מילות פתיחה אישיות: התנצלות מאוחרת למלכה סאראבי
"ריטלין יעזור לבן שלך להפסיק להרגיש טיפש", ניסיתי לשכנע אותה בפעם המאה, אבל היא, באינטואיציה חדה ששמורה כנראה רק לאימהות לביאות כמוה, לא השתכנעה. "אתה טועה" היא אמרה בביטחון (הבה נקרא לה בשם 'המלכה סאראבי'). "הילד שלי מושלם בדיוק כפי שהוא. הוא לא חולה והמוח שלו בסדר גמור".
בתור מתמחה צעיר ברפואת הנפש, לא נרתעתי. לפני עשר שנים, כשפגשתי את המלכה סאראבי, הייתי בצד 'הנכון' של העימות בנושא הפרעת קשב ופעלתנות יתר (ADHD). אימפריה גלקטית שלמה גיבתה את עמדתי: המחנכת והמורים, המנהלת והרופאים, ומעל כולם, המדענים — חוקרי המוח והפסיכולוגים. המלכה סאראבי, לעומת זאת, עמדה מול לגיונות חיילי הסער שלנו לבד, בלי כסף ובלי השכלה: "לילד שלי אין שום אייצ'־די־אייצ'־די או איך שאתם לא קוראים לזה", היא שאגה. אבל אני לא הקשבתי. לא הייתי צריך. הייתה לי תשובה מוחצת: "הבן שלך (הבה נקרא לו סימבה) צובר המון חוויות כישלון", טענתי בפאתוס. "הדימוי העצמי שלו נמצא תחת מתקפת קסאמים. צריך לבנות לו ממ"ד תרופתי. אם הוא לא יקבל תרופות, לא יהיה מה שיגן עליו מפני רגשות האשם וההשפלה".
"אז אולי הגיע הזמן", המלכה לחשה, "שתפסיקו לכעוס עליו ולהאשים אותו בכל דבר. סימבה הוא לא ילד רע. הוא לא מרושע. אם כבר אז מישהו אחר מרושע" (הבה נקרא לאותו מישהו סקאר). בסוף הסיפור, התרחש נס רפואי. סימבה נרפא. המחלה הכרונית חשוכת המרפא שלו נעלמה. אמא שלו הלביאה העבירה אותו לבית ספר אחר. הוא פגש מורים שאהבו אותו והצליחו לראות את הקסם שבו מעבר לחולשות ולקשיים שלו. סימבה השתגע כבר מלך להיות, והמורים בבית הספר החדש האמינו שזה אפשרי.
אני, לעומת זאת, עמדתי איתן. לא התכוונתי לתת לשום נס לערער את אמונותיי ובטח שלא לגרום לי להתנצל בפני אימהות פשוטות שלא למדו באוניברסיטה יוקרתית כמוני. "כל בר דעת יודע", כך דקלמתי לעצמי, "שהפרעת קשב כתובה בתנ"ך — כלומר, במדריך האבחנות הפסיכיאטרי (ה־DSM), וכל רופא מבין שלא מדובר ב־'הפרעת בית ספר' אלא בפגם נוירו־ביולוגי כרוני שמחייב טיפול תרופתי יום־יומי".
רק כאשר הפרעת הקשב דפקה אצלנו בדלת, כמה שנים מאוחר יותר, כשמעין, בני הבכור קיבל את האבחנה (בגיל ארבע!), התחיל לנקר בי הספק. רק אז התחלתי לשקול את האפשרות שאולי בכל זאת נפלו פגמים בעמדת הקונצנזוס המדעי בתחום הפרעת הקשב, ושאולי בכל זאת עלינו לחשוב מחדש על האופן שבו אנו מגדירים תכונות וקשיים של ילדות וילדים.
אני מבין שהסיפור האישי שלי, שרומז על המעורבות הרגשית שיש לי בנושא, עלול לשמש נגדי כתירוץ קל להימנע מדיון מהותי בתוכן המנומק והמעוגן שיובא בספר. אני מכבד את העמדה הזו, גם אם בעיניי המעורבות הרגשית שלי לא מתקרבת בעוצמתה לניגודי האינטרסים המסיביים שמאפיינים חלק ניכר מהמחקר ה'קונצנזואלי' על הפרעת הקשב (ראו בפרק 12). אני משתדל גם לסלוח מראש למתנגדיי על העלבונות והטיעונים לגופו של אדם (טיעוני אד־הומינם) שאני מניח שיושמעו כלפיי.
אני מודה שכאשר הבעתי לראשונה את 'דברי הכפירה' שלי על ההפרעה והטיפול בה נבהלתי מעוצמת התגובות שקיבלתי.
טוקבקיסטים, מדענים ורופאים רשמו לי 'איחולים' עוינים, האשמות והשמצות: "הכותב [אני] הוא בור שלא קרא מאמר מדעי מימיו", הם לעגו. "הכותב [עבדכם הנאמן] מסכן את הציבור", הם התלוננו, תוך שהם מדגישים את חטאי הגדול מכולם: "המציג אינו רופא". דמות בכירה בתחום הפרעת הקשב אפילו הגישה נגדי תלונה למשרד הבריאות.
היום, לעומת זאת, אני מודה באשמה בראש מורם. זה נכון. אני לא דוקטור לרפואה (MD). אני 'רק' דוקטור לפילוסופיה (PhD) שעורך מחקרים מדעיים על פסיכופתולוגיה (בעיקר בהקשר של העידן הדיגיטלי) ומלמד מתודולוגיות מחקר בסיסיות וחשיבה ביקורתית. אומנם יש לי משאלה שלא תשפטו את הספר הזה על פי הכריכה המהודרת שלו (כלומר, התארים האקדמיים והמקצועיים שלי), אך אני מכיר בצורך האנושי למקור סמכות עם חלוק לבן, אז הנה הרקע שלי בפינה לשיפוטכם:
השלמתי את לימודיי לדוקטורט בבית הספר לחינוך באוניברסיטה העברית ואת ההשתלמות בתר־דוקטורט בפקולטה למדעי הנתונים בטכניון, וכיום אני חבר סגל בכיר בחוג לחינוך באוניברסיטת אריאל ועמית מחקר במרכז לבינה מלאכותית בהשראת האדם באוניברסיטת קיימברידג'. חוץ מזה, יש לי רישיון לעסוק בפסיכולוגיה מטעם משרד הבריאות (הדרגה הרשמית שלי היא 'פסיכולוג קליני מומחה'). רכשתי את ההכשרה המקצועית שלי במגמה לפסיכולוגיה קלינית וחינוכית של הילד באוניברסיטה העברית, במחלקה הפסיכיאטרית הסגורה של בית החולים הרצוג וב'מענה' — המרכז לייעוץ לנוער של עיריית ירושלים. מאז עבדתי במשך שנים במרכז הטיפולי של מועצת מגילות ים־המלח ובקליניקה פרטית וזכיתי לצבור ניסיון קליני רב עם ילדי הפרעת הקשב וההורים היקרים והאמיצים שלהם.
האחרונים הם, למעשה, הנמענים הראשונים של הספר הזה.
אף שהספר מיועד גם למדענים ולמדעניות ולאנשי ונשות חינוך ורפואה, ואף שיש בו מאות אזכורים למקורות מדעיים, ולעיתים גם ביקורות מורכבות שדורשות 'להחזיק ראש', כתבתי אותו לכם, אחיי ואחיותיי ההורים שבשוחות. ההתמודדות היום־יומית שלכם היא זו שדחפה אותי להתחייב למסע־מסכן־קריירה שכזה. היא זו שגרמה לי לעשות כל שביכולתי כדי לחשוף ולארגן את הספרות המדעית החבויה שעומדת בבסיס הקונספט המוזר הקרוי הפרעת קשב, ובבסיס הבחירה הראשונה בטיפול בה באמצעות תרופות פסיכיאטריות ממריצות כמו ריטלין, אטנט או ויואנס.
אני יודע. איחור של עשר שנים הוא לא איחור אופנתי, אבל יש בקשת סליחה שעלי לבקש: אמא לביאה חכמה, סלחי לי על טעויותיי. לא התכוונתי להרע. באמת שלא ידעתי. אנא קבלי ממני את הספר הזה כמנחת פיוס מאוחרת.
ומכם, קוראים יקרים, הרשו לי גם לבקש בקשה קטנה. אינני מבקש שתסכימו עם כל מה שנכתב בספר. אינני מבקש ש'תסמכו עלי כי אני דוקטור'. כל שאני מבקש זה שתצטרפו אלי ל'שימוע' של ההפרעה והטיפול בה בלב פתוח ונפש חפצה. אני מכיר בכך שהוויכוח אודות הפרעת הקשב הוא טעון רגשית, ואני מבטיח לגשת אליו מעמדה כמה שיותר נקייה וצנועה ולעגן את הטיעונים והביקורת שלי בלוגיקה צרופה ובראיות מדעיות מוצקות. בספר הנוכחי בשפה העברית, הרשיתי לעצמי אומנם חופש אומנותי רב יותר מהמקובל בכתיבה אקדמית פורמלית והוספתי חלק חדש שעוסק בהתמודדות פרקטית יום־יומית, אך תוכן הביקורת עצמה על ההפרעה והטיפול בה נסרק במסרקות של ברזל על ידי פרופ' אמריטוס ריצ'רד סילברסטיין, שסקר את הספר המדעי, הפורמלי יותר, שפרסמתי בשנת 2022 בהוצאת World Scientific בשפה האנגלית —
ADHD is Not an Illness and Ritalin is Not a Cure: A Comprehensive Rebuttal of the (alleged) Scientific Consensus.
פרופ' סילברסטיין הוא מומחה בין־לאומי למדעי המוח והקוגניציה וחלק מעמדותיו בנוגע להפרעת קשב עומדות בניגוד לעמדותיי (יש לו אפילו מחקר שטוען לקיומם של הבדלים מוחיים בין אנשים עם הפרעת קשב ובלעדיה). ובכל זאת, היה לי חשוב לבקש ממנו לערוך סקירה מדעית קפדנית של הספר באנגלית לפני שאני מפרסם אותו ברבים. שיח כן, שקוף ונוקב הוא בעיניי הכוח של דיון מדעי איכותי ויש לי תקווה שגם אתם, הקוראים, תאמצו את אותה גישה עניינית ותעזו להטיל ספק במה שנקרא 'הקונצנזוס המדעי'.
אז נכון, אני אינני רופא, אך אני מקבל על עצמי את קוד האתיקה הרפואית שכולל בתוכו את עקרון הליבה הקרוי הסכמה מדעת. לתפיסתי, כולנו, גם רופאים וגם אנשי טיפול ממקצועות אחרים, מחויבים לספק למטופלינו מידע ברור ושקוף על הוויכוח לגבי הפרעת הקשב והלגיטימיות של הטיפול בה באמצעות תרופות ממריצות. זה, בפשטות, כל מה שאני מנסה לעשות בספר הנוכחי; לספר לכם קצת על הספרות המדעית שמסתתרת מאחורי שתי השאלות הבאות: האם מיליוני ילדות וילדים בעולם סובלים מהפרעה נוירו־פסיכיאטרית אמיתית שקרויה הפרעת קשב? והאם זהו באמת רעיון טוב 'לטפל' בהם בתרופות פסיכו־אקטיביות כה חזקות?
אם יש לכם אפילו חשש קטן שהתשובה המדעית המלאה לשתי השאלות הללו אינה גלויה כפי שהיא אמורה להיות, אז אתם חייבים לקרוא את הספר הזה.
שלכם,
יעקב
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.