גָ'אקוּפּוּ מאסיני, פירנצה
1
שלושה ימים ושש שעות לא מש ג'אקופו מאסיני ממשכבו אלא כדי להשתין פעמיים שתן שצבעו כמעט אפור לתוך סיר לילה שכבר זועק מגודל סירחונו. טרופה נשימתו, חום גופו כבר מאיים להצית את קליפת עורו, צמרמורות מרעידות את איבריו כמו ניער אותם השטן בתוך שק של קרח, וכאילו אין די בזה, שערות ראשו השחורות שכה אהב נושרות קווצות־קווצות ונדבקות אל הסחבות המזוהמות של יצועו.
נתמך בקושי במסעד כיסא הוא מנסה לקום ממיטתו ולהעמיד על המדף בידיו הנידפות כנוצות ברוח שני נרות. ימינו נמתחת אל המדף, אך אצבעותיו מתקשות להחזיק והנר נשמט מהן, רק ברגע האחרון מצליח ג'אקופו לתופסו, אבל הנר שב ומחליק, והפעם מתגלגל מן המדף מטה, ולא אל הרצפה, כי אם אל סיר הלילה.
בנר השני נוהג ג'אקופו זהירות. מקמטי פניו ניכר כי התישו אותו המחלה ושנותיו. עיצבונו לא סר מעליו מאז סולק לפני חודשיים ויום בבושת פנים גם מסדנתו של המאסטרו מרצ'לו דה לה גודה, כיוון שעיקם את אפו לשמע הנושאים שהורה לו המאסטרו לצייר ותחתם הציע לו בהכנעה סדרת רישומי פחם, תמוהים כולם ללא יוצא מן הכלל, ובמרכזם יוחנן המטביל אוכל חגבים ודבש על גדת הירדן.
אל סדנתו של המאסטרו וֵרוֹקיוֹ הגיע אחרי שבקשתו לפגוש אותו פנים אל פנים נדחתה חמש עשרה פעמים רצופות. אולי היתה בזה ידם של עוזריו, אבל גם המאסטרו עצמו הבהיר לו באיגרת קצרה כי עומד לו לרועץ השם הרע שיצא לו מכמה סדנאות בפירנצה בשל התעקשותו לצייר נושאים שאינם יאים לציור ובסגנון שאינו יאה לציור, ועל כן לא יעסיקו אפילו כשוליה, וזאת אף על פי שהטכניקה שלו, כדברי מוריו באקדמיה לאמנות, מניחה את הדעת, כל עוד הוא דבק בחוקי הפרספקטיבה ואינו מתנער מהם.
הנר, צריך לחזור לנר, אסור להרפות ממנו עד אשר יוצמד למדף. תחילה מדליק אותו ג'אקופו ביד רפה, אחר כך מטפטף מעט מחלבו על משטח העץ ובשארית כוחותיו מדביקו למדף, אך רק יד המקרה, לא ידו שלו, משאירה את הנר זקוף. כעת הוא יכול לראות במראה הקטנה לאור השלהבת המהבהבת כמה התכער קלסתר פניו בלא רעמת שערו הנושרת קווצה אחר קווצה. נראה שבעוד זמן לא רב יקריח לגמרי — ידו שמחליקה מיואשת על איי השׂער שמעל למצחו היוקד חשה ביניהם את עור הקרקפת. טוב שאין בחדרו מראה גדולה מזו, שתבהיר לו כמה הזדקנו תווי פניו ורחקו ממראם כשעוד היתה בריאותו איתנה.
בעד סדק בחלון חומק פתאום משב רוח ומכבה באכזריות את הנר. פרצי השיעול של ג'אקופו שככו מעט, שביב תקווה עולה בו שעוד זמן לא רב יתאושש ויחלים, אבל חום גופו הגבוה, והנר הטבוע בסיר הלילה, והחשכה, וצינת החדר, ופניו של דה לה גודה המשלח אותו בבוז מעליו, כל אלה דוחפים אותו במדרונות הייאוש. אין בו עוד כוח אלא למחות את אגלי הזיעה ממצחו בקצה השמיכה המזוהמת, ובשוכבו כך מיואש ושבור מרחפים בדמיונו קרעי קרעים ובהם הציור שהוא מתעתד לצייר כבר שנים, ציור שגובהו שני מטר וחצי ורוחבו שלושה מטר וארבעים, ובלבד שיינתן לו לשם כך קיר במקום ראוי, ומן הקרעים המרחפים עולה פיסות־פיסות דמותו של יוחנן המטביל העומד לבדו על גדת הירדן וקורא אל העם לשוב מדרכו הרעה ובשמים מרחפת יונה צחורת כנף והיא־היא רוח האלוהים. והתמונה הזו, שאינה מרפה ממנו וקוראת לו להפיח חיים בריצודיה, מציתה בג'אקופו שמחה חדשה וממריצה אותו לזקוף את ראשו ולקוות שעוד זמן לא רב יצא מקיטונו המעופש ויתנער מנגיפי מחלתו, אבל איך יֵצא לאוויר העולם לממש את ייעודו ואין בכוחו אפילו להרים מכחול דקיק אחד.
עזרה אינו יכול לבקש מאיש, לא מאביו שאין לדעת מי הוא, אף לא מאמו שמתה בילדותו ומיד אחריה מת גם אחיו הבכור — זה אחר זה מתו ממחלת האבעבועות השחורות, רק עשרים וארבע שעות הפרידו בין שתי המיתות הללו, ואפילו זמן להתאבל לא ניתן לו, שכן שלחוֹ דודו עם אחותו הצעירה להוספדלה דלי אינוצ'נטי, בית המחסה לתינוקות שלא חטאו. שם גדל, עד שהועבר במצוות אותו דוד שלעולם אינו מראה את פרצופו לחסותם של מורי האקדמיה לאמנות בפירנצה, ותחת עינם הפקוחה סיים את הכשרתו בתורת צייר ולא נדרש לשלם אפילו דוקט אחד תמורת לימודיו.
צעדים מהירים נשמעים מעבר לקיר, צעדיו של ספטרוצ'ו הגיבן שמניח לפני דלת חדרו שתי קערות. באחת מרק ירקות, וליתר דיוק, מים דלוחים שכרוב שומני ומקולקל צף בהם, ובאחרת עיסת עדשים שריחה אינו ברור — ספק דומן שלוליות, ספק זיעת טבחים, אפילו כלב רחוב גווע ברעב ירחק מלרחרח בה. קול הקערות המכות בסף, יריקה, קללה נתעבת, את הכול שומע ג'אקופו, ותשישותו מונעת אותו מלקום אל האוכל שנשלח לו כבכל יום בצהריים במצוות אותו דוד עלום, ומוטב שיילחם בה בטרם ישיגו קבצן או גנב: מיצועו עד מפתן דלתו המכוסה קרח מרופש נכונה לו דרך ארוכה, ואין הוא יודע אם יוכל לעמוד בתלאותיה. קום, ג'אקופו, קום, הרי אף אחד לא יישא את הקערות פנימה ויניחן על השרפרף המשמש לך שולחן, ואיש לא יקרבן אל פיך ויאמר: בתיאבון, מחמדי. ואם לא תצרף רגל כושלת לרגל רועדת ותעבור את המרחק הכביר מהמיטה לדלת ומן הקערה לפֶּה, יעשה זאת לפניך חתול חוצות או כלב אשפתות.
מייגעת הדרך שעל ג'אקופו לעשות, ושלא כמוהו יש בכוחנו לדלג אל סופה. שם, על המפתן, כעבור רגעים ארוכים, מביטות שתי עיניו הכבויות בשתי קערות עץ שבתוכן שיירים שאין לדעת מאין נאספו, אבל עיניו כבר עוברות מהן אל המעטפה שמונחת ביניהן ולובנה מוכתם בטביעות אצבעותיו השמנוניות של השליח ספטרוצ'ו, שלא טרח לנגב את ידיו, גם לא טרח לנקוש על דלתו של ג'אקופו ולקרוא: שמע ג'אקופו, עם הקערות קיבלת איזו מעטפה מכובדת, בוא וקח. לא שילם לו הדוד שישמיע את קולו, רק שיזרוק את קערותיו ויסתלק.
שתי רגליים מגששות בזהירות את דרכן בחזרה אל אי המבטחים הקרוי מיטה, בכל יד רועדת קערה, ובימנית, בין האצבעות לקערה, המעטפה — אולי דרישה לתשלום שכר דירה או תביעה נוספת לשלם את מחירן של אבקות הצבעים והשמנים שקנה בפינת הקנטו די קרטולאי. אבל את שכר הדירה משלם בעבורו הדוד, וגם את חובו על האבקות והשמנים כבר סילק, וכך מתעוררת הסקרנות שוב ואִתה החשש — שהרי חיים כמו של ג'אקופו מזמינים תמיד בשורות רעות או רעות מאוד, ומה כתוב במכתב יֵדע רק מי שיקרא אותו. אבל תחילה יש להדליק את הנר — לעזאזל, שוב הנר, מתי לא נצטרך עוד לנר.
אצבעותיו של ג'אקופו מנסות לפתוח בחיל וברעדה את המעטפה, אוזן קשובה תשמע היטב את רשרוש הנייר. בשל הרעד שבאצבעותיו נשמע גם צליל קריעה, ובתוך המעטפה נגלה דף מקופל, צבעו כצבע שיש מנוקד. קיפולו ישר כסרגל, וכשהוא נפתח הוא גלוי לכל אורכו ומחלק את הדף לשני חצאים מדויקים, והכתב המסולסל אינו מוכר לו. והנייר... איזה נייר! לא זה שקונים בחצי דוקט בשוק הפשפשים של פורטה וולטרנה בבאסטה של סארסינו, אלא נייר משובח שכמוהו משמש את מורי הסדנאות ברישומיהם. מבטו של ג'אקופו מתגלגל מכותרת הדף, שסמלי ליגוריה וטוסקנה מוטבעים בו, מטה אל השורה התחתונה, ומבין עפעפיו העצומים למחצה נגלית חתימתו של הכותב, רבותי וגבירותי, שימו לבכם, חתום מטה לא אחר מן הסניור פלרמו דה סן אנטוניו ג'אקרלה בכבודו ובעצמו. ואם יש בכם עמי ארצות הממעטים לקרוא בספרים, אזי נפרט: הוא־הוא הממונה על גילדת הארכיטקטים בחבל ליגוריה וטוסקנה והוא העומד בראש אגודת הארכיטקטים של איטליה כולה.
ראשו של ג'אקופו מסתחרר, ראייתו מתערפלת, נשימתו נעתקת, כמעט ירד למצולות הייאוש והחולי והנה נזכר בו דודו, שמעולם לא ראהו פנים אל פנים ותוויו אינם מוכרים לו אלא מרישום אחד דהוי ובו הוא יושב איתן על סוס לבן בלי אוכף והסוס לוחך עשב בצל תאנה. לשם מה השחית הדוד המהולל על אחיינו נייר כה יקר? לשווא מנסות עיניו של ג'אקופו למצוא אחיזה בנמלים השחורות התוזזות על הנייר ולחלץ מכתב היד המסולסל מילים שאפשר להבין. התרכז, ג'אקופו, התרכז! והנה עולה בידו סוף־סוף לפענח את הכתוב — הסגנון ישיר, מדויק, אינו מבזבז זמן על גינוני נימוס ופסיקים. הלשון תמציתית, חותרת בתנופה אל יעדה: "ג'אקופו גש מיד לבית המלאכה של פרוג'ינו הוא ימציא לך עבודה כראות עיניך ג'אקרלה".
שיתוק פושט באיבריו, אך פניו מאירות. מה ראה פתאום הדוד המהולל להיזכר באחיינו העלוב ג'אקופו, שכל השנים האחרונות תחת לצייר הוא מפעיל לפרנסתו כבשן סיד ומכין גם טיח ודשן, ובשל עבודתו הבזויה נצבר אבק הסיד בריאותיו וסותם אותן ובעטיו הוא נופל למשכב שוב ושוב. אין פלא שחלה גם בדלקת ריאות, ואף על פי שהחלים ממנה, בריאותו תלויה על בלימה.
קערת המרק נשמטת מידיו של ג'אקופו היישר אל סיר הלילה, והנוזלים שם מתערבבים וניתזים על כפות רגליו היחפות. שערותיו האחרונות של ג'אקופו נמרטות עתה מרוב שמחה, ובעזובת החדר, שאת רהיטיו ליקט ממה שזרקו אחרים, לא תראו עוד איש שפוף, קשה יום ומכחול, אלא אמן העומד להיגאל מהשכחה, שהרי בפירוש כתב הדוד: "עבודה כראות עיניך". ועוד מעט קט תתממש שאיפתו לעלות על דרך המלך של האמנים הגדולים באמצעות תמונה שלא חשב עליה איש לפניו, תמונת יוחנן המטביל שעולה מן המים לקרוא אל העם לשוב מחטאיו ומן השמים יורדת אל כתפו רוח הקודש בדמות יונה. בין רקותיו של ג'אקופו כבר מהדהדות מחיאות הכפיים שימחאו לגאונותו פטרונים חמורי סבר, ודווקא מפני שיעמיד בקדמת הציור את יוחנן ורק במרחק תירמז דמותו של ישו הבא מן הגליל. בדמיונו רואה ג'אקופו את כל חבריו מוריקים מקנאה אחרי שלעגו לו כל כך, וגם את כל מי ששילחו אותו בבושת פנים מסדנאותיהם אחרי שהִזנו את אמנותם לכל דורש ומשלם. והרחובות, כמה ססגוניים והומים הם, מעריציו הם שממלאים אותם, תור ארוך משתרך לפני דלתו וכולם משתוקקים להיות הראשונים שיחזו בציוריו של עילוי שבזכותו תתעלה אמנות הציור לשיא שאיש לא יהין להתחרות בו. דברי ההלל במוחו המשתבש של ג'אקופו משיבים את תאבונו והוא אוכל מהקערה שנשארה שלמה ומתעודד, אולי קרוב הוא להחלמה יותר מכפי שחשב. והוא קורא שוב את האיגרת, בולע את בלעו בגרונו ואת הכתוב בעיניו, מבטו מתרוצץ על השורה, קדימה אחורה, אחורה קדימה, השורה הרי קצרה, החתימה אף יותר.
ואז מפלח את ראשו כחץ הרהור ארצי אחד ושם קץ לכל שירי ההלל שיחוברו לציור שטרם צויר: הרי כתב ג'אקרלה "מיד", וכשדודו כותב "מיד" הוא מתכוון לכך, כלומר בזה הרגע, אבל הוא, ג'אקופו, איך יעבור אפילו מרחק יריקה בלי שייאנח ויגנח כזקן ויאבד את שיווי משקלו וישתטח אפיים ארצה.
לא איגרת הונחה לפתחו אלא בעיה שאין לדעת כיצד תיפתר, ואף על פי שברורה התקווה הגלומה שם, כיצד יבוא אל המאסטרו פרוג'ינו בנשימות שורקות, בשיעולים בלומים, ברגליים רועדות ובראש סחרחר, ויאמר לו: הנני אדוני, לשירותך אני, באתי וראשי צלול וידי איתנה ומפליאה לאחוז במכחול, ובכוחי לחבר רעיון ומעשה, צבע וצורה. ימציא לי אדוני מכחולים ומברשות, ייתן לי אבקות ושמנים ופיגמנטים ובדים ועוזרים, ואשלים לתפארת כל משימה שאתבקש לצייר בסגנוני, מכף רגלו של אחרון השליחים ועד הילת ראשו של יוחנן המטביל, ולזה אקדים רישומים בחרט עופרת, הנה הם כאן לפניך, וההמלצות שקיבלתי, אדוני, גם הן כאן —
ג'אקופו מנסה לקום על רגליו, אך הן מאיימות להתקפל תחתיו. די, די ג'אקופו, הָקֵץ משיגיונותיך, אפילו נר אינך יכול לשאת בידך, ואיך תאחז מכחול, ואיך תלך אל מאסטרו פרוג'ינו, מוטב שתנוח על משכבך עד שתחלים.
בדי עמל הוא עולה על המיטה ומושך את שתי רגליו מעלה אל כסות הסמרטוטים, ולפני שישקע שוב במצולה המיוזעת שהיה שרוי בה כל הימים האחרונים עולה על דעתו שוב שלא טוב היות האדם לבדו, וּודאי לא בבוא החורף — לולי כבדה כל כך בדידותו, יכול היה לתנות את צרותיו באוזני אדם קרוב.
לפני שנכבות עיניו ועננים תופחים בהן, שפתיו ממלמלות: מחר אהיה בטוב, מחר אלך אל המאסטרו פרוג'ינו.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.