הצוות

1

קולות מסיבת חג המולד נישאו אל משרדה של קייט ויטִיאֶר מבעד לדלת הפתוחה למחצה. היא התעלמה מהם שעה שישבה רכונה על המחשב בניסיון לסיים את שארית עבודתה לפני חופשת חג המולד. זהו יום שישי אחר הצהריים, חג המולד יחול ביום שני, ומשרדי המגזין "חיי אישה" ייסגרו עד לאחר ראש השנה האזרחית. היא רצתה לשחרר את הטור שלה לפני צאתה, וציפתה לה עבודה רבה לפני ששניים מילדיה יבואו הביתה בבוקר יום ראשון כדי לבלות איתה את ערב חג המולד ויום החג.

לעת עתה היא התמקדה אך ורק בטור שכתבה. הוא נועד לגיליון מרס של המגזין, אבל לא היתה חשיבות למועד השנה. היא ניסתה לכתוב על נושאים שיש בהם עניין כללי לנשים, על סוגיות קשות שנשים מתמודדות איתן בבית, במערכות היחסים ובמערכות הנישואים שלהן, עם ילדיהן, במקום העבודה. הטור שכתבה נקרא "סַפּרי לקייט", והיא התקשתה להאמין שהיא כותבת אותו כבר תשע־עשרה שנה. לכמה מהמכתבים ענתה ישירות, כשהיה מדובר בנושאים אישיים רגישים במיוחד; ואחרים, בעלי טווח רחב יותר, פירסמה בטור.

לא פעם ציטטו את דבריה על תקן של מומחית והזמינו אותה לדבר בפאנלים בענייני נשים או להופיע בתוכניות טלוויזיה ברשתות הגדולות. היא למדה עיתונאות במכללה והמשיכה לתואר שני בתחום באוניברסיטת קולומביה. שנים אחדות לאחר שהתחילה לכתוב את הטור, מתוך מטרה לרכוש לעצמה יתר אמינות ותובנה בתחום, למדה תואר שני בפסיכולוגיה ב־NYU, ששימש אותה היטב. הטור התפרסם עכשיו בפתח הגיליון, ורבים קנו את "חיי אישה" בראש ובראשונה כדי לקרוא אותה. מה שכונה בתחילה "טור עצות" בפגישות המערכת היה להצלחה עצומה וזכה לכבוד ולרצינות הראויים, וכך גם היא עצמה. וטוב מכול, היא אהבה את העיסוק הזה שלה ומצאה בו גמול רב.

בשנים האחרונות הוסיפה לרפרטואר שלה בלוג שכלל קטעים מהטור. היו לה אלפי עוקבים בטוויטר ובפייסבוק, והיא שקלה לכתוב ספר הדרכה, אבל עדיין לא עשתה זאת. היא הקפידה להלך על חבל דק, לא להעניק עצות רגישות שעלולות להמיט על המגזין או עליה עצמה תביעות משפטיות באשמת עיסוק ברפואה ללא רישיון. תגובותיה היו אינטליגנטיות, מלאות מחשבה, רגישות, חכמות ומלאות היגיון בריא, מסוג העצות שמקווים לקבל מאמא חכמה ומודאגת, כפי שהיתה בחייה הפרטיים עם שלושת ילדיה שכבר בגרו. הם היו צעירים מאוד כשהתחילה לכתוב ב"חיי אישה" כנתיב כניסה לעולם מגזיני הנשים.

לאמיתו של דבר היא רצתה לעבוד ב"הארפֶּר'ז בזאר" או "ווג", והסכימה לכתוב טור עצות לנשים על תקן של סתימת חורים, עד שתיפתח בפניה מִשרה זוהרת יותר במקום אחר. במקום זה היא גילתה את הנישה שלה ואת כוחותיה והתאהבה במה שהיא עושה. זה היה מושלם, כי היה ביכולתה לעבוד מהבית כשנזקקה לכך, וללכת למשרד רק לצורך פגישות מערכת והגשת הטורים הגמורים. כשילדיה היו קטנים מאוד, לוח הזמנים הזה השאיר לה הרבה מאוד פנאי לבלות איתם. עכשיו היתה חופשייה להימצא יותר במשרד, אבל עשתה חלק ניכר מעבודתה בדואר האלקטרוני. רוב הבעיות שהקוראות הפנו אליה היו כאלה שהתמודדה איתן בעצמה בזמנו. היו לה המון מעריצות, והמגזין מיהר לקלוט שיש לו מכרה זהב ביד. קייט היתה יכולה לעשות ככל העולה על רוחה ב"חיי אישה", והם בטחו בתחושות הבטן שלה, שלא איכזבו עד כה.

קייטלין ויטיאר באה ממשפחה ניו יורקית אריסטוקרטית שמרנית, אבל היא הצניעה את העובדה הזאת, ומעולם לא ניצלה אותה לתועלתה. החינוך שלה היה יוצא דופן דיו להעניק לה נקודת מבט מעניינת על החיים משלב מוקדם. בעיות במשפחה לא היו זרות לה, גם לא תהפוכות הטבע האנושי, והאכזבות והסכנות שאפילו דם כחול אינו מסוגל לגונן עלייך מפניהן. היא היתה בת חמישים וארבע ונראתה נפלא — שיער אדום ועיניים ירוקות, לבושה בפשטות אבל בסגנון משלה. היא לא פחדה להביע את דעותיה בקול, גם אם היו מאוד לא פופולריות, והיתה מוכנה להיאבק על מה שהאמינה בו. היה בה שילוב של אומץ לב ושקט, מסירות לקריירה ולילדיה גם יחד, צניעות ועוצמה.

בתשע־עשרה שנה היא שרדה כמה חילופי שלטון במגזין. היא התמקדה בטור שלה, ומעולם לא נטלה חלק במשחקים פוליטיים. גישה זו הביאה לה כבוד מצד ההנהלה. היא היתה ייחודית, וכמוה הטור שלה. אפילו עמיתיה אהבו מאוד לקרוא אותו, והופתעו למצוא בו התייחסויות מצדה לרבים מהאתגרים שניצבו בפניהם עצמם. אנשים ומערכות היחסים ביניהם ריתקו אותה, והיא דיברה עליהם ברהיטות ובנגיעה של הומור פה ושם, בלי לפגוע בקוראיה.

"עדיין עובדת?" שאלה כרמן סמית' שתחבה את ראשה בדלת. היא היתה היספנית ילידת ניו יורק, ודוגמנית מצליחה בעברהּ לפני יותר מעשור. היא היתה נשואה לצלם בריטי שהתאהבה בו כשדיגמנה, אבל נישואיהם ידעו סערות רבות, והם נפרדו פעמים אחדות. תפקידה במגזין היה עורכת היופי. היא היתה צעירה בכמה שנים מקייט, והן היו חברות טובות במשרד, אבל אף פעם לא נפגשו מחוץ לעבודה, כי חייהן הפרטיים היו שונים מאוד. כרמן הסתובבה בחוגים נמרצים ואמנותיים יותר. "למה אני לא מופתעת? חשבתי שבטח תהיי פה כשלא ראיתי אותך נופלת לתוך קערת הפונץ' עם כולם."

"אני לא יכולה להרשות לעצמי לשתות," אמרה קייט וחייכה חיוך רחב בלי להרים את עיניה, שעה שבדקה את סימני הפיסוק בתגובה שכתבה זה עתה לאישה מאייווה שבעלה מתעלל בה רגשית. קייט שלחה לה גם תגובה אישית, משום שלא רצתה שתחכה שלושה חודשים כדי לקרוא התייחסות לבעיות שלה בטור. היא יעצה לאישה לפנות לעורך דין ולרופא שלה ולדבר גלויות עם ילדיה הבוגרים על מה שבעלה עושה לה. התעללות היתה ונשארה נושא חם בעיני קייט, והיא תמיד התייחסה אליו בכובד ראש. הפעם הזאת לא היתה שונה. "מאז הסרת השיער החשמלית ההיא מהפנים שניסית עליי, נראה לי שאני מאבדת תאי מוח," היא אמרה לכרמן. "נאלצתי לוותר על שתייה כדי לפצות על זה." כרמן צחקה ונתנה בה מבט מתנצל.

"כן, אני יודעת, לי זה עשה כאב ראש, ובחודש שעבר הם הוציאו את הטיפול מהשוק. אבל היה שווה לנסות." עשר שנים קודם לכן הן כרתו ביניהן ברית לעולם לא לעבור ניתוחים פלסטיים, ועד כה דבקו בה, אבל קייט האשימה את כרמן ברמאות משום שקיבלה זריקות בוטוקס. "חוץ מזה, את לא צריכה את זה," המשיכה כרמן. "אם לא היינו חברות, הייתי שונאת אותך. אני זאת שלא אמורה להצטרך שום עזרה, עם עור הזית שלי. במקום זה אני מתחילה להיראות כמו סבא שלי, שהוא בן תשעים ושבע, ואַת הג'ינג'ית היחידה שאני מכירה עם שיער בהיר ובלי קמטים, ואין לך אפילו קרם לחות. את בן אדם מגעיל. אולי תצטרפי לשאר העובדים שמשתכרים מקערת הפונץ'? את יכולה לגמור את הטור אחר כך."

"הרגע גמרתי," אמרה קייט ושיגרה את הטור בדואר האלקטרוני לעורכת הראשית. היא הסתובבה בכיסאה לעבר חברתה. "אני צריכה לקנות הערב עץ לחג המולד. לא היה לי זמן בסוף השבוע. ואני צריכה לקשט אותו, הילדים באים ביום ראשון. יש לי רק את הערב ומחר כדי לתלות את הקישוטים ולעטוף את המתנות. אז לא אוכל לעמוד סביב קערת פונץ'."

"מי בא?"

"טום וסטֶף," ענתה קייט.

לכרמן לא היו ילדים, והיא אף פעם לא רצתה. היא אמרה שבעלה מתנהג כמו ילד, ואחד כזה מספיק לה. לעומת זאת ילדיה של קייט תמיד היו חשובים וחיוניים בעיניה, ובצעירותם היו מרכז עולמה.

הבכור של קייט, טום, היה מסורתי יותר משתי אחיותיו וכיוון לקריירה עסקית מגיל צעיר. הוא פגש את אשתו מאריבֶּת' בבית הספר "וורטון" למנהל עסקים, והם התחתנו צעירים. היא היתה בתו של איל מזון מהיר בטקסס, גאון פיננסי שעשה מיליארדים, פשוטו כמשמעו, ובעליה של רשת המזללות הגדולה ביותר בדרום ובדרום־מערב ארצות הברית. היתה לו בת יחידה, וכיוון שתמיד נכסף לבן, קיבל את טומי בזרועות פתוחות והכניס אותו תחת כנפו. הוא הכניס אותו לעסק כשטום ומאריבת' התחתנו אחרי לימודי התואר השני. היא היתה חדה כתער ועבדה בשיווק באימפריה של אביה. היו להם שתי ילדות, בנות ארבע ושש, שנראו כמו מלאכיות. לקטנה היה השיער האדום של אבא וסבתא שלה, והיא היתה הנמרצת מבין השתיים. הגדולה נראתה כמו אמא שלה, בלונדינית יפה. וקייט כמעט לא ראתה אותן.

טום ואשתו היו פעילים ומעורבים כל כך בחיי אביה של מאריבת', שטום נפגש עם אמו בניו יורק רק לארוחת צהריים או ערב כשהגיע העירה לביקור עסקים, ובחגים העיקריים. הוא היה חלק מעולמה של אשתו עכשיו יותר מאשר מעולמה של קייט. אבל הוא היה מאושר בעליל וכבר עשה הון משלו, הודות להזדמנויות שחותנו הרעיף עליו. היה קשה להתחרות בזה, או אפילו למצוא בחייו מקום בשבילה עכשיו. קייט השלימה עם זה בחן והיתה מאושרת בשבילם, אבל התגעגעה אליו. היא נסעה לבקר אותם בדאלאס כמה פעמים, אך תמיד הרגישה כפולשת לחייהם העסוקים. מלבד עבודתו באימפריית המזון המהיר של חותנו, טום ומאריבת' היו מעורבים גם בפעילות פילנתרופית רבה, עסוקים בשתי בנותיהן, בקהילה שלהם, והוא גם בילה זמן רב בנסיעות עבודה. הוא אהב מאוד את אמו, אבל היה לו מעט מאוד זמן לראות אותה. הוא היה בדרך להצלחה משלו, והיא היתה גאה בו.

קאנדֶס, השנייה בילדיה, בת עשרים ותשע, בחרה בנתיב שונה בהיותה הבת האמצעית. אולי כדי למשוך תשומת לב, היא תמיד נמשכה לעיסוקים ברף סיכון גבוה ולסכנות בצורותיהן השונות. את שנתה השלישית במכללה העבירה בלונדון, ומעולם לא חזרה. היא קיבלה עבודה ב־BBC והעפילה במעלה הסולם עד להפקת סרטי תעודה עבור הרשת. היא היתה שותפה ללהט של אמה לגונן על נשים שנאבקות בהתעללויות בתרבויות שלהן. היא עבדה על כמה סיפורים במזרח התיכון ובמדינות מתפתחות באפריקה ובתוך כך נדבקה במחלות שונות, אבל חשבה שהעבודה בהחלט מצדיקה את הסיכונים הכרוכים בה. היא הרבתה לבקר במדינות קרועות ממלחמה, אבל הרגישה שחשוב מאוד להאיר את מצב הנשים בהן, והיתה מוכנה לסכן את חייה למענן. לאחר ששרדה פיגוע במלון והתרסקות מטוס קל באפריקה, תמיד חזרה לחפש אקשן. שיעמם אותה לעבוד ליד שולחן או לחיות בניו יורק כל הזמן. היא רצתה להפוך יום אחד ליוצרת סרטי תעודה עצמאית. לעת עתה עבודתה סיפקה לה חשיבות ומשמעות, וקייט היתה גאה גם בה.

משלושת ילדיה, קייט היתה הכי קרובה לקאנדס, שאיתה היה לה הכי הרבה במשותף, אבל הן בקושי התראו. וכרגיל, קאנדס לא התכוונה לבוא הביתה לחג המולד, כי היא עמדה לסיים משימה באפריקה. היא לא חזרה לחגים כבר שנים, והגעגועים אליה תמיד היו עזים. לא היה שום גבר חשוב בחייה. היא אמרה שאין לה זמן לכך, מה שנראה נכון. קייט קיוותה שביום מן הימים קאנדס תמצא את האחד. היא עדיין צעירה, ושום דבר לא בוער. העניין הזה לא הטריד את קייט, רק המקומות שביקרה בהם, שהיו מסוכנים וקשים במיוחד. שום דבר לא הפחיד את קאנדס.

סטפני, הקטנה של קייט, היתה גאונית המחשבים במשפחה. היא למדה ב־MIT, עשתה תואר שני במדעי המחשב ב"סטנפורד" והתאהבה בסן פרנסיסקו. עם תום התואר השני התקבלה לעבודה בגוגל, ושם גם פגשה את החבר שלה. היא היתה בת עשרים ושש וברקיע השביעי בגוגל, ואהבה כל דבר בחייה בקליפורניה. אחיה הקניטו אותה שהיא חנונית. רק לעתים נדירות יצא לקייט לראות בני זוג שמתאימים זה לזה יותר מסטפני והחבר שלה, פרנק. הם גרו במיל ואלי במחוז מארין, בבית קטנטן ורעוע, למרות שהדבר חייב אותה בנסיעות יומיות ארוכות למשרד. הם היו משוגעים זה על זה ועל העבודות שלהם בהיי־טק. היא עמדה לבוא הביתה לבלות את חג המולד עם אמה, וכעבור יומיים תיכננה להיפגש עם פרנק והמשפחה שלו במונטנה כדי לבלות איתם שבוע. גם על זה לא יכלה קייט להתלונן. הבת שלה היתה מאושרת בתכלית, וזה בדיוק מה שרצתה בשבילה. והיא עשתה חיל בעבודתה. גם סטפני לא תחזור לעולם לניו יורק. למה לה? יש לה כל מה שהיא רוצה וכל מה שחלמה עליו אי־פעם בדיוק במקום שהיא נמצאת בו.

קייט היא שעודדה את שלושתם להגשים את חלומותיהם, היא פשוט לא ציפתה שיעשו את זה בהצלחה רבה כל כך והרחק כל כך מהבית, שיכו שורשים עמוקים כל כך במקומות שונים ורחוקים. היא אף פעם לא עשתה מזה עניין, אבל התגעגעה לנוכחות הקרובה של ילדיה. בעולם של היום, כשאנשים ניידים יותר ופחות מעוגנים למקום, הם לא פעם עוברים לגור הרחק ממשפחתם כדי לפתח לעצמם קריירות. היא כיבדה את ילדיה על כך והעסיקה את עצמה כדי שלא להתבוסס בהיעדרותם. זה רק העצים את חשיבות הטור בעיניה. היא מילאה את חייה בעבודה, עשתה זאת בחריצות, ואהבה את מה שהיא עושה. קייט היתה מאושרת וחשה סיפוק מהידיעה שחינכה את ילדיה לעבוד קשה כדי להגשים את יעדיהם. כולם מצאו להם עבודות מספקות, ושניים מהם מצאו בני זוג שאהבו — אנשים טובים ובני זוג נכונים להם.

קייט עצמה היתה נשואה פעמיים. בפעם הראשונה נישאה ישר אחרי המכללה לאבי ילדיה. סקוט לינדסי היה צעיר יפה תואר ושובה לב, חובב בילויים. הם בילו נהדר יחד, ונדרשו שש שנים ושלושה ילדים כדי להבין שהם לא חולקים שום ערכים משותפים וכמעט שום דבר אחר, מלבד זה ששניהם באים ממשפחות ניו יורקיות ותיקות ומבוססות. לסקוט היתה קרן נאמנות אדירה, וקייט קלטה לבסוף שאין לו שום כוונה לעבוד אי־פעם, וגם לא צורך. הוא רצה לבלות את שארית חייו במשחק. קייט לעומתו חשבה שכל אחד צריך לעבוד, ולא משנות הנסיבות. סבתהּ העשויה לבלי חת הראתה לה את זה.

היא וסקוט נפרדו לדרכם מיד אחרי שסטפני נולדה, כשהוא הכריז שברצונו לחוות את החוויה הרוחנית של חיים עם נזירים בודהיסטים בנפאל במשך שנה, לאחר מכן הוא חושב להצטרף למשלחת טיפוס על האוורסט, ולדעתו יופייה המיסטי של הודו יהיה מקום נהדר לגדל בו את ילדיהם, בתום ההרפתקאות שלו. הם התגרשו ללא איבה או מרירות אחרי שנעדר שנה. גם הוא חשב שמוטב כך. הוא נשאר בחו"ל ארבע שנים והיה זר גמור לילדיו כשחזר, ואחר כך עבר לדרום האוקיינוס השקט, שם התחתן עם אישה טהיטית יפה והביא לעולם עוד שלושה ילדים. הוא מת בעקבות מחלה טרופית קצרה, שתים־עשרה שנים לאחר שהתגרש מקייט.

היא שלחה את ילדיה לבקר אותו בטהיטי, אבל היה לו עניין מועט מאוד בהם, וכעבור כמה פעמים כאלה הם לא רצו לנסוע שוב. הוא פשוט המשיך הלאה, מסתמן כבחירה עלובה כבן זוג וכבעל. כל מה שעשה אותו מושך ומפתה במכללה, עשה ההפך הגמור לאחר מכן, משהיא התבגרה והוא לא. הוא אף פעם לא באמת התבגר, וגם לא רצה להתבגר. היא התעצבה בשביל ילדיה כשמת יותר משהם עצמם התעצבו. הוא בילה איתם כל כך מעט זמן והפגין כל כך מעט עניין בהם, שהיה להם חיבור קלוש מאוד איתו. גם הוריו מתו בצעירותם, ולא היה להם קשר עם הילדים לפני מותם. אז ילדיה של קייט גדלו עם אמם כמוקד וכמערכת התמיכה היחידה בחייהם. היא שיתפה אותם בערכיה, ושלושתם העריצו את חריצותה בעבודה בעודה זמינה להם בכל עת, אפילו עכשיו. איש מהם לא נזקק לעזרתה במיוחד. הם שלושתם שקעו בדרכם, כל אחד בנתיב שבחר לו, אבל ידעו שאם רק יזדקקו לה, היא תגיח מיד. זה מי שהיתה, עם סדרי עדיפויות ברורים מאוד בנוגע לילדיה מרגע שנולדו.

ניסיונה השני של קייט בנישואים היה שונה לגמרי, אבל לא מוצלח מהראשון. היא חיכתה עד גיל ארבעים לפני שהתחתנה שוב. טום כבר עזב למכללה, ושתי ילדותיה היו בנות עשרה. היא פגשה את אדריאן כשהתחילה את התואר השני בפסיכולוגיה ב־NYU. הוא היה מבוגר ממנה בעשר שנים, השלים דוקטורט בתולדות האמנות, ושימש אוצר של מוזיאון קטן אבל מכובד באירופה. מלומד, מצליח, מרתק, אינטליגנטי, הוא פתח בפניה עולמות חדשים, והם נסעו לבקר במוזיאונים בערים רבות: אמסטרדם, פירנצה, פריז, ברלין, מדריד, לונדון, הוואנה.

במבט לאחור היא קלטה שנישאה לו מהר מדי. היא חששה להתמודד עם הקן הריק הצפוי, והיתה להוטה לבסס לעצמה חיים חדשים. לאדריאן היו אינספור תוכניות שביקש לחלוק איתה. הוא מעולם לא נישא, ולא היו לו ילדים משלו. היה נדמה שיש ביניהם התאמה טובה, והיה מלהיב להימצא עם מישהו בעל חיי תרבות עשירים כל כך וידע נרחב כל כך. הוא היה מאופק מאוד אבל טוב לב וחם כלפיה, עד שהסביר לה שנה לאחר נישואיהם, שהתשוקה שלו להתחתן איתה היתה ניסיון לצאת נגד טבעו, ושלמרות כוונותיו הטובות הוא התאהב בגבר צעיר. הוא התנצל מאוד בפני קייט ועבר לגור איתו בוונציה, ושם הם חיים באושר במשך שלוש־עשרה השנים האחרונות. כך שנישואיה אלה הסתיימו גם הם בגירושים, כמובן.

מאז היא חששה ממערכות יחסים רציניות ולא סמכה על כוח השיפוט שלה בהתחשב בבחירות שעשתה. חייה היו מאושרים ומספקים. היא ראתה את ילדיה כל אימת שהיה להם זמן. היו לה עבודה מתגמלת וחברים. כשחגגה חמישים, ארבע שנים קודם לכן, שיכנעה את עצמה שאין לה צורך בגבר בחייה, ולא יצאה לדייט מאז. זה נראה הרבה יותר פשוט ככה. לא היו לה חרטות בנוגע למה שהיא עלולה להחמיץ. אדריאן במיוחד תפס אותה בהפתעה, ודבר בהתנהגותו כלפיה לא רמז לה על נטייתו המינית. היא לא רצתה ליפול שוב בפח או לעשות טעות. היא לא רצתה להתאכזב, או אולי להיתקל במשהו גרוע מזה. למרות היותה תומכת נלהבת במערכות יחסים במסגרת הטור שלה, הן התחילו להיראות לה מסובכות מדי. היא תמיד עמדה על כך שהיא מאושרת לבדה, אבל חברות כמו כרמן ניסו לשכנע אותה לנסות שוב באמירה שהיא צעירה מכדי לוותר על אהבה בגיל חמישים וארבע. קייט תמיד הופתעה מגילה. היא לא הרגישה בת חמישים וארבע ולא נראתה כך, והיתה אנרגטית מתמיד. השנים פשוט טסו. ניסיונות חדשים ריתקו אותה, וכמוהם האנשים שפגשה, וילדיה.

"אז את באה להשתכר איתנו?" שאלה אותה כרמן מהפתח ונראתה נרגזת. "את מוציאה את כולנו רע עם העבודה הזאת שלך כל הזמן. חג המולד, קייט!" קייט העיפה מבט בשעונה. היא עדיין צריכה לקנות את העץ, אבל יש לה חצי שעה לשתות משהו עם עמיתיה לעבודה.

היא באה עם כרמן אל שולחן הפונץ' ולגמה מהמשקה. הוא היה חזק להפתיע. מי שהכין אותו עשה זאת בנדיבות רבה. כרמן שתתה את הכוסית השנייה שלה כשקייט חמקה בחזרה אל משרדה, הסתכלה סביבה ולקחה מהשולחן תיקייה עבה מלאה מכתבים שתיכננה לענות עליהם במסגרת הטור, וכן טיוטת מאמר שהסכימה לכתוב ל"ניו יורק טיימס" בשאלה אם עדיין קיימת אפליית נשים במקום העבודה, או שמדובר במיתוס ושריד לימים עברו. לא היה מדובר במיתוס, לדעתה, האפליה פשוט עדינה יותר ותלויה בתחום המסוים. היא ציפתה בשמחה לסיום הכתיבה שלו. היא הכניסה את התיקייה לסל בד עם הלוגו של גוגל שסטפני נתנה לה, עשתה את דרכה בשקט על פני החוגגים תוך נפנוף יד אל כרמן, ונכנסה למעלית. חופשת חג המולד שלה החלה, ועכשיו עליה להפשיל שרוולים ולקשט את הדירה לכבוד ילדיה שיגיעו בעוד יומיים.

היא תיכננה להכין את תרנגול ההודו בעצמה בערב חג המולד כדרכה תמיד, ולדאוג לכל הפינוקים האהובים עליהם. היא הזמינה את עוגת השבלול מהמאפייה, וכבר קנתה פודינג חג המולד מחנות בריטית שאהבה. היה לה ג'ין "בומביי סאפיר" לטום, יין משובח לכולם, מאכלים צמחוניים שתיכננה לסטפני, והפינוקים הנכונים ודגני בוקר בצבעי פסטל לנכדותיה. ועדיין היה עליה לעטוף את המתנות. צפויים לה יומיים מלאי עבודה עד שיגיעו. היא חייכה למחשבה על כך כשנכנסה למונית לנסיעה צפונה אל מגרש עצי חג המולד הסמוך לדירתה. תחושה של חג המולד החלה להתפשט, והתחזקה כשהחל לרדת שלג.

קייט מצאה עץ נאה שנראה לה בגובה הנכון לתקרה שלה. הבטיחו לשלוח לה אותו בהמשך הערב, כשהמגרש ייסגר. היו לה כַּן בשבילו, וקישוטים ואורות. שלג דבק בשערה האדום ובריסיה שעה שבחרה את העץ ובהליכה של ארבעת הבלוקים עד לדירה שלה. אנשים נראו חגיגיים ומאושרים כשערב חג המולד במרחק יומיים בלבד. היא קנתה גם זר לדלת, וכמה ענפים לעטר בהם את אדן האח בסלון. היא פשטה את מעילה והתחילה לפרוק את מארזי הקישוטים שהשתמשה בהם כל השנים, והיו אהובים עליה ועל ילדיה. חלקם, עוד מילדותה, נראו קצת חבוטים, אבל אם לא תתלה אותם, כולם ישימו לב ויתלוננו. המזכרות משנותיהם הראשונות היו חשובות להם מאוד. שנים מלאות אהבה וחום.

היא גרה באותה הדירה שבה הם גרו כשגדלו. גדולה יחסית לניו יורק ומושלמת למשפחה. היא קנתה אותה עשרים שנה קודם לכן. היו בה שני חדרי שינה בגודל סביר, אחד מהם שלה, סלון ופינת אוכל, מטבח גדול בסגנון כפרי שכולם התכנסו בו, ומאחר שהיה מדובר בבניין ישן — שלושה חדרי משרתות מאחור, ששימשו חדרים לילדיה, גדולים מספיק בשבילם בילדותם. חדר השינה הסמוך לחדרה שימש כעת חדר אורחים בעת הצורך, ומשרד לעצמה. בעבר הוא היה חדר המשחקים של הילדים. היא תיתן את חדר השינה שלה לטום ואשתו למשך ביקורם הקצר. סטפני תישן בחדר האורחים/משרד. הבנות הקטנות של טום יישנו באחד מחדרי המשרתות הישנים שאבא שלהן ודודותיהן גדלו בהם, וקייט תישן בחדר ילדותה של קאנדס, שכן היא לא תגיע. היא לא עברה לדירה קטנה יותר משום שאהבה את זה שיש לה מקום לילדים ולנכדות כשהם באים לבקר. כבר כמה שנים לא קרה שכולם באו הביתה בעת ובעונה אחת, אבל אולי זה עוד יקרה יום אחד. אחרי עשרים שנה הדירה היתה לבית לכולם. מנקה באה פעמיים בשבוע, ובשאר הזמן היא הסתגרה ובישלה לעצמה את ארוחותיה, או קנתה משהו בדרך הביתה.

במשכורת שהרוויחה ב"חיי אישה" בתוספת הכסף שסבתהּ השאירה לה, קייט יכלה להרשות לעצמה חיים קצת יותר מפוארים, אבל בחרה לוותר עליהם. היא לא רצתה יותר מכפי שהיה לה, ואף פעם לא נטתה להשוויץ. סבתה לימדה אותה את ערכו של כסף, מה הוא עלול לעשות, עד כמה בן חלוף הוא עלול להיות, ואת חשיבותה של עבודה קשה. קונסטנס ויטיאר היתה אישה מרשימה שלימדה את קייט את כל מה שהיא יודעת על החיים, אידיאלים שעדיין חיה לאורם וגידלה לאורם את ילדיה, אבל קונסטנס לא נחלה אותה מידה של הצלחה עם ילדיה שלה, ואולי פשוט היה לה פחות מזל. היא הצילה את משפחתה מאסון לפני יותר משמונים שנה, והיתה אגדה בשעתה; היא שימשה דוגמה בזכות התושייה, כוח הסבל, החוש העסקי ואומץ הלב שהפגינה. היא המודל היחיד לחיקוי שהיה לקייט בילדותה.

קונסטנס, שבעצמה באה ממשפחה אריסטוקרטית מיוחסת, ראתה את משפחתה ומשפחת ויטיאר מאבדות את כל הונן במפולת הגדולה של 1929. היא היתה אז צעירה, נשואה עם ארבעה ילדים, כולל תינוק חדש, אבא של קייט, הוֹנוֹר. הם חיו בעולם מוזהב של אחוזות רחבות ידיים, עושר בלתי מוגבל, בגדי מעצבים, תכשיטים מרהיבים וצבאות של עוזרים ומשרתים. הכול נעלם והיה לאפר במפולת שהרסה חיים רבים כל כך.

בעלה של קונסטנס, שלא הצליח להתמודד עם האובדן, התאבד, והיא נותרה לבדה עם ארבעה ילדים קטנים ובלי כסף. היא מכרה את מה שהיתה יכולה למכור, עברה עם ילדיה לדירה שכורה בלואר איסט סייד וניסתה למצוא עבודה כדי להאכיל אותם. איש במשפחתה או בחוג חבריה לא עבד מימיו, כולם ירשו את הונם. לא היו לה כישורים זולת היותה מארחת מקסימה, צעירה ויפה, אמא טובה ורעיה מסורה. היא חשבה לתפור, אבל לא היתה לה המיומנות לכך. לכן עשתה את הדבר היחיד שהיתה מסוגלת לחשוב עליו וידעה לעשות. היא הכינה עוגיות, שאהבה מאוד להכין לילדיה שלה.

בעבר היה להם צי טבחים ומשרתים שרקחו כל מעדן שעלה על דעתם, אבל קונסטנס תמיד נהנתה להכין עוגיות לילדיה, כשהטבחית הרשתה לה להיכנס למטבח. הטבחית של הוריה לימדה אותה להכין עוגיות בילדותה, וזה שירת אותה היטב. היא התחילה להכין אותן בדירת שני החדרים שלהם בלואר איסט סייד. אחר כך לקחה את הילדים איתה להביא את העוגיות למעדניות ומסעדות בקופסאות פשוטות, שעליהן כתבה: "עוגיות 4 ילדים". היא מכרה אותן לכל מי שהסכים לקנות. היא זכתה לתגובה חיובית מיידית, לא רק מילדים אלא גם ממבוגרים, ורבים החלו לשלוח לה הזמנות. היא בקושי הצליחה לעמוד בקצב הייצור, ומה שהרוויחה עזר לפרנס אותה ואת ילדיה בחייהם החדשים, שהדאגה הקבועה בהם היתה הישרדות. עם הזמן היא הוסיפה עוגות, והתחילה לשחזר מתכונים שזכרה מאוסטריה, גרמניה וצרפת. ההזמנות המשיכו לגדול. היא חסכה כסף, ובתוך שנה שכרה מאפייה קטנה בשכונה והמשיכה לספק את ההזמנות המתרבות.

העוגות שלה היו מדהימות, על העוגיות נאמר שהן הכי טובות שיש. מסעדות אחרות ורחוקות יותר שמעו עליה והצטרפו לקהל הלקוחות שלה, ועד מהרה היא סיפקה דברי מאפה לכמה מהמסעדות הטובות בניו יורק ונאלצה לשכור עזרה במאפייה. עשור לאחר מכן היא עמדה בראש אחת המאפיות המסחריות המצליחות בניו יורק, שהתחילה במטבח הזעיר שלה מתוך ייאוש, במטרה לפרנס את ילדיה. העסק שלה גדל בשנות המלחמה, כשנשים הצטרפו לכוח העבודה ולא היה להן זמן לאפות בבית. לקונסטנס כבר היה בית חרושת אז, וב־1950, עשרים שנה אחרי שהתחילה, היא מכרה את העסק ל"ג'נרל פוּדס" תמורת הון שעזר לפרנס שלושה דורות מבני משפחתה, ועדיין עושה זאת. הקרן שפתחה סיפקה לכל אחד מהם חיסכון למימון השכלה, בית או יוזמה עסקית. היא שימשה מופת לכולם, מודל שנולד מהצורך והתושייה שלה עצמה ומסירובה להשלים עם תבוסה.

בניה של קונסטנס איכזבו אותה. הם רכבו בעונג על ההצלחה הרווחית של אמם והתבטלו להנאתם. לימים הודתה שפינקה אותם מדי. בנה הבכור היה פשוט חסר מזל. הוא אהב מכוניות מהירות ונשים מהירות עוד יותר, ומת בתאונת דרכים עוד לפני שהחל את דרכו בחיים. אבא של קייט, הונור, היה עצלן ומפונק, שתה והימר, והתחתן עם אישה צעירה ויפה שברחה עם גבר אחר כשבתה, קייט, היתה בת שנה. אמא של קייט נעלמה היכנשהו באירופה, ומעולם לא שמעו ממנה שוב. הונור מת כעבור שנה באופן מסתורי מאוד בבית בושת במהלך טיול באסיה, כשקייט בת השנתיים נשארה עם אומנות בניו יורק. סבתא שלה לקחה אותה אליה וגידלה אותה באהבה רבה.

בתה הגדולה של קונסטנס היתה סופרת מוכשרת וכתבה בהצלחה תחת שם העט נאדין נוריס. היא מתה בשנות העשרים המאוחרות לחייה מגידול במוח, רווקה וערירית. בתה הקטנה של קונסטנס נישאה לגבר סקוטי, חיה חיים שקטים בגלזגו וילדה ילדים נחמדים שנהגו בה באדיבות עד מותה בגיל שמונים. הילדים האלה היו בני דודיה של קייט, והיא אהבה אותם אף שכמעט לא נפגשו. קייט היתה גאוותה ואושרה של קונסטנס, ובילדותה הן חלקו הרפתקאות נהדרות. כשקייט היתה בת שלושים נפטרה סבתהּ בת התשעים וארבע, מקץ חיים יוצאי דופן.

קונסטנס ויטיאר חיה חיים נהדרים עד גיל מופלג, צלולה וחדת מחשבה. היא אף פעם לא הביטה לאחור בצער או מרירות על מה שאבד, גם לא נטרה טינה לתהפוכות הגורל שעברה. קונסטנס ראתה בכל יום חדש הזדמנות, אתגר ומתנה, וקייט למדה ממנה כיצד לנהוג בזמנים קשים או להתמודד עם אכזבות. סבתה היתה האישה האמיצה ביותר שהכירה. אישה שכיף ומרגש להיות איתה בכל גיל, אפילו אל תוך שנות התשעים שלה. היא נשארה עסוקה עד סוף ימיה, טיילה, ביקרה חברים, התעדכנה בהתפתחויות הכלכליות החדשות, מצאה עניין רב בתחום העסקי ולמדה בלי סוף. בשנות השמונים לחייה היא למדה לדבר צרפתית שוטפת, ואחר כך למדה גם איטלקית ושלטה בה היטב.

ילדיה של קייט עדיין זכרו את סבתא רבתא שלהם, אבל הזיכרונות שלהם כבר היו עמומים עכשיו, מאחר שמתה בצעירותם. בלילה האחרון לחייה היא אכלה ארוחת ערב עם קייט, ולאחריה הן צחקו וניהלו שיחה ערה. קייט עדיין התגעגעה אליה וחייכה כל אימת שחשבה עליה. השנים שחלקו היו המתנה הגדולה בחייה, מלבד ילדיה.

היא ערכה בזהירות את קישוטי חג המולד על שולחן המטבח, ולמראה כמה מהם מילדותה שלה, נזכרה איך תלתה אותם על העץ עם סבתה כשגרה איתה. הם העלו בה שטף זיכרונות. למרות שהקישוטים דהו מאז, קייט ידעה שהזיכרונות לא ידהו לעולם. סבתה תחיה לנצח בַאהבה ובשמחה שחלקו, שהיו הבסיס לחייה. קונסטנס ויטיאר היוותה השראה לכל מי שהכיר אותה. והעוגות והעוגיות שאפתה מתוך צורך להציל את ילדיה הפכו לשמות מוכרים בכל בית. העוגיות נקראו פשוט "עוגיות 4 ילדים", והעוגות המפוארות ודברי המאפה המשובחים היו "העוגות של גב' ויטיאר" והזינו את כולם. "ג'נרל פודס" שימרו בחוכמה את שמות המוצרים המקוריים, שעדיין היו פופולריים ומכרו היטב. קונסטנס ויטיאר היתה לאגדה, אישה עצמאית ורבת־תושייה שהקדימה את זמנה, וקייט המשיכה לראות בה מופת מדי יום ביומו.