטתי מטה הבחנתי ברכבת בגרביונים שהתחילה בברך והגיעה עד לקרסול.

יופי. עוד דבר אחד להוסיף לבוקר הנפלא הזה.

שנאתי לגרוב גרביונים, אבל הם שמרו על הרגליים שלי מפני הקור החורפי כשלבשתי חצאיות. הסתכלתי מסביב לוודא שאין אנשים, הרמתי את החצאית שלי, הטיתי את מותניי, דחפתי את כפות הרגליים שלי קדימה, וקילפתי מהגוף שלי את הבד המבזה. התיישבתי בחזרה וזרקתי הצידה את הגרביונים. דחפתי שוב קדימה את הרגליים והרמתי את אגני באוויר על מנת להוריד את החצאית שלי חזרה למטה. כשהסתובבתי לקחת את התיק שלי, הופתעתי לראות שמישהו מסתכל עליי.

פאק.

הנהג במכונית לידי הרכיב משקפי שמש. כאילו שצריך משקפי שמש ביום עם סיכוי של תשעים אחוזים לגשם. בהיתי בו לרגע. חיוך עלה על פניו. העור שלי האדים, וקיללתי את הלחיים שלי שחשפו את המחשבות שלי לעולם. הרמתי לכיוונו אצבע משולשת לפני שיצאתי מהמכונית. כאילו שאכפת לי מה הוא חושב.

עברתי דרך הדלתות הכפולות של הבניין, הלכתי למעלית, עליתי לקומה שלי, ונכנסתי למשרד שלי. או שיותר נכון לומר היה המשרד שלי בחודשים האחרונים, בעוד שעה בערך הוא יהיה המשרד 'שלנו'. נאנחתי למראה ערמת הניירות שחיכתה לי על השולחן. היא הכפילה את עצמה במהלך סוף השבוע.

אף אחד לא לקח יום חופש אי פעם? כנראה שלא ברור להם כמה זמן לוקח לעבור על כל המסמכים שלהם ולהכין אותם.

כשהתיישבתי עיניי נפלו על פתקית צהובה בהירה שחיכתה לי. היא הייתה צמודה לתיק מסוים: התיק של ויויאן. מצוין.

השותפה הקודמת שלי למשרד הייתה בתהליך תביעה נגד המעסיק שלי, משרד משפטים 'הולוואי והולוואי'. "פיטורין ללא התראה או סיבה" זה מה שהיא טענה. זו הייתה השתלשלות אירועים אירונית, מכיוון שהיא זו שקמה והלכה. היא יצאה לאכול צהריים יום אחד ולא חזרה מאז. כך שאם כבר, זו הייתה נטישת משרה. בעיניי זו הייתה קריאת ה"לכי תזדייני פאלמר" האחרונה שלה. היא הרי ידעה שאני זו שאצטרך לטפל בתיק הזה.

נאנחתי. עם כמה ששנאתי את כמות העבודה שהייתה לי לאחרונה, יותר שנאתי לעבוד איתה במשרד המשותף שלנו. החלל תמיד הרגיש צפוף בנוכחותה. לא הצלחתי לברוח מההתנהגות המעצבנת או הקול הרועש שלה גם אם הייתי רוצה, מכיוון שפשוט הייתה לנו יותר מדי עבודה.

כבר הייתי עצבנית וחסרת סבלנות כשהסתכלתי על הערמה. עדיין התפלאתי שהשולחנות לא התקפלו תחת המשקל הזה. הסתובבתי והלכתי לכיוון המטבחון למזוג לעצמי כוס קפה. כשסיימתי להכין את הקפה הטרי, טיפלתי בכמה מסמכים שנשארו לי מיום שישי והתחלתי לעבור על הערמות החדשות ולחפש את המסמכים הכי דחופים. אהבתי להגיע למשרד מוקדם בבוקר, לפני שהמשרד התמלא באנשים. בשעות השקטות הייתי יכולה להתרכז בעבודה בלי הפרעות.

כבר עברתי על חצי מהמסמכים כשדפיקה בדלת הסיחה את דעתי.

"דְלָיְלָה יש לך רגע?" קולו המוכר של ג'ק הולוואי הגיע מכיוון הדלת.

"בשבילך, אדוני? תמיד," עניתי בחיוך אמיתי. הבוס שלי, מר הולוואי, או ג'ק, תלוי באירוע, תמיד היה נחמד ונגיש, מה שהפך את העבודה עבורו למהנה. הייתי צמאה למילים החמות והאדיבות שלו, מילים שאף אחד אחר לא אמר לי.

"רציתי להכיר לך את השותף החדש שלך לחדר לפני שאני מציג אותו לשאר המשרד," הוא זז הצידה כדי לחשוף את מי שעמד מאחוריו.

הפה שלי נפער כשעיניי נחתו על הגבר האלוהי. הוא היה גבוה וחתיך עם שיער חום בהיר ועיניים כחולות מפתות. ישבתי שם בשתיקה ובהיתי בו. ג'ק באמת אמר מה שחשבתי שאמר? או שאיבדתי את זה סופית?

"תכירי את ניית'ן ת'ורן. הוא יזדקק לעזרתך עד שיתאקלם ויבין איך אנחנו מתנהלים. תדאגי לו בבקשה."

"דְלָיְלָה נכון?" הגבר האלוהי שאל עם חיוך שובבי. חצוף!

הוא הושיט את ידו, ולחצתי אותה בהיסוס. הידיים שלנו נגעו רק לרגע לפני שמר הולוואי סחב אותו משם לשיחה לפני שיציג אותו בפני כל המשרד.

עמדתי שם בשתיקה בזמן שהמוח שלי, שטרם קיבל את מנת הקפה שלו, ניסה לעבד את מה שקרה פה עכשיו.

ואז הבנתי.

שיט!

זה היה האיש מהחניון. האידיוט עם משקפי השמש.

הבחור הזה הולך לעשות צרות, הוא היה הרבה יותר מדי חתיך, וכל הנשים הולכות ליפול לרגליו... ישר לתוך המשרד שלנו.

כנראה שוויויאן לא הייתה כל־כך נוראה למרות הכל.

חזרתי לערמות האינסופיות של הניירת על השולחן שלי, והמשכתי לעבוד. ניית'ן חזר למשרד רק אחרי הפסקת הצהריים. בזבזתי שעה שלמה בלעזור לו לסדר את כל הדברים שלו במשרד, על אף שלא באמת הייתה לי שעה פנויה. זה היה רעיון רע להיות כל־כך קרובה אליו. לא, זה היה רעיון גרוע מאוד.

הוא לא בזבז זמן לפני שהתחיל עם הבדיחות והפלירטוטים, והסבלנות שלי החלה להתפוגג.

רכנתי מעליו כדי להגיע לעכבר של המחשב על מנת להראות לו משהו. "או־קיי, ככה אתה פותח את הכונן המשותף. צריך לשמור כאן את כל המסמכים כדי לוודא שיש גיבוי להכל."

"את יודעת, את לא צריכה לטפס מעליי כדי להשיג את תשומת הלב שלי. כבר עשית את זה כשהרמת את החצאית."

הדם שלי רתח, אפילו יותר מאשר שרתח כשראיתי אותו צופה בי. "סליחה, לא ידעתי שהיו מציצנים בסביבה. פעם הבאה אנעל את עצמי בחדר ריק כדי לחסוך ממך." גלגלתי עיניים וחזרתי להביט במסך כדי להמשיך להסביר לו את מה שהתחלתי.

"לחסוך ממני?" הוא הרים גבה וסקרנות הופיעה במבטו בזמן שסרק אותי.

"כן. הדרך לגיהינום רצופה בפיתויים, או לפחות כך שמעתי." ניסיתי שוב להחזיר את תשומת הלב שלו למסך המחשב, ואותו חיוך שובבי נמתח על שפתיו. כבר אני שונאת את החיוך הזה.

"את חושבת שאת מפתה אותי?"

חשבתי על התשובה, אף על פי שכבר ידעתי מה היא, אבל החלטתי לשחק את המשחק שלו. "לא, אבל אני לא רוצה לתת לך את ההזדמנות להיות מפותה על ידי."

"למה את כזאת עוינת?"

"תראה, ניית'ן," נשמתי עמוק. "אני כאן כדי לבצע את העבודה שלי. לא כדי לנפנף בשדיים שלי ולקוות לתפוס את תשומת הלב שלך. אני אוהבת לעשות את העבודה שלי, ואני רוצה לשמור עליה. חוץ מזה, אני יודעת שאתה לא, ולעולם לא תהיה, בעניין של אישה כמוני, אז למה בכלל לנסות? עכשיו, אפשר לחזור להדרכה שלך?"

"איך את יודעת?"

הלסת שלי התהדקה ועצמתי עיניים לפני שהסתובבתי אליו ופקחתי אותן. "סליחה?"

"שמעת אותי," הקול שלו הפך קר וקשוח, בלי שום רמז לפלירטוט. "איך. את. יודעת?"

הוא דרש לדעת את התשובה, מה שהוביל לכך שהשערות על העורף שלי סמרו. אני מאבדת את האיזון שלי, המסכה שלי עוד רגע תיפול. "פשוט תעזוב את זה," אמרתי בלחש.

"איך?"

"למה שמישהו יהיה בעניין שלי?" כמעט צעקתי לפני שהסתובבתי וברחתי לשירותים.

שיט, שיט, שיט!

פסעתי הלוך ושוב לאורך חדר השירותים ונשמתי עמוק בניסיון להסדיר את קצב פעימות הלב שלי. הוא גרם לי לאבד את האיזון שלי, שאל אותי שאלות שעדיף לא לשאול. שאלות שהתשובות עליהן מעלות רגשות שאני מעדיפה להשאיר קבורים.

אחרי עשר דקות, כשהרגשתי שאני יכולה לצאת מהשירותים, חזרתי למשרד. הוא בהה בי עם מבט מבולבל. הייתי אסירת תודה על כך שהוא לא אמר כלום. הלכתי לשולחן שלי והבאתי את הכיסא שלי ליד השולחן שלו כדי שנוכל להמשיך בהדרכה שלו.

"כאן יש לך את האימייל ורשימות אנשי קשר. ככה נוכל לראות אם יש לך גישה למערכות שמחלקת המחשוב הייתה אמורה לסדר לך במהלך סוף השבוע."

"את מאוד מוזרה, דלילה."

"אני בסך הכל אישה, ניית'ן, שום דבר מיוחד," עניתי לפני שהחזרתי את תשומת ליבי למחשב שלו.

* * *

"אתה חייב לעשות את זה?" חרקתי שיניים כשהשותף החדש שלי למשרד פתח וסגר את העט שלו ברצף במשך חמש דקות שלמות. הקליקים היו כל־כך רועשים עד שהצלילים הדהדו בין הקירות ומנעו ממני להתרכז בחוזה שמולי.

ניית'ן המשיך במתקפת העט שלו. "זה כלי החשיבה שלי."

נעצתי בו מבט. "טוב, אבל תדע שכלי החשיבה שלך גורם לי לחשוב על כל הדרכים שבהן אני יכולה לפגוע בך איתו."

הוא נעץ בי מבט בחזרה, ושוב הקליק את העט שלו. "את בתקופה הזאת של החודש, פאלמר?"

"אתה מניאק. תחזור לעבוד." הכרחתי את עצמי להתרכז במסמכים שהיו מולי.

"מה שמזכיר לי, יש לי שאלה, מה עשית בדיוק בארבעת החודשים האחרונים?"

הייתה לו משאלת מוות.

הווריד על המצח שלי בטח נראה כאילו הוא עומד להתפוצץ. עברו רק שלושה ימים מאז שהתחיל, וויויאן כבר נראתה כמו קרן אור נעימה. הוא בכוונה ניסה לעצבן אותי, להתגרות בי, יכולתי להישבע. רק שלא ידעתי למה.

"היי, חבר'ה!" קול נשי קרא מהדלת.

רציתי לצרוח.

נשים הגיעו במשך כל השבוע כדי "להציג" את עצמן לניית'ן. ראיתי יותר מחשוף בזמן העבודה השבוע, ממה שראיתי כל חיי, ולי יש שדיים. זה גרם לי לתהות אם כל הנשים במשרד הלכו לקנות בגדים חדשים עם מחשופים עמוקים יום אחרי שהוא התחיל לעבוד. הייתי על הקצה. אי אפשר היה לעבוד עם כל ההפרעות שלהן.

כיווצתי את האף בסלידה כשצפיתי בקלי מפלרטטת איתו. האם אי פעם אוכל לסבול אותו? האם הוא אי פעם יפסיק לעצבן אותי בכוונה? הוא היה עורך דין טוב, אבל זה לא חיפה על כך שמִגנט למשרד את כל הנשים שרצו לבלות איתו מחוץ לשעות העבודה. והוא היה חתיך הורס, אי אפשר להתכחש לזה. על זה יכולתי להסכים איתן. אחרי הכל הייתי אישה רווקה וסטרייטית, לא עיוורת וחירשת.

ניית'ן חייך לקלי. "איך אני יכול לעזור לך?"

הנחתי את ידי על השדכן, כמה קל יהיה להרים אותו ולזרוק אותו על הראש של ניית'ן.

הוא עודד את ההתנהגות הזאת שלהן, רציתי לחנוק אותו. אבל עכשיו הייתה כאן עדה, ואני אהבתי את החופש שלי, אז הייתי צריכה לוותר על התוכנית הזו. אם ארצה לנטרל אותו, זה לא היה יכול לקרות במשרד. אולי בסמטה חשוכה באמצע הלילה, איפה שלא אהיה חייבת ללכלך את השולחן שלי בדם שלו.

ההתמודדות עם המצב הזה הביאה את העצבים שלי לקצה גבול היכולת. קמתי ופניתי לכיוון היציאה, מוודאת שאני מפספסת את המופע שעמד להתרחש שם. זרקתי משהו על כך שאני צריכה עוד קפה וכמעט רצתי מהחדר.

נשמתי לרווחה כשנכנסתי למטבחון וראיתי שקומקום הקפה ריק. מצוין. ככה גם אזכה לשתות קפה טרי וגם אצטרך לבלות פה יותר זמן, הרחק ממנו.

"היי לילה! איך הולך היום עם ניית'ן?" שאלה קרוליין, החברה ובת ברית היחידה שלי, בטון מתגרה. היא הכירה את המצב עם המניאק. החיוך שלה רעד קלות כשראתה את המבט שלי. "רצח הוא לא אפשרות."

לא הצלחתי לעצור את הצחוק. הערה מדויקת. "את בטוחה, קרי?"

"כן. מועדון הציצים עדיין ממלא את המשרד שלך?"

"חברה מספר שבע במועדון נמצאת במשרד שלי ברגע זה." מתחתי על שפתיי חיוך גדול וצבוע בניסיון לחקות אותן.

"מועדון הציצים" זה השם שקרוליין העניקה לכל הנשים שהמסלול שלהן עבר פתאום דרך המשרד שלנו, של ניית'ן ושלי.

"אני בטוחה שהמצב ישתפר," היא ניסתה לעודד, "לכל דבר חדש צריכים להתרגל, נכון?"

צחקתי לנוכח האופטימיות שלה. "בטח, למה לא? אולי גם הגיהינום יקפא?"

החזרתי את מבטי לקומקום הקפה המתמלא והוצאתי אותו מהמתקן לפני שסיים. איחלתי לקרוליין צהריים טובים ויצאתי מהחדר לכיוון המשרד עם כוס קפה טרי. לפני שעזבתי את החדר היא ביקשה שאבטיח לה שלא אגיע לכלא, אבל לא הייתי יכולה להבטיח כלום.

כשחזרתי למשרד, נשמתי לרווחה. חברת מועדון מספר שבע כבר לא הייתה.

"על מי מהבחורות שמת עין?" ישבתי במקום שלי כשזריקת הקפאין החמישית שלי ליום זה בידי.

"סליחה?"

"מי מהן? כולן נלחמות על תשומת הלב שלך. כל אחת תוהה את מי תבחר לזיין ראשונה. אני המומה שהן זורקות את עצמן עליך ולא דואגות למקום העבודה שלהן."

"את מדברת על מדיניות איסור ההתרועעות."

"הולוואי מאוד קפדן בנושא הזה, במיוחד מאז האירוע בין אנטוניו לקארן. הייתה שם הרבה דרמה, והיו גם בעיות כתוצאה ממה שקרה. מאז בכל פעם שזה קורה, הם פשוט מפטרים את אחד מבני הזוג, או את שניהם. לכן אני מופתעת שכל־כך הרבה מהן מוכנות לוותר על התפקיד שלהן לטובת החבילה שלך."

ניצוץ הופיע בעיניו ולשפתיו חזר החיוך השובב, שגורם לי, ולכל שאר הנשים במשרד, להתרטב. "בהחלט יש לי חבילה מרשימה."

גיחכתי וגלגלתי עיניים. "נו באמת."

"רוצה שאוכיח לך?" הוא נעמד, תפס את האבזם, והתחיל למשוך את חגורת העור דרך הלולאה הראשונה.

הסתרתי את העיניים שלי עם היד. "תשאיר אותו במכנסיים, קזנובה."

"אני מופתע שאכפת לך מהן."

"לא אכפת לי."

"אז אל תדאגי. אחת הסיבות שבזכותן הסכמתי לבוא לפה הייתה האכיפה הנוקשה של מדיניות איסור ההתרועעות. חשבתי שזה ימנע את ההתנפלות הזאת, אבל כנראה שזה לא מספיק." הוא נאנח ומבטו הפך אפל, מוטרד.

"אתה רוצה שארחם עליך בגלל שנשים מתנפלות עליך?"

עיניי התרחבו למראה המבט שלו. העיניים שלו היו ריקות לגמרי, נעלם מהן האור וההומור שהיו שם לפני רגע. מחקתי את החיוך מהפנים שלי. השחצנות שראיתי עליו בימים האחרונים נעלמה לגמרי, והניצוץ השובב התחלף בחושך כואב. הרפיתי את המתח בלסת שלי כשהאווירה בחדר השתנתה.

"כדאי לכולן להתרחק ממני." הוא בקושי לחש לפני שקם מהר ויצא מהחדר.

בהיתי בדלת רגעים ארוכים אחרי שיצא. כשחזרתי להביט במסמכים מולי, צמרמורת חלפה בגופי.

לפתע הבנתי. בניית'ן ת'ורן היה הרבה מעבר לחזות המלוטשת שהציג.