הציור המסוכן

הלב שלה פעם כל כך חזק עד שקלי גרינוואי הייתה משוכנעת שכל הנוכחים באולם המכירות הפומביות יכולים לשמוע אותו. היא שאפה עמוק, ואז שכלה את רגליה ומיד אחר כך שינתה שוב תנוחה בפעם המיליון וניסתה לומר לעצמה שזו בסך הכול ציפייה נרגשת.

אחרי הכול, הלילה היה הלילה לו חיכתה. היא הציצה בשעונה. תוך פחות מעשר דקות, החלום שעבורו עבדה כל כך קשה יהפוך למציאות.

אז למה נדמה היה שכל גופה עומד לקרוס?

קלי עצמה עיניים ופשפשה במוחה בחיפוש אחרי הסבר לגיטימי כשהמוצג האחרון, ציור מבוקש במיוחד של מונה, הרקיע לגבהים אסטרונומיים. כן, זה היה זה. היא אמנם רסטורטורית של עבודות אמנות, אבל עולם האמנות – כפי שהערב הזה ייצג בתמצית, כשהיופי והביטוי האמנותי הפכו משניים לכסף ולרכושנות – גרם לה להרגיש שהיא נמצאת מחוץ לתחום המחיה הטבעי שלה. היא לא הרגישה שמקומה הטבעי הוא בבית המכירות הפומביות בערב של המכירה היוקרתית ביותר שלו, היא הרגישה שמקומה הוא בסטודיו שלה כשהיא לבושה בסרבל עבודה.

בגלל זה היא לא מסוגלת להתרכז, היא התווכחה בתוכה כשניסתה להצמיד את מכפלת השמלה השחורה שהשאילה לה אחותה בחזרה לכיוון הברך. בשום פנים ואופן זה לא היה קשור לעובדה שהוא היה כאן.

קלי ייסרה את עצמה על העובדה שבכלל הבחינה שהוא הגיע, ועוד יותר מזה שחשבה שיש לזה איזה קשר לסימפטומים הגופניים שתקפו אותה. ממש לא יכול להיות שלגבר תהיה השפעה כזו עליה, ועוד גבר שמעולם לא פגשה קודם.

טכנית, היא ראתה אותו כשהשתתפה בתצוגה המקדימה של המכירה לפני יומיים. אבל היא לא ממש פגשה בו. פגישה מחייבת איזו פעולת גומלין, דבר שכמובן לא קרה. הוא היה נאה בצורה קלסית, והבגדים היקרים שלו – ביחד עם העובדה שהשתתף באירועים כאלו – העידו על כך שהוא היה עשיר בצורה שערורייתית. כנראה היה לו איזה תואר חסר משמעות כגון "דוכס" או "רוזן", וכל זה ביחד העיד על כך שזה סוג הגבר שלא יעניק לאישה כמוה מבט שני. וזה היה בסדר גמור, בגלל שממילא לא היה לה כל רצון לפגוש במישהו כל כך יהיר ונפוח. גבר אחד כזה הספיק לה לכול החיים, ולא היה לה כל רצון לפגוש אחד נוסף.

אז למה היא לא הייתה מסוגלת להפסיק לחשוב על האינטנסיביות של עיניו הכחולות, מאז שנכנסה אל אולם המכירות וראתה אותו עומד שם כמו פסלו המפורסם של מיכלאנג'לו שהתעורר לחיים? ולמה היא הייתה זקוקה לכל כוח רצונה כדי לא להגניב מבט נוסף מעבר לכתפה אל השורה השנייה בצדו הימני של החדר? לא שהיא שרטטה בעיני רוחה את תרשים החדר וידעה את מיקומו המדויק, כמובן. למה שתעשה משהו כזה? בגלל שכל פעם שאת מסתכלת הוא שולח אליך חיוך שאי אפשר לעמוד בפניו, ושמעביר צמרמורות לאורך עמוד השדרה שלך? קול לא מוכר ולא רצוי בתוכה ענה לה, אבל היא השתיקה אותו מיד.

"ולבסוף אנחנו מגיעים לפריט מספר חמישים. זוג ציורים של הצייר מהמאה התשע-עשרה, ז'ק רנארד, שנקראים 'מון אמור פר לה מר'. מהעיזבון של הקטור וולסי המנוח. אף על פי שהציורים זקוקים לרסטורציה שתחזיר להם את מלוא יופיים, הם ללא ספק שתי היצירות החשובות ביותר שרנארד צייר."

קלי לקחה נשימה עמוקה, כשהמילים של הכרוז אישרו שהרגע שלו חיכתה הגיע סוף-סוף. היא עצמה שוב את עיניה, וניסתה לדמיין את האוויר עולה במעלה נחיריה ומפוגג את מחשבותיה. כשפקחה אותן שוב, לוח הקיר שעל יד הכרוז הממושקף הסתובב במאה ושמונים מעלות כדי להציג את הציורים היפהפים, ונשמתה נעתקה בגרונה מהתפעלות.

היא זכרה את הפעם הראשונה שראתה אותם, או הדפס שלהם. לא הרבה אחרי שהתחילה את הלימודים בתיכון, המורה שלה לאמנות, גברת מק'לילן, הביאה אותם כדוגמה לצורה שבה רנארד העז לחצות את הגבולות שהוצבו על ידי בני תקופתו על ידי כך שצייר אישה אמיתית ולא אלה. שאר הכיתה אבדה בגל צחקוקים; בשני הציורים האהובה שעל יד הים עברה מלבוש מלא לעירום מוחלט. אבל עבור קלי זו הייתה התגלות, רגע מעצב בחייה. עבורה, הציורים דיברו על יופי ועל אמת, של שני הצדדים שבכל סיפור – ועל עצמה. מרגע זה ואילך היא ידעה ללא שמץ של ספק שהעתיד שלה היה בתחום האמנות. ודאות שהתחרה בה רק הזעזוע כשגילתה שהציורים המקוריים היו מבודדים באחוזה הכפרית של אציל יהיר, ספגו שם לחות ועשן סיגרים, במקום לעמוד לתצוגה כך שכל הציבור יוכל ליהנות מהם.

עד עכשיו. כי עכשיו הם עברו לבעלותו של הנרי וולסי ג'וניור, שההפסדים שלו במרוצי הסוסים גרמו לו לדרוש שבית המכירות הפומביות קרופורד ימכור את הציורים של אביו המנוח מיד, עוד לפני שהספיקו להציע לו את צוות הרסטורטורים שלהם. מה שגרם לגלריה הלונדונית שניסתה לגייס מספיק כסף לקניית התמונות, לחפש במקביל מומחה שיטפל בצורה טובה בנזק שנגרם לציורים במשך שנים. לשמחתה של קלי, ההתלהבות שלה, קורות החיים המקצועיים המרשימים שלה וההתמחות שלה בציוריו של רנארד, שכנעו לבסוף את הגלריה שהיא הייתה האדם המתאים לתפקיד. התפקיד שעליו חלמה כל חייה כמעט, והזדמנות מקצועית שתתרום בצורה משמעותית לקידום הקריירה שלה.

קלי הציצה סביבה כשהצעות המחיר התחילו להישמע, בהתחלה מפיה של ג'ינה הסוכנת של הגלריה שישבה לא רחוק ממנה. מכל שורת מושבים נשמע זמזום של קולות מהוסים ונרגשים. טלפנים שמוקמו בקצות החדר הנידו ראשים ותווכו בין האולם לבין אספנים ברחבי העולם. תוך שניות ההצעות עלו על ההערכה שבקטלוג המכירות בכזו רמה, עד שקלי התפתתה להשתמש בקטלוג שלה כמניפה על מנת לצנן את עצמה – אבל היא נמנעה מכך, גם בגלל שהתקשתה לזוז ממקומה מרוב מתח, וגם בגלל שחששה שתנועות היד שלה עלולות להיראות בטעות כאילו היא מציעה מחיר על היצירות. הרגע היה מתוח מדי גם ככה.

אלא אם כן אתה החתיך הנפלא, קלי הבחינה, הדופק שלה מגיע למהירות ללא תקדים כשהגניבה מבט נוסף לכיוונו וראתה אותו נשען בכיסאו בהבעה אדישה, גופו לגמרי נינוח בחליפה הכחולה-אפורה שלו. היא הייתה יכולה למצוא שימוש לקור רוח כשלו. בגלל שאפילו כשראתה את ג'ינה מרימה את ידה בין כל סכום שהכרוז השמיע במהירות, זה לא הצליח להרגיע את עצביה. אף על פי שהגלריה הבטיחה לה שהרכישה שלהם ודאית.

אבל זה היה ככל הנראה גם מה שבנו של וולסי אמר לגבי מרוצי הסוסים, היא חשבה, ומצאה את עצמה מתנדנדת בין הסכנות של נתינת אמון עיוור לבין הניסיון להירגע. לא, לא משנה עד כמה הצוות של הגלריה היה משוכנע שגייס מספיק כספים, ניתן להירגע במקרה כזה רק אם אתה לא מושקע בסיפור – וברור שהגבר הזה לא היה, היא סיכמה בינה לבינה. אז מה הוא עושה כאן כשהוא לא השמיע הצעה על אף אחד מאחד עשר הציורים הקודמים מאז שנכנס אל החדר בפריט שלושים ושמונה? בדיוק כשקלי עמדה לעשות רשימה של אפשרויות במוחה, משהו קרה.

"זו עלייה של – רגע – של עשרה מיליון בטלפון," הכרוז אמר באיטיות בלתי אופיינית, והסיר בתדהמה את משקפיו כשהתבונן מעמדות הטלפנים בחזרה אל האולם. "זה שבעים מיליון כנגדך, גברתי. האם יש לי שבעים ואחד?"

אולם המכירות דמם בצורה מנבאת רעות. קלי הרגישה שלבה קופץ בפראות בחזה והבטן שלה התחילה להתהפך. כנגד מי הם מתחרים, לכל הרוחות? לפי אנשי הצוות של הגלריה כל אספן רציני ששם עין על היצירות של רנארד היה אמור לשבת באולם. ההבעה המפוחדת של ג'ינה אמרה הכול. קלי התבוננה בדאגה כשג'ינה התבוננה בניירת שבחיקה. לבסוף, ג'ינה הטתה את ראשה.

"שבעים ואחד מיליון," הצהיר הכרוז, הרכיב מחדש את המשקפיים שלו והתבונן לכיוון הטלפונים.

"האם יש לי שבעים ושניים? כן." הוא הניד את ראשו אחורה וקדימה כמו שופט טניס. "האם מציעים לי שבעים ושלושה?"

ג'ינה הנהנה פעם אחת, בחוסר התלהבות.

"האם יש הצעה מעל שבעים ושלושה?" הוא התבונן בטלפנים.

"יש לנו שמונים בטלפון."

שמונים?

"הצעות בשמונים ואחד?"

כלום. קלי עצמה חזק את עיניה.

"הזדמנות אחרונה בשמונים ואחד – לא?"

קלי נעצה מבט חסר אונים בג'ינה, שהנידה ראש בהתנצלות.

"נמכר, אם כן, בשמונים מיליון לירות שטרלינג."

נקישת הפטיש וקריאת הנמכר הדהדו בגופה כמו רעידת אדמה.

גלריית לונדון סיטי איבדה את היצירות.

היא התמלאה בתחושת זוועה. הציורים שאהבה ישלחו, השד יודע לאן. התקוות שלה להיות זו שתשקם אותם מתו, והדלת לקריירה מפוארת נטרקה בפניה. הלוח הסתובב בעוד מאה ושמונים מעלות והציורים נעלמו.

לא היה כזה דבר בוודאות מלאה. זה נגמר.

כשהאנשים התחילו לאסוף את חפציהם ולעשות את דרכם אל האנונימיות של רחובות לונדון, קלי נשארה בכיסאה, ובהתה בעיוורון בקיר הריק. היא לא ראתה איך הגבר החתיך השתהה מאחור, ובקושי אפילו הבחינה בהתנצלות הממולמלת של ג'ינה שהזדחלה החוצה. היא הבינה אותה, המשאבים של הגלריה לא היו אינסופיים. אפילו אם היו יכולים לגייס מספיק, עדיין הם חייבים לחשוב על העלויות יחסית לרמת המשיכה של היצירות בקרב הציבור הרחב. במחיר של כמה מיליונים מעבר להערכה הציורים היו עדיין אטרקציה שתצדיק את ההוצאה. אבל כמעט להכפיל את ההערכה הקטלוגית? היא ידעה שג'ינה הסתכנה כשהגיעה עד לסכום גבוה כל כך.

אז מישהו אחר רצה את הציורים יותר. מי? המחשבה שלפה אותה מהשיתוק שנפל עליה. לא חשוב איזו גלריה זו תהיה, היא בוודאי תזדקק לרסטורטור. היא ידעה שזה ישבור את כל כללי ההתנהגות של המכירות הפומביות, אבל לפתע הצורך לגלות את זהות הקונה היה התקווה היחידה שלה. מרימה את עצמה מכיסאה, היא מיהרה אל החלק האחורי של האולם, היכן ששורת הטלפנים התחילה להתרוקן.

"בבקשה," היא קראה אל הגבר שקיבל את שיחת הטלפון. "תגיד לי מי קנה את הרנארדים."

הוא עצר והסתובב להביט בה ביחד עם כמה מהעמיתים שלו, פניהם תערובת של סקרנות וביקורת.

"אני לא יודע, גברתי. זה מידע סודי לגמרי בין הקונה לקופאי."

קלי נעצה בו מבט מיואש.

הטלפן הניד בראשו. "הוא אמר רק שהוא מציע בשם אספן פרטי."

קלי כשלה לאחור והתיישבה באחד הכיסאות הריקים, כיסתה את פניה בידיה ונלחמה לעצור את דמעותיה. אספן פרטי. המחשבה הרתיחה את דמה. הסיכויים הם שהציורים לא ייראו שוב עד שהאיש ימות מחיים של פינוק-יתר.

היא הנידה ראשה. בפעם הראשונה מאז דיוויד היא העזה להאמין שחייה הולכים למקום טוב. אבל כרטיס היציאה היחיד שלה נקרע זה עתה למיליון חלקים. וזה השאיר אותה עם מה? לילה במלון הזול ביותר שהצליחה למצוא בלונדון, ואז חזרה אל הבית-סטודיו הצפוף שלה בקיימברידג'. עוד שנה של עבודות שחזור אקראיות שבקושי יצליחו לכסות את המשכנתה שלה, כי במקרים הנדירים שיצירות מזניקות קריירה כמו אלו יגיעו אל שוק האמנות מה שמשנה זה את מי אתה מכיר ולא כמה מקצועי אתה.

"את נראית כאילו שמשקה יעזור לך."

המבטא היה צרפתי, ולהפתעתה הוא העביר בגופה צמרמורת עוד יותר מטרידה מכפי שעשה הפטיש של הכרוז. אולי בגלל שהיא ידעה מיד למי שייך הקול הזה. אף על פי שאמרה לעצמה שאם יתקרב אליה ההשפעה המדאיגה שהייתה לו עליה תתפוגג, נדמה שההשפעה רק הוכפלה בעוצמתה. היא העבירה את ידיה בשערה, כאילו מה שעשתה מלכתחילה היה פשוט לסדר את תסרוקתה, והסתובבה אליו.

"אני בסדר, תודה לך."

בסדר?קלי צחקה מבפנים למשמע מילותיה. אפילו אם הייתה מתבקשת לשחזר כל יצירת אמנות שנמכרה כאן ספק רב אם ניתן היה לתאר את מצבה הנפשי כ"בסדר", כשכל מאה ותשעים הסנטימטרים שלו עמדו לפניה, מילאו את גופה בתחושות שהיא בקושי זיהתה ושבהחלט לא היה לה רצון להתמודד עימן.

"אני לא משוכנע," הוא אמר, והתבונן בה יותר מדי בחדות.

"ומי אתה, קרופורד מעסיקים אותך בתור הפסיכולוג של אחרי המכירות?" קלי ענתה, הסקירה היסודית שלו מערערת אותה. "אתה מגיע במהלך עשרת הפריטים האחרונים של המכירה כדי לעודד את הלקוחות המאוכזבים שאחרי האירוע?"

חיוך אירוני ולגמרי מפרק עוינות עלה על שפתיו. "אז הבחנת בי מיד כשנכנסתי."

"לא ענית על השאלה שלי," קלי ענתה, מסמיקה.

"נכון."

קלי הזעיפה פנים. היה רק דבר אחד ששנאה יותר מאנשים שהשפריצו כסף, וזה היה אנשים שהיו קמצנים עם האמת. היא הרימה את תיק היד שלה ורכסה אותו.

"תודה לך על הדאגה, אבל אני חייבת לחזור למלון שלי." היא פנתה על מנת לצאת דרך הדלתות הפתוחות של החדר.

"אני לא," הוא ענה. "זאת אומרת, לא פסיכולוג."

היא הסתובבה, כפי שללא ספק ידע שתעשה. זה היה יהיר, אבל לפחות זה היה כן. "אז מי אתה?"

"אני ליאון," הוא ענה, צעד קדימה והגיש את ידו ללחיצה.

"ו – ?"

"אני כאן בקשר לאוניברסיטה שלי."

אז הוא היה מרצה באוניברסיטה? המחשבה הראשונה והמבישה שלה הייתה שהיא הייתה צריכה לעשות את התואר שלה בצרפת. הפרופסורים לאמנות שהיא פגשה היו כולם בסביבות גיל השישים, נראו כאילו מעולם לא פגשו סכין גילוח, והריחו כאילו מעולם לא השתמשו בדאודורנט. המחשבה השנייה שלה הייתה תדהמה גמורה; נדמה היה שהוא משדר יותר מדי עושר ותחכום. אבל הרי לצרפתים היה מוניטין על סגנון, לא כן? וזה הסביר מדוע הוא פשוט התבונן ולא קנה. היא נזפה בעצמה שמיהרה מדי לשפוט אותו.

"קלי," היא אמרה, ולחצה את ידו, ואז תהתה מה בדיוק עלה בדעתה כשמגע אצבעותיו גרם לה להתנשף כה בחדות עד שהדיבור נטש אותה.

"האם את לקוחה מאוכזבת?" הוא הרים גבה אחת בפקפוק.

"אתה חושב שאני לא הטיפוס?" היא ענתה בהתגוננות, מוצאת שוב את קולה, אם כי היא לא ידעה מדוע היא מתווכחת איתו כשבתור מרצה לא סביר שהיה גם לו את כמות הכסף שתאפשר לו לקנות יצירות יקרות מפז.

"אני חושב שלא השמעת אפילו הצעה אחת."

"אז, הבחנת בי בחזרה?" קלי ענתה ביותר הנאה מכפי שהייתה אמורה להרגיש. הוא לא העניק לה מבט שני לפני יומיים כשהייתה לבושה בבגדי העבודה הרגילים שלה, במקום ההתגנדרות שאירוע הערב חייב. חוץ מזה, למה זה היה משנה אם הוא מבחין בה? בוודאי תוך זמן קצר הוא יבחין במישהי אחרת.

הוא הנהן. "אכן. ומכיוון שלא ענית לשאלה שלי אם את לקוחה מאוכזבת, כנראה שאנחנו תיקו."

היא בהתה בקיר, היכן שהציורים היו לפני כמה דקות וחוותה שוב תחושת כישלון קשה. "זה מסובך. בוא נאמר שהלילה היה צריך לשנות את חיי לטובה. הוא לא עשה זאת."

"הלילה עדיין צעיר," הוא אמר בחיוך בטוח בעצמו.

קלי הסיטה את עיניה משפתיו והעמידה פנים שהיא בודקת את שעונה, מזועזעת לגלות שכמעט הרגישה פיתוי לגלות למה התכוון. עשר וחמש עשרה דקות. "כפי שאמרתי אני צריכה לחזור למלון שלי."

היא הסתובבה כדי ללכת אל הדלת.

"האם יש לך הצעה טובה יותר ביעד הסופי שלך, או שאת פשוט סוג האישה שפוחדת לומר כן?"

קלי קפאה, ולא הסתובבה לעברו.

"לא. אני סוג האישה שמודעת לכך שלהזמין מישהי שהרגע פגשת למשקה, זה בעצם להזמין אותה למשהו אחר לחלוטין, ואני לא מעוניינת."

ליאון שרק מבעד לשיניו. "אז את מעדיפה שגבר ייגש ישר לעניין? יפרט בדיוק על מה הוא חושב לפני שתסכימי?"

היא הסמיקה. "הייתי מעדיפה שמשקה היה רק משקה."

"אז את צמאה, שרי?"

קלי בלעה, פיה מתייבש. האם היא הייתה אישה שמפחדת לומר כן? היא תהתה, לפתע מזועזעת ומוטרדת מהאפשרות שהוא צודק. לא, היא הצדיקה את עצמה, היא לא פוחדת – היא פשוט למדה מהניסיון שהסוג הזה של אמירת כן מוביל תמיד לאכזבה. ובגלל זה – שלא כמו בחורות אחרות שהכירה, שהעבירו את הערבים עם בחורים אקראיים במועדונים – היא בילתה את שבע השנים האחרונות ישובה לשולחנה בשעות הקטנות של הלילה, לומדת בעל פה את ההרכב הכימי של טיפולי שימור, ותרגלה כל אחת ואחת מהטכניקות למען הקריירה היקרה שלה. אבל תראו איפה היא עכשיו! בשום מקום.

קלי לקחה נשימה עמוקה. "כן" עלול בהחלט להוביל לאכזבה, אבל כרגע נדמה שקשה להתאכזב יותר מאשר לחזור אל המלון שלה כשרק המיני בר עם המחירים המופקעים אורח לה לחברה. לפחות אם תקבל את ההצעה למשקה אחד עם גבר נורמלי לגמרי עשוי להסיט את מחשבותיה ממה שקרה זה עתה.

"אז, בתנאי אחד..." היא התחילה בביטחון, אבל בשנייה שהרימה את עיניה וראתה את החיוך הקטלני שלו, היא נזכרה מאוחר מדי שלא היה שום דבר שגרתי במה שגרם לה להרגיש. אם בכלל, זה היה הדבר שממנו הייתה צריכה לפחד. "נושא העבודה הוא מחוץ לתחום."

"מוסכם," הוא ענה בהחלטיות.

"בסדר." ראשה של קלי התחיל להסתחרר. "אז... על איזה מקום חשבת?"