הצבא וחברת השוק בישראל

הצבא וחברת השוק: מסגרת מושגית יגיל לוי

צה"ל מנהיג מודל תעסוקתי תחרותי לאנשי הקבע, צבא ארצות הברית משלם לליגות הספורט תמורת קיומם של אירועי הצדעה פטריוטיים לחיילים, צבאות עושים שימוש צבאי בתעשיית משחקי הווידיאו האזרחיים — כל אלו הם מגילויי השפעתה של חברת השוק על הצבא בדמוקרטיות המתועשות. ואכן, התפתחותה של חברת השוק היא אתגר מהותי לסמליו, לזהותו ולתרבותו של הצבא, ובתצורתו המוכרת היום — צבא אזרחים, ואתגר זה אינו מוצב עוד בפני משאביו של הצבא לבדם. מאמר זה מציג מסגרת מושגית ליחסי הצבא וחברת השוק בשנות האלפיים כדי להניח תשתית להבנה טובה יותר של המקרה של ישראל. ההמשגה המוצעת בו היא תיאורטית, אך היא נעזרת בהמחשות מן השדה הישראלי. המאמר משמש מבוא לקובץ, המציג היבטים שונים של יחסים אלו, ואגב כך הוא מפנה את הקוראים למאמרי הקובץ ומעניק להם הקשר רחב. החלק הראשון יציג את הרקע להתגברות השפעתה של חברת השוק על הצבא, ובחלק השני יוצג מיפוי של ממדי ההשפעה, השפעה שהיא תרבותית־פוליטית ולא רק חומרית. בחלק השלישי תידון התמודדותו התרבותית של הצבא עם השפעה זו, התמודדות המשנה את פניו של צבא האזרחים ואת יחסיו החוזיים עם האזרחים.

תהליכי הרקע להופעתו של "צבא השוק"

נקודת המוצא להבנת השינויים שחלו ביחסי הצבא והשוק היא התפתחותו של הפרויקט הניאו־ליברלי במערב מאז שנות ה־80 של המאה הקודמת. לפי דיוויד הרווי, פרויקט זה דוגל בהגבלת עוצמתה של המדינה, מתוך הנחה שאושרו של האדם יכול להיות מקודם בצורה הטובה ביותר על־ידי שחרור החירויות והיכולות היזמיות של הפרט במסגרת מוסדית, המאופיינת בזכויות קניין פרטיות חזקות, בשווקים חופשיים ובסחר חופשי (ערכים שהעצימו את החשיפה לגלובליזציה). תפקיד המדינה הוא להבטיח את הפרקטיקות האלה, אך לא להתערב מעבר לכך.3 במסגרת פרויקט זה, החברה מעוצבת כחברת שוק.

חברת השוק, כפי שהציג זאת מייקל סנדל, היא דרך חיים, שבה ערכי שוק מחלחלים לכל היבט של המאמץ האנושי, והיחסים החברתיים מעוצבים בה לפי דימויי השוק.4 בהקשר הישראלי, האידיאולוגיה הניאו־ליברלית נטמעה בישראל מאז שנות ה־80 כפרויקט תרבותי המחלחל לתחומים רבים, לא רק כלכליים טהורים. לטענת יהודה שנהב, הניאו־ליברליזם הוא "פונדמנטליזם חילוני", והכלכלה היא מרחב אוטונומי בעל חוקים משלו, שהחברה מוכפפת אליו. ישראל אימצה תבנית תרבותית זו בדמות צמצום תקציבי הרווחה, הפרטת נכסים ציבוריים וזכויות ריבוניות ולגיטימציה להצבר ההון. פרויקט זה מציג את עצמו כמממש את טובת הכלל וזה מקור עוצמתו, גם אם בפועל הוא מביא להגברת הפערים החברתיים.5

חברת השוק מציבה בפני הצבא שלושה אתגרים חשובים. ראשית, הצבא מזוהה עם המדינה. צמיחת המדינה המודרנית והצבא המודרני התהוו בו־בזמן מאז המאה ה־17, והם שזורים זה בזה. לא בכדי הגדיר הסוציולוג הגרמני, מאכס ובר, את המדינה כ"ציבור של בני אדם בתוך תחום ארץ מסוים... התובע לעצמו (בהצלחה) את זכות המונופולין לשימוש באלימות על פי הדין".6 במילים אחרות, השליטה המונופולית על אלימות מאורגנת היא המגדירה את המדינה, והצבא הוא המנהל העיקרי של אלימות זו מטעם המדינה. כאשר המדינה משנה את פניה בעידן הגלובלי, בעיקר נחלשת מבחינה מוסדית לעומת מוסדות בין־לאומיים וכוחות השוק, נחלש גם מעמדו של הצבא. היחלשות זו מועצמת ככל שהבסיס הטריטוריאלי של המדינה מאבד חלק ניכר מתוקפו עם התעצמותה של ניידות חוצת גבולות של הון, סחורות, אנשים ותרבויות, והלוא הצבא מזוהה יותר מכל ארגון אחר עם מִרכוזה הטריטוריאלי של המדינה. שנית, הלאומיות, הבסיס הלגיטימי להקרבת חיים שהצבא הוא נשאוֹ ההיסטורי, שוקעת, לפחות בחלק מן החברות המערביות, לטובת עלייתם של ערכים אינדיבידואליסטיים ופוסט־מודרניים, ועמם גוברת הרגישות להקרבת חיים, התסמונת המוכרת במערב כרגישות לחללים.7 יחס ישר מתקיים בין התחזקות הרצון והיכולת של פרטים בחברות מערביות לחיות את חייהם בדרך שבחרו לבין התנגדות להקרבת חיים במלחמה.8 שלישית, ההתקפה הניאו־ליברלית על ממשלה גדולה וצורכת משאבים אינה פוסחת גם על הצבא, המזוהה יותר מסוכנויות המדינה האחרות עם אספקתו של מוצר ציבורי טהור, אך יקר מאוד.

שינויים אלו מחלחלים לצבא ומשפיעים עליו. הסוציולוג של המלחמה, מרטין שואו, טבע את המושג post-military society וטען כי בעידן שלאחר מלחמת העולם השנייה, משהצבא אינו מגייס משאבים חברתיים כבעבר, הוא חשוף לתהליך של אזרוח. אזרוח הצבא מתרחש במקום מיליטריזציה של החברה, שאפיינה את תהליך התעצמותם של הצבאות עד אותה מלחמה, וחושף אותו גם להשפעותיה של חברת השוק.9

השינוי שחברת השוק כופה על הצבא אינו רק צמצום משאבים, שינוי בהרכב החברתי או שינויים ארגוניים, ובמרכזם המעבר לגיוס התנדבותי, המאפיין את מרבית הדמוקרטיות המתועשות. השינויים מפליגים יותר, והם חלים בעיקר בתרבות הצבאית ובאופי החוזה בין החייל לבין המדינה. ננסה להדגים את ההתפתחות הזאת דווקא באמצעות טיעון המבקש להחזיר את הגלגל לאחור. התיאורטיקן המרקסיסטי, פרדריק ג'יימסון, הציע בהרצאה פומבית להחזיר לצבא את תפקידו המהפכני ההיסטורי כנשא של דמוקרטיזציה ושל מדינת הרווחה על־ידי חידוש גיוס החובה והחלתו על בני 1050-16. לפי הצעתו, הצבא יקבל עליו את תפקידיה של מדינת הרווחה, כולל בריאות וחינוך לכל מי שיתגייס ולבני משפחתו, ויתפקד כמעסיק יצרני, כפי שצבא סין מתפקד, למשל. הצבא יכול לעשות זאת כיֵשות אוניברסלית, הניצבת מעל הניגודים החברתיים, וכארגון היכול לקיים שוויון בין המשרתים בו. ג'יימסון מציע אפוא לבלום את נסיגת הצבא מפני חברת השוק ולהעצים את ייחודו באמצעות מהלך שאינו פחות מאשר השתלטות מחודשת על חברת השוק. במילים אחרות, יש להעצים את צבא האזרחים ולבלום את התהוותו של צבא השוק, מושגים שאבהיר עתה.

צמיחתו של צבא האזרחים (citizen army) מזוהה מבחינה היסטורית עם הופעת הצבא המבוסס על גיוס המוני בצרפת המהפכנית של המאה ה־18, שהתרחשה בד בבד עם דחיקה הדרגתית של צבאות שכירי החרב. לצבא זה יש מאפיינים ייחודיים, ואמנה כאן בתמצית אחדים מהם:

1. אזרחי המדינה משרתים בצבא זה כאזרחים,11 כלומר השירות הוא רכיב באזרחותם, ובמרכזו מצוי "האזרח־חייל". השירות בצבא מגדיר את גבולות האזרחות המהותית,12 ובכך הוא בונה סביבו היררכיות חברתיות (מגדריות, אתנו־מעמדיות ואחרות) המבחינות בין משרתים לבין לא משרתים ובין מי שמשרתים בתפקידים מסכני חיים לבין מי שאינם משרתים בתפקידים כאלה. על בסיס זה נבנו היחסים החוזיים בין הפרט לבין המדינה, המבוססים על שיח אזרחות רפובליקני המעניק לגיטימיות לדרישות קבוצתיות לזכויות בתמורה להקרבה הצבאית.13

2. לאזרח־חייל תודעה אזרחית, אך השירות הצבאי משעה באופן זמני את אזרחותו. כדי לאזן זאת הצבא מקיים רוטציה גבוהה עם החברה האזרחית, שאחד מֵרכיביה הוא היסוד המיליציוני של הצבא, דוגמת כוחות המילואים, שצמחו כבר במאה ה־19. דמותו של האזרח־חייל בנויה על חידוד, אך גם על טשטוש, של ההבחנה בין הספֵרה הצבאית לבין הספרה האזרחית, המכוננת בשיאה את ה"אומה במדים". טשטוש זה הוא תחליף להבחנה החדה בין הספרות שאפיינה צבאות של שכירי החרב.14

3. מן הצבא מצופה למלא תפקיד מדינתי בחִברות הצעירים המשרתים בו ולשמש "בית ספר לאומה".15

4. למדינה תפקיד מרכזי בגיוס משאביה לתחזוק הצבא, לרבות גידולו של הצעיר לשמש חייל כשיר, ותפקיד זה גם השפיע על עיצובן של מערכות הרווחה.16

5. צבא האזרחים נשלט בידי האזרחים באמצעות נבחריהם, ושליטה זו היא ביטוי לריבונות העם ולהרחבה של הזכות הפוליטית לזכות לשלוט בצבא.17

6. תפקידו של הצבא גוזר גם גישה כוללנית בגיוס. ככלל, צבא האזרחים מזוהה עם גיוס החובה, כלומר הסדרת הגיוס מכוח אכיפה של המדינה, גם אם אכיפה זו מומשה בבררנות לאורך ההיסטוריה. הרעיון האידיאולוגי המרכזי היה הרחבת הזכות לשאת נשק (במסגרת המאורגנת של הצבא) כזכות אזרחית.18 הרכיבים הייחודיים של צבא האזרחים, המפורטים כאן, התפתחו אפוא מֵעבר לצורך בגיוס חובה,19 כשם שרכיבים של צבא אזרחים עדיין נותרים גם כאשר גיוס החובה מתבטל.20

רכיבים אלו של צבא האזרחים נחלשים בהדרגה, וכך מתפתח "צבא השוק" שאת רכיביו אציג בחלקים הבאים.

כיצד משפיעה חברת השוק על הצבא?

נסיגת הצבא מפני חברת השוק מחלחלת גם לחברה בישראל. צומת היסטורי מרכזי הוא "תכנית הייצוב הכלכלית" של שנת 1985, שהתמודדה עם ההיפר־אינפלציה, שהִכּתה את המשק הישראלי בשנות ה־80. קיצוץ עמוק בצריכה הציבורית היה חלק ממהלכי הממשלה, והוא התפרס גם לקיצוץ בתקציב הביטחון. נסיגתו החד־צדדית הראשונה של צה"ל מלבנון שירתה מהלך זה הן ביכולת להקטין את תקציב הצבא והן בהמרת המהלך המדיני־צבאי בסיוע אמריקני נדיב. מהלכי הממשלה לא נעצרו בהדברת האינפלציה, והמשבר הכלכלי מונף לשינוי כלכלי־חברתי עמוק (בלא דיון ציבורי של ממש), שהעלה את החברה על מסלול של מעבר מדורג לחברת שוק. מהלך זה לא פסח גם על הצבא, והוא החל להסתגל, יותר מבעבר, לשינויים המתחוללים במעטפת המשאבים שלו, שהלכה והתכווצה. בשנים 2015-1985 ירד חלקה של הצריכה הביטחונית בתמ"ג מ־19% לכ־215.5%, כלומר בכ־70%, ואילו התוצר עלה יותר מפי שלושה בערכים ריאליים.22 ההשקעה החברתית בביטחון ירדה אפוא במידה ניכרת בעקבות תכנית הייצוב. ואולם, הירידה בצריכה הביטחונית לא נעצרה בתחום התקציבי.

לכאורה, מנוע ההשפעה העיקרי של חברת השוק על הצבא הוא הלחץ התקציבי, אך בלחצים האלה אין כל חידוש. צמיחתו של הצבא המודרני בד בבד עם צמיחתה של המדינה לוותה גם בהתפתחותם של המוסדות הפוליטיים הנבחרים של המדינה וכך גם במחלוקות על גודלו, על חימושו ועל תקציבו של הצבא. גילן של מחלוקות אלו הוא כגילו של הצבא ככלל, וגם בישראל בפרט, דוגמת הוויכוח על מודל הגיוס, הניזון רבות משיקולים כלכליים, שהתפתח כבר בעיצומה של מלחמת 231948. החידוש הוא בסוג הלחצים, בשיח העוטף אותם ובתוצאתם.

הפונדמנטליזם הניאו־ליברלי בדמוקרטיות המתועשות מקדש את הקטנת ההוצאה הציבורית וחותר ל"ממשלה קטנה". הדבר מביא גם לצורות שונות של התנגדות לתשלום מס גבוה, ובתוך כך הצבאות מוצגים כזוללי משאבים, מנופחים ובזבזנים. אם כן, הציפייה היא לצבאות קטנים, רזים במשאבים, הנסמכים על כוחות השוק. כוח האדם מגויס לצבאות אלו באמצעות השוק ולא באמצעות כפייה ולפי כללי ההיצע והביקוש של השוק, כלומר בגיוס התנדבותי ולא בגיוס חובה. הציפייה היא לצבאות התומכים בצמיחה כלכלית ואינם מפריעים לה. במילים אחרות, ההתנגדות למשאבי הצבא מעוגנת בתרבות הפוליטית הניאו־ליברלית.

ההתנגדות לצריכה ביטחונית גבוהה לא פסחה על ישראל. שני נתונים הנשענים על מחקרי דעת קהל ימחישו זאת. ראשית, בשנת 1986 (לאחר הנסיגה הראשונה מלבנון ועל רקע תכנית הייצוב) הסכימו 48% מן הנשאלים היהודים להעלאת מסים שיַפנו משאבים לתוספת לתקציב הביטחון. בשנת 2007, ודווקא על רקע השיח הציבורי על הצורך להוסיף למשאבי הצבא כדי לשקמו לאחר מלחמת לבנון השנייה, הסכימו לכך רק 2427%. אתוס ההתנגדות למיסוי גבוה, המאפיין חברות שוק, חלחל אפוא גם לישראל, ובתוך כך גם לתחום ההוצאה

הביטחונית ובלא קשר לדאגה למצב הביטחוני. שנית, ברוח הביקורת הציבורית על התנהלות הצבא בתחום הכלכלי, מדד השלום של יולי 2015 נדרש לראשונה להבחנה בעמדות הציבור בין ההתנהלות המבצעית לבין ההתנהלות הכלכלית של הצבא. 72% מקרב היהודים נתנו ציון בטווח של 10-8 המבטא את אמונם בכשירותו המבצעית של הצבא, אך רק 39% העניקו ציונים בטווח זה לכושרו הניהולי־ארגוני.25 בתמצית, הציבור הפגין רמה נמוכה של אמון בצבא בכל הנוגע להתנהלותו הכלכלית.

מתרבות פוליטית זו התפתחו שלושה מאפיינים ייחודיים, המשולבים זה בזה, של הביקורת הציבורית על משאבי הצבא: ביקורת הממוקדת בתפוקות, דה־פוליטיזציה לכאורה של הצריכה הביטחונית ופיקוח שוק.

התפוקות של פעולות הצבא

בשנות האלפיים נמתחה ביקורת על התפוקות של פעולת הצבא ונשמעה דרישה לבחון את השפעתן על המשק. השאלה שעלתה לסדר היום היא מה רמת הביטחון שהאזרחים מקבלים תמורת ההשקעה, הנתפסת כגבוהה, ומה הערך הכלכלי של התפוקה הזאת, ולכן גם של ההשקעה בביטחון. ניתן להציג המחשות אחדות מן השיח הישראלי: "כמה עלה להרוג חיזבאלונר" שאל העיתונאי סבר פלוצקר כשחישב את המחיר של מלחמת לבנון השנייה לעומת תפוקותיה המוגבלות.26 אחרים תהו על התועלת הכלכלית הנובעת מבנייתה של חומת ההפרדה, והתבוננותם הניחה תשתית למודל רעיוני לתקצוב הגדר מפירות הצמיחה שהיא צפויה להביא באמצעות הפחתת הטרור.27 הכלכלן אדם רויטר חישב את כדאיותה של מערכת "כיפת ברזל" והִשווה בין עלותה לבין החיסכון של העלות הכלכלית למשק, עלות הנגרמת ממותו של "האזרח הממוצע" בשל ירי טילים או רקטות מעזה.28 דיון כלכלי דומה הִנחה גם את ההחלטה לרכוש ספינות להגנה על מאגרי הגז החדשים של ישראל ולעשות זאת מרווחי הגז, כלומר מחוץ לתקציב הביטחון.29

תופעות אלו הן תופעות שיחניות שלא היו מוכרות בעבר. הדיון הביקורתי במשאביו של הצבא התמקד עד שנות האלפיים בתשומות, כלומר בתקציב הביטחון, ובצורך להפנות את התשומות האלה לשימושים אחרים, לרבות קידום הצמיחה.30 טון זה אפיין גם את החריפים שבמבקרי מערכת הביטחון, וביניהם ראובן פדהצור.31 בשונה מן ההשקפה ממוקדת התשומות, ההשקפה ממוקדת התפוקות שוקלת את ההשקעה בביטחון לעומת התועלת הצפויה ממנה במונחים של תרומה כלכלית. תועלת זו תושווה להשקעות אחרות, שאין להן ערך כלכלי מובהק. לדוגמה, הכלכלן דני צידון קבע שההחלטה שהתקבלה בעת האינתיפאדה השנייה להציב גדוד כדי לשמור על ההתנחלות המבודדת נצרים ברצועת עזה, שחיה בה קבוצת אזרחים קטנה, במקום להציבו לשמור, לדוגמה, על תחנות האוטובוס בירושלים, משמעה הטלת מס רגרסיבי הפוגע בעניים.32 בלי להידרש לדיון בהחלטה לאחוז בנצרים עד שנת 2005 (או להצדיקה), אפשר לטעון שמשימות הצבא מיועדות גם לממש ערכים, כמו שמירה על סמלים ומימוש ריבונות (או התביעה להחלתה). הניסיון להכפיף את המשימות האלה להיגיון של תועלת כלכלית משנה אפוא את עקרונותיה של תורת הביטחון. במקרה זה, טענת הרגרסיביות עשויה להביא להחלטה להגן על העניים, אך בנסיבות אחרות היא יכולה להביא להחלטה לממש תועלת כלכלית המגבירה את חשיפתן של הקבוצות המוחלשות לסיכון.

תבנית חשיבה זו מכרסמת במעמדו של הביטחון כמוצר ציבורי טהור ומעודדת את הפרטתו. על־פי המשגתו הקלאסית של סמואלסון,33 מוצר ציבורי טהור הוא מוצר שצריכתו על־ידי האחד אינה פוגעת בהיצע העומד לרשות האחרים, ולא ניתן למנוע מפרט כלשהו ליהנות ממנו, בין שישלם תמורתו ובין שלא ישלם תמורתו.34 השאלה מי נהנה מבחינה כלכלית מן הביטחון ומי משלם תמורתו עשויה לגלוש לעידוד ההפרטה של רכיבי הביטחון. היא מאיימת על אופיו כמוצר ציבורי במצבים שניתן לבדל בהם בין תפוקות שיש להן ערך כלכלי לבין תפוקות שערכן הכלכלי מוגבל, וכך להפוך חלק מרכיבי הביטחון ממוצר ציבורי למוצר פרטי או ציבורי־פרטי מעורב, שניתן להקצות לפי הערך הכלכלי של ההקצאה ובאופן המשבש את עקרון השוויון המעוגן בזכות לביטחון. דוגמה לכך כבר באה לידי ביטוי בנסיגת המדינה מהקצאתם של מלוא האמצעים להתגוננות הקהילות האזרחיות מפני איומי טרור, והיא מותירה אותה, לפחות חלקית, לכוחות השוק, המציעים שירותי אבטחה פרטיים. שירותים אלו שונים כמובן במידת זמינותם, ועלותם נקבעת לפי הערך הכלכלי שהם משיאים לצרכני השירות.35

חשוב לציין שהדיון בתועלת הכלכלית של חימוש ופריסה צבאיים מתגבר עם התהוותם של שלושה גורמים:

1. מרבית צבאות המערב הפכו במחצית השנייה של המאה ה־20 מעתירי עבודה לעתירי הון עם ביטולו של גיוס החובה והגברת השימוש בטכנולוגיה. משאבי הצבא מתייקרים בעקבות כך, והעניין הציבורי במחיר הביטחון גובר.

2. המלחמות בעת החדשה הפכו למלחמות ברֵרה שיש קושי להצדיקן, ובפרט את ההשקעה הכרוכה בניהולן, ויש בזה כדי להעצים את הדיון בתועלתן הכלכלית.

3. הפיכת מערכות הנשק לסחורות הנסחרות בשוק העולמי מגבירה את הדיון המעצים את יתרונותיהן (ראו בהמשך).

דה־פוליטיזציה של הצריכה הביטחונית

מאפיין שני של הביקורת על משאבי הצבא הוא אופיו הא־פוליטי לכאורה של השיח החדש. שיח זה מנסה לנתק את הזיקה בין משאבי הצבא לבין ההיגיון הפוליטי המנחה את משימותיו ואת היערכותו לקראת איומים. השיח החדש מבקש להחיל על הצבא עקרונות שוק: מצופה ממנו להיערך למה שדרוש אך מתוך הסתפקות בסל משאבים מצומצם יותר, אם רק ישכיל לפעול כארגון יעיל. הנתק הזה הביא בישראל לכישלון ליישם את "מתווה ברודט" (תוצר ועדה בראשותו של דוד ברודט שמינתה הממשלה), שקבע בשנת 2007 מסגרת לתקציב הביטחון לשנים 2012-2008 ולחומש נוסף בשנים 2017-2013. בפועל, הממשלה ביטלה את המתווה בשנת 2013.36 גם אם התקציב עמד במתווה, הוצאות הביטחון היו גבוהות יותר בשל סכומים חד־פעמיים שהממשלה העבירה לביטחון, ובהם הוצאות למימון מבצע "עופרת יצוקה" בעזה בשנים 2009-2008,37 וככל הידוע גם תקציבים מיוחדים להיערכות לתקיפתם של מתקני הגרעין באירן.38 במילים אחרות, מתווה התקציב למערכת הביטחון נקבע במנותק מן ההיגיון הפוליטי של מערכת זו. ההכרה בנתק זה קיבלה ביטוי מוקצן בעבודתה של ועדת לוקר, שעיצבה בשנת 2015 מתווה חלופי למתווה ברודט. וכך המליצה הוועדה:

יש צורך שהתשתית לעיצוב מערכת הביטחון ותקציבה, תשען על תפיסת הביטחון הרלוונטית למדינת ישראל, שממנה נובעות תכניות בניין הכוח ותפיסת ההפעלה שלו. הוועדה ממליצה לממשלת ישראל לפעול לגיבוש מצע אסטרטגי חיוני זה נוכח המציאות הביטחונית הדינמית שאיתה מתמודדת מדינת ישראל.39

בכך ביטאה הוועדה את האנומליה שבעצם קיומה: היא התבקשה לעצב מתווה תקציב עוד בטרם גיבשה הממשלה את תפיסת הביטחון המעודכנת, כלומר הוועדה המליצה למעשה לממשלה להכפיף את תפיסת הביטחון למתווה התקציב שהיא הוציאה תחת ידיה. כחלופה למתווה לוקר עיצב הצבא בשנים 2016-2015 תכנית רב־שנתית, "תר"ש גדעון". כפי שהוסק בדוח מיוחד של ועדת החוץ והביטחון של הכנסת (ועדת משנה בראשות ח"כ עפר שלח), הצבא עיצב את התכנית "מלמטה למעלה" בלא תפיסה כתובה של ביטחון לאומי ובלא הנחיה מוקדמת של ממש מצד הדרג המדיני.40 אין פלא אפוא שגם המתווה התקציבי של תכנית זו קרס בקיץ 2018 בשל הכוונה להוסיף מיליארדי שקלים לתקציב הביטחון כדי להתגונן מאיומי טילים מלבנון ומסוריה.41 בה בעת, נציב קבילות החיילים זיהה משבר כוח אדם חריף הנובע מן הפער שבין הקיצוץ שגזרה התכנית הרב־שנתית על כוח האדם לבין המשימות שלא הותאמו לתקציב.42

אין חדש בכך שהצבא מתכנן את תקציבו, את ארגונו ואת חימושו בלא הנחיה מדינית מפורשת. השוני לעומת העבר הוא שיוזמות להקטנתו של תקציב הביטחון הושפעו משינויים גיאו־פוליטיים, שנתפסו כהזדמנויות לקיצוץ תקציבי, דוגמת הנסיגה החד־צדדית מלבנון בשנת 1985 שתמכה בקיצוץ התקציבי שגזרה תכנית הייצוב. אמנם גם יוזמות אלו קרסו, אך לכל הפחות הן לא היו מנותקות מראייה פוליטית רחבה.43

יתר על כן, מיקוד היתר של השיח הציבורי במשאבי הצבא ובתפוקות המשקיות של ההשקעה בו מסיט את השיח מדיון בהיגיון הפוליטי של הפעלת הכוח לדיון במחירו. אמחיש את העניין בדוגמה מארצות הברית. קבוצה ששמה Rethink Afghanistan פיתחה מחשבון המאפשר לכל אמריקני לחשב כמה עלתה לו המלחמה באפגניסטן. לדוגמה, יחיד שהכנסתו השנתית בשנת 2010 עמדה על 40,000 דולר, שילם בגין המלחמה 1,694 דולר.44 בחברת שוק, העוסקת בלא הרף במדידה עצמית, מדדים כספיים מושכים תשומת לב ציבורית, כמו מדדים כמותיים אחרים. מחירים אחרים של המלחמה, כמו הנזק שהיא מסבה לאפגנים, הפגיעה המצטברת בחיילים אמריקנים והנזק לעומת התועלת לשלום העולם הם מדדים הקורצים בנסיבות אלו פחות מחסרון הכיס המיידי של משלם המסים. זה תוצר טיפוסי של התרחקות המעמד הבינוני האמריקני, בדומה למתרחש בחברות מערביות אחרות, מ"קורבן הגוף" של המלחמות החדשות, ככל שהצבאות ההתנדבותיים נשענים על קבוצות חברתיות ממעמד נמוך, על מיעוטים ועל נשים. כפי שטענתי בעבר בהקשר של ישראל, אתוס כלכלת השוק, המשולב בעיצוב מחדש של הרכבו החברתי של הצבא, "הביא בהדרגה לגיבוש הבחנה תקדימית ומעוררת מחלוקת בין 'קרבן הממון', שהוא תחזוק כלכלי של הצבא על ידי המעמד הבינוני משלם המסים, ובין 'קרבן הגוף' של הפריפריה החברתית־תרבותית. קרבנן של שתי הקבוצות מבליט את ההנגדה: חיים מול רכוש — אלה המסכנים את חייהם מול אלה השומרים על קניינם".45 דפוס ההתנגדות של המעמד הבינוני למלחמות בעירק ובאפגניסטן שונה בשל כך מדפוס ההתנגדות למלחמת וייטנאם, שלוותה במחאת המונים נגד המלחמה עצמה, ולא התמקדה רק בעלותה.

העצמת השיח הכלכלי בנוגע להתנהלותו של הצבא וניתוק השיח מן ההיגיון הפוליטי של התנהלות זו משפיעים גם על הדיון בחימוש. לדוגמה, אחד ההסברים להגברת השימוש בכלי טיס בלתי מאוישים (מזל"טים) בצבאות המערב הוא העלות הכלכלית הנמוכה יחסית של הייצור, בפרט שמוצר זה נשען על ידע טכנולוגי אזרחי המיובא לשימוש צבאי.46 התוצאה היא שהשיח הכלכלי מאפיל על השיח הפוליטי על אודות הבעייתיות הכרוכה בשימוש בכלי זה, דוגמת הנזק הנגרם לאזרחי אויב, הזכות הנורמטיבית להרוג והנמכת רף השימוש בכוח.47 שיח זה מגלם שינוי בסוג הדיאלוג המתנהל בין האזרחים לבין הצבא ומפעיליו הפוליטיים. הוא מביא לשינוי בשיקולים ובערכים, האמורים לעמוד ביסוד חובתה של קהילת האזרחים לשלוט ולפקח על האופן שהמדינה מפעילה בו את אמצעי האלימות המאורגנת.

ככל שהסחרת מערכות הנשק מגבירה את הדיון המעצים את יתרונותיהן, מתפתח שיח הניזון מאינטרסים כלכליים ומתנתק לכאורה מן הפוליטיקה. למשל, החשיפה העיקרית של רונ"י (רובוט נישא ייעודי), המיועד לבצע משימות סיור, מודיעין ואבטחה כדי לסייע לכוח הלוחם בשטח עירוני ונמצא בשימוש צה"ל, הייתה בעיתונות הכלכלית. נשק זה מפותח בחברה פרטית שאף מגייסת הון זר.48 בנסיבות אלו הודגשה מאוד השמירה על חיי החיילים שהשימוש ברובוט מאפשר, אבל היבטים רחבים יותר, פוליטיים ואתיים (הרלוונטיים גם לדיון במזל"טים), לא נדונו כלל. המיקוד הכלכלי מגביר אפוא עוד יותר את הניתוק של הטכנולוגיה הצבאית מן הפוליטיקה, משום שהוא מתעלם מכך שהבחירה בטכנולוגיה מגבילה את טווח האפשרויות הזמינות לשימוש בה. בסופו של דבר, לא האדם הוא שיורה אך גם לא הנשק הוא שיורה, והתמונה מורכבת יותר. לסוג החימוש היגיון משלו, והוא משפיע גם על הפעלתו.49

מאמרה של אראלה גרסיאני בקובץ זה ממחיש פן מורכב אחר של החיבור בין עסקי הנשק לבין הצבא. לטענתה, תעשיות הנשק הישראליות מגייסות אליהן אנשי צבא פורשים, והם מגייסים את סמלי הפוליטיקה האזורית והגלובלית (כמו תמת "המלחמה בטרור" של הציוויליזציה המערבית נגד הציוויליזציה האסלאמית) כדי לחזק את המוניטין של מערכות הנשק הישראליות המשווקות בעולם. אם כן, הגברת ההסחרה של מערכות הנשק מחזקת לא רק את השיח הכלכלי מבית כדי להצדיק את ההשקעה בהן, אלא גם את השימוש בסמלים פוליטיים־ביטחוניים כלפי חוץ לצורך דומה. הפער הלגיטימציוני בחברה בישראל הוא בין התמיכה החזקה בשימוש בכוח לבין הנכונות החלשה יותר לתרגם זאת להקרבה סימטרית בגוף ובממון, ולכן החברה נדרשת לשיח כלכלי הממתן את ההקרבה. בשונה מכך, הלגיטימיות לשימוש בכוח בחברות המערביות היא שמחייבת חיזוק, באמצעות העצמת דימויו של האיום הביטחוני.

פיקוח השוק

מאפיין שלישי, הנגזר מן השיח החדש, הוא היווצרותו של פיקוח השוק:50 מרחב הפעולה של הצבא מעוצב במידה רבה באמצעות המשאבים — הכספיים והאנושיים — המוקצים לו. אפשר אפוא לומר שהארגון הצבאי והחשיבה הצבאית מרוסנים במידה רבה באמצעות ריסון הקצאת המשאבים לצבא, ולא בהכרח בשל פעולה קולקטיבית או דעת הקהל. אלו אמורים להשפיע על התנהלות הצבא באמצעות המוסדות הפוליטיים הייצוגיים ולהתמקד בפריסתו המבצעית ובהגיונה או בצדקתה הפוליטיים. פעילותו של ארגון "ארבע אימהות", שתרם ליציאת הצבא מלבנון בסוף שנות ה־90, הוא המחשה לכך. ואולם, מאז לא נראתה פעולה קולקטיבית בהיקף דומה, בשעה שלארגוני זכויות אדם נודעת השפעה שולית על מדיניות הביטחון.

פיקוח השוק מתנהל בשני אופנים, ככל פיקוח אחר, אם נתבסס על ההבחנה הידועה שהציע הסוציולוג הפוליטי, סטיבן לוקס, בין שלושת הממדים של הפעלת עוצמה. אופן אחד הוא פיקוח גלוי — הממד הראשון והממד השני של הפעלת העוצמה, לפי לוקס — שבו שחקנים פוליטיים (קבוצות אינטרס, מפלגות, פוליטיקאים, עיתונאים ובעלי עניין אחרים) מתמודדים אלו עם אלו בזירה הציבורית כדי להשפיע על התנהלותם של מוסדות המדינה, ובמקרה זה משמיעים את קולם כדי להשפיע על ההתנהגות המשקית של הצבא. האופן השני — הממד השלישי, לפי לוקס — הוא תרבותי־אידיאולוגי — תרבויות אידיאולוגיות הגמוניות יוצרות חסמים תרבותיים ומוסכמות תרבותיות המניעים שחקנים לפעול באופן רצוני לכאורה.51 במקרה זה, הצבא מושפע מן התרבות הניאו־ליברלית המיוצגת בשיח המתנהל בסביבתו התרבותית ומתאים לכך את התנהלותו, לא אחת גם באופן רצוני לכאורה ולא כפוי, כפי שאמחיש בפרק הבא.

פיקוח השוק משפיע על הדוקטרינה האסטרטגית. קיצוץ משאביו של הצבא באופן המנותק משינוי פוליטי, כלומר מאופי המשימות שהדרג הפוליטי מכתיב לצבא וממדיניות השימוש בכוח, עשוי לרסן כניסה לעימות צבאי. לשם המחשה, את שיתוף הפעולה של הצבא עם מהלכי הנסיגה מלבנון (1985, 2001) ועם הסכמי אוסלו (1997-1993) ניתן להסביר גם כהסתגלות הצבא לקיצוץ במשאביו.52 הלוא היו חלופות כוחניות יותר שזכו לתמיכתם של חלקים במערכת הפוליטית בישראל, כשם שבידי הצבא הייתה היכולת להקשות על הדרג המדיני לממש את הנסיגות, כפי שעשה לא פעם בעבר.

מצד אחר, משמתפתח עימות, ריסון תקציבי עשוי דווקא לעודד תוקפנות צבאית. ההיגיון המניע מהלך כזה הוא החתירה להכרעה מהירה כדרך להפחית את ההוצאה הכלכלית ואת הקרבתה של חברת השוק, בהנחה שהיא לא תעמוד בהקרבה צבאית מתמשכת. לשם המחשה, הירידה בכשירותו של מערך המילואים בעשור הראשון של שנות האלפיים, שנבעה מקיצוץ בתקציבים, הייתה חסם לכניסה להרפתקאות צבאיות בלבנון. עם זאת, קיצוץ המשאבים גם הביא לעיצוב תכנית מגירה שחייבה הפעלה מהירה של חיל האוויר כדי להביא להכרעה מהירה במקרה שיתפתח עימות בזירה זו. היגיון זה גרם לתגובתה החריפה והמסלימה של ישראל לאירוע חטיפת החיילים, שהביא לפרוץ מלחמת לבנון השנייה בקיץ 2006, אך גם לקושי להכריע את המלחמה בתנאים המועדפים על ישראל לאור הקושי להסתמך על צבא המילואים הבלתי כשיר. כך או כך, האפשרות של הסלמה מדורגת נדחתה בלא דיון יסודי.53

היגיון דומה מנחה גם את "דוקטרינת איזנקוט", דוקטרינת הביטחון שעיצב הרמטכ"ל, גדי איזנקוט, ובנויה על חתירה להכרעה מהירה.54 לפי המסמך, במצבי החירום והמלחמה יפעיל הצבא "מהלומה משולבת מיידית ובו זמנית באמצעות שני מרכיבי יסוד: הראשון — תמרון מיידי, שמטרתו פגיעה באויב, כיבוש שטח, צמצום הירי מהשטח שנכבש, תפיסה והשמדה של תשתיות צבאיות, ופגיעה בשרידות השלטונית של האויב. השני — הפעלת אש אסטרטגית־מערכתית רחבת היקף, המבוססת על חופש פעולה אווירי ועל מודיעין איכותי".55 בחתירה להכרעה מהירה יש פוטנציאל להסלמה מהירה, כחלופה להסלמה מבוקרת והדרגתית, תוך דחיקת האפשרויות ליישוב לא אלים של העימות ולהתערבותם של מתווכים בין־לאומיים. החתירה להכרעה מהירה אפיינה תמיד את תפיסת הביטחון הישראלית. עם זאת, נכון להבחין בין התקופות. עד שנות ה־70 הודרך קיצור משך המלחמה מן הצורך לאפשר את התאוששות המשק והחברה56 ולגשר על נחיתותה של ישראל, לרבות הסתמכותה על כוחות מילואים, שגיוסם שיתק אז את המשק.57 לעומת זאת, קיצור המלחמה בשנות האלפיים מודרך מן ההנחה שכושר העמידה של חברת השוק הוא מוגבל, הגם שגיוס מילואים לא ישתק אותה.58

אין בדברים אלו טענה כי ההיגיון הנובע משיח חברת השוק הוא הגורם הבלעדי בעיצוב התפיסות האלה. ואולם, בהעדר שיח כזה, שהיה משפיע מן הסתם גם על הגברת הנכונות להקרבה ממושכת יותר, היה למקבלי ההחלטות מרחב פעולה גדול יותר בעיצוב תורת הביטחון. תפיסת הביטחון, באופן ייצוגה בשיח הציבורי, אף משמשת מכשיר לגיוס לגיטימציה למשאבי הצבא ולחופש הפעולה שלו.59 מן הסיבה הזאת היא אינה יכולה להתפתח במנותק מגבולותיה של התרבות הפוליטית הדומיננטית, ולכן היא מגלמת הבטחה להקרבה מוגבלת. הסתגלות הצבא לשיח השוק ממחישה זאת היטב, ולכך נפנה עתה.

כיצד מסתגל הצבא?

צבאות המערב שומעים את הקולות החדשים הקוראים תיגר על משאבי הצבא ומגיבים לכך ברפורמות בהכוונת הדרג הפוליטי או בעידודו של הצבא. הואיל וההתקפה על הצבאות היא תרבותית ולא רק חומרית, הסתגלותם לשיח החדש היא תרבותית ולא רק חומרית וארגונית. התגובה התרבותית באה לידי ביטוי בשפה שהצבאות מסגלים כלפי פנים וכלפי חוץ, שפה המסתגלת לאתוס השוק ולא קוראת עליו תיגר.

ככל שירות ציבורי, צבאות הם ארגונים שוחרי לגיטימציה (legitimacy seekers). במקרה זה, הלגיטימציה הרלוונטית היא מה שמרק סצ'מן כינה "לגיטימציה פרגמטית".60 לגיטימציה זו נשענת על הציפיות של קהל היעד של הארגון מתפקודו מתוך הפנמה של יחסי חליפין, במקרה זה בין התמיכה והמשאבים שהצבא מקבל מקהילת האזרחים לבין הטובין שהוא מספק לה, בראש ובראשונה ביטחון. כאמור, חברת השוק מעניקה לערכי החליפין האלה גם תג מחיר כלכלי. אם כן, כדי לבסס את הלגיטימיות שלו יש חשיבות לא רק לצעדים הארגוניים והתקציביים שהצבא נוקט, אלא גם לאופן הצגתם בשיח. אפשר לראות בהצגת הצעדים את התגובה התרבותית של הצבא לשיח השוק.

גישות ניאו־מוסדיות מאפשרות לנו להבין שכל עוד הפונדמנטליזם הניאו־ליברלי מוטמע כרעיון המסדר ההגמוני, אתוס השוק מעמיד בפני הצבא רפרטואר תרבותי. רפרטואר זה משמש מסננת שהצבא בוחן דרכה את החלופות הזמינות לו כשמופעל עליו לחץ לצמצם את משאביו, ואז הוא נוקט פרקטיקה של הידמות חקיינית (mimetic isomorphism).61 ארגונים שונים — חברות, ארגוני רווחה, בתי חולים, בתי ספר, אוניברסיטאות — מאמצים לאורך זמן מבנה ודפוסי התנהלות דומים למרות השוני ביניהם. שינויים שחלו בארגונים עסקיים מספקים אפוא רפרטואר של סיפורי הצלחה, המעוררים השראה לחולל שינויים בארגונים אחרים.62 אציג ארבעה היבטים של הסתגלות הצבא — התורה הצבאית, הארגון והתרבות הצבאית, מדיניות כוח האדם והיחסים החוזיים עם קהילת האזרחים.

התורה הצבאית

תיאוריות ניהוליות השאולות מעולם העסקים משמשות לצבא מקור השראה. צבא ארצות הברית אימץ בשנות ה־80 את תורת ה־TQM כתורה ניהולית, המדגישה את שביעות הרצון של "הצרכנים" (כמו יחידות שונות) מן השירות. שביעות הרצון נעשית אמת מידה מרכזית להערכת תפקודו של ספק השירות, ולכן היא מעודדת לכאורה תהליך מתמיד של שיפור המוצר על־פי הניסיון שנצבר בארגונים עסקיים. כבר אז זוהתה גישה זו כמשנה את התרבות הצבאית ההיררכית,63 וצה"ל הלך בדרכו של צבא ארצות הברית בשנות ה־90 המוקדמות (להרחבה ראו מאמרה של אלונה הרנס בקובץ זה). את השאלה עד כמה אימץ הצבא תורה זו הלכה למעשה נכון להבחין מן המשמעות הסמלית־שיחנית של אימוץ שפה ניהולית, שספק עד כמה היא מתאימה לתרבות הארגונית הצבאית. הרמטכ"ל אהוד ברק ראה בה חלק ממהפכת איכות כוללת, והצבא יחצן את ביטוייה.64 לא בכדי התפשטה שפה זו גם לשדה המבצעי: היחידות נעשו למעין תאגידים שיש להם לקוחות, והם מספקים להם מוצר — לחימה. שיתופי הפעולה בין היחידות הוגדרו אפוא כ"שירות ללקוח", האימונים לקראת המלחמה נקראו "תשומה", והמלחמה — "תפוקה".65

התיאוריות הניהוליות משפיעות גם על הדוקטרינה הצבאית. אחת הדוגמאות היא הלחימה הרשתית (network-centric warfare), שחדרה גם לצה"ל לפני מלחמת לבנון השנייה. הגיונה האסטרטגי של הלחימה הרשתית הוא הצורך בשיתוף פעולה בין מדינות כדי לכונן רשת הנלחמת ברשתות טרור במסגרת מה שמכונה לחימה א־סימטרית.66 ואולם, הלחימה הרשתית קיבלה השראה ישירה ומודעת ממודלים ארגוניים של חברות עסקיות, כדוגמת וול מארט, ענק הקמעונאות האמריקני. תאגידים אלו אימצו גישה רשתית בחסות יכולות המידע החדשות, המאפשרות להם להגיב בזריזות ולהישען על רשת של ספקי שירות כתחליף לאחזקת מלאי ולהסתמכות על ארגון עתיר עבודה. לדברי מפתחי הרעיון בצבא ארצות הברית, תמות עסקיות אלו "שינו את אופיים של העסקים האמריקניים היום, והן גם שינו וימשיכו לשנות את הדרך שאנו מפעילים בה לעתים את עסקי האלימות של הצבא".67

דוגמה אחרת להשפעה היא בדמות מבצעים מוכווני תוצא (effects-based operations), שתכליתם להפעיל אמצעים ישירים ועקיפים שיפגעו באויב כדי להשפיע על התנהגותו (כדוגמת פעולתה של ארצות הברית במלחמת המפרץ הראשונה בשנת 1991). גם תפיסה זו יושמה בהרחבה בתורת הלחימה של ישראל, שמומשה במלחמת לבנון השנייה וזכתה בשנת 2009 לביקורת גורפת על חלקה בכישלון המלחמה מפי הגנרל האמריקני ג'יימס מאטיס68 (שר ההגנה בעת הכתיבה). גם בתפיסה זו יש השפעה של תמות שוק, שכן ההתייחסות ללחימה דומה להתייחסות לתהליכי ניהול אחרים, שמופעלים בהם אפקטים כדי לחולל השפעה, כמו מכירות, ייצור ושירותים.69

הארגון והתרבות הצבאית

ערכיה ומושגיה של חברת השוק מחלחלים גם לתרבות הארגונית של הצבא. הסוציולוג הצבאי, אנתוני קינג, טען שארגונו של הצבא משקף את המעבר מפורדיזם לפוסט־פורדיזם, המאפיין למן שנות ה־70 של המאה ה־20 את שינוי מבנה הייצור בכלכלות הקפיטליסטיות. המעבר לפוסט־פורדיזם פירושו מעבר מייצור המוני בפס ייצור אחד לייצור המפורק לספקי משנה, שרשתות המידע משלבות בו את המוצרים החלקיים לכדי מוצר שלם. צבאות המערב מטמיעים את השינוי הזה, ששולב בתהליכי הקטנה, שהואצו עם ביטולו של גיוס החובה במרבית המדינות המערביות. בצבא הפוסט־פורדיסטי התחוללו תהליכי התמקצעות והתמחות, והוא מעביר למיקור חוץ משימות לוגיסטיות שאינן חלק מעיסוקי הליבה של הצבא, ממרכז את מפקדות השליטה, מְשַטח את ההיררכיה הארגונית ומאמץ שיטות לחימה המבוססות על רשתות לחימה של שיתוף פעולה בין צבאות שונים.70

המעבר לפוסט־פורדיזם ושינויים ארגוניים אחרים אינם רק מבניים, אלא גם תרבותיים. המקרה של ישראל מאפשר לנו להבין כיצד השינויים הארגוניים מתבטאים גם באימוץ שפה חדשה לנוכח אימוצן של אופנות ניהוליות, שאינו מתרחש תמיד לאחר דיון מעמיק המגלם את ההשלכות ארוכות הטווח של המהלך. אימוץ TQM , המוזכר למעלה, הוא אחת הדוגמאות. דוגמה אחרת היא רפורמת "אביב נעורים", שהתחוללה בצבא במחצית שנות ה־90 ובמסגרתה ניתנה ליחידות אוטונומיה ניהולית. הרפורמה הוצגה כשינוי בתרבות הארגונית של הצבא. "הפרדה בין הסמכות התקציבית־מקצועית לבין הסמכות הפיקודית" סומנה כאחד מכשליה של התרבות הצבאית, שהרפורמה ביקשה להתמודד עמה.71 משמעות המהלך היא הורדת דרג ההחלטה בנושאי תקציב, המעצימה את הידמות הארגון הציבורי לתאגיד עסקי. זאת ועוד, המהלך אף הסיט באופן חלקי את הגדרת תפקידו של הקצין ממפקד למנהל, ככל ששיקולים כלכליים החלו למלא תפקיד מרכזי יותר בהתנהלות היחידות ואף בשיח הארגוני וחלחלו כלפי מטה. למרות זאת, בגיליון שלם של מערכות (גיליון 358, אפריל 1998), שיוחד לרפורמה וכתבו בו אנשי צבא, לא הוצגו סימני שאלה ואף לא מיפוי חולשות המחייבות בקרה.

"אביב נעורים" צעדה צעד אחד קדימה כאשר במחצית העשור הראשון של שנות האלפיים הודיע ראש אגף טכנולוגיה ולוגיסטיקה (אט"ל), האלוף אודי אדם, כי הצבא אימץ את מודל "הארגון הרזה" (lean organization), שפיתחה חברת טויוטה העולמית: "תפיסת הארגון הרזה פותחה במקור בחברת טויוטה היפנית ונחשבת כיום בעולם העסקי והתעשייתי כמהפכה התעשייתית של המאה ה־21".72 לאימוץ זה לא נלווה טון ביקורתי. כעבור שנה נמתחה ביקורת על מערך הלוגיסטיקה של הצבא בשל חלקו בכישלון מלחמת לבנון השנייה, כשוועדת וינוגרד, שחקרה את אירועי המלחמה, שיערה שהשינויים הארגוניים תרמו לליקויים שהתגלו במלחמה.73 למרות זאת, שיטת הניהול הרזה אומצה שוב בצבא בעקבות עבודתה של חברת הייעוץ מקינזי. משרד הביטחון שכר את שירותי החברה בשנת 2008 כדי לגבש תכנית התייעלות לצבא בהמשך לעבודתה של ועדת ברודט.74 יש לציין כי בפעם הראשונה נכנסה בשערי הצבא חברת ייעוץ בין־לאומית מתוך הפנמת ההנחה שניתן לייעל את תהליכי העבודה בו כפי שהייעוץ של חברת מקנזי תרם לכאורה בארגונים ובתאגידים רבים בעולם. הממד התרבותי המקומי, לצד ייחודו של הארגון הצבאי, נדחקים לשוליים בנסיבות כאלה.

באותו עשור, בשנת 2006, אימץ הצבא את שיטת הליסינג לרכישה ולניהול של צי הרכב הצבאי אף על פי שכדאיות המעבר הוטלה בספק ואף אפשר שהוא הסב לצבא נזקים כלכליים.75 עם זאת, אימוץ הליסינג אפשר לצבא לאמץ את אחד מסמלי התרבות העסקית החדשה של ישראל,76 ובו־בזמן גם לחזק את הלגיטימיות שלו, משום שהוא הקביל את מעמדם של אנשי הקבע למעמדם של עובדים אזרחיים.77 ההטיה לטשטוש מעמדם המועדף של אנשי הקבע היא מתסמונות חברת השוק, כפי שעוד ארחיב.

דוגמה נוספת היא "פרויקט אביב", שיצא לדרך בינואר 2011 ובמסגרתו קיבלו חלק מחיילי החובה וממשרתי הקבע, המוצבים במרחב העורף, שירותי רפואה מקופות החולים, ולא ממרפאות צבאיות. חיל הרפואה הגדיר את המעבר למיקור חוץ כפרויקט חדשני, ההולם את תפיסת הצבא להתרכז בתחומי ליבה הקשורים במישרין ללחימה ולצבא יש יתרון בהפעלתם. בתחומים שבהם אין לו יתרון כזה, עליו לפנות למיקור חוץ.78 מקץ שלוש שנים החליט הצבא לצמצם את הפרויקט ולבטלו בבסיס הקריה ובבסיס תל השומר ולהחזיר את החיילים לטיפול במסגרת מערך הרפואה הצבאי. בין נימוקיו היו התייתרות הצורך במיקור חוץ לאור זמינות כוח אדם רפואי בצבא, היקף גדול של פטורים רפואיים, שהעניקו הקופות, ואיכות השירות הנמוכה שהן סיפקו לחיילים.79

תפנית דומה עשה הצבא בניהולו של מודל שירות הקבע. בלחץ קולותיה של חברת השוק, שמתחה ביקורת על מודל הפרישה הבזבזני של הצבא בטענה שאנשי הקבע פורשים בגיל צעיר ומקבלים גמלה כל חייהם, הוא עבר בשנת 2004 ממודל של פנסיה תקציבית למודל של פנסיה צוברת. בשנת 2007 אף החל מהלך הדרגתי של דחיית גיל הפרישה של משרתי הקבע. התוצאה הייתה ביגורה של שדרת הקבע, שפגעה, לטענת הצבא, בתפקוד האנשים, גרמה להאטה בקידום וכך הבריחה קצינים טובים ואף הייתה כרוכה בעלויות תקציביות חדשות. אם כן, חיסכון לא הושג, ולכן המליצה ועדת לוקר להקדים את גיל הפרישה.80 במילים אחרות, הדרישה האופנתית לדחיית גיל הפרישה התגלתה כבלתי אפקטיבית.

שלושת המקרים — ליסינג, רפואה ומודל הקבע — מלמדים שניתן היה לחזות מראש את נסיבות כישלונו של אימוץ מדיניות חדשה. המסקנה היא שהנטייה לאמץ אופנה ניהולית, אותה "הידמות חקיינית", מילאה תפקיד מרכזי בהטייתן של ההחלטות לעומת חלופות אחרות ואופנתיות פחות ברוח אתוס השוק, שייתכן שאף היו זולות יותר. אפשר אפוא להסיק שאתוס השוק הִטה את הכף.

לשון אופנתית המשקפת חקיינות אימץ בשנת 2006 גם אגף התקציבים של משרד הביטחון (שבראשו איש צבא), כשפירט במסמך שהגיש לכנסת את צעדי ההתייעלות הננקטים בצבא כדרך להצדקת הדרישות התקציביות של המשרד. המשרד דיווח כי "בשנים האחרונות קיימת מגמת הפרטה הכוללת צעדי אזרוח בפרויקטים שלאחר בחינה מקיפה הוגדרו ככאלה שאינם בליבת העשייה הצה"לית" (ההדגשה שלי, י"ל).81 המשרד התגאה בכך שמדובר ב"צעדי התייעלות רחבי היקף שאין להם אח ורע בסקטור הציבורי בשנים האחרונות". מערכת הביטחון ראתה אפוא בהפרטה ובהתייעלות סמלים חיוביים והכרחיים, שהיא צריכה להדגיש אותם במאבקה על הלגיטימיות של תקציב הביטחון אל מול חוגים ניאו־ליברליים. לשם כך היא השתמשה במושג "הפרטה", הגם שאזרוח שירותים אינו הפרטה מובהקת, שכן הצבא, ולא השוק, נותר הממונה על מימונם של השירותים ועל אספקתם.82 ברוח דומה התגאתה זרוע היבשה: "במשך שלוש שנות פעילותו מצליח ענף אימוני חו"ל של זרוע היבשה לפעול כמו צבא ולחשוב כמו עסק. הענף משווק אימונים ביכולות צבאיות מהטובות בעולם וסוכני המכירות הם מאמנים מקצועיים מובחרים מכל חילות היבשה" (ההדגשה שלי, י"ל).83 גאווה דומה עלתה גם בסרטון ההדרכה שהפיקו הצבא ומשרד הביטחון לרגל חנוכת "עיר הבה"דים" בדרום בשנת 2016: "שיטת תפעול הקריה על ידי גורמים אזרחיים מאפשרת לצבא להתרכז במשימת ההכשרה".84 הדברים נאמרו בלא ביקורת עצמית על כך שהצבא אינו רק מפתח תלות בגורמים עסקיים, אלא גם משחרר את חייליו ממטלות שונות שהיו בעבר חלק בלתי נפרד מן ההכשרה

הצבאית, כמו משימות ניקיון ומטבח ואף ניקוי נשק (באחד מבסיסי ההדרכה), עד כדי פגיעה ברמת הכשרתם של הלוחמים, כפי שהעיר נציב קבילות החיילים.85

כדי להמחיש את חלחולו של שיח השוק כלפי מטה אציין שמפקדים בדרגי ביניים ומפקדים בכירים תופסים בעשור השני של שנות האלפיים (לאחר הנהגתה של "תר"ש גדעון") את יישומה של החשיבה הכלכלית כמעשה ראוי ואף מזהים חסמים להחלתה של חשיבה זו בצבא.86 בקרב מפקדים אלו נשמעת גאווה, ולא טון ביקורתי, בנוגע לאימוץ חשיבה כלכלית.

מיקור החוץ הצבאי התפשט גם לתחום גיוס התרומות. צה"ל שיתף את השוק לא רק בניהול הלוגיסטיקה, אלא גם בתשלום שכרם של החיילים ובציודם. מערך התרומות בצה"ל, הנמצא מחוץ לתקציב הביטחון, הוא חצי אחוז ממנו (כ־250 מיליון שקל בשנה). הוא כולל חברות המאמצות יחידות, הורים ועמותות התורמים ליחידות, תרומות הנאספות באמצעות האגודה למען החייל וקרן לב"י (שהתאחדו בשנת 2017) וידידי צה"ל בארצות הברית. הכסף מוזרם לשיפור ציודם של החיילים, לפעולות רווחה, למלגות ואף לתמיכה באוכלוסיות נזקקות,87 שכן אחד מכל חמישה חיילים בשירות סדיר מקבל סיוע כלכלי מן הצבא.88 מלגות וסיוע לובשים אפוא צורה של תחליף שכר.

לתהליך זה יש שתי משמעויות. האחת היא שינוי חוזי. היחסים החוזיים (המהותיים, לא הפורמליים) בין החיילים לבין המדינה, המתקיימים באמצעות הצבא, מחייבים את המדינה למלא את מחסורם של החיילים. מדינת הרווחה ומודל הגיוס ההמוני, שני מוסדות שצמחו בעת ובעונה אחת, ביטאו את הרעיון שהמדינה אינה רוכשת את שירותם של החיילים, כפי שהיה נהוג בעידן שכירוּת החרב, אלא "מגדלת" את החיילים באמצעות מערכות הרווחה השונות.89 יתר על כן, המעבר מצבא פיאודלי לצבא מודרני ביטא את העתקת האחריות לחימושן ולהצטיידותן של יחידות הצבא ממפקדי היחידות למדינה מתוך הפרדה בין קניין פרטי לבין קניין ציבורי. על רקע זה אפשר לומר שהפוסט־פורדיזם של צה"ל לבש צורה של "פוסט־פיאודליזם". דרך המלך החלופית הייתה שהצבא יספק את מחסורם של החיילים במישרין ולא ישתף בכך את השוק. בפוסט־פיאודליזם הצבאי יש כדי לכרסם ביחסי האמון בין הצבא לבין מגויסיו. לכאורה אין חדש בגיוס פילנתרופי של תרומות לצבא, שכן האגודה למען החייל פעלה אף עוד בטרם הוקמה המדינה. החידוש הוא בשילוב התאגידים באימוץ ישיר של יחידות, במעבר האגודה מתפקידי רווחה לתמיכה נקודתית בחיילים נזקקים ובהתרחבות הסיוע מרווחה יחידתית להצטיידות.

המשמעות השנייה היא העמקת אי־שוויון בין יחידות היכולות לגייס תרומות לבין יחידות המתקשות בכך. אי־השוויון, שכבר גלום בהסללה של חיילים משכבות ביניים ומטה ליחידות לוחמות אפורות ושל חיילים משכבות מבוססות יותר ליחידות מובחרות, משועתק אפוא גם באמצעות מערך התרומות. במילים אחרות, תרבות השנור מעניקה ערך שוק פילנטרופי ליוקרתה של היחידה.

מיקור חוץ, הייחודי לצבא בישראל, מתרחש גם בתחום החינוך. במידה רבה ניתן לתפוס את המכינות הקדם־צבאיות — החילוניות, הדתיות והמעורבות, שהתפתחו משנת 1988, כמיקור־חוץ חינוכי בעידוד הצבא. נכון לשנת הלימודים 2018-2017 לומדים במכינות כ־4,000 חניכים.90 תפקיד המכינה הוא לקדם הכנה ערכית ומקצועית לצבא של צעירים טרם גיוסם, המצטרפים למכינה על בסיס התנדבותי ושירותם נדחה לתקופה של 22-12 חודש. המדינה משתתפת במחצית משכר הלימוד של התלמיד, כחמישית נגבה מן התלמידים וכשליש נוסף מגויס מתרומות.91

אם כן, המכינות מגלמות דרך ביניים שבין שילוב מלא של הכנה לצבא במסגרת לימודי התיכון (שילוב שיש ביכולתו להגביר את המיליטריזציה של מערכת החינוך) לבין הארכת השירות בכשנה והכללת הלימודים במכינה כחלק מן השירות הצבאי במסגרת של שירות קבע. תחת זאת, המדינה ממקרת החוצה את ההכשרה הצבאית מתוך הסתמכות על תרומות ועל גבייה פרטית מן ההורים וממנפת יוזמה שצמחה מן החברה האזרחית. מנקודת מבטו של הצבא, התוצאה היא הוזלת עלויות השירות.

המחשה נוספת לעטיפה תרבותית חדשה של שינוי ארגוני היא בשינוי מודל הקבע. הצבא הנהיג שינוי זה בשנת 2015 במסגרת "תר"ש גדעון" לאחר מחלוקת קשה בינו לבין ועדת לוקר. המדיניות החדשה לוותה באימוץ תמות של ניהול כוח אדם בעידן ניאו־ליברלי: הבטחה "ליצור מבנה תחרותי וחותר למצוינות", גאווה על כך שאנשי קבע בלתי מתאימים יפוטרו והתחרות תגדל עד כי "רק אחד מתוך 10 משרתים מגיע לגיל פרישה", כפי שנאמר בהבלטה.92 מניתוחו של מוטי ספראי (בקובץ זה), בעברו חוקר במרכז מדעי ההתנהגות של הצבא, עולה שמודל הקבע שאימץ הצבא מכוון לערכים ניאו־ליברליים אף יותר מן המודל המקובל בצבאות המערב. גם במקרה זה לא נשאלו שאלות ביקורתיות, גם לא בשיח הציבורי, על המחיר של מעבר למודל כה תחרותי המערער את היציבות התעסוקתית של משרתי הקבע לעומת התועלת הצפויה, על השפעת השינוי על תפיסתם העצמית של אנשי הקבע וההשלכה שיש לכך על זהות הצבא, על ההשלכות השונות שיש לשינוי על קבוצות שונות, כדוגמת נשות קבע או נגדים מקבוצות חברתיות פריפריאליות, או על משמעות הפגיעה ביכולתו של הצבא לגייס קצינים מבוגרים יחסית אך מוכשרים (דוגמת בוגרי ישיבות גבוהות)93 ועוד. לא בכדי האיר דוח נציב קבילות החיילים לשנת 2017 כיצד שינוי זה פגע ביכולתו של הצבא להשאיר בשירות הקבע קצינים וקצינות באיכות טובה.94

ספראי מספק לכך שני הסברים. האחד הוא שהלחץ של אתוס השוק בישראל מתרכז בעיסוק בתנאי השכר והפרישה של משרתי הקבע, בעיקר העורפיים, ואילו במערב הוא מתרכז בקיטונו של הצבא, דבר הנתפס כרצוי פחות במציאות הישראלית. הסברו השני הוא שדווקא הסתגלותו של הצבא ללחצים הניאו־ליברליים מאפשרת לו לשמר את הלגיטימיות למודל הגיוס הייחודי, המכונה "צבא העם", כלומר לשמר את המודל ולבצע בו התאמות. אני מקבל את ההסברים האלה ומציע הסבר נוסף, המחזיר אותנו לתחום הלגיטימציה. הזדקקות הצבא ללגיטימיות חברתית גוברת ככל שמתחזקת תלותו בגיוס משאבי החברה. תלות זו היא משמעותית בצבא הישראלי המבוסס על גיוס החובה יותר מאשר בצבאות ההתנדבותיים במערב. החתירה ללגיטימציה מעודדת אימוץ חקייני של מגמות המתפתחות בסביבה החברתית של הצבא. שלושת ההסברים האלה, שאינם מוציאים זה את זה, מאפשרים לנו להבין מדוע אימוץ של מודל פעולה מסוים, המתכתב עם אתוס השוק, בשעה שיש לו חלופות שמידת התכתבותן חלשה יותר, אינו גורם להתפתחותו של שיח ביקורתי משמעותי בתוך הצבא.

כוח האדם הצבאי

ביטוי אחר לחלחול השפעתה של חברת השוק לצבא הוא כוח האדם הצבאי. הסוציולוג הצבאי, צ'ארלס מוסקוס, זיהה בשנות ה־70 שינוי בזהותו של הצבא ושל משרתיו והִמשיג אותו כמעבר משליחות למשלח יד. שינוי זה התחולל ככל שתגמולי שוק החלו למלא תפקיד מרכזי בגיוסם ובהנעתם של המשרתים.95 המעבר מגיוס חובה לצבאות מתנדבים במרבית הדמוקרטיות המתועשות ביטא את הפן המוסדי של השינוי.

הגם שישראל עדיין דבקה בגיוס חובה, גם במודל הגיוס שלה ניכרים בקיעים לכיוון המעבר לצבא מתנדבים. לא בכדי מתנהל חלקו הגדול של השיח הציבורי בסוגיית כוח האדם הצבאי בעיתונות הכלכלית, שעצם צמיחתה היא אחד מביטויי התחזקותה של חברת השוק. גיוס בררני (הפוטר שיעורים גבוהים מחייבי הגיוס) הוא מביטויי הבקיעים האלה, בעיקר במערך המילואים אך גם בשירות החובה, ולצד זאת בקיעים נוספים, שביטוים הוא בשימוש בחודשי קבע, המוגבר ככל ששירות החובה מקוצר, ובשילוב שירות חובה עם שירות התנדבותי במסלולים, כמו קורס טיס וחובלים, מסלולים משולבים שבכוונת הצבא להרחיב.96 גם הרפורמה במערך הקבע, שהצבא מנהיג, כאמור, ממחצית העשור השני של שנות האלפיים, מגבירה בה־בעת את הידמות הצבא למודל תעסוקה אזרחי (ראו למעלה וראו את מאמרו של מוטי ספראי בקובץ זה).

גם גיוסם של חרדים לובש בהדרגה לבוש של צבא מקצועי. לא די בכך שגיוסם הוא התנדבותי בפועל, כי חובת הגיוס חלה עליהם באופן בררני המותיר מקום נרחב לשיקול הדעת של הפרט (ורבניו) אם אכן להתגייס, הרי תמריצי שוק ממלאים תפקיד מרכזי בגיוסם, כפי שעולה ממאמרו של אסף מלחי בקובץ זה. לתמריצים אלו יש תפקיד בגיוס למסלול "נצח יהודה", הגדוד שמשרתים בו שנתיים והשנה השלישית מיועדת לרכישת מקצוע,97 ובעיקר בגיוס למסלול שח"ר. גברים חרדים נשואים ממלאים במסלול זה תפקידים מקצועיים וטכניים שונים תמורת הכשרה מקצועית ו"תשלומי משפחה", הנעשים שכר לכל דבר לאור גודל המשפחה של המגויס. גם אם מדובר לכאורה במסלולי שירות שאינם כדאיים לצבא מבחינה כלכלית לעומת המסלולים הרגילים של שירות החובה, החלופה של הצבא היא לגייס כוח אדם יקר יותר, בין שמדובר במילואים במקום "נצח יהודה" ובין שמדובר באנשי קבע במקום שח"ר.

לכרסום במודל שירות החובה מחוללים אחדים:

1. הצמדת תג מחיר לכוח אדם כחלק מן המאמץ לזהות את כל הוצאות הביטחון ולחשוף הוצאות סמויות. במסגרת זו הוצמד בעבר תג מחיר כלכלי לשירותם של אנשי מילואים, והדבר דחף את הצבא לקיצוץ עמוק בהיקפי הקריאה למילואים ובשנים האחרונות גם בקריאה לחיילי חובה.98 הצמדת תג המחיר מעודדת לחצים לקיצור שירות החובה. חלק ניכר מן הלחץ שהניב קיצור מדורג בשירות החובה של הגברים (מ־36 חודש ל־32 בשנת 2014, ואפשר שיקוצר עוד ל־30 חודש משנת 2020) נבע אפוא ממשרד האוצר, הרואה את התועלת הגלומה בכך למשק.99

2. בעידן הניאו־ליברלי מתעצמת ההפרדה בין הצבר ההון לבין העבודה וייצור סחורה.100 תעסוקת עובדים, בעיקר עובדים מאורגנים ועובדים במגזר הציבורי, נתפסת בשל כך כניצול לא יעיל של משאבים. התקפה זו על עולם התעסוקה בלטה במיוחד בטקסט של דוח לוקר.

3. התגברות המרתם של תגמולים סמליים בתגמולים חומריים ככל שקטן העניין של המעמד הבינוני בשירות הצבאי, המניב לו תשואה סמלית מוגבלת (למשל, הנגישות ליוקרה הנשחקת עם השחיקה במעמד הצבא), וככל שחברת השוק מעצימה ערכים של צרכנות וחומרנות הקוראים תיגר על ערכי ההקרבה הצבאית. התוצאה היא האמרת הלחצים לשיפור תגמולם החומרי של משרתי המילואים והחובה.101 אמנם התוצאה מאוזנת בחלקה במערך הטכנולוגי המאפשר להמיר את העיסוק הצבאי בעיסוק אזרחי בעל ערך, אך לא כך במערך הלוחם שאינו טכנולוגי.102 לחצים אלו מועצמים בפרט לאור התפתחות זו:

4. תפיסתו של גיוס החובה כמס סמוי, הנובע מן ההפרש בין ההכנסה האזרחית החלופית לבין ההכנסה הצבאית ובין הוויתור על הנוחות היחסית של אורח החיים האזרחי לבין אורח החיים הצבאי.103 מס זה גם מוטל על ההורים המממנים את ההפרש בין הוצאות הקיום של הצעיר או הצעירה המגויסים לבין השכר הנמוך שהצבא משלם. התגברות הביקורת על מס סמוי זה הביאה לעתירה תקדימית לבג"ץ להעלות את שכרם של חיילי החובה.104 בעקבות לחצים אלו העלתה הממשלה בשנת 2016 את שכר חיילי החובה בכ־50%, ובשנת 2017 החליט הרמטכ"ל החלטה תקדימית להנהיג בידול לא רק בין לוחמים לבין לא לוחמים, אלא גם בין "לוחמי החוד" לבין לוחמים אחרים ובכך להגביר את המוטיבציה לגיוס.105

5. הליברליזציה, שהיא אחד מתוצריה של חברת השוק וגם אחד ממחולליה, מחזקת את האוטונומיה של הפרט מול ציוויי המדינה ומעצימה את כושר המיקוח שלו מולה. התוצאה היא ייקור פוליטי של שירות החובה. מחאות חיילי מילואים לצד התפתחותן של רשתות חברתיות של חיילי חובה ומשפחותיהם משקפות תהליך זה.106 בתורה, הפגיעה באוטונומיה המקצועית והפוליטית של הצבא ושל מפעיליו הפוליטיים מעצימה לחצים לפירוק או להחלשה ניכרת של הרפובליקניזם. במילים אחרות, לחצים אלו נועדו להחליש את אחריות המדינה כלפי החיילים, כלפי משפחותיהם וכלפי הקבוצות החברתיות שהם באו מהן באמצעות החלשתו של גיוס החובה והגברתו של הגורם ההתנדבותי בשירות. יש בכך כדי להפוך את השירות ואת ההקרבה הצבאית לסוג של בחירה חופשית, לכאורה, של הפרט בהקרבה הצבאית ובכך להחליש את אחריות המדינה כלפיו.107

כאמור, המחוללים האלה מעודדים לחץ של מגויסים או מגויסים בפועל לתגמול כספי, ולכן הצבא נאלץ להקטין את עלויות כוח האדם. מגוון אסטרטגיות משמשות אותו לשם כך: לצד קיצורו של שירות החובה והגברת הבררנות בגיוס, מהלך משמעותי הוא פריפריאליזציה של מקורות הגיוס. הצבא מעודד את גיוסן של קבוצות חברתיות שנדחקו בעבר לשולי הצבא. השירות הצבאי מציע לקבוצות אלו תגמולים סמליים שאיבדו חלק ניכר מערכם בקרב הקבוצות המבוססות יותר. כך, לדוגמה, יש לתפוס את מהלכי העידוד לגיוסן של הקבוצות האלה:

1. דתיים־לאומיים גם במחיר ויתור של הצבא על חלקים מן האוטונומיה המקצועית שלו. בכל הנוגע לדתיים, השירות הצבאי מומר במגוון תגמולים סמליים, כדוגמת עיצובה של עילית שירות חדשה או הטבעת חותם תרבותי ופוליטי על התנהלות הצבא.108

2. שילובן של נשים במקצועות הלחימה כחלק מן הדרישה לשוויון מגדרי ועידוד גיוסן של נשים דתיות, שירות המומר בפריצת המסגרת הפטריארכלית הדתית.109

ככל שלתגמול הסמלי יש ערך, כך נחלש הלחץ לתגמול חומרי ולהפך.

עתידן של אסטרטגיות אלו למצות את עצמן, כפי שאירע בצבאות המערב שעברו לגיוס התנדבותי. כפי שטענתי בעבר, תגמול חומרי ובררנות מזינים זה את זה במעגליות — הגברת התגמול החומרי מעודדת בררנות כדי להפחית עלויות, והבררנות, בתורה, מעודדת תגמול כדרישת המגויסים (בפועל ובכוח) לפיצוי על הבררנות, כלומר על תרומתם שמשקלה עולה ככל שמתבררת אי־תרומתם של מי שאינם מגויסים. מעגליות זו מתפתחת עד השלב שבו כוחות ההיצע והביקוש של השוק מסדירים את הגיוס ואז מתפתח המעבר לצבא התנדבותי.110 הצורך להוזיל עלויות, כלכליות ופוליטיות כאחד, אף מוביל בשלב זה להגברת השילוב של חברות אזרחיות בפעולתו של הצבא. הפרטת משימות או אזרוח, כמקובל בעגה של המערכת הישראלית, הוא מה שסנדל מציג כחדירה של שווקים, וחשיבה מוכוונת שוק, לתוך תחומי חיים שנשלטו באופן מסורתי על־ידי נורמות לא שוקיות (nonmarket norms).111 ישראל צועדת בכיוון זה. יתר על כן, עצם הגברתו של שיח השכר מאיץ את הפיכתו של שירות החובה למשלח יד, כפי שהתבטאה בנושא זה בביקורתיות ראשת אכ"א לשעבר, אורנה ברביבאי: "צריך להיזהר כדי לא להחליק פה, אסור שהנרטיב יהיה כלכלי".112

כאמירה כוללת, הבחירה בביטולו של גיוס החובה במערב הייתה צומת קריטי במונחים של תיאוריה מוסדית, שממנו ואילך התוצאות הנגזרות מחזקות את הבחירה הראשונית: החלשה ניכרת של האתוס המוסדי של הצבא ואימוץ אתוס שוק, לרבות מדיניות העסקה, שינוי האתוס של המשרתים והמעבר לאתוס תעסוקתי, הדחף להתארגנות מקצועית של המשרתים והסרת חסמים תרבותיים לפיקוח כלכלי על הצבא.

שינוי היחסים החוזיים עם קהילת האזרחים

כזכור, פיקוח השוק, כלומר העניין המרכזי של קהילת האזרחים כמשלמי מסים בניהול הכלכלי של הצבא, מעצים את השיח הכלכלי בנוגע להתנהלות הצבא. מנגד, ככל שהעניין של קהילת האזרחים משתנה, מתחזקת הכרתו של הצבא באחריותו כלפי משלמי המסים בפרט, ולא האזרחים ככלל. נמחיש זאת בדברים ששמע עמוס הראל, הסופר הצבאי של "הארץ", בביקורו בצוללת "רהב" בספטמבר 2016. בין מפקד הצוללת לבין מפקד שייטת הצוללות התפתח ויכוח עד כמה ניתן לחשוף את פעולתה של הצוללת לציבור. מפקד הצוללת הסתייג מטעמים ביטחוניים, ואילו מפקד השייטת, אלוף משנה בדרגתו, גילה גישה פתוחה יותר ואמר את הדברים האלה:

בסוף, משלם המסים הישראלי צריך לדעת על מה הוא שם את הכסף. הצוללות הן מרכיב חשוב בביטחון הלאומי. אני לא יכול לפרט לו את כל מה שאנחנו עושים, אבל הוא צריך לדעת שזה כלי השיט הכי מתקדם ששט בים התיכון. בביטחון לאומי יש הרבה מרכיבים — ואמון הציבור הוא חלק מהם. הפתיחות לציבור היא כמו דוח לבעל המניות. זה חשוב לנו גם לגיוס עתידי של צוללנים. בניגוד לעבר, אני לא חושב שאנחנו יכולים לשמור על שתיקה מוחלטת סביב הפעילות שלנו (ההדגשה שלי, י"ל).113

טקסט זה חושף את התפיסה המתפתחת בקצונה הבכירה. אמון הציבור אינו נתפס ככורח לגלות שקיפות בפני קהילת האזרחים, שאת רצונה הקולקטיבי צריך הצבא למלא, אלא כלפי משלמי המסים. הוויכוח בין מפקד הצוללת לבין מפקד השייטת אף חושף מתח בין שני ציוויים: סודיות הנחוצה למילוי המשימה הצבאית, המשרתת את ביטחונה של קהילת האזרחים (לתפיסת הצבא לפחות), לעומת שקיפות, הפוגעת בסודיות זו אבל נחוצה לגיוס תמיכתה של הקהילה במשאבי הצבא. ההבחנה הזאת מניחה תשתית לשיבוש עקרון השוויון המונח ביסוד הדמוקרטיה הדיונית, שבמרכזה מצוי האזרח ולא משלם המסים, בפרט שנטל המס אינו שוויוני. ההבחנה אף מניחה תשתית להיררכיה בין פעולות עתירות הון, שהשקיפות הנדרשת להן היא גבוהה, לבין פעולות זולות לכאורה, שנדרשת בהן שקיפות מוגבלת שכן עניינו של משלם המסים בהן הוא מצומצם יותר, גם אם יש להן השלכות ביטחוניות ופוליטיות מהותיות. המעצרים שישראל מבצעת כשגרה בשטחי הרשות הפלסטינית יכולים לשמש דוגמה לסוג כזה של פעילות זולה לכאורה, ואכן גם לא מפוקחת באמצעים ציבוריים.

זה אחד הביטויים לכך שהצבא מפנים את ההכרה שהוא מתמודד על מעמדו ועל משאביו בסביבה התחרותית שיצרה חברת השוק. ככל שהתקשורת, המוּנעת על־ידי ערכי השוק, מגבירה את ביקורתה על הצבא, כך מוּנע הצבא להיפתח יותר לפני התקשורת כדי לשווק את מרכולתו לציבור. מוסקוס כינה זאת תהליך של "חיזור": בניגוד ליחסים המסויגים של העבר, הצבא בעידן שלאחר המלחמה הקרה מחזר אחר התקשורת.114 הצבא מרחיב את השימוש במסרים שיווקיים, וחוקר התקשורת, אורן מאיירס, כינה זאת "סלקומיזציה" של הצבא, כלומר הפיכתו של הצבא למוצר המתחרה על תשומת לבו של הצרכן.115

סיכום

צבא השוק נפרד בהדרגה מן המודל הקלאסי של צבא אזרחים. מצבא התופס את עצמו ונתפס בקרב קהילת האזרחים כארגון מדינתי, הניצב מעל השוק וזוכה לעדיפות בגיוס משאבי החברה, הוא הופך בהדרגה לצבא אחר: צבא שעקרונות פעולתו מוכפפים בהדרגה לציווייה של חברת השוק, על ההסתגלות התרבותית שתהליך זה מגלם, וכתוצר ההתמודדות שהצבא נקלע אליה על מעמדו ועל משאביו בסביבה תחרותית. מצבא המספק מוצר ציבורי מובהק, מתהווה צבא שהמוצר שהוא מספק מוכפף גם לשיקולים שאינם ציבוריים מובהקים כערך הכלכלי של מוצר זה. משליחות מתגמלת, המקצוע הצבאי מעוצב מחדש כמשלח יד מקצועי. ממערכת מוטיבציה, המבוססת על תגמולים סמליים, מתקיים מעבר למערכת, המבוססת בהדרגה על תמהיל גבוה יותר של תגמולים חומריים. ממדיניות גיוס, המציבה במרכזה עקרונות כוללניים הניצבים מעל שיקולי יעילות, אנו חוזים במעבר למדיניות גיוס בררנית הסוללת את הדרך לביטול גיוס החובה. מתורה צבאית, המשרתת את תפיסת הביטחון על־פי השקפתם המקצועית של מעצביה, הגם שהיא מושפעת מן התרבות האזרחית, מתעצבת תורה המושפעת גם מתמות עסקיות. מצבא המפוקח (גם אם בצורה גירעונית) על־ידי קהילת האזרחים, שהצבא חב לה את מחויבותיו, מתעצב מעבר לפיקוח שוק, המסיט בהדרגה את מחויבות הצבא למשלמי המסים. מצבא פורדיסטי, המנהל שרשרת ייצור אחודה של המוצר הביטחוני, מתהווה צבא פוסט־פורדיסטי, הממקר החוצה פעולות שונות. חשוב להדגיש שהמעבר אינו חד ובינרי, אלא הדרגתי, והוא מוהל את צבא האזרחים ביסודות חדשים המשנים את אופיו.

אמנם ההקרבה הצבאית הופכת למוצר שוק, אבל לא באופן מלא. ההידמות החקיינית גם מגלמת ניגודים. החשיבה העסקית היא תוצאתית או טלאולוגית, מוכוונת מטרה, ואילו החשיבה הצבאית הבסיסית, שהתרבות הצבאית מכוננת עליה, היא של ערך המנותק מן האינסטרומנטליות המיידית שלו.116 במצב כזה מתהווה סתירה בין ערכיה של חברת השוק — תחרותיות, יזמות, חומרנות, יעילות, אינדיבידואליזם — לבין ערכי התרבות הצבאית המאופיינים בהקרבה, בסגפנות ובשירות הלאום. התוצאה היא התהוות דואליות של השפה הצבאית. מצד אחד, מתפתחת שפה המשקפת הסתגלות לחברת השוק, כפי שהוצג עד כה. מן הצד האחר, הצבא מפנים את ההבנה כי גיוס אנשים להקרבה אינו יכול להיעשות רק באמצעות כסף. בצבאות המערב הביא פער זה לפריחה של רוחניות ולהדתה כהנגדה תרבותית להשפעתו של אתוס השוק על הצבא. על רקע פער זה מוסבר חיזוקה של הכמורה בצבא בריטניה.117 התעצמות מעורבותה של הכנסייה האוונגליקנית בצבא ארצות הברית בשנים שלאחר מלחמת וייטנאם, והרחבת תפקידה החינוכי של הכמורה הצבאית, התנהלו אף הן על רקע הרצון לשקם את האתיקה הצבאית, שנקלעה למשבר בשל חדירת האתוס הניהולי לצבא, שהושפע בשנות המלחמה מתרבות התאגידים האמריקנית.118 היגיון דומה ניתן להציע גם בנוגע להתחזקותה של ההדתה בצה"ל מראשית שנות האלפיים כמענה לשחיקת המוטיבציה להקרבה, שהתחזקותו של אתוס השוק בשנות ה־90 תרמה לה.119 הצבא משתמש בעקבות זאת בשיח רווי סמלים דתיים לחזק לגיטימיות להקרבה גופנית, ובה־בעת הוא נוקט שיח שוק כדי לחזק את הלגיטימיות שלו בקרב המעמד הבינוני, המקצה לו את משאביו.

דואליות שיחנית מסייעת לצבא גם לחזק את הלגיטימיות לפעולות שיש להן היגיון מורכב. למשל, למן העשור הראשון של שנות האלפיים הצבא מעתיק כמה ממחנותיו הגדולים ממרכז הארץ לדרומה. הצבא אינו מסתפק בהצגת הפרויקט כמהלך שנועד לשדרג את מחנותיו, אלא מוהל אותו בהיגיון של משימה לאומית של פיתוח הנגב. בה־בעת הוא אינו מציג את הפרויקט כלאומי בלבד, אלא מצדיק את קיומו בשחרור קרקעות יקרות במרכז הארץ לצורכי בנייה אזרחית, ברוח שיח הנדל"ן של חברת השוק. כאמור, שילוב השוק בניהול שירותי הבסיסים, דוגמת עיר הבה"דים, מוצג אף הוא כמהלך שלא רק מוזיל עלויות לצבא, אלא אף תורם לתעסוקה בדרום.120

אפשר אפוא לומר שהצבא בישראל, כמו צבאות אחרים בעידן שלאחר המלחמה הקרה, מתמודד עם ההשפעה של שני הגיונות מוסדיים סותרים: ההיגיון המוסדי, הרואה בשירות הצבאי שליחות לאומית, וההיגיון התעסוקתי, הרואה בשירות משלח יד שערכו נמדד במונחי שוק. מאמרם של כרמית פדן ואיל בן־ארי בקובץ זה ממחיש כיצד חדרה דואליות זו למקום שלא נצפה למצוא בו את התגלותה — המתחם המבצעי. הם מראים כיצד מפקדים ביחידות שדה לוחמות חווים את ניסיונם באירועים מבצעיים מובהקים, שמידת הצלחתו של הצבא בהם שנויה במחלוקת, באופן הממזג את שני ההגיונות. ברטוריקה שלהם בולטים הערכים המוסדיים המסורתיים, כמו הקרבה ושירות האומה, אבל גם ניסיון לתרגם את תפקודם המבצעי למשאב תעסוקתי לצורך קידום, להפחתת המשמעות של כישלונות, לתחזוק הרשת החברתית־הארגונית שהם משוקעים בה ועוד.

מגוון אסטרטגיות, כמו אלו שצוינו למעלה וגם אחרות, מסייעות לצבאות להתמודד עם הסתירה בין ההיגיון המוסדי לבין ההיגיון התעסוקתי. אימוץ מלא של היגיון תעסוקתי לא רק יחליש את מעמדו של הצבא בחברה, אלא גם יקשה עליו לשמר את המוטיבציה להקרבה צבאית, בעיקר הקרבת חיים. בה־בעת אימוץ מלא של היגיון מוסדי יחליש את הלגיטימיות של הצבא מול קבוצות המעמד הבינוני־גבוה, המושפעות מן האתוס של חברת השוק ומצפות שהצבא יתאים את עצמו לאתוס זה. מאמרה של אלונה הרנס בקובץ זה מרחיב את הדיון בסתירות אלו ומציג שתי פרקטיקות עיקריות ליישובן. האחת היא פרקטיקה של תעדוף, דוגמת ההעדפה הניתנת ללוחמים ולמשרתים ביחידות היי־טק על פני חיילים אחרים בשכר. ההיגיון המוסדי נחלש במערכים אלו, אך נותר בולט יותר במערכים אחרים של הצבא. הפרקטיקה השנייה היא של אינטגרציה, כלומר הטמעת שיח ניהולי ושילובו בהתנהלות הארגון, הנותרת מכוונת להיגיון מוסדי. הטמעת תורת ה־TQM וההתייחסות לפריסה בדרום ממחישות זאת.

האם המעבר לצבא שוק מדאיג? התשובה, כמובן, סובייקטיבית וכפופה למערכת הערכים של המתבונן והמתבוננת. כותב שורות אלו מתבונן בתהליך בדאגה, שכן להערכתו הוא עלול להביא לתוצאות הלא רצויות האלה:

1. ביטול גיוס החובה והמעבר למערכת גיוס המוסדרת על־פי כוחות ההיצע והביקוש של שוק העבודה. בתוך כך נחלשת מחויבותה של המדינה כלפי מגויסיה וכלפי שולחיהם החברתיים ומשתנה הרכב הצבא, כך שהוא יישען באופן טבעי על קבוצות נמוכות מעמד עם מערכת סינון עצמי, המביאה אל השורות את החיילים הלאומניים יותר. התוצאה היא ייצוגיות־חֶסר של החברה בצבא לצד הפגיעה בעיקרון המוסרי שהמדינה, ולא השוק, קובעת מי יסכן את חייו.

2. החלשת הפיקוח האזרחי על הצבא לטובת פיקוח שוק.

3. הטיותיה של הדוקטרינה הצבאית להסלמה מהירה.

4. התמודדות הצבא עם מתח בין אתוסים מתחרים, מתח המחזק נטייה להדתה ולהגברת החִברוּת הפנים־צבאי לאלימות.

5. העצמתו של אי־השוויון בתוך הצבא ככל ששיקולים כלכליים ישפיעו על מדיניות הגיוס.

6. הרחבת השימוש בחברות אזרחיות ובאזרחים שכירים, על ההשלכות שיש לכך על הפיקוח על הצבא.

7. פוטנציאל למיליטריזציה של החברה. לכאורה, כפי שטען שואו, הצבא מתאזרח.121 מנגד, ההישענות הגוברת של הצבא על שירותים אזרחיים מחייבת מהלכי גיוס מגוונים של החברה, הגורמים למיליטריזציה. גיוס מערכת החינוך הוא מקרה אחד. גיוס התעשייה האזרחית במערב, לדוגמה, לפיתוח חימוש המבוסס על משחקי וידיאו הוא דוגמה אחרת.122

גם מי שלא ישתכנעו באשר לתקפותה של דאגה זו, ישתכנעו מן הסתם שהמעבר שמאמר זה משרטט הוא מהותי מכדי שיתנהל מתחת לרדאר הציבורי. לקהילה האקדמית יש תפקיד בהארתו, בניתוחו ובעידוד ויכוחים על מהותו. את המטרה הזאת משרת הקובץ שלפנינו.

מקורות

אבן 2017 = שמואל אבן, תגמול לוחמי החוד בשירות החובה בצה"ל. מבט על, 977. אוחזר ב־12 ביולי 2018 מתוך: http://www.inss.org.il/he/wp-content/uploads/sites/2/2017/09/977.pdf

אגף התקציבים של משרד הביטחון 2006 = אגף התקציבים של משרד הביטחון, הצעת תקציב הביטחון לשנת הכספים 2007. אוחזר ב־1 באוגוסט 2009 מתוך: http://www.pnz.co.il/takziv_2007.pdf

אדלסון 2008 = דניאל אדלסון, זר יבין זאת. ביבשה, 6. אוחזר ב־10 במאי 2009 מתוך: http://mazi.idf.il/5221-6401-he/IGF.aspx

אדם 2005 = אודי אדם, צה"ל במאה ה־21. מערכות, 400, 13-9.

אליה והיקרי 2013 = לידור אליה ומאיר היקרי, האם לעלות את שכר החיילים בשירות חובה? (נייר עמדה). הרצליה: המרכז הבינתחומי, בית הספר לכלכלה.

אריאלי ובריל 2002 = שאול אריאלי ועמליה בריל, צבא קטן וחכם: מבט סוציולוגי על התיאוריה והפרקטיקה הניהולית בצה"ל. אוחזר ב־10 באוקטובר 2017 מתוך: http://www.shaularieli.com/

אריאן, אטמור והדר 2007 = אשר אריאן, ניר אטמור ויעל הדר, מדד הדמוקרטיה הישראלית 2007. ירושלים: המכון הישראלי לדמוקרטיה.

ארלוזורוב 2010 = מירב ארלוזורוב (24 ביוני), האוצר: יש לקצר שירות החובה בצה"ל בחצי שנה ולהעלות גיל הפרישה. דה מרקר. אוחזר ב־12 ביולי 2018 מתוך: https://www.themarker.com/misc/1.556538

בן ישי 2017 = עפרה בן ישי, מ"הכרעה" ל"הסדרה": השינוי בשיח ובשפת הדוקטרינה הביטחונית כאמצעי לחידוש לגיטימציה לפעולה הצבאית בישראל 2006-1939 (עבודת דוקטור). באר שבע: אוניברסיטת בן־גוריון בנגב.

בן מאיר וסיבוני 2016 = יהודה בן מאיר וגבי סיבוני, הקשר בין תפיסת ביטחון לאומי עדכנית לבין "אסטרטגיית צה"ל". בתוך מאיר אלרן, גבי סיבוני וקובי מיכאל (עורכים), "אסטרטגיית צה"ל" בראי הביטחון הלאומי (עמ' 44-37). תל אביב: המכון למחקרי ביטחון לאומי.

בנק ישראל 2011 = בנק ישראל, השוואת תקציב משרד הביטחון בשנים 2012-2008 למתווה ברודט. אוחזר ב־12 ביולי 2018 מתוך: http://www.boi.org.il/he/NewsAndPublications/PressReleases Pages/111205m.aspx

בסוק 2012 = מוטי בסוק (14 באוגוסט), משרד הביטחון דורש תוספת של מיליארדי שקלים. הארץ. אוחזר ב־12 ביולי 2018 מתוך: https://www.haaretz.co.il/1.1800879

בסוק 2013 = מוטי בסוק (9 ביוני), משרד הביטחון ידרוש תוספת של מיליארדים לרכישת סטי"לים מגרמניה. הארץ. אוחזר ב־12 ביולי 2018 מתוך: https://www.themarker.com/1.2184527

ברביבאי 2017 = אורנה ברביבאי (14 בספטמבר), אסור לפגוע במהות של מודל "צבא העם". ynet. אוחזר ב־12 ביולי 2018 מתוך: https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5016616,00.html

גרינברג 2001 = יצחק גרינברג, עם לוחם: הנחת היסודות למערך המילואים, 1950-1949. באר שבע: המרכז למורשת בן־גוריון והוצאת הספרים של אוניברסיטת בן־גוריון בנגב.

הראל 2016 = עמוס הראל (9 בספטמבר), המפלצת: דיווח מהקרביים של מכונת המלחמה היקרה ביותר בצה"ל. הארץ. אוחזר ב־12 ביולי 2018 מתוך: https://www.haaretz.co.il/st/c/prod/global/magz/sub2016/2/

הראל 2017 = עמוס הראל (14 בספטמבר), לוחמי היחידות המיוחדות ישרתו 8 שנים וילמדו לתואר. הארץ. אוחזר ב־12 ביולי 2018 מתוך: https://www.haaretz.co.il/news/politics/.premium-1.4443329

הרמטכל 2015 = הרמטכ"ל, אסטרטגיית צה"ל. צה"ל: לשכת הרמטכ"ל.

הרמן 2016 = אוריאל הרמן (22 בדצמבר), נשק שובר שוויון: כלים חדשים בצה"ל שמשנים את שדה הקרב. גלובס. אוחזר ב־12 ביולי 2018 מתוך: https://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1001168187

ובר 1962 = מאכס ובר, הפוליטיקה בתורת המקצוע. ירושלים ותל אביב: שוקן.

ועדת החוץ והביטחון של הכנסת 2017 = ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, תר"ש צה"ל "גדעון": דוח מיוחד של ועדת המשנה לתפיסת הביטחון ובניין הכוח. ירושלים: הכנסת.

ועדת וינוגרד 2008 = ועדת וינוגרד, הוועדה לבדיקת אירועי המערכה בלבנון: דין וחשבון סופי. ירושלים: משרד ראש הממשלה.

ועדת לוקר 2015 = ועדת לוקר, דוח הוועדה לבחינת תקציב הביטחון בראשות האלוף (במיל') יוחנן לוקר. ירושלים: משרד ראש הממשלה.

זאבי־פרקש 1998 = אהרון זאבי־פרקש, אביב נעורים: הרעיון המרכזי ותפיסת היישום. מערכות, 358, 6-3.

זיידמן 2014 = גיא ישראל זיידמן, צבא והפרטה. משפט ועסקים, יז, 339-15.

חבר 2013 = שיר חבר, הפרטת הביטחון (טיוטה לדיון). ירושלים: מכון ון ליר. אוחזר ב־12 ביולי 2018 מתוך: http://hazan.kibbutz.org.il/hafrata%20-2/shir_hbr_-_haprtt_habithon_-_aoktobr_2013.pdf

טוב 1998 = אמרי טוב, מחיר הכח: סוגיות בכלכלת ביטחון. תל אביב: משרד הביטחון.

טובי 2018 = שרית טובי, חשיבה כלכלית בעת צמצום משאבי: השלכות למנהיגות הצבאית. כנס כנרת הרביעי למחקרי צבא חברה בישראל, 22 בפברואר, מכללת כנרת, עמק הירדן.

יער והרמן 2015 = אפרים יער ותמר הרמן, מדד השלום לחודש יולי, שנת 2015. אוחזר ב־12 ביולי 2018 מתוך: http://www.peaceindex.org/indexMonth.aspx?num=295

כהן 2014 = גילי כהן (19 במרס), במקום קופות החולים: החיילים בקריה ובתל השומר יחזרו למרפאות הצבאיות. הארץ. אוחזר ב־12 ביולי 2018 מתוך: https://www.haaretz.co.il/news/politics/1.2274501

כהן 2015 = גילי כהן (20 במרס), אחד מכל חמישה חיילים בשירות סדיר מקבל סיוע כלכלי מהצבא. הארץ. אוחזר ב־12 ביולי 2018 מתוך: https://www.haaretz.co.il/news/politics/.premium-1.2603519

לבון, מרום, עיאש וברנבוים 2012 = איתן לבון, הדר מרום, דניאל עיאש וארז ברנבוים, "פרויקט אביב": מודל חדש למיקור חוץ של שירותי הרפואה לחיילי צה"ל המשרתים במרחב העורפי. הרפואה הצבאית, 26(2), 21-17.

לוי 2007 = יגיל לוי, מצבא העם לצבא הפריפריות. ירושלים: כרמל.

לוי 2010 = יגיל לוי, מי שולט על הצבא? בין פיקוח על הצבא לשליטה בצבאיות. ירושלים: מאגנס.

לוי 2011א = יגיל לוי, השוק, הצבא והשלכות הטריטוריאליות. תכנון, 8(1), 201-190.

לוי 2011ב = יגיל לוי, תקציב הביטחון ואי־שוויון. חברה, 50, 12-10.

לוי 2015 = יגיל לוי, המפקד האליון: התאוקרטיזציה של הצבא בישראל. תל אביב: עם עובד וספריית ספיר.

מאטיס 2009 = ג'יימס נ' מאטיס, התוצאות השליליות של המבצעים מוכווני התוצא. מערכות, 426, 72-67.

מאיירס 2013 = אורן מאיירס (4 בדצמבר), הסלקומיזציה של צה"ל. העין השביעית. אוחזר ב־12 ביולי 2018 מתוך: https://www.the7eye.org.il/87684

מבקר המדינה 2015 = מבקר המדינה, תהליכי התייעלות והתכנסות למסגרת תקציב הביטחון. ירושלים: מבקר המדינה.

מוסקוס 2001 = צ'ארלס מוסקוס, לקראת צבא פוסט־מודרני? תרבות דמוקרטית, 5-4, 232-213.

המכון הישראלי לדמוקרטיה 2002 = המכון הישראלי לדמוקרטיה, איום ביטחוני ומשבר כלכלי: השפעת הטרור על הכלכלה הישראלית. ירושלים: המכון הישראלי לדמוקרטיה.

מרכז המחקר והמידע של הכנסת 2017 = מרכז המחקר והמידע של הכנסת, מכינות קדם־צבאיות. ירושלים: הכנסת.

נציב קבילות החיילים 2018 = נציב קבילות החיילים, דוח שנתי 46. תל אביב: משרד הביטחון.

עמית 2018 = חגי עמית (26 ביולי), גימיק הבחירות של כחלון: פריצת הסכמים ומיליארדים לביטחון. דה מרקר. אוחזר ב־26 ביולי 2018 מתוך: https://www.themarker.com/news/politics/.premium-1.6313138

עציון 2016 = אודי עציון (21 באוגוסט), לוחמי הברזל: הרובוט הקרבי הראשון בצה"ל, ידיעות אחרונות (מוסף ממון). אוחזר ב־12 ביולי 2018 מתוך: https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4844085,00.html

פדהצור 2003 = ראובן פדהצור (28 ביולי), הצבא דורש — הצבא מקבל. הארץ. אוחזר ב־12 ביולי, 2018 מתוך: https://www.haaretz.co.il/misc/1.812903

פיוטרקובסקי 2016 = שלמה פיוטרקובסקי (23 ביוני), למדת בישיבה גבוהה? לא תהיה מג"ד. בשבע. אוחזר ב־12 ביולי 2018 מתוך: https://www.inn.co.il/News/News.aspx/324644

פלוצקר 2006 = סבר פלוצקר (20 בדצמבר), כמה עולה להרוג חיזבאללונר? ynet. אוחזר ב־12 ביולי 2018 מתוך: https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3342527,00.html

צוריאל־הררי 2017 = קרן צוריאל־הררי (18 בנובמבר), פינוקי מתגייס לצה"ל: הורי הליקופטר, הדור הבא. כלכליסט. אוחזר ב־12 ביולי 2018 מתוך: https://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3725104,00.html

רויטר 2011 = אדם רויטר (10 באפריל), כיפת ברזל עולה מיליארדים; אדם מת יעלה 1.2 מ' דולר. גלובס. אוחזר ב־12 ביולי 2018 מתוך: https://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000637352

ריבנאי 2016 = שירה ריבנאי, צבא ה(חוב) עם. כינוס "הצבא וחברת השוק", 29 בנובמבר, האוניברסיטה הפתוחה, רעננה.

שדה 2013 = שוקי שדה (8 בנובמבר), תקציב הביטחון גדל, אבל הצבא צועד על כספי ההורים. דה מרקר. אוחזר ב־12 ביולי 2018 מתוך: https://www.themarker.com/markerweek/1.2160376

שדה 2014 = שוקי שדה (11 באפריל), צבא השנור לישראל. דה מרקר. אוחזר ב־12 ביולי 2018 מתוך: https://www.themarker.com/markerweek/1.2294543

שלח 2016 = עפר שלח, "אסטרטגיית צה"ל": אתגר לדרג המדיני ולציבור הישראלי. בתוך מאיר אלרן, גבי סיבוני וקובי מיכאל (עורכים), "אסטרטגיית צה"ל" בראי הביטחון הלאומי (עמ' 71-67). תל אביב: המכון למחקרי ביטחון לאומי.

שנהב 2002 = יהודה שנהב, גלובליזציה בחוסר נחת. סוציולוגיה ישראלית, 2(ד), 463-451.

שנהב 2006 = יהודה שנהב (19 במרס), הכלכלה היא רק השיטה, המטרה היא לעצב את הנשמה. הארץ. אוחזר ב־12 ביולי 2018 מתוך: https://www.haaretz.co.il/1.1092710

Andreski 1954 = Stanislav Andreski, Military organization and society. London, England: Routledge.

Avant 2000 = Deborah Avant, From mercenary to citizen armies: Explaining change in the practice of war. International Organization, 54(1), 41-72.

Burk 2002 = James Burk, Theories of democratic civil-military relations. Armed Forces & Society, 29(1), 7-29.

Cebrowski & Garstka 1998 = Arthur Cebrowski & John J. Garstka, Network-centric warfare: Its origin and future. US Naval Institute Proceedings, 124(1). Retrieved 12 July, 2018, from http://www.kinection.com/ncoic/ncw_origin_future.pdf

Dillon 2002 = Michael S. Dillon, Network society, network-centric warfare and the state of emergency. Theory, Culture & Society, 19(4), 71-79.

DiMaggio & Powell 1983 = Paul J. DiMaggio & Walter W. Powell, The iron cage revisited: Institutional isomorphism and collective rationality in organizational fields. American Sociological Review, 48(2), 147-160.

Florensa 2004 = Meritxell Costejà Florensa, Institutional stability and change: A logic sequence for studying institutional dynamics. Paper presented at the 10th biennial conference of the International Association for the Study of Common Property (IASCP), Oaxaca, Mexico.

Gur-Ze'ev 1997 = Ilan Gur-Ze'ev, Total quality management and power/ knowledge dialectics in the Israeli army. Journal of Thought, 32(1), 9-36.

Harvey 2005 = David Harvey, A brief history of neoliberalism. New York, NY: Oxford University Press.

Horowitz 1983 = Dan Horowitz, The Israeli concept of national security. In Talal Asad & Roger Owen (Eds.), The Middle East (pp. 23-30). London, England: Palgrave.

Inglehart, Puranen, & Welzel 2015 = Ronald F. Inglehart, Bi Puranen, & Christian Welzel, Declining willingness to fight for one's country: The individual-level basis of the long peace. Journal of Peace Research, 52(4), 418-434.

Jameson 2016 = Fredric Jameson, An American utopia: Dual power and the universal army. New York, NY: Verso Books.

Janowitz 1976 = Morris Janowitz, Military institutions and citizenship in western societies. Armed Forces & Society, 2(2), 185-203.

Kestnbaum 2002 = Meyer Kestnbaum, Citizen-soldiers, national service and the mass army: The birth of conscription in revolutionary Europe and North America. In Lars Mjoset & Stephen Van Holde (Eds.), The comparative study of conscription in the armed forces (pp. 117-144). Amsterdam, Holland: JAI.

King 2006 = Anthony King, The Post-Fordist military. Journal of Political and Military Sociology, 34(2), 359-374.

Krebs 2004 = Ronald R. Krebs, A school for the nation? How military service does not build nations, and how it might. International Security, 28(4), 85-124.

Krebs 2009 = Ronald R. Krebs, The citizen-soldier tradition in the United States: Has its demise been greatly exaggerated? Armed Forces & Society, 36(1), 153-174.

Levy 2013 = Yagil Levy, Convertible sacrifice: A conceptual proposition. Sociological Perspectives, 56(3), 439-463.

Levy 2014 = Yagil Levy, The paradox of recruitment. Defence Studies, 14(2), 216-232.

Light 2010 = Paul C. Light, Driving social change: How to solve the world's toughest problems. Hoboken, NJ: John Wiley & Sons.

Lomsky-Feder, Gazit, & Ben-Ari 2008 = Edna Lomsky-Feder, Nir Gazit, & Eyal Ben-Ari, Reserve soldiers as transmigrants: Moving between the civilian and military worlds. Armed Forces & Society, 34(4), 593-614.

Lomsky-Feder & Sasson-Levy 2017 = Edna Lomsky-Feder & Orna Sasson-Levy, Women soldiers and citizenship in Israel: Gendered encounters with the state. London, England, & New York, NY: Routledge.

Loveland 2014 = Anne C. Loveland, Change and conflict in the U.S. Army Chaplain Corps since 1945. Knoxville, TN: University of Tennessee Press.

Luckham 1971 = Robin A. Luckham, A comparative typology of civil-military relations. Government and Opposition, 6(1), 5-35.

Lukes 2005 = Steven Lukes, Power: A radical view. New York, NY: Palgrave Macmillan.

Moskos 1977 = Charles Moskos, From institution to occupation: Trends in military organization. Armed Forces & Society, 4(1), 41-50.

Peoples 2007 = Columba Peoples, Technology and politics in the missile defence debate: Traditional, radical and critical approaches. Global Change, Peace & Security, 19(3), 265-280.

Robertson 2009 = Allen Robertson, Virtual soldiers, affective laborers: Video game designers go to basic combat training. Seattle, WA: Washington University Press.

Samuelson 1954 = Paul A. Samuelson, The pure theory of public expenditure. The Review of Economics and Statistics, 36(4), 387-389.

Sandel 2012 = Michael Sandel, What money can't buy: The moral limits of markets. New York, NY: Farrar, Straus & Giroux.

Sauer & Schörnig 2012 = Frank Sauer & Niklas Schörnig, Killer drones: The 'Silver Bullet' of democratic warfare? Security Dialogue, 43(4), 363-380.

Shaw 1991 = Martin Shaw, Post-military society: Militarism, demilitarization and war at the end of the twentieth century. Philadelphia, PA: Temple University Press.

Smith 2005 = Hugh Smith, What costs will democracies bear? A review of popular theories of casualty aversion. Armed Forces & Society, 31(4), 487-512.

Suchman 1995 = Mark C. Suchman, Managing legitimacy: Strategic and institutional approaches. Academy of Management Review, 20(3), 571-610.

Thomson 1990 = Janice E. Thomson, State practices, international norms and the decline of mercenarism. International Studies Quarterly, 34(1), 23-47.

Todd 2009 = Andrew Todd, Reflecting ethically with British army chaplains. The Review of Faith & International Affairs, 7(4), 77-82.

Zimmerman 1992 = Ryan M. Zimmerman, Overcoming the cultural barriers to TQM in the army. Carlisle Barracks, PA: Army War College.

3 Harvey 2005, p. 2.

4 Sandel 2012, pp. 10-11.

5 שנהב 2006.

6 ובר 1962, עמ' 8.

7 Smith 2005.

8 Inglehart, Puranen, & Welzel 2015.

9 Shaw 1991.

10. Jameson 2016

11 Kestnbaum 2002.

12 Janowitz 1976.

13 Levy 2013.

14 Lomsky-Feder, Gazit, & Ben-Ari 2008; Luckham 1971, p. 24.

15 Krebs 2004.

16 Thomson 1990.

17 Burk 2002.

18 Andreski 1954.

19 Avant 2000.

20 Krebs 2009.

21. הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, אוחזר ב־12 ביולי 2018 מתוך: http://www.cbs.gov.il/publications17/1680/pdf/t04.pdf

22 הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, אוחזר ב־12 ביולי 2018 מתוך: http://www.cbs.gov.il/shnaton68/diag/14_01.pdf

23. גרינברג 2001, עמ' 28-5.

24. אריאן, אטמור והדר 2007, עמ' 81.

25 יער והרמן 2015.

26 פלוצקר 2006.

27 המכון הישראלי לדמוקרטיה 2002, עמ' 47-46.

28 רויטר 2011.

29 בסוק 2013.

30 לדוגמה, טוב 1998.

31 לדוגמה, פדהצור 2003.

32 המכון הישראלי לדמוקרטיה 2002, עמ' 54-53.

33 Samuelson 1954.

34 ראו גם זיידמן 2014, עמ' 256-255.

35 חבר 2013, עמ' 5, 12.

36 מבקר המדינה 2015, עמ' 10-9.

37 בנק ישראל 2011.

38 בסוק 2012.

39 ועדת לוקר 2015, עמ' 14.

40 ועדת החוץ והביטחון של הכנסת 2017, עמ' 7.

41 עמית 2018.

42 נציב קבילות החיילים 2018, עמ' 30-28.

43 לוי 2011ב.

44 אוחזר ב־12 ביולי 2018 מתוך:

http://www.huffingtonpost.com/2011/04/18/afghanistan-war-cost_n_850293.html

45 לוי 2010, עמ' 181.

46 Sauer & Schörnig 2002, pp. 371-372.

47 שם.

48 הרמן 2016; עציון 2016.

49 Peoples 2007.

50 לוי 2010.

51 .Lukes 2005

52 לוי 2010, עמ' 63-61.

53 שם, עמ' 231-229.

54 הרמטכ"ל 2015.

55 שם, עמ' 16.

56 בן מאיר וסיבוני 2016, עמ' 38.

57 Horowitz 1983.

58 שלח 2016, עמ' 68.

59 בן ישי 2017.

60 Suchman 1995.

61 DiMaggio & Powell 1983.

62 Florensa 2004.

63 Zimmerman 1992.

64 אריאלי ובריל 2002.

65 Gur-Ze'ev 1997.

66 Dillon 2002.

67 Cebrowski & Garstka 1998, p. 28.

68 מאטיס 2009.

69 Light 2010, p. 138.

70 King 2006.

71 זאבי־פרקש 1998, עמ' 3.

72 אדם 2005, עמ' 11.

73 ועדת וינוגרד 2008, עמ' 337.

74 מבקר המדינה 2015, עמ' 9, 16-15.

75 ראו זיידמן 2014, עמ' 315-314.

76 לוי 2010, עמ' 200.

77 שם.

78 לבון, מרום, עיאש וברנבוים 2012.

79 כהן 2014.

80 ועדת לוקר 2015, עמ' 33, 45-43.

81 אגף התקציבים של משרד הביטחון 2006, עמ' 22.

82 לוי 2010, עמ' 200.

83 אדלסון 2008.

84 עיר הבה"דים, סרט סיכום להקמת קריית ההדרכה. אוחזר ב־12 ביולי 2018 מתוך: https://www.youtube.com/watch?v=8ea1Mke-rWI

85 נציב קבילות החיילים 2018, עמ' 40.

86 טובי 2018.

87 שדה 2014.

88 כהן 2015.

89 Thomson 1990, pp. 32-33.

90 מרכז המחקר והמידע של הכנסת 2017, עמ' 2.

91 שם, עמ' 8.

92 אתר צה"ל (2015, 5 באוגוסט), "תר"ש גדעון": כך יעבור תחום כוח האדם בצה"ל מהפכה. אוחזר ב־15 בינואר 2017 מתוך: http://www.idf.il/1133-22518-he/Dover.aspx

93 פיוטרקובסקי 2016.

94 נציב קבילות החיילים 2018, עמ' 29-28.

95 Moskos 1977.

96 הראל 2017.

97 ראו אתר הגדוד: http://nahalharedi.org.il/

98 לוי 2010, עמ' 216-211.

99 ארלוזורוב 2010.

100 שנהב 2002, עמ' 456-454.

101 לוי 2007.

102 אבן 2017.

103 אליה והיקרי 2013.

104 שדה 2013.

105 אבן 2017.

106 תפקיד הרשתות התעצם בשנים 2017-2016 עם המחאה הציבורית נגד העמדתו לדין והרשעתו של אלאור אזריה, חייל חטיבת כפיר, שבמרס 2016 הרג בחברון את הפלסטיני הפצוע, עבד אל־פתאח א־שריף. רשתות של חיילי חובה גם מבטאות קולות ביקורת על השכר ועל תנאי השירות של החיילים (ריבנאי 2016). כמו כן, התפתחו רשתות של הורים הפועלות מול הצבא בנושאים הקשורים לתנאי השירות של בניהם ובנותיהן (צוריאל־הררי 2017).

107 Levy 2014.

108 לוי 2015.

109 Lomsky-Feder & Sasson-Levy 2017, pp. 39-44.

110 לוי 2010, עמ' 216-215.

111 Sandel 2012, p. 7.

112 ברביבאי 2017.

113 הראל 2016.

114 מוסקוס 2001.

115 מאיירס 2013.

116 Todd 2009, p. 80.

117 Todd 2009.

118 Loveland 2014, pp. 103-110.

119 לוי 2015.

120 לוי 2011א.

121 Shaw 1991.

122 Allen 2009.