הצד האפל של התשוקה

1

לאון מָרַנְס לקח כוס שמפנייה שהגיש לו המלצר שעמד בפתח חדר האורחים הגדול והצפוף בקומה הראשונה של הדירה היוקרתית בריג'נט פארק, כשרק נכנס אליה מלווה באחד מאנשי צוות משק הבית, וסקר את המראֶה שלפניו. זה היה מסוג המפגשים החברתיים שהכיר היטב. מסיבת קוקטייל בבית מגורים מהחשובים בלונדון, שלאורחיו, למרות השוני ביניהם, היה מכנה משותף אחד.

עושר.

הרבה עושר.

כבר ממבט חטוף ששלח בעיניו הכהות ידע לאון שהאורחים עשירים, לפי ים התלבושות המעוצבות האינסופי שלבשו הנשים, ומן הסתם לפי נצנוץ האבנים היקרות על צוואריהן, אוזניהן ומפרקי ידיהן. לכולן היה אותו מראה של חתלתולה מפונקת, חלקלקה ומבריקה, וגם הגברים הקרינו כולם ביטחון עצמי והערכה עצמית גבוהה בפני העולם.

פיו התהדק במקצת. הוא ידע שמה שהקרינו כלפי חוץ לא תמיד שיקף את היכולות האמתיות שלהם מבפנים. עיניו הכהות היוקדות בחנו את הקהל כשהן מחפשות את מטרתן. גבו של אליסטר לאסיטר היה מופנה אל הכניסה של חדר האורחים, אבל לאון זיהה אותו מיד. הוא גם זיהה את מה שרצה לראות. קרוב לוודאי שהאורחים האחרים לא הבחינו, אבל הוא הבחין במתח הניכר בעמידתו של אליסטר. הוא השהה את מבטו עוד רגע. ואז כשסיים לסקור ולהעריך, הרים את כוס השמפניה אל פיו. אך אפילו בעשותו זאת, הוא המשיך לעמוד במקומו בלי לזוז.

אישה הביטה בו.

היא לא הייתה קרובה לאליסטר לאסיטר, אבל לאון ראה אותה בזווית עינו. כל חושיו המחודדים התריעו שהיא מישירה אליו מבט נוקב, שהעיד שלא היה לה מושג שהוא מודע לסקירתה הבוחנת. אבל לאון קיבל תשומת לב נשית כבר קרוב לשני עשורים, אפילו הרבה לפני שצבר את הונו, שידע, בציניות, שהוא גורם משיכה ראשון במעלה לנשים בימינו. הרבה יותר מושך מהחזות הקודרת של הבחור המיתמר לגובה של מטר ושמונים, החסון והקשוח, שהייתה לו כשהיה צעיר ועני. אחרי שנים בהן נהנה ממה שהיה לבחורות היפות האלה להציע לו, הוא ידע מתי אישה הביטה בו.

והאישה הזאת ללא כל ספק הביטה בו.

הוא לגם מלוא הפה שמפניה, ותוך כדי כך הפנה מעט את ראשו כדי למקד את האישה במרכז שדה ראייתו.

היא הייתה בעלת מראה אנגלי, היו לה תווי פנים מעודנים, עגלגלים, עם אף עדין וצר ועיניים רחבות וצלולות. שערה הערמוני היה משוך לאחור לפקעת קלועה, שהייתה משווה לכל אישה אחרת פחות יפה ממנה מראה רציני, בדיוק כמו ששמלת הקוקטייל שלה ממשי בצבע הכחול הכהה הייתה נראית כשמלה פשוטה על כל אישה אחרת בעלת מבנה גוף פחות מושלם משלה. אבל גופה של האישה הזאת אכן היה מושלם: מותניים צרים, ירכיים עדינות ומעוגלות, ולאון גם ראה, על אף המחשוף הצנוע, שהיו לה שדיים שופעים. השרוולים באורך הבינוני של שמלת הקוקטייל שלה חשפו את זרועותיה, וידיה האלגנטיות לפתו כוס מים מינרליים. אמרת שמלתה רפרפה קצת מעל לברכיה וחשפה רגליים ארוכות ורזות, שנראו ארוכות אף יותר בגלל העקבים הגבוהים. הרושם כולו מהמראה שלה, על אף הפשטות של סגנון לבושה – או אולי דווקא בשל כך – היה של אישה מהממת ביופייה, שגרמה לכל אישה אחרת שנכחה במקום להיראות מגונדרת ומכוערת. לאון הרגיש בהתלהבות שהתחילה לתסוס בתוכו. למרות כל חששותיו, היה ברור שהערב הזה לא ייסוב רק סביב עניינים עסקיים בסופו של דבר...

הוא צמצם את עיניו ומבטו נח עליה כשהוא מבין שהיא הציתה אצלו את ניצוץ התשוקה...

מבטו עלה מחדש אל פניה, מפריע לה להמשיך לבחון אותו ומוכן ליצור אתה קשר עין כדי להביע את התעניינותו בה ולהתחיל להתקדם לעברה.

צל חלף מיד על פניה.

זה היה כאילו מסיכה כיסתה את פניה. מסיכת קרח שהקפיאה את הבעתה.

הקפיאה אותו. חסמה אותו לגמרי. היא הביטה דרכו כאילו לא היה שם, כאילו לא היה קיים... כאילו לא היה אפילו חלקיק בעולמה.

פתאום היא התרחקה והפנתה את גבה אליו. רגש התפרץ בתוכו – רגש שלא חש בו כבר הרבה הרבה זמן. במשך רגע נוסף הוא המשיך לנעוץ בה את מבטו. ואז התקדם בנחישות אל תוך קהל האנשים.

פלביה חייכה חיוך מאולץ, כביכול הקשיבה לכל מה שנאמר. דברים אחרים הטרידו את מוחה מכדי שתוכל לנהל שיחה מנומסת עם אורחיו של אביה הערב. הרבה דברים.

היא לא רצתה להיות כאן בדירתו המפוארת של אביה בריג'נט פארק. הצביעות עוררה בה סלידה – לשחק את הבת המפונקת של מיליונר אדיב ונדיב, כשגם היא וגם אביה ידעו עד כמה זה היה רחוק מהאמת.

מה אכפת לה ממסיבת הקוקטייל המטופשת הזאת? לעמוד סתם כקישוט יקר בדירה המקושטת מדי הזאת, שעוצבה כך רק כדי להרשים ולהפגין את עושרו של אביה? הדירה הייתה מוצפת בזכוכית ובכרום ובאביזרי זהב ראוותניים ויוקרתיים חסרי טעם וברהיטים צעקניים, חפצים שברור שנבחרו כדי להעיד על מעמדו, והיא לעולם תרגיש כאן זרה לחלוטין.

היא רצתה להיות בבית! בבית שבלב דורסט הכפרית, עמוק בתוך אזורי הכפר. בבית הג'ורג'יאני מלבנים אפורות שהיא כה אהבה, בעל החזית המרובעת והחלונות הגדולים המשובצים, המלא ברהיטים עתיקים שהתיישנו יחד עם הבית שבו גדלה, כשהיא משוטטת בשדות וביערות שבסביבתו, רוכבת על אופניים בשבילים הצרים המגודרים בשיחים, מטיילת לאורכם ולרוחבם של אזורי הכפר – אבל תמיד, תמיד, חוזרת הביתה. הביתה אל סבא וסבתא שלה שהעריצה, שגידלו אותה אחרי מותה הטרגי המוקדם של אמה ועטפו אותה באהבה בזרועותיהם.

אבל בֵּית הרפורד היה רחוק מאוד מדירתו הנוצצת של אביה, והיא לא הייתה חופשיה לעזוב, ואין זה משנה עד כמה רצתה לעשות זאת.

היא העבירה את משקלה מעקב נעל אחד לעקב הנעל השני, משום שלא הייתה רגילה לעקבים, לגמה מהמים המינרליים וניסתה להתרכז בשיחה. היא לא ידעה מי היו בני הזוג שדיברו אתה, אבל הניחה שהבעל היה איש עסקים כלשהו שהועיל לאביה, היות שאביה, פלביה ידעה, הזמין תמיד רק אנשים העשויים להועיל לו. כך הוא חילק את אוכלוסיית העולם – אנשים שיכולים להביא תועלת, ואנשים שאפשר לזרוק אותם. היא, בתו, נמנתה על שני סוגי האוכלוסייה.

רוב חייה היא נמנתה עם הסוג השני – מישהי שאפשר לזרוק אותה. להתעלם ממנה ולזרוק אותה. כפי שהתייחס לאמה. אה, הוא אמנם טרח להתחתן עם אמה אחרי שגילה שהיא בהיריון. אבל הוא עשה את זה, כפי שפלביה ידעה עכשיו, רק משום שסביה נתנו לו סכום כסף נכבד. כביכול בשביל שישמש אותם בתחילת נישואיהם, אבל במציאות, ידעה פלביה בעצב, זה היה שוחד ותמריץ כדי שיינשא לבתם שהייתה בהיריון.

אביה הצליח יפה בזכות כספה של אמה, כשהכסף שקיבל סיפק את ההון שנזקק לו כדי לבנות את אימפריית העסקים שלו. אבל הוא לא היה זקוק לאישה ולילדה, ובקושי שישה חודשים אחרי שפלביה נולדה, שלח אביה את שתיהן בחזרה לדורסט ולקח לו אישה אחרת. אישה גרושה עשירה, כפי שהתברר. אולם הוא לא נשאר אתה זמן רב. ברגע שסיפקה לו עוד כסף להשקעותיו, הוא עבר שוב למישהי אחרת.

זה היה דפוס קבוע שהתמיד בו ככל שצבר בהדרגה את עושרו. ניצוץ ציני הבזיק בעיניה של פלביה. כיום הנשים בחייו נהיו צעירות יותר ויותר, ואביה היה זה שסיפק להן את הכסף כדי שתדאגנה להיראות טוב בשבילו. אביה התרגל שהנשים היפות ביותר היו לצדו, ועושרו אפשר לו זאת בשפע.

היא הביטה סביב. הדירה הזאת בריג'נט פארק הייתה שווה לפחות כמה מיליוני לירות שטרלינג בזכות מיקומה החשוב ועיצובה היוקרתי. אולם היא הייתה רק אחת מנכסיו. היה לו גם בית בסארי, מחוז העשירים, דירה בפריז באחד הרבעים הטובים ביותר, וילה בפוארטו באנוס שבמרבייה ועוד וילה על חוף הים בברבדוס.

פלביה לא ביקרה באף אחד מהם ולא רצתה לבקר בהם, והיא גם לא רצתה להיות כאן. לפני שלוש שנים נזקקה סבתה שהתאלמנה לניתוח להחלפת מפרק הירך, ואביה הפגין חוסר רחמים בוטה כלפיה.

"המכשפה הזקנה תוכל לעבור ניתוח פרטי, אבל הכסף למימון הניתוח יהיה הלוואה, ואת תפרעי אותה בכך שתתייצבי מתי שארצה שתפטפטי עם האורחים שלי ותחייכי אליהם בחביבות. כולם יגידו איזו בת מקסימה וחמודה ומנומסת את, וכל מי שחשב שאני סתם איזה נוּבוֹרִישׁ שלא שווה התייחסות, ישנה את דעתו!"

היא רצתה להגיד לו שילך לעזאזל, אבל איך יכלה לעשות זאת כשרשימת ההמתנה של שירות הבריאות הממלכתי הייתה ארוכה כל-כך, וסבתה לא רק שסבלה מכאבים חזקים, אלא שהייתה גם מתוסכלת ממוגבלותה המתגברת. וממצבה הכספי שהלך והידרדר. בית הרפורד, בית הלבנים האפורות הג'ורג'יאני שבו גדלה פלביה, היה בור כסף ללא תחתית, בדומה לכל הבתים העתיקים הגדולים, ועלויות האחזקה והתיקונים כילו את הכנסתה המידלדלת של סבתה האלמנה מניירות ערך. לא היו לה כמה אלפי לירות שטרלינג כדי לשלם לניתוח פרטי.

לכן, למרות הסתייגותה העמוקה מהרעיון שתהיה חייבת לאביה, נכנעה פלביה והסכימה להצעתו, ועכשיו, שלוש שנים מאוחר יותר, היא עדיין מחזירה לו את חובה כפי שדרש.

היא זומנה ללונדון כדי לשחק את הבת החביבה כשהיא לבושה בהידור, מפטפטת ומנהלת שיחות סתמיות עם אנשים שלא עניינו אותה, אבל אביה רצה או להרשים אותם או לעשות אתם עסקים רווחיים. היא שיחקה את התפקיד ממש כמו שחקנית על במה. תפקיד ששנאה לשחק בגלל העמדת הפנים והצביעות הכרוכים בו, כשאביה מתייחס אליה בציבור כאילו הייתה בבת עינו, אוהב ומסור, בעוד האמת הייתה שונה לגמרי.

אולם כיום היה לה אפילו קשה יותר מתמיד למלא אחר דרישותיו. מאז הניתוח בירך, שאמנם הצליח, החל מצבה של סבתה מבחינה מנטלית להידרדר, ובמשך השנתיים האחרונות החמירה מחלת השיטיון בה לקתה ללא רחם. המשמעות הייתה שהשארתה לבדה, אפילו רק לכמה ימים, כמו שעשתה עכשיו, הדאיגה את פלביה יותר. גם אם אחת המטפלות של סבתה, שהיו מגיעות באופן קבוע למשך שעה או שעתיים כדי שפלביה תוכל לנסוע לשוק המקומי ולערוך קניות ולטפל בעניינים הכרחיים אחרים, נשארה אתה, עדיין כרסמה בה החרדה.

אבל אביה התעקש במיוחד שהיא תגיע ללונדון בשבוע הזה.

"בלי שום תירוצים ארורים!" רתח מזעם. "לא אכפת לי מהמכשפה הזקנה. את תעלי על הרכבת הבאה. מחר בערב באים אלי אנשים, וזה חייב להיות ערב מוצלח!"

פלביה קמטה את מצחה, ולא רק בגלל הזימון. נימה חדשה נשמעה בקולו של אביה. נימה של מתח. היא הניחה בציניות שהסיבה קשורה למחלוקת בין אביה לחברתו האחרונה, אניטה, שפלביה ראתה אותה כעת בצדו השני של החדר, כשהיא עונדת מחרוזת יקרה מאוד סביב צווארה. היא הייתה מאהבת תובענית, ואולי חמדנותה החלה לעצבן אותו.

הרושם שנוצר אצלה שאביה היה מתוח מאיזו סיבה חדשה התחזק כשהגיעה אל הדירה. הוא היה קצר רוח אתה יותר מתמיד, והיה ניכר שהוא טרוד במחשבות.

אבל לא עד כדי כך שיפריעו לו ללפות את מרפקה ברגע שהאורחים החלו להגיע.

"יש מישהו חשוב במיוחד שיגיע הערב, ואני רוצה שאת תדאגי שהוא יחייך כל הזמן – הבנת?" עיניו הקרות של אביה רפרפו עליה. "את חייבת למשוך את תשומת לבו. הוא אוהב נשים, והוא אוהב שהן יפהפיות. וזה הדבר היחיד שאת יכולה להועיל בו! אבל תיפטרי מכל גדרות התיל הארורות שאת מקיפה בהן את עצמך. למה לעזאזל את לא יכולה להיות נגישה יותר, אני לא יודע!"

זאת הייתה האשמה מוכרת שפלביה תמיד התעלמה ממנה. היא הייתה מנומסת, אדיבה וחביבה לאורחיו של אביה, מי שלא היו, אבל מעולם לא יותר מכך. היה גבול לעד איזו רמת צביעות היא הייתה מסוגלת להגיע...

"נגישה כמו אניטה?" הציעה פלביה במתיקות, ביודעה עד כמה שנא אביה את נטייתה של חברתו לפלרטט בגלוי עם גברים אחרים.

הבעת כעס ניצתה בפניו, והוא הטיח בה בתגובה, "נשים כמוה מצליחות! הן יודעות איך לרצות גבר, וכך הן משיגות את מה שהן רוצות. את לא עושה שום מאמץ. טוב, אז הערב את תשתדלי יותר. כמו שאמרתי, זה חשוב."

הנימה החדשה נשמעה עוד פעם בקולו, ופלביה תהתה לגביה. לא שהיא הייתה צריכה לתהות יותר מדי זמן. אין ספק שאחד האורחים הערב היה מישהו שאביה התכוון לסגור אתו איזו עסקה רווחית ביותר, וכשהיה מדובר בעסקה שעשויה להגדיל את עושרו היה אביה, חשבה בלעג, מתייחס אליה כבעלת עדיפות עליונה. ואם המשמעות הייתה שבתו תצטרך להימרח על איזה איש עסקים זקן ושמן כחתול מפוטם, זה לא הפריע לו כלל.

תכסיסיו המפוקפקים של אביה מילאו את פלביה בתחושת תיעוב, והיא התרחקה ממנו והתקדמה כדי לברך את האורחים שהגיעו, כשחיוך מנומס אך מרוחק עלה על פניה. היא ידעה שהיא עשתה רושם של אדם מתנשא, אבל לא הייתה לה אף כוונה לחקות את התנהגותה של אניטה, לשרבב את שפתיה ולרפרף בריסיה לעומת אנשי עסקים בעלי השפעה, שאביה רצה שתרשים אותם!

היא הביטה סביב בחוסר עניין באורחים המפטפטים, ופתאום נעצר מבטה. משהו משך את תשומת לבה. תיקון – מישהו משך את תשומת לבה...

הוא כנראה רק הגיע, היות שעמד ליד הדלתות הכפולות, שהובילו אל המבואה הרחבה של הדירה הענקית, עם כוס שמפניה בידו. הוא התבונן בחדר הצפוף, ועיניו נחו על מישהו שהיא לא הצליחה לראות מי הוא מהמקום שבו עמדה. היא גילתה שזה משמח אותה כי מה שרצתה לעשות, הבינה בתוך חלק אפלולי במוחה, זה להסתכל עליו.

הוא משך את עיניה, משך את תשומת לבה, והיא לא יכלה להסיר את עיניה ממנו. זה לא היה אפשרי...

רשמים שונים סערו במוחה.

גבוה – רחב כתפיים – שיער כהה – תווי פנים חזקים תחומים בנוקשות.

הוא משך את מבטה, ומה שראתה שילח חץ משונן בתוכה, ונשימתה נעתקה בגרונה. הוא נראה מרשים כשעמד שם, יד אחת תחובה בכיס מכנסיו, והיד השנייה אוחזת בכוס שמפניה, גבוה ורזה ובטוח בעצמו מאוד, מאוד.

הוא היה איש עשיר. היא ראתה את זה מיד. לא רק בגלל החליפה שלו העשויה פרוות צוֹבֶּל שהייתה יקרה בבירור, אלא בגלל ההילה שהקרין והסמכותיות העצומה ששידר.

גבר שמשך מבטים.

בעיקר מבטים של נשים.

והיא הבינה למה – היא לא יכלה שלא להבחין בעוצמה ששידרה דמותו בקלות, בתווי פניו החזקים המורכבים מאף חד, מקו לסת חלק, מפה רחב ומודגש, ומעל הכול מהעיניים הכהות, האטומות, המצועפות שנחו, התמקדו והיו מכוונות אל מי שהביטו בו.

מי הוא?

השאלה עלתה מעצמה בראשה, והיא מיד ניסתה למחוק אותה. מה זה חשוב מי הוא? היא פגשה אנשים רבים במסיבותיו של אביה, וזה לא היה משנה אם פגשה עוד אדם אחד או פחות. אבל אפילו בזמן שחשבה על כך היא ידעה שזה לא נכון. לא בנוגע לאיש הזה. האיש הזה היה שונה...

היא בלעה את רוקה, שחררה את הנשימה שנתקעה בגרונה והרגישה בבהלה את הדופק שלה מואץ. ואז לחרדתה הרבה יותר החלה לחלחל בה ההכרה הנוקבת שאיכשהו – והיא לא ידעה איך – הסיט הגבר את מבטו, הרחיקו ממי שהביט בו בחדר והביט בה...

ישירות בה.

מיד, אוטומטית, היא הגיפה את עיניה וחסמה אותו משדה ראייתה כאילו נוכחותו איימה עליה באופן כלשהו – הטרידה אותה והפריעה לה – כך שלא היה יכול יותר לראות את מבטיה.

היא הסיטה שוב בעצבנות את עיניה אל האנשים שעמדו מולה ושוחחה אתם מחדש בהיסוס. אבל מוחה סער, וכששמעה כעבור זמן-מה את קולו של אביה הקורא לעברה, היא קידמה בברכה את קטיעת מחשבותיה המבולבלות.

"פלביה, יקירתי, בואי לכאן לרגע!" קרא בקול האוהב והמלטף שדיבר אליה תמיד כשהיו בציבור. היא צעדה לעברו בצייתנות, בעודה מנסה למחוק מראשה את הדמות שנחקקה בעיניה, של הגבר הכהה שהפר את שלוותה וריתק אותה כל-כך. היא חשה שההתרגשות האיצה את קצב לבה.

היא התקרבה אל אביה, והאורחים שהסתובבו בחדר זזו הצדה, ואז היא ראתה שמישהו עמד לצדו. התרגשותה גברה ועיניה התרחבו ללא שליטה.

זה היה האיש שמשך את עינה – יותר מעינה – לפני רגע. בקהות חושים היא ניגשה אל אביה, שחייך חיוך חביב מזויף. "יקירתי," ידו של אביה הושטה אל ידה ולפתה אותה, "אני רוצה שתכירי את –" פלביה לא התנגדה כשמשך אותה קדימה. פיה היה שוב יבש. היא שמעה את אביה אומר דבר-מה, אבל דבריו נשמעו רק כזמזום באוזניה. כל תשומת לבה הופנתה אל האיש שעמד לצדו של אביה. אותו גבר גבוה, רחב כתפיים, בעל הביטחון העצמי, שעמד בכניסה.

"לאון מרנס. וזאת הבת שלי, פלביה."

קולו של אביה היה מלא חיבה ורוך, אבל לפלביה לא היה אכפת. כל מה שניסתה לעשות עכשיו זה לאסוף את כוחותיה, מפני שלא הייתה אף סיבה – שום סיבה, היא חזרה על מחשבתה בלהט – להתפרק ככה לחתיכות.

במאמץ ניכר היא הכריחה את עצמה לדבר ולהגיד את מה שהתבקש מבחינת תקינות חברתית. "מה שלומך, מר מרנס?" אמרה. נימת קולה הייתה יבשה, מרוחקת. והמבט שהביטה בו כשהוצגה בפניו היה מבט חטוף ביותר, המינימום שבמינימום שנדרש מבחינת אדיבות חברתית.

היא רצתה לסגת מיד אחורנית, ללכת משם ולשמור על מרחק ממנו. הרושם שעשה עליה לפני כן וערער את שלוותה כל-כך אפילו מצדו השני של החדר, היה חזק פי מאה ממרחק קרוב כזה. בדיוק כמו קודם היא הבחינה שוב בקומתו שהיתמרה בקלות לגובה של מטר ושמונים, בכתפיים המשוכות לאחור ובשאר גופו הרזה, שהחליפה התפורה בהזמנה, כמו גם החולצה הלבנה הצחה שלבש, נמתחו על פלגו העליון שהיה מושלם וזקוף. הוא אולי נראה טחון בכסף, אבל הוא בטח לא נראה זקן ושמן כחתול מפוטם...

אלא יותר כיגואר בעל פרווה חלקלקה...

הצמרמורת המשונה, המטרידה, התת-הכרתית חלפה עוד פעם בתוכה כשהמחשבה עלתה במוחה.

"מיז לאסיטר..."

הקול שהשיב לברכתה היבשה היה עמוק והתנגן באיטיות. ניכר בו איזה מבטא קל, אבל לא היה אפשר לזהות אותו. גם בלי לדעת שיש לו שֵׁם זר או מבטא, הדבר האחרון שהייתה חושבת זה שהגבר הרזה, העוצמתי והמערער שלווה הזה הוא בריטי. גון הזית של עורו השזוף, עיניו הכהות בצבע השזיף, שערו השחור ותווי פניו הנוקשים והמרשימים העידו כולם – העידו מהרגע הראשון שראתה אותו – שהוא איננו בריטי.

עיניה רפרפו עליו שוב, לא כדי לראותו, אלא בניסיון לחסום אותו. היא ראתה משהו מנצנץ לרגע ונעלם במהירות בעיניו הכהות בעלות הריסים השחורים – משהו שהגביר את הצמרמורת שעדיין חלפה בגבה.

היא נלחמה כדי להשיב את השליטה. השליטה העצמית שלה. זה היה מגוחך! מגוחך שהיא מושפעת עד כדי כך מאדם זר לגמרי – מאיזה איש עסקים עשיר וזר, מכר של אביה, שהיא לא הכירה, וגם לא היה לה אכפת ממנו, ולא הייתה כל סיבה שהיא תגיב אליו ככה!

עמוד השדרה שלה התקשח, והיא הרגישה שהתנועה הזאת של גבה הרחיקה קצת את גופה מתוך מעגלו העוצמתי של לאון מרנס. נסיגה קצרה, אבל חיונית. ושוב, רק לרגע אחד, היה נדמה לה שראתה את הניצוץ הכהה שעלה מחדש בעיניו ונעלם.

היא נשמה עמוקות וידעה בתוכה שהיא לא נוהגת כלפיו ממש באדיבות, אבל הרגישה דחף כמעט קמאי להתרחק מההשפעה שהייתה לו עליה. היא הנהנה בקושי בראשה כדי להשיב על ברכתו. ואז הפנתה את ראשה אל אביה. תחושת ההקלה שחשה לאחר שהצליחה להסב את מבטה ממנו הייתה ניכרת.

"אני חייבת לבדוק מה קורה עם צוות הקייטרינג," הכריזה. "תסלחו לי."

היא ראתה שפניו של אביה התקדרו וידעה שנהגה בחוצפה, אבל לא הייתה לה ברירה. כל אינסטינקט אמר לה ללכת משם – להתרחק – להתרחק מיד מהגבר שהיא בדיוק הוצגה בפניו.

מבטה שב לרפרף עליו, במהירות הרבה ככל שיכלה. מבטו היה ריק, מסוגר. היא ידעה שהיא לא נוהגת בנימוס, אבל לא היה לה אכפת. היא לא יכלה להרשות לעצמה להרגיש אכפתיות בנוגע לחוסר נימוסיה, להסתייגותה הגלויה לעין לנהל אתו שיח חברתי כלשהו.

"מר מרנס." ושוב הנהנה קלות לעברו, ואז סבה על עקביה כשהיא מנסה שלא למהר, אם כי זה מה שרצתה לעשות, כדי להגיע אל הדלתות שהובילו אל חדר האוכל, שם ערך צוות הקייטרינג שנשכר מזנון מפואר.

ברגע שהגיעה אל מקלטה שבחדר השני היא חשה הקלה מידית. אבל קצב לבה לא השתנה. הקצב, כפי שהרגישה, היה עדיין מהיר.

למה? למה היא הגיבה ככה בגלל הגבר הזה?

היא פגשה כבר כמה אנשי עסקים זרים ועשירים בכינוסים החברתיים של אביה – אז למה דווקא הגבר הזה ערער את עצביה?

כי איש מהם מעולם לא נראה כמוהו!

לאיש מהם לא היה את המראה הכהה, המחוספס והקודר הזה. לאיש מהם לא היה את מבנה הגוף השרירי והחסון הזה. איש מהם לא הקרין את הדבר הזה שהעיד לא רק על עושר, אלא על הרבה יותר מזה...

אבל מה היה הדבר הזה...

כשהלכה לאורך המזנון והעמידה פנים כאילו היא בוחנת אותו, בעודה מזיזה בהיסח הדעת מזלגות כסף פה ושם כדי להעסיק את עצמה, היא ידעה בדיוק מה היה הדבר הזה. ואין זה משנה באיזה שם תכנה את הדבר הזה, היה לו את זה – בכמות נדיבה.

היא נשמה נשימה עמוקה. זה לא משנה אם יש לו את זה, או אין לו את זה, אמרה לעצמה בתקיפות. ובוודאי זה לא משנה שהיא העיפה בו רק מבט אחד והרגישה את השפעתו עליה כפי שהרגישה. לאון מרנס יכול להיות הגבר הכי מושך ביקום – אין לזה שום קשר אליה. לא יכולה להיות לזה שום משמעות לגביה.

פניה התכווצו בזעף. לעולם, לעולם לא יהיה לה קשר עם מישהו שפגשה דרך אביה! הוא היה מספיק מרוצה מהרעיון שהיא מתרועעת עם מכריו באופן כזה ועודד זאת בנמרצות, למרות התנגדותה הבוטה לכל ניסיונות התמרון הנוספים מצדו למען מטרותיו. לאון מרנס היה חלק מעולמו של אביה, ופירוש הדבר שהיא איננה רוצה כל קשר אתו, וזה לא משנה איזו השפעה יש לו עליה!

הבעתה השתנתה. היא התבוננה בעגמומיות בתמונה שהייתה תלויה מעל שולחן האוכל. הייתה עוד סיבה חשובה שבגללה לא היה טעם להגיב בכל צורה שהיא כלפי לאון מרנס. אפילו אם לא היה לו כל קשר לאביה, היא עדיין לא הייתה יכולה ליצור אתו שום קשר.

היא לא הייתה חופשיה ליצור קשר עם אף גבר.

עצבות פילחה אותה. חייה לא היו שלה עכשיו – הם הוקדשו לסבתה, הוקדשו לטיפול בסבתה בתקופת דמדומי חייה. סבתה הייתה זקוקה לה, ובסופו של דבר סבתה היא זאת שגידלה אותה, דאגה לה, אהבה אותה והקדישה את חייה בשבילה, והיא לעולם, לעולם לא תיטוש אותה!

עיניה של פלביה האפילו. מדי יום החמירה מחלת השיטיון וגזלה יותר ויותר מסבתה שהיא כה אהבה, ובעוד שלבה נשבר לראות את ההידרדרות במצבה, כאבה לה יותר המחשבה על מה שצפוי לקרות באחד הימים. אבל עד שיגיע היום הזה, היא תטפל בסבתה – ולא חשוב במה זה כרוך. כולל, כפי שידעה, לרקוד לצלילי חלילו של אביה.

מלבד פרקי הזמן הלא רצויים הקצרים האלה שתשהה הרחק מהבית, היא תקדיש את חייה רק למילוי צרכיה של סבתה ותישאר תמיד לצדה. היא לא תעשה דבר שלא יהיה לטובתה של סבתה. ואם פירוש הדבר שהיא תיאלץ למנוע מעצמה לנהל חיים שיכלה לחיות כאישה עצמאית חופשיה בגיל עשרים וחמש, היא מוכנה לזה.

כך שזה באמת לא משנה כהוא זה אם לאורחו של אביה הייתה כזאת השפעה עליה, מפני שזה לגמרי לא חשוב! ללאון מרנס לא היה שום קשר אליה, לא יכול להיות לו קשר אליה, וכך זה ימשיך להיות.

היא ניערה קלות את ראשה. בשם אלוהים! רק משום שלו הייתה כזאת השפעה עליה, זה לא אומר שלה הייתה השפעה כזאת עליו. טוב, אז הוא ראה שהיא הביטה בו כשעמד ליד הכניסה, אז מה? עם מראה כמו שלו, עם נוכחות קודרת ממגנטת כמו שלו, כל הנשים האחרות כאן היו עושות אותו הדבר – ואין ספק שהן עושות את זה ממש ברגע זה! כל מה שהיא צריכה לעשות זה לשלוט ברוחה, להפסיק להגיב אליו באופן מגוחך שכזה ולהתחמק ממנו במשך הערב. פשוט.

"תגידי לי, את תמיד כזאת חסרת סבלנות עם האורחים שלך?"

היא הסתובבה במהירות כשהבעת זעזוע חקוקה על פניה.

לאון מרנס עמד במרחק קצר ממטר ממנה בחדר הריק. הבעת פניו, היא ראתה מיד, הייתה עוינת. מיד התפוגגו באופן שווה כל ההחלטות שקיבלה רק לפני רגע בנוגע לשליטה ברוחה ולתגובתה אליו. היא הרגישה שהיא נכנסת להלך רוח של התגוננות עצמית דחופה. היא התקשחה.

"תסלח לי?"

אלה היו אולי מילים שמשתמשים בהן בנימוס, ומשמעויותיהן באופן תיאורטי היו בדיוק מה שמשתמע מהן, אבל הנימה שבה ביטאה אותן רמזה על כוונה הפוכה. זאת הייתה נימה מקפיאה ולקונית, כאילו חתכה את המילים באוויר בזוג מספריים חדים.

הבעתו התקשתה בתגובה לנימה המקפיאה. "את באמת צריכה לבקש," אמר. "איזו סיבה הייתה לך לזלזל בי כשאבא שלך הציג אותי?"

"אני לא זלזלתי בך!" היא דיברה קצרות, כשחלק ממוחה מודע לכך שהיא עוד פעם מתייחסת אליו כמעט בגסות-רוח, אם כי זאת לא הייתה כוונתה. אבל עצביה היו מתוחים עד הקצה – שוב. נדמה שנוכחותו עוררה תגובה עוצמתית כזאת אצלה, שהיא לא הייתה מסוגלת להתמודד אתה.

הוא הרים גבה בלגלוג. "אז איך את מתנהגת כשאת כן מזלזלת במישהו?" נימת לעג נשמעה בקולו, אבל מתחתיה ניכר משהו אחר. משהו שזיהתה מפני שידעה שהוא מוצדק.

כעס.

לרגע, רק לרגע קצרצר, היא כמעט קיבלה החלטה לעשות את הדבר שידעה שהיא חייבת לעשות – להתנצל. להרגיע אותו במילה רכה. להפיג את המתח. אבל גם כששקלה את ההחלטה, היא עשתה את הטעות הגורלית ופגשה את עיניו. ובהן הייתה ההבעה הזאת שהיא הייתה מזהה אפילו אם הייתה עיוורת.

היא הרגישה זאת על עורה – הרגישה זאת בפרץ החום שזרם בדמה ובדופק שהואץ. הרגישה את עיניו שוטפות אותה, ובתוכן המסר הגלוי. הרגישה את הגודש בחזה שהקשה על נשימתה.

הוא סקר אותה... אותת לה על התעניינותו המינית בה... הבהיר לה את כוונתו...

במשך רגע אחד ארוך ונורא, היא הייתה חסרת ישע, איבדה שליטה, נכנעה למה שכוון אליה. היא הרגישה את ריאותיה מתמלאות בנשימות חמות, את פרץ החום בעורקיה, ואז, אף גרוע מכך, את הסומק הבוגדני שפשט בעורה, ואת כל גופה המתכווץ כאילו להבות צורבות אותו...

היא לא יכלה לזוז. לא יכלה להתנתק מהעיניים שריתקו את עיניה.

ואז הוא חייך באיטיות ובערמומיות. קווים נחרצו מסביב לפיו והדגישו את אפו החד ואת שפתיו החושניות המתעקלות. ריסים ארוכים רפרפו לרגע על עיניו הכהות בצבע השזיף.

"שנתחיל שוב מההתחלה, מיז לאסיטר?" מלמל, וקולו העמוק עם המבטא היה מלא סיפוק.

והיא ידעה למה. כי עכשיו הוא ידע בדיוק מה הייתה הסיבה שבגללה הייתה קצרת רוח כזאת אתו. אחרי שהבין את הסיבה, עלה החיוך החושני הזה על שפתיו. החיוך שערער את החלטתה להיות חסינה מפניו, ושלא ליצור אתו שום קשר, יהיה מה שיהיה!

לרגע אחד ארוך ואינסופי היה מוחה מבולבל. כל מה שהייתה צריכה לעשות זה להשיב לו חיוך. להרפות את גבה... לתת לסירוב שהשתקף בעיניה להתפוגג. לקבל את תגובתה אליו... לקבל את מה שהציע לה בבירור. את ההזדמנות לחלוק את מה שניצת ביניהם בעוצמה רבה כל-כך ומפתה כל-כך. לחקור יחד אתו עולם חדש וחושני, שמעולם לא ביקרה בו קודם לכן, אבל משך אותה כעת כמו פרפר אל האש...

לא!

זה לא אפשרי! לא, לא יעלה על הדעת. לאון מרנס חי בעולם שהיא לא רוצה שום קשר אתו. עולם ערמומי, רדוד, נוצץ, חמדן שבו גר אביה, ואין לו שום קשר למציאות של חייה – מציאות ששום דבר אחר בה לא היה חשוב חוץ מסבתה. חיים שאין בהם מקום ללאון מרנס או לכל דבר שיציע.

אף מקום!

ולכן הגיע הזמן להפסיק את זה עכשיו. ממש עכשיו.

לפני שיהיה מאוחר מדי...

המילים המטרידות לחשו בראשה, והיא ידעה שהיא חייבת לקטוע אותן בנחישות ובחדות. לעצור את מה שאסור שיתחיל.

"לא נראה לי, מר מרנס."

קולה שהיה חד כתער חתך את האוויר ביניהם וקטע את ההזדמנות שלה לסתור את גסות-הרוח שנהגה כלפיו, וידעה שלא היה ראוי לה, אבל חוש הישרדות בהול ופרימיטיבי הוא שהניע אותה.

כי אם היא לא – אם היא תאפשר לו להתקרב אליה, לחייך אליה...לחייך אתה... לחדור מבעד להגנותיה – אז מה יקרה?

מה יקרה אם היא תאפשר לו "להתחיל שוב מההתחלה"?

השאלה הדהדה בתוך ראשה בציפייה לתשובה. תשובה שהיא סירבה לתת. לא עכשיו – לא כשהאדרנלין זורם בעורקיה ושולט במוחה, דוחק בה לעשות את הדבר ההגיוני היחיד, אפילו אם היא תצטרך לנהוג בגסות-רוח. היא חייבת לצמצם את חשיפתה אל הגבר הזה בכל דרך אפשרית.

היא חייכה חיוך קטן, מתוח ומזויף – מזלזל.

"תסלח לי בבקשה..."

ואז פנתה והתרחקה ממנו, כשהיא חשה במתח בלתי נסבל בגבה ובגל קור שחלף בגופה, ביודעה שהתנהגה כלפיו בגסות בלתי נסלחת, אבל היא גם ידעה שלא הייתה ברירה. היות שהאפשרות החלופית – זאת שהיא דחקה מראשה בבהילות, באכזריות – הייתה בלתי אפשרית.

בלתי אפשרית למדי.

מאחוריה עמד לאון מרנס והביט בה בפנים מתוחות כשפילסה את דרכה בין הקהל בחדר קבלת הפנים המפואר.

כעס הציף אותו. היא עוד פעם חסמה אותו! התעלמה ממנו. ואז התרחקה ממנו כאילו לא היה קיים!

עיניו, שהביטו בה צועדת לתוך חדר קבלת הפנים הראשי, התקדרו והתכווצו לחריצים שחורים. גל כעס געש בתוכו כשנעלמה מטווח ראייתו. החוצפה שלה הייתה מדהימה! פשוט לא להאמין!

למי לעזאזל היא חושבת את עצמה שתעשה לי דבר כזה? תתייחס אלי ככה? תדבר אלי ככה?

הוא שוב הרגיש את התחושה הישנה, המחניקה והבוערת בחזה, שחש לפני שנים רבות. הוא חשב שהיא לעולם לא תהלום בו שוב. אבל יחסה המזלזל והבוטה של פלביה לאסיטר עורר אותה באופן מוכר ומכוער. וזיכרונות נלוו אליה, כאלה שלא רצה לזכור. זיכרונות שהשאיר הרחק מאחוריו.

הוא נלחם בהם והשתלט על הרגש ההרסני והאפל, כשהוא מסרב לתת לו להרעיל את מוחו. הוא לא צריך עכשיו שהתחושה הזאת תתעורר. התחושה הצורבת הזאת שמישהו מסתכל עליו מלמעלה, מסתכל דרכו כאילו לא היה קיים, והתחושה הזאת היא שעוררה את פרץ הכעס שלו כלפיה. לא, פלביה דחתה אותו בבוטות לא מהסיבה הזאת. הוא התנגד בכוח לתגובתו הנמהרת לדחייתה הצורבת והכניע אותה. במקום לחשוב כך, הוא חיפש הסבר לגסות-רוחה כלפיו ולדחייתה אותו, שיהיה נעים לו הרבה יותר. הסבר שהוא יוכל להיאחז בו.

כל אינסטינקט גברי אמר לו שיש הסבר אחר, די שונה, להתנהגותה. הסבר שהוא צריך לקבל בשמחה ולא להתרגז בגללו. יחסה הקר אולי היה אמור להרחיקו, אבל הוא רק חיזק אצלו פרשנות שונה למדי.

זאת הייתה רק מסיכה. מסיכה שאימצה לעצמה בניסיון – אם כי הייתה חסרת תועלת! – להסתיר ממנו את תגובתה האמתית אליו. תגובה שראה ניצתת בגלוי בעיניה כשחייך אליה. ותגובתה סיפרה לו בדיוק את מה שרצה לדעת, אישרה את מה שהרגיש עם כל אחד מהאינסטינקטים הגבריים שלו, שרכש אחרי שנים של ניסיון עם תגובות נשיות. תגובה ששיקפה את תגובתו כלפיה.

תשוקה.

מילה פשוטה, קצרה, אבל זאת הייתה המילה שרצה – המילה היחידה שרצה. אף מילה אחרת. משום שתשוקה היה הרגש היחיד שרצה לחלוק עם פלביה לאסיטר. כל דבר אחר שקשור בה היה אפשר מבחינתו לשים בצד עם כל הדברים הלא חשובים. וחסרי הערך וההרסניים.

הכעס שגאה בתוכו בזמן שהתרחקה ממנו התפוגג לגמרי, ושריריו המכווצים ממתח נרפו. לא היה צורך בכעס או במתח. שום צורך בכלל. הוא היה בטוח בזה. פלביה לאסיטר יכולה לדחות אותו כמה שרצתה, אבל זאת הייתה רק מסיכה. ניסיון חסר תועלת להתכחש למה שלא היה שום טעם להתכחש אליו. לעובדה שכל דבר בה אמר לו שהיא הגיבה אליו בדיוק כמו שהגיב אליה.

כתפיו המתוחות התרפו. פניו הוארו. הוא פסע בחזרה לתוך חדר קבלת הפנים הראשי, בעוד תכנית פעולה נרקמת במהירות במוחו. כרגע יניח לה. היה ברור לו שהיא נלחמה בהשפעתו עליה והתנגדה להתמודד אתה. טוב, זה באמת היה פתאומי. הוא הודה בזה. לאישה כמותה, הרגילה בבירור להיות בשליטה עצמית קפדנית ומיומנת בהצגת חזות חיצונית רגועה ואדישה, זה היה מובן. לכן לעת עתה היא יכולה להישאר בטוחה מאחורי המגן השקוף שהחזיקה בהתגוננות. כשיגיע הזמן המתאים הוא ינפץ אותו לחלוטין. וישיג ממנה בדיוק את מה שידע בוודאות מוחלטת עכשיו שהוא רוצה...

כפי שהיא רצתה...

זה רק עניין של זמן עד שהיא תכיר בזה. זה הכול. חיוך קל החל להתפשט על שפתיו של לאון. הרעיון שיצליח לשכנע אותה היה מענג מאוד, מאוד.