הפרה 3: הדדיות

1

כעבור חודשיים

קרב המבטים שלנו נכנס לדקה החמישית, ואף אחד מאיתנו לא עמד לוותר. הלסת שלי התעוותה. לילה הרימה גבוה את סנטרה.

המטבח היה הפוך לגמרי, בקבוק יין ניצב בינינו על השיש. שנינו נראינו מפורקים, ולא עשינו סקס כבר חמישה ימים.

חמישה פאקינג ימים.

ריבים קטנים הצטברו במשך שבועות, והפיצוץ הגדול עמד להגיע בכל רגע. הדבר שהפריע לי יותר מכל, מה שהכי כאב, היה הסיבה לכך. הסיבה שבגללה אשתי ואני נמצאים במצב הזה.

הסיבה למצב הזה לא הייתה נעוצה בכך שמישהו רדף אותנו, היא גם לא הייתה קשורה בצורך שלי להגן עליה, ולא היה לה שום קשר למשפחה שלה. לא. אנחנו היינו הסיבה.

אנחנו.

אני.

היא.

המציאות החדשה של החיים שלנו. מציאות שבה אנחנו לא צריכים להביט מעבר לכתף שלנו בכל רגע נתון.

מי היו ניית'ן ודלילה ת'ורן?

מה הם אהבו? מה הם עשו בזמנם החופשי? אילו תחביבים היו להם?

לי היה תחביב אחד, לזיין אותה, דבר שלא קרה בזמן האחרון כי בכל דקה ביום אחד מאיתנו או שנינו כעסנו זה על זה בלי שום סיבה הגיונית כזו או אחרת.

סקס כבר לא סיפק לנו דרך בטוחה להתחבר.

הייתה תקלה במערכת והיינו חייבים לאתחל אותה.

כל מה שרציתי לעשות באותם רגעים היה לכופף אותה מעל הברכיים שלי, להכות את ישבנה חזק על כך שהיא עקשנית, ואז לדחוף את הזין שלי לתוכה. הבעיה הייתה שידעתי שזה לא יפתור כלום, והיא לא הייתה במצב הרוח המתאים להיכנע לדומיננטיות שלי. הדובשנית שלי הייתה לוחמת, והיה לה כוח רצון. אם הייתי עושה את מה שרציתי לעשות, ספק אם הייתי יוצא מזה כשהזין שלי עדיין מחובר לגוף.

היא לא פאקינג נכנעת.

השאלה הייתה למה היא צריכה להיכנע. אליי? לא הייתי בטוח.

עברו כל־כך הרבה ימים שכבר לא זכרתי על מה אנחנו רבים. יחד עם זאת הייתי בטוח שהיא כן זוכרת, והחיים שלי היו בסכנה אם היא תגלה שאני לא זוכר.

הטלפון שלי צלצל, והיא נעצה בי מבט. בלי למצמץ שלפתי את הטלפון ועניתי לשיחה.

"ת'ורן."

"וואו. אתה בסדר?"

נעלתי את הלסת והבחנתי שלילה אוחזת כל־כך חזק בשיש עד שפרקי האצבעות שלה לבנים. "בסדר, דרו. מה קורה?"

"אני יודע שמאוחר, אבל יש לי שימוע על הבוקר ורק עכשיו קיבלתי מידע על תיק תלוי ועומד נגד הלקוח שלי שמשפיע על המצב הפיננסי שלו. לא נעים לבקש, אחי, אבל מכיוון שנהיית הגורו של תביעות, אני ממש זקוק לעזרתך. אני בוהה בחומר כל־כך הרבה זמן שהכול נראה כבר כמו ג'יבריש."

לילה דחפה את עצמה מהשיש, עדיין בוהה בי כשהלכה לאחור, ואז הסתובבה ויצאה מהחדר.

הערב שלי כנראה לא עמד להשתפר... "אני אהיה שם עוד עשרים דקות."

לא חיכיתי לתשובה לפני שניתקתי. לילה עשתה רעש בחדר שינה, אז לקחתי רגע לעצמי, הייתי צריך להתקרר ולהירגע. מצבי הרוח שלי יצאו מכלל שליטה, וכל הגוף שלי רטט מרגשות עוצמתיים, עד שבאמת פחדתי ממה שאני עלול לעשות.

הצטערתי על כך שג'ארד, המאמן האישי שלי, היה צריך לבטל את האימון שלנו להיום, הייתי זקוק לשחרור הזה.

נשמתי עמוק והלכתי לכיוון הדלת. "אני צריך ללכת ל– "

"אני יודעת! שמעתי. ביי," לילה קטעה אותי.

נלחמתי בדחף לחבוט בקיר עם האגרוף שלי.

טרקתי את הדלת הכי חזק שהצלחתי בדרך החוצה, רק כדי לגרום לה לקפוץ, גם אם לא הייתי שם כדי לראות את זה קורה. הכעס שלי לא היה מספיק כדי לעצור את הצורך הכפייתי שלי לנעול את הדלת לפני שצעדתי במסדרון לכיוון המעלית. גם כשכעסתי, הצורך להגן על לילה, גם אם בדרך הקטנה ביותר, לא נעלם.

הנסיעה למשרד נתנה לי קצת זמן לחשוב, אף על פי שהיא לא הניבה אף תשובה לשאלות הרבות שהיו לי. הצלחתי להירגע קצת, אבל זה לא היה מספיק.

כל תא בגוף שלי רעד. הייתי כמו פצצה מתקתקת, רגע לפני הפיצוץ. התחושה הייתה כל־כך קיצונית עד ששכחתי כמה היא יכולה להציף אותי. לפני יותר משנה, זו הייתה תגובה טבעית שלילה העלתה בי. אבל עכשיו, על אף שזה עדיין היה קשור אליה, הסיבות היו לגמרי אחרות.

השעה הייתה כמעט שמונה בערב, ועדיין היו כמה מכוניות בחניון, כולל המכונית של אוון. אף על פי שעברו כמה חודשים, ג'ק עדיין לא נתן ללילה לעבוד יותר מארבעים שעות בשבוע.

אחרי נסיעה שקטה במעלית והליכה במסדרון ריק, הגעתי לאחד החדרים היחידים שעדיין היו מוארים. דפקתי על הדלת הפתוחה, ודרו הרים את הראש הבלונדיני שלו.

"היי, ניית׳," הוא אמר בחיוך אבל אז הזעיף את פניו. "הכול בסדר?"

הנדתי בראשי ונשענתי על המשקוף של הדלת. "לא."

"מה קורה?"

נאנחתי ונפלתי לכיסא שמול השולחן שלו. "וינסנט מרקוני מת, כל הארגון שלו בקריסה, ואדם בכלא. החיים אמורים להיות פאקינג קרני שמש וקשתות בענן, אבל הנישואים שלי רק הולכים ומתפרקים."

הוא קימט את מצחו. "רגע... מה? אתם אמורים לנוח וליהנות מהחיים אחרי כל מה שעברתם."

נשענתי קדימה ושפשפתי את הפנים. "אמורים. אני חושב שזה חלק מהבעיה. לא נראה לי שאנחנו יודעים איך לעשות את זה."

"טוב, עברתם הרבה. באמת חשבת שהכול יהיה מושלם אחרי שמרקוני ימות? שניכם עברתם הרבה במשך המון זמן. אתם בכלל יודעים איך ליהנות מהחיים?"

הנדתי בראשי. "אני חושב שהתשובה לכך היא לא." נשפתי ואז הרמתי את מבטי חזרה אליו. "אז, על מה נתקעת עם התיק?"

לא לקח יותר מדי זמן לעזור לדרו עם הבעיה שלו. הוא כנראה נבהל כשקיבל מידע חדש והחרדה גרמה לו לבחון את המידע במשך יותר מדי זמן. כל מה שהיה צריך זה לבחון את המידע בעין חדשה ונקייה, והבעיה נפתרה. על אף הפתרון המהיר, שעתיים עברו מבלי שהרגשתי מאז שיצאתי מהבית.

כשעמדתי ברמזור בדרך הביתה ניצוץ בזווית העין משך את תשומת ליבי. הורדתי את מבטי אל טבעת הנישואים שנצצה מתחת לאורות הכביש. הטבעת הזאת סימלה עבורי לידה מחדש ואהבה לאישה שהיא חלק מהנשמה שלי.

למה אני לא מצליח להבין איך לתקן אותנו?

תמיד ידעתי בדיוק מה היא צריכה. תמיד הייתי קשוב אליה.

אחרי המשפט, אחרי שווינסנט מת, אחרי שטום שוחרר מבית החולים, והצוות שלו תקף משפטית את מה שנשאר מהארגון של מרקוני. סוף־סוף הרגשתי שהחיים יכולים להסתדר.

אבל אחרי שהאבק שקע, כך גם המציאות והבלבול שאף אחד מאיתנו לא ציפה להם.

לא ידענו מה לעשות או מי אנחנו באמת.

כל־כך הרבה זמן בילינו בריצה, מה היינו אמורים לעשות כשההליכון כבה?

כשהגעתי הביתה השעה הייתה כמעט חצות. עם כל קומה שהמעלית טיפסה, החרדה בתוכי טיפסה גם היא. לא ידעתי למה לצפות כשאגיע הביתה. כל הריבים האלו היו מעייפים, מתישים. לא רציתי לריב שוב היום. רציתי רק להתכרבל עם אשתי וללכת לישון.

שאפתי עמוק ונשפתי לאט כשפתחתי את הדלת.

שקט מוחלט קיבל את פניי, אבל הבית עדיין היה מואר. האורות במטבח ובסלון דלקו.

תליתי את המעיל שלי, והתחלתי לפרום את כפתורי החולצה שלי תוך כדי שהלכתי לכיוון חדר השינה. רעש חלש נשמע מכיוון הטלוויזיה, אבל המיטה הייתה ריקה.

"לילה?" קראתי לה.

טיפות הכתימו את השטיח. בחנתי אותן באור שהגיע מהשירותים הצמודים לחדר השינה, והבחנתי בצבען האדום. חרדה תקפה את גופי, הדופק פעם באוזניים, ורצתי לכיוון השירותים. כשהגעתי אל חדר השירותים סרקתי את כל פינה, לילה לא הייתה בנמצא, אבל היו שם עוד מריחות של אדום.

"לילה?"

לא. לא עכשיו.

אין עכשיו שום סיבה.

אנחנו לא חשובים יותר. לא מעניינים אף אחד.

למה?

איפה היא?

רצתי חזרה לסלון וחיפשתי רמזים, כל דבר שיכול להסביר לי מה קרה, אבל בכל מקום שאליו הסתכלתי הכול היה נראה רגיל. לא היה שום סימן לכך שמשהו קרה.

אור מתחת לדלת החדר שעמד בסוף המסדרון משך את תשומת ליבי. הלכתי לכיוון לאט, בזהירות, בשקט. פתחתי את הדלת וניסיתי לראות אם מישהו נמצא בחדר.

לילה הייתה שם.

היא ישבה מול השולחן שלה, כשראשה מונח על הידיים. כשהתקרבתי אליה הבחנתי בכך שהיד שלה חבושה. הושטתי את ידי והסטתי את השיער מהפנים שלה.

"בייבי?"

היא גנחה, פקחה מעט את העיניים, ואז עצמה אותן שוב והניחה בחזרה את ראשה על הידיים.

חייכתי והתכופפתי להרים אותה. היא לא התעוררה, אבל תפסה חזק את חולצתי, והתכרבלה לגופי.

נרגעתי מהמגע הפשוט. הגוף שלה על שלי הזכיר לי את החיבור שהיה כל־כך חסר לנו כרגע.

הנחתי אותה על המיטה, אבל היא עדיין לא שחררה את החולצה שלי. "הכל בסדר, בייבי, אני בבית."

היא שחררה את האחיזה ונשכבה על המיטה.

כיסיתי אותה בשמיכה, והלכתי למטבח להביא חומרים כדי לנקות את הדם. הטיפות הראשונות היו בארון, ביחד עם הדבר שגרם לכל הבלגן, קופסת קרטון. בהיתי בקופסה והנדתי בראשי. דבר כל־כך פשוט ולא מזיק.

החרדה שהרגשתי נראתה לי מגוחכת כשהסתכלתי על הקופסה הזרוקה על הרצפה.

אחרי שניקיתי את הדם, הורדתי את הבגדים ונכנסתי למיטה. שם עשיתי את מה שאני תמיד עושה, משכתי אותה אליי עד שגבה היה צמוד לחזה שלי. הריח המתוק שנדף משערה הרגיע אותי, ביחד עם כל נשימה עמוקה.

* * *

למחרת בבוקר התעוררתי מהשעון המעורר שלי. כיביתי אותו ושפשפתי את העיניים. כשהתמתחתי ראיתי שהמיטה ריקה. היא לא הייתה שם. אבל שמעתי את המים זורמים במקלחת, כך שהחרדה לא עלתה.

התיישבתי במיטה והורדתי את הרגליים לרצפה. הברך שלי כאבה, וגם הראש, הם היו עלולים להתפתח למיגרנה קשה ביחד עם הכאבים בצלעות ובמפרק היד. העובדה שאמור היה לרדת גשם באותו היום, אולי אפילו סופת ברקים ורעמים, לא תרמה גם היא.

צלעתי לכיוון השירותים, ונכנסתי בדיוק כשלילה פתחה את הדלת למקלחת. היא קפצה בהפתעה, בטח לא ציפתה לראות אותי כך. נראיתי כמו זומבי.

הושטתי את ידי אליה והיא לקחה צעד לאחור. תפסתי את ידה ומשכתי אותה אליי. הסתכלתי על החתך שלה מאתמול בלילה. נראה שהוא כבר התחיל להחלים, מזל. אבל הוא היה קצת יותר גדול ממה שציפיתי, ולפי הדרך שבה התנשפה, הוא עדיין כאב.

מבטי טיפס לאורך הזרוע שלה. התכווצתי מבפנים כשראיתי את הצלקת הלבנה על הכתף שלה. לא הייתי יכול לדמיין מצב בו יום יגיע והצלקת שלה מהכדור של מרקוני לא תייצר תגובה אלימה בתוכי.

"תפרים?"

היא הנידה בראשה. "אני חושבת שיהיה בסדר."

הורדתי את התחתונים שלי והחלפתי איתה מקום. שנאתי את המרחק שהיה בינינו כשהיא עברה אותי.

שנאתי כל שנייה שהלכנו על קליפות ביצים.

שנאתי את השתיקה.

שנאתי את כמה שרציתי לגעת בה, ושהייתי חייב לעצור את עצמי.

שנאתי ששנינו כעסנו, אבל עדיין היינו מאוהבים זה בזה.

כי גם עם כל המריבות השטותיות שהיו לנו בשבועות האחרונים, עדיין הייתי מאוהב בה לחלוטין. כמה שבועות של ויכוחים חסרי טעם לא היוו איום על העובדה הזו.

כשיצאתי מהמקלחת אחרי כמה דקות, לילה עמדה מול הכיור עם מייבש השיער ביד. היד שלה שוב הייתה חבושה. ייבשתי את עצמי והלכתי חזרה לחדר השינה כדי לבחור איזו חליפה ללבוש.

בארון היו תלויות שלוש חליפות.

שלוש.

הרמתי את הראש שלי לשמיים ונשפתי חזק.

"לילה!"

מייבש השיער עדיין עשה הרבה רעש, היא לא יכולה לשמוע אותי, אז הלכתי בחזרה לשירותים.

"לילה!"

תפסתי את המבט שלה במראה, והיא כיבתה את המייבש. השקט חזר ברגע והזכיר לי כמה הראש שלי כואב.

"אספת את הניקוי היבש?"

היא קימטה את המצח והנידה בראשה. "תורך לאסוף השבוע."

"אני מסרתי את הבגדים השבוע, את היית אמורה לאסוף." הלו"ז המתחלף שלנו בדרך כלל עבד חלק, אבל שלוש החליפות שהיו תלויות בארון שלי הצביעו על כך שזה כבר לא המצב.

"אני אספתי אותם בשבוע שעבר. ביום חמישי כשאתה היית עם ג'ארד."

"ביום חמישי את יצאת עם קרוליין."

היא הנידה בראשה. "לא משנה. זה לא כזה עניין גדול. נאסוף את הבגדים היום בערב."

"אם יהיו לנו בכלל בגדים ללבוש לעבודה."

היא שילבה את הידיים על החזה ונשענה על השיש. "מה? זו אשמתי?"

"כן. הבגדים הגיעו לניקוי יבש, ולא חזרו משם. בגדים של שבועיים."

"אפשר לאסוף אותם אחרי העבודה."

"לא אפשר, חובה. אחרת לאף אחד מאיתנו לא יהיו מספיק בגדים לעבודה בשבוע הקרוב."

"אם היית אוסף אותם בשבוע שעבר, לא היינו במצב שחסרים לנו בגדים שלבשנו במשך שבועיים."

הסתובבתי והנדתי בראשי בלסת נעולה. הלכתי לארון כדי לבחור משהו ממה שנשאר. כל הסיפור הזה גרם לי לתהות איך אף אחד מאיתנו לא שם לב שנגמרו לנו הבגדים.

בחרתי בסוף בחליפה האפורה הכהה. למזלי כל החליפות שלי היו די חדשות. קניתי אותן ממש לפני שהתחלתי לעבוד והן היו מאוד דומות.

אחרי שהתלבשתי והתארגנתי, הלכתי למטבח לאכול ארוחת בוקר.

כל הגוף שלי עדיין כאב, על אף המקלחת שעשיתי ואפילו שהסתובבתי קצת והזזתי את השרירים.

בום.

בום.

בום.

הכאב הלם בראש שלי כמו פטיש. העין שלי התעוותה כשבהיתי בקרטון החלב המלא שישב על השיש. הוא נשאר בחוץ מאז ארוחת הערב אתמול.

"פאק."

"מה?" לילה שאלה כשנכנסה למטבח אחריי.

פתחתי את הקרטון, הלכתי לכיור, ושפכתי יותר מחצי ממנו.

"מה אתה עושה?"

"השארת את זה בחוץ אתמול."

"אני השארתי את זה בחוץ?"

היא השתמשה שוב בטון שהביא עימו צמרמורת. הטון שהיה כמו ציפורניים על לוח גיר. הטון שהצביע על כך שהסיבוב הבא בדרך.

"את הכנת את רוטב האלפרדו. ועכשיו אין חלב לארוחת הבוקר."

היא נעצה בי מבט ואגרפה את ידיה. ניסיתי לא לנעוץ מבט בגאזה שעטפה את היד שלה, לא להיזכר בחרדה שהרגשתי אתמול בלילה. אבל לא הצלחתי. שנאתי לראות אותה כואבת, ולמרות זאת כל יום הכאבנו זה לזה. לא יכולתי לסבול את המצב הזה יותר.

מבחינה רגשית משהו לא היה בסדר איתה, וגם איתי. שם המרחק בינינו נוצר, וגדל בכל יום כשהמשכנו להתרחק זה מזה, ולא ידעתי מה לעשות כדי לפתור את הבעיה.

"מה לעזאזל הבעיה שלך הבוקר?"

שטפתי את הקרטון והסתובבתי לנעוץ בה מבט. "מה לא?"

הינה אנחנו פאקינג מתחילים.

"אני שוב צריך להזכיר לך שאין לנו בגדים ללבוש?"

היא הרימה את הידיים באוויר. "אני לא מאמינה שאתה עדיין מתבכיין על הבגדים. נאסוף אותם בדרך לעבודה." היא הרימה את התיק שלה. "בוא נלך."

"למה למהר?"

"כי אם אנחנו צריכים לעשות עצירה בדרך, אנחנו צריכים לצאת מוקדם." היא נשמעה עצבנית.

"אז זה לא ניסיון להגיע מוקדם לעבודה?"

מה לעזאזל אני עושה?

שאלה טובה שלא הייתה לי תשובה עליה. חוסר סבלנות, תסכול, וכעס בלתי נשלט מילאו אותי בלי שום סיבה. שום סיבה הגיונית לפחות.

"את לובשת את החצאית הסקסית שלך היום. לא ידעתי אם זה בשביל המתמחה שלך."

הלסת שלה נשמטה והיא הנידה בראשה. "כבר דיברנו על זה שאין לנו בגדים. חוץ מזה, אני לובשת את החצאית הזאת כל הזמן לעבודה ונראה שאתה אוהב אותה." היא ניסתה להרגיע אותי וזה רק גרם לי להתעצבן עוד יותר.

"אני וכל גבר אחר."

היא דפקה את היד שלה על השיש. "פאק, די! הקנאות המטומטמת שלך לא עוזרת לכלום."

"קנאות מטומטמת?" שאלתי דרך שיניים חשוקות.

דמעות עלו בעיניה והגוף שלה היה כל־כך דרוך שהיא רעדה. "כן. זו לא קנאות סקסית, זה סתם עוד פאקינג תירוץ להתחיל לריב."

היא צדקה. לא באמת קינאתי בכריס, המתמחה שלה. הכעס הציף אותי, וסתם חיפשתי תירוץ לריב.

"פאק!" תפסתי את הדבר הכי קרוב אליי וזרקתי על הקיר. כוס היין התנפצה לאלפי רסיסים קטנים שהתפזרו על הרצפה.

"גם אני יכולה לעשות את אותו הדבר," היא אמרה, "אבל זה לא פאקינג משנה את המצב בינינו. אנחנו שני אנשים דפוקים שכועסים זה על זה."

הלסת שלי ננעלה ובהיתי בנקודה שעליה זרקתי את הכוס. "אני לא רוצה לכעוס. פאקינג נמאס לי מהחרא הזה."

היא שתקה לרגע, קולה היה כל־כך חלש עד שבקושי שמעתי אותה אומרת, "גם אני."

רציתי לקרוא לה דובשנית. למשוך אותה לתוך זרועותיי. לזיין אותה עד ששנינו נשתחרר.

רציתי להרגיש כל דבר חוץ מהריק הזה בינינו.

* * *

שרדנו את הנסיעה השקטה למשרד, ואת הטיפוס השקט במעלית לקומה שלנו בשעה שלאחר מכן. הלכנו זה לצד זה במסדרון ואצבעותיי דגדגו. נאבקתי בדחף לתפוס לה את היד.

למה הכול היה צריך להיות כל־כך מסובך?

"צהריים?" היא שאלה כשעצרנו מול המשרד שלה.

הנהנתי, "במקום קרוב. יש לנו את דארן היום בערב."

"אני יודעת," היא ענתה בעצבים לפני שהספיקה לעצור את עצמה. הבחנתי בעיניים שלה מתרחבות, לפני שהשפילה את מבטה לרצפה וכתפיה עלו מרוב מתח. סימנים שהעידו על כך שהיא הצטערה על התגובה המהירה.

היא לא הגיבה כך הרבה, אבל כשזה כן קרה משהו בתוכי מת בכל פעם מחדש. ידעתי שהיא אולי לעולם לא תצליח להיפטר מהפחד הזה. הפחד שאם היא תגיב בעצבים היא תקבל מכות. הדבר האחרון שאי פעם רציתי היה שהיא תפחד ממני.

הושטתי את האצבעות שלי ליד שלה. המגע הפשוט שחרר את המתח מגופה, והיא לקחה צעד לכיווני. נישקתי את המצח שלה, כמו אומר אני אוהב אותך.

"נתראה אחר כך."

היא הנהנה והלכה לשולחן שלה, ואני המשכתי לצפות בה.

כשהרימה את מבטה ופגשה את שלי, ראיתי את השילוב של העצב והכעס שהרגשתי בעצמי. הסתובבתי והלכתי למשרד שלי.

קיוויתי שהטיפול אצל דארן יעזור לנו. לא חשבתי שאני יכול לסבול עוד את התהום שנפערה בינינו.

* * *

דארן בהה בנו.

אני ישבתי בצד אחד, ולילה בצד השני. הוא נשף ונשען לאחור. "לא הייתי צריך לעצור את הטיפול הזוגי שלכם." הוא הניד בראשו. "הינה אנחנו, חודש אחרי שחזרנו לטיפול הזוגי, ונראה שהדברים רק הולכים ומחמירים."

שתקנו, כל אחד מאתנו היה אבוד במחשבות שלו ואף אחד לא ידע מה להגיד.

"אתם הולכים לספר לי מה קורה או שאני צריך לשחק איתכם בעשרים שאלות?"

שוב, שתיקה.

"אוקיי, עשרים שאלות." הוא כחכח בגרונו, הביט במחברת שלו, ואז החזיר את עיניו אלינו. "לילה, איך הכתף שלך?"

היא פתחה את הפה ואז סגרה אותו. "בסדר."

הנדתי בראשי.

"ניית'ן, אתה לא מסכים?"

הסתובבתי אליה. "את לא בסדר."

היא זקרה את סנטרה. "איך אתה יודע?"

הדם שלי התחמם וזרם בעורקיי מהר יותר. "מי תמיד נמצא איתך? מי צופה בך? מי רואה אותך מתקשה להתלבש? לעשות דברים בבית? אפילו לנהוג?"

"טוב, אולי זו הבעיה."

נשענתי לאחור, והלהבות בגופי הפכו לקרח. "נו, אז מה הבעיה? שאני נמצא איתך יותר מדי, או שאני לא נמצא איתך מספיק?"

היא קימטה את המצח ושילבה ידיים.

"לילה, מה קורה?" דארן בהה בה. היא לא נכנעה כשבהתה ברצפה. "את יכולה למצוא את המילים לתאר את איך שאת מרגישה?"

"מרגישה?" היא לחשה, ודמעה אחת זלגה על פניה. "אני מרגישה חרדה חונקת. הפחד והכאב... אני רואה את האקדח מול העיניים שלי, מוצמד לי לראש, נזכרת בהמתנה."

דארן החליט להתמקד במילה האחרונה שלה. "את עדיין בהמתנה?"

היא חיכתה לפני שהיא ענתה. "כן," היא אמרה בקול שבור.

רעש בלתי מזוהה התפרץ מהחזה שלי.

ידיים לפתו אותי. וינסנט עמד מעליה. דם נשפך ממנה.

חסר אונים.

אני לא יכול להגן על הדבר היחיד שהבטחתי שאמות בשביל לשמור עליו.

הוא לוקח ממני את אשתי. שוב.

קמתי מהספה ונעמדתי, לא הצלחתי להכיל את הכאב שהביא הכיווץ בחזה שלי. פסעתי בחדר בניסיון להרגיע את עצמי.

דארן הביט בי לרגע ואז חזר ללילה. "כל כמה זמן את חושבת על זה?"

"כל הזמן," היא לחשה.

"דיברנו על זה בפגישות האישיות שלנו. האם דיברת על זה עם ניית'ן?"

הסתכלתי עליה. זו הייתה הפעם הראשונה שאני שומע על זה. למה היא לא אמרה?

"לא."

"למה?"

היא השפילה את מבטה אפילו יותר מלפני כן. "כי אני לא רוצה להזכיר לו."

"את חושבת שהוא שוכח?"

אפילו לא לשנייה.

היא הנידה בראשה.

"את חושבת שהוא עובר את אותו הדבר?"

היא לא זזה.

הידיים שלי התאגרפו והשתחררו, שוב ושוב, באותו הקצב שבו השרירים שלי התכווצו. לא הסרתי את מבטי ממנה.

"ניית'ן, למה אתה כל־כך עצבני?" דארן שאל. לא ידעתי אם הוא באמת לא יודע את התשובה, או שהוא רק רוצה שאגיד את הדברים בקול רם.

"יש לך שמץ של מושג מה זה עשה לי?" נהמתי דרך שיניים חשוקות. "לצפות בו יורה בך, ואז מצמיד פאקינג אקדח לרקה שלך?"

החלק האחרון יצא בצרחה, והיא התכווצה כולה.

היא סירבה להסתכל עליי כשדיברה. "אני יודעת שזה היה קשה."

גנחתי. "קשה לא מתחיל פאקינג לתאר את מה שהרגשתי! מתִּי בשניות האלו. רציתי שהכדור ייכנס לראש שלי במקום לשלך, כי אני לא יכול... אני לא יכול..." המילים נתקעו בגרוני. הרגשתי שמשהו לופת את הלב שלי בחוזקה, דמעות זלגו על פניי.

לילה הושיטה את היד לכיוון שלי, אבל אני חזרתי לפסוע מצד לצד.

"את ממתינה למות, ואני מת בזמן ההמתנה."

"בדיוק."

עצרתי והסתובבתי לדארן. "מה לעזאזל זה אומר?"

"מה שאמרת זה בדיוק העניין. זו הסיבה שיצאתם מסנכרון. אולי כבר לא רודפים אחריכם, אבל שניכם מרגישים רדופים." הוא העביר את מבטו בינינו, ולפי המבט שלו, היה נראה שהוא הבין מה קורה פה, כמו תמיד. "אתה כועס כי לילה ויתרה. היא קיבלה את מה שעמד לקרות, בזמן שאתה המשכת לנסות להילחם בזה."

"איך יכולתי לא להיכנע? לא הייתה שום דרך לברוח משם. השלמתי עם מה שעמד לקרות. לא הייתה לי ברירה. ואז פתאום נשארנו בחיים, והיינו בסדר, אבל אני מרגישה כאילו כן מתנו שם, ועכשיו אנחנו בגיהינום."

התכופפתי מולה והנחתי את הידיים שלי על הרגליים שלה. "אנחנו לא מתים. אנחנו חיים. אף אחד לא מחפש אותנו יותר."

"איך אתה יודע?" היא שאלה, הזעיפה את פניה, והשפה התחתונה שלה רעדה.

"אני לא," לקחתי את הידיים שלה בשלי. "אבל אני לא חושב שאכפת להם מאתנו עכשיו כשווינסנט מת. הנקמה הייתה שלו. ואנחנו לא יכולים לחיות את החיים שלנו בציפייה לרגע שבו הם יחזרו."

השפה התחתונה שלה המשיכה לרעוד. "אני לא יודעת איך לא להרגיש ככה."

נישקתי את אצבעותיה בעדינות. "באותה דרך שאנחנו עושים את הכול, נעשה את זה ביחד."

"הוא צודק."

הסתכלנו על דארן.

"שניכם הכי חזקים כשאתם ביחד. אני רק המגשר. אני כאן כדי לעודד אתכם לתת קול למחשבות שרודפות אתכם."

הושטתי את ידי ועטפתי את הפנים שלה. הרגשתי שמשהו בפנים חזר למקומו כשהיא נשענה לתוך היד שלי. העיניים היפות שלה פגשו את שלי, ובפעם הראשונה מזה כמה שבועות, הרגשתי שהתחברנו.

"אני מפחדת."

"אני יודע, דובשנית, אבל אני פה. אני תמיד פה לצידך."

וזה המקום שבו אהיה לשארית חיינו.

* * *

האווירה במכונית הייתה קלילה יותר בדרך הביתה כשחזרנו מהפגישה עם דארן. סוף־סוף הרגשתי שהשלווה שלנו חוזרת.

"מה שלום בעלך בעבודה?" שאלתי בניסיון לשמר את האווירה הקלילה.

"בעלי בעבודה?"

"כן, אוון."

היא הנידה בראשה. "אתה יודע שבעלי האמיתי עובד באותה חברה, והמשרד שלו באותו מסדרון, אז טכנית, הוא בעלי בעבודה."

צחקתי. "אולי זה נכון, אבל מפני שאתם עובדים כל־כך קרוב, יש ביניכם מערכת יחסים."

"באמת?"

הנהנתי, ולחצתי על הגז כשהאור התחלף לירוק. "כן, הוא יודע איך את אוהבת לשתות את הקפה שלך, והוא שם לב כשאת לא מרגישה טוב."

"הוא בחור נחמד." היא חייכה. "חברה שלו בת מזל. או שהשיחה הזאת היא הדרך שלך להזכיר לי שאתה קנאי?"

השפה שלי התעקלה ומשכתי בכתפיים. "אולי."

"אולי?"

"קצת," עניתי. הייתי מניאק קנאי בכל מה שהיה קשור באשתי. היא שלי.

"למה?"

"ראשית, כי את שלי, אבל גם כי אני מתגעגע לעבוד איתך באותו משרד."

היא חייכה. "גם אני מתגעגעת אליך. וחוץ מזה, גם אני קנאית לפעמים. זה לא שחברות מועדון הציצים נעלמו. הן עדיין כל הזמן באזור מפלרטטות איתך."

"ג'ניפר איננה. פיטרו אותה, זוכרת?" אני בהחלט זכרתי. איך יכולתי לשכוח את היום שבו לילה רכבה עליי חזק במשרד שלי?

היא הזעיפה את פניה ונראתה נגעלת. "אלוהים, היא הייתה נוראית."

"הפלרטוטים שלהן הרבה פחות מציקים מאז שהתחתנו."

"אין שום קשר לחתונה. זה רק משום שהמובילה שלהן חסרת עבודה."

משהו באווירה בינינו השתנה באותו יום. החום המתוק והמוכר חזר לזרום בינינו. כל־כך התגעגעתי לתחושה הזאת שמילאה את האוויר בינינו.

הידקתי את אחיזתי בהגה והרגשתי את הזין שלי מגיב. ליקקתי את השפתיים והסתכלתי על לילה. הלחיים שלה היו ורודות, היא שילבה חזק את אצבעותיה, והצמידה את הרגליים שלה.

הושטתי את היד ותפסתי בחוזקה את הרגל שלה. היא השתנקה והרימה את אגנה כלפי מעלה.

מכיוון שעברו לא מעט ימים מאז שנגענו זה בזה, התגובה הפיזית בינינו הייתה עוצמתית. למעשה היא הייתה כל־כך עוצמתית, עד שלא הייתי בטוח שאצליח להתאפק עד שאחנה את המכונית, נעלה במעלית ונכנס הביתה.

הזין העומד במכנסיים שלי החליט שהוא זה שמקבל את ההחלטות, הצמדתי את הרגל שלי בחוזקה לדוושת הגז ועפנו קדימה בכביש המהיר.

רציתי לזיין אותה על הקיר, אותו קיר שספג כל־כך הרבה מהרגשות שלי כלפיה.

"ניית'ן..." היא לחשה את השם שלי. גנחתי בתגובה.

ברגע שחנינו, כיביתי את המכונית, קפצתי החוצה, תפסתי לה את היד, וגררתי אותה פנימה.

"היי, מייק," לילה נופפה לשומר כשרצנו למעלית.

כשחיכינו שהמעלית תגיע לחצתי יותר מדי פעמים על הכפתור. ידעתי שהלחיצות לא יזרזו את המעלית, אבל אם לא הייתי עושה את זה, הייתי עושה לאשתי דברים באמצע הלובי. דברים שלא מתאים לעשות מול קהל.

המעלית הגיעה, וברגע שנכנסנו, דחפתי אותה על הקיר. התכופפתי לנשק אותה, ודחפתי את הלשון שלי לתוך הפה שלה. רציתי לטעום אותה, להראות לה כמה אני רוצה אותה.

כשנפרדנו, היא צחקקה. צליל שבקושי הופיע בחיים שלנו בשנה האחרונה. לחיים ורודות, שפתיים נפוחות, והחיוך הכי סקסי בעולם הצביעו על כך שהחרמנית הקטנה שלי הייתה מוכנה בדיוק כמוני.

"יש משהו שאתה רוצה, מר ת'ורן?"

הושטתי את היד ולחצתי על הכפתור לקומה שלנו לפני שהחלקתי את היד שלי מתחת לחצאית שלה. תפסתי את איברה, הצמדתי את האצבעות שלי, והיא התחילה לנוע על היד שלי. "גברת ת'ורן, אני רוצה את הכוס הזה. עבר הרבה יותר מדי זמן."

היא פישקה רגליים, תפסה את החולצה שלי ומשכה אותי אליה. "מה בדיוק אתה רוצה לעשות?"

חיוך גדול נפרש על שפתיי. הזזתי את התחתונים שלה הצידה, מצאתי את הדגדגן שלה עם האגודל שלי, והיא זינקה. "אני רוצה לדחוף את הזין שלי לתוך הכוס הזה ששייך לי, ולזיין אותו עד שכולו יהיה מלא בי. ואני רוצה שתתחנני לעוד כמו זונה."

"פאק."

כשהדלתות נפתחו גררתי אותה אחריי במסדרון, והסתבכתי עם המפתחות מרוב לחץ להיכנס.

שישה ימים מאז שהייתי בתוך אשתי.

שישה ימים מאז שגמרתי.

ברגע שהדלת נפתחה, היא נכנסה ואני הלכתי אחריה, סגרתי את הדלת ונעלתי אותה מאחורינו.

הסתובבתי אליה, שמתי את הידיים שלי על הפנים שלה, ונישקתי אותה. הובלתי אותה לאחור והשיניים שלנו התנגשו כשגבה פגע בקיר.

שפתיי גלשו מטה, נישקתי את צווארה, והיא בינתיים התירה את החגורה שלי. הפשלתי את החצאית שלה עד שנכרכה סביב מותניה, תפסתי ברגליה והרמתי אותה.

"לא סיימתי," היא ייבבה, והזין שלי הזדקף אפילו יותר.

הנדתי בראשי. "אל תדאגי." הושטתי יד בינינו ושלפתי את הזקפה שלי לפני שהסטתי את התחתונים שלה הצידה.

כיוונתי את הזין שלי אל הפתח, ונכנסתי לכוס הרטוב שלה. גנחנו. נשענתי קדימה והנחתי את המצח שלי על שלה.

זהו.

זה היה מה שהיה חסר. החיבור שכל־כך התגעגעתי אליו.

הסתכלנו זה לזה בעיניים, כשיצאתי ונכנסתי שוב. הרגשתי שכל החלקים נופלים בחזרה למקומם.

חזרנו לסנכרון שלנו.

ליטפתי את ירכה והצמדתי אותה לקיר.

"אני בחיים. את בחיים." הנחתי יד אחת על הבטן שלה. "ואני הולך לזיין אותך עד שיהיו כאן חיים חדשים."

"פאק!"

נשלפתי מתוכה והדפתי קדימה חזק. "נראה לי שהגיע הזמן שהזונה הקטנה שלי תעשה לי תינוק. ככה תמיד תזכרי שאת בחיים, שאנחנו בסדר, ושתמיד נהיה בסדר."

הכוס שלה התכווץ סביבי, והיא קיללה. "כן."

הזיון הזה לא הולך להיות כמו מרתון. את זה אשמור לאחר כך. הזיון הזה עמד להיות כמו ספרינט.

צעקות העונג שלה הדהדו בין הקירות, ואני המשכתי להלום לתוכה בחוזקה. הכול הרגיש חזק מדי. עבר יותר מדי זמן מאז ששחררתי.

"אני לא יכול..." לא הצלחתי לסיים את המשפט, כל המאמץ שלי התרכז בלנסות לדחות את הסוף. הגוף שלי רעד.

"תגמור בתוכי."

השרירים שלי התכווצו, ואני גמרתי. רעדתי כולי כשהתרוקנתי בתוכה.

כל הכוח שלי נעלם. התנשפתי והטיפות האחרונות יצאו ממני.

גלשנו יחד לרצפה. הראש שלי היה מונח על הכתף שלה, והיא סירקה את שערי באצבעותיה, כשירדתי מאחת האורגזמות הכי חזקות שהיו לי בחיים.

הביצים שלי כאבו אחרי שבוע של הזנחה.

"זה לא הולך להיות קל," אמרתי ונישקתי לה את הכתף.

גם היא התנשפה. "זה אף פעם לא קל."

"אבל נעבור את זה כמו שעברנו את כל השאר, ביחד."

היא הנהנה. "ביחד."