הצל האחרון

לפני זמן רב, כאשר החייזרים פלשו לראשונה לכדור הארץ, המין האנושי הגיב בבהלה וניסה למצוא ולאמן דור שלם של מפקדים גאונים שיוכלו להוביל את האנושות לניצחון נגד הפורמיקים. בסופו של דבר התחילו לאמן צוערים יותר ויותר צעירים. הרעיון היה למצוא את נפוליאון, סון דזה או ג'ינגיס חאן כשהוא בן שש ולאמן אותו כדי שיהיה מסוגל להוביל את המין האנושי לניצחון. או להישרדות.

הדעה הרווחת הייתה שבית הספר ללחימה הוא הצלחה מסחררת, מפני שממנו יצאו אנדרו "אנדר" וויגין והג'יש הקטן שלו, שהיה מורכב מילדים מבריקים אשר חיסלו כל צי שנשלח נגדם, ולבסוף הצליחו לחסל את פלנטת הבית של הפורמיקים. אבל מאז כמה מאיתנו התחילו לרחם על היריבים שלנו והתחרטו מעומק הלב על כך שהשמדנו אותם. קל להביע חרטה כזו, מכיוון שמרגע שהאויבים שלנו נכחדו כבר אי אפשר לחזור לאחור.

הניצחון הגדול הוא עדיין חלק מהפולקלור של מאה העולמות. אבל אלו שחקרו ברצינות את התיעוד מבית הספר ללחימה ואת המבדקים הפסיכולוגיים של הילדים שלמדו שם, גם לאחר מכן, בימיו כבית ספר לפיקוד, הגיעו למסקנה אחרת. במילים אחרות, ברגע שיודעים מה באמת קרה, הפולקלור מתפורר לרסיסים.

המבחנים הקשים שאותם ילדים עברו לפני שהתקבלו לבית הספר ללחימה בסך הכול בחנו, כמו כמעט כל מבחני האינטליגנציה והקבלה, את היכולת שלהם להצליח במבחנים, ובמבחן הזה במיוחד. אילו היו זורקים את המבחנים האלו במורד מדרגות ומקבלים את המועמדים שמבחניהם נחתו על מדרגות זוגיות, הדבר היה מנבא מי מהם יהפוך למפקד צבאי מוצלח באותה רמה של דיוק.

מחקר עומק על אנדרו וויגין חשף כי הצלחתו האדירה בפיקוד והנהגה לא הייתה קשורה להכשרה שלו, שהייתה מסוכנת, עוינת ובעייתית במיוחד. אלא שה"אישיות" שלו (מושג שרוב הפסיכולוגים טוענים כעת שהוא נמצא איפשהו בין “מטעה" ל"חסר משמעות" — ככל הנראה מכיוון שלהם אין אישיות ולכן הם לא מאמינים כי היא קיימת אצל אחרים) היא שגרמה לו להפוך כל פגם במערכת לכלי שבעזרתו היה יכול להכשיר את עצמו ותלמידים מוכשרים אחרים.

את העובדה שהג'יש שלו ושאר חבריו ניהלו קריירות חשובות בתוך הצבא ומחוצה לו אי אפשר לייחס להכשרה שהם קיבלו בבית הספר ללחימה או לכל האתגרים שעברו לאחר מכן, אלא לאני הפנימי שלהם.

האני הפנימי שלהם קבע כי הם ייענו בחיוב להזמנה של אנדרו וויגין לאמן אותם. העובדה הזאת, ורק היא, הפרידה בין האנשים שהתקדמו בחיים לבין השאר.

היו שהסיקו כי משמעות הדבר היא שההכשרה האידיאלית תהיה ליצור סביבה עוינת ולראות מי יצליח לשרוד בה באמצעות המיומנויות האישיות שלו ויכולתו לשתף פעולה עם אחרים. אבל מבחנים המבוססים על ההשערה הזאת השיגו תוצאות סותרות.

היו שהסיקו שלא משנה איך מפרשים את המידע, שלא משנה איך הביורוקרט הראשי היראם גראף וגיבור המלחמה בדימוס מאזר רקהאם תכננו את בית הספר ללחימה והכשירו את אנדרו וויגין — זה פשוט עבד.

היו שהצביעו על כך שאחיו של אנדרו וויגין, פיטר, הידוע יותר כהגמון (ראו את מלכת הכוורת וההגמון, שנחתמו בשם הבדוי "דובר למתים"), לא זכה להכשרה שקיבל אחיו הצעיר, ונדחה מבית הספר ללחימה בשל שאפתנות יתר ואדישות לכאבם של אחרים.

אבל כיום, כמו גם בימי חייו, הוא זוכה לכבוד בשל הישגיו והצלחתו לאחד את כדור הארץ תחת ממשלה אחת שעיקריה הם חירות, דמוקרטיה והגינות. העובדה שפיטר וויגין נדחה על-ידי בית הספר ללחימה היא אולי הסימן החשוב ביותר לבעייתיות במבדקים שעורך בית הספר.

לצורך תיאורם של בוגרי בית הספר ללחימה ובית הספר לפיקוד, אולי מספיק להבין דבר אחד בלבד: כאשר בוחרים מתוך אוכלוסיית בני האנוש כולה את הילדים שמתאימים יותר מכול לפי אמת מידה כלשהי של אינטליגנציה, הכוללת יכולת התנסחות, לוגיקה והבנת מערכות יחסים, ואף מצליחים יפה במבדקי אמפתיה, קריאת מחשבות ויכולות חברתיות — מגלים שהם ממשיכים להצליח היטב ביכולת התנסחות, לוגיקה, מערכות יחסים, אמפתיה, קריאת מחשבות ומיומנויות חברתיות לאורך כל חייהם.

כאשר מסקנה אינה נדחית רק מפני שהיא ברורה מאליה — זו אינה אינדיקציה למדע רע אלא למדע טוב.

- קרלוטה דלפיקי, מסמכי הרוֹדוֹטוּס

תוּליוּם לא אהבה את הכינוי "אולטימַה תולֶה,"* אבל מכיוון שגם לא אהבה את השם תוליום, לא עמדו בפניה אפשרויות נוספות. התאומים, אחיה הבוגרים, תמיד קראו לה אולטימה, ואילו בני הדודים קראו לה כמה שפחות מכיוון שכולם פחדו מאביה, הקרוי סרג'נט, ולכן רובם נמנעו מלהסתובב עם הילדים שלו.

והיה קשה מאוד לעשות את זה, בהתחשב בכך שכולם חיו בספינת החלל הקטנה הרודוטוס. אם אחד מהם היה משוטט לנקודה המרוחקת ביותר בספינה, מישהו היה מוצא אותו שם תוך שתי דקות, מכיוון שכל הילדים האחרים הכירו את מקומות המסתור בדיוק כמו תוליום. למעשה, אולי אפילו טוב ממנה, מכיוון שהיא הייתה הצעירה ביותר, אף-על-פי שהייתה צעירה מבלו רק בשלושה חודשים.

בארוחת הבוקר מישהו הזכיר שהיום הוא יום ההולדת של בלו, ותוליום מלמלה שיום הולדתה יגיע גם הוא בעוד כמה חודשים.

"אין לך יום הולדת, אולטימה," אמר דיס, התאום שהתעקש שהוא לא זהה.

לנת, התאום הזהה שלו, היה עלול להתחיל לריב עם דיס על זה, אבל כנראה הצחיק אותו יותר לעצבן את תוליום מאשר לריב עם דיס. וזה גם היה בטוח יותר. "את יצאת מפטרייה שגדלה על הקיר החיצוני של הספינה," הוא אמר. "אבא גירד אותך והכניס אותך פנימה לפני שהמראנו מנוקונושימה."

"תעזוב אותה," אמרה אימא קטנה, שהייתה המבוגרת מכל בני הדודים, אבל רק בשנה.

"כך אומרת לנו האם הגדולה," אמר לנת. "אנחנו לא עושים לה שום דבר."

"רק אומרים לה את האמת לגבי ההורים שלה," אמר דיס.

"כאשר ההרודוטוס עגנה בנמל החלל טוצ'וג'י לצורך תיקונים ואחזקה," אמר לנת, "כמה צפחניות ענקיות חרבנו על הספינה, ואיזו פטרייה צמחה בתוך הלשלשת שלהן. אבא גירד את זה כדי ליצור אותך."

תוליום נדה בראשה. "נמל החלל טוצ'וג'י היה במסלול גיאוסינכרוני מעל עיר הבירה טוצ'וג'י. ההרודוטוס מעולם לא נחתה על כוכב הלכת הזה כי אין שם נמל חלל גדול מספיק עבור ספינת החלל שלנו. אתה יודע שאני קוראת ברמה גבוהה מאוד, ובגלל שאני מתעניינת בזה כבר למדתי על ההיסטוריה המשפחתית שלנו הרבה יותר משאתה אי-פעם תדע."

"צפחניות הן ציפורים נופחות והן מגיעות מהחלל, אולטימה תולה," אמר לנת. "הן נושמות נפיחות ענקיות ויכולות לחיות מהן למשך שנה שלמה עד שהן צריכות לנשום שוב. בינתיים הן מחרבנות כמעט כל הזמן."

"אתה לא מסוגל לעבוד עליה מזמן שהיא הייתה בת חמש," אמרה אימא קטנה, ששמה האמיתי היה פטרה. "למה אתה עדיין מנסה?"

"כי בתוך תוכה," אמר דיס, "היא מאמינה מספיק במה שאנחנו אומרים כדי לתהות אם יכול להיות, למרות הכול, שאנחנו צודקים."

"אני לא," אמרה תוליום וניסתה להישמע עייפה.

"מה העבודה שלכם להיום, תאומים?" אמרה אימא קטנה. "כלומר, אחרי שתפסיקו לעצבן את אחותכם."

"אנחנו לא כפופים לך," אמר דיס.

"אביכם הודיע לכם במפורש שאתם כפופים לי," אמרה אימא קטנה.

"זה היה בשבוע שעבר," אמר לנת.

"ההוראה לא השתנתה," אמרה אימא קטנה.

"אם תנסי לטרטר אותנו," אמר דיס, "אני אזרוק אותך מתא הלחץ."

"אל תנסה לעשות את זה לפני שתבטל את התוכנה והחומרה שעוקבות אחרינו כל הזמן," אמרה אימא.

"כבר עשיתי את זה," אמר לנת. "המעקב עדיין קיים, אבל לא עבורי ועבור דיס."

"בחלומות שלכם," אמרה אימא.

"מתברר שלנת ואני מאוד מאוד חכמים," אמר דיס.

"כולם בספינה הזאת חכמים," אמרה תוליום.

"היא די צודקת," אמר דיס.

"זה לא אומר שאנחנו לא חכמים יותר מהורינו. למעשה, אני חושב שזאת הייתה התוכנית הגנטית," אמר לנת. "לרדת לְכוכב לכת — לא היה אכפת להם איזה כוכב, אבל נוקונושימה זכתה בהגרלה — לרדת לשם, להזדווג עם כמה מקומיים, ללדת כמה שיותר תינוקות תוך כמה שנים. בסופו של דבר זה לקח ארבע שנים, כי אף אחד לא רצה את דודה קרלוטה. ואז הם חוטפים את התינוקות, חוזרים לחלל ומשאירים את בני הזוג מאחור, ומגדלים את השפנפנים הקטנים על ההרודוטוס עד שהם יחליטו שהילדים חכמים מספיק בשבילם. והם יהיו מרוצים רק אחרי שנוכיח שקיבלנו את כל החוכמה מהם, ולא מההורים שלנו בנוקונושימה."

"ומה אם אנחנו לא חכמים מספיק?" שאל דיס ורכן לעבר תוליום. "כלומר, ברור שלנת ואני חכמים, אבל את, אולטימה תולה, אני מודאג לגבייך. אבא הוא בחור די אכזרי, ויש לו אמות מידה גבוהות מאוד. אני לא חושב שאי-פעם משהו שאמרת או עשית היה חכם מספיק כדי לזכות אותך במקום בספינה הזאת."

אימא קטנה השפריצה תמיסת חומץ מהולה בפניו של דיס. הוא צווח ורץ לשירותים כדי לשטוף את החומר מעיניו.

"לא היית צריכה לעשות את זה, פטרה," אמרה תוליום.

"דוד סרג'נט הורה לי לעשות את זה אם הם יתחילו להתאכזר אלייך. הוא יודע בדיוק מה הילדים שלו יכולים לעשות."

"אז גם אני ילדה כזאת, כי הוא אבי," אמרה תוליום.

"אם אי-פעם תתעמרי בילדים כמו שהתאומים עושים, גם את תקבלי שפריץ של תמיסת חומץ חלשה בעיניים," אמרה אימא קטנה.

"אני לא דומה להם בכלל," אמרה תוליום.

"אז אנחנו חייבים להסיק שאת דומה לאימך," אמרה אימא קטנה.

"הלוואי שהייתי זוכרת אותה."

"היית רק בת שלושה שבועות כאשר עזבנו את נוקונושימה," אמרה אימא קטנה. "אין סיכוי שתזכרי אותה."

"חלק מהמורשת שלנו מהענק היא שיש לנו זיכרון מדהים מגיל צעיר," אמרה תוליום. "אבל לא מדהים מספיק."

"זה לא משנה," אמרה אימא קטנה. "ההורים שלנו ידעו מההתחלה שהם הולכים להביא לעולם חבורת ילדים כדי לשמור בחיים את הגנים של הענק עד שהגזע האנושי יהיה זקוק לנו. הם גם ידעו שאנחנו נגדל אותם בסביבה מוגנת."

"בכלא הקטן הזה," אמרה תוליום.

קולו של אביה נכנס אל השיחה, משתרבב לתוכה בשקט כאילו היה חלק ממנה כל הזמן הזה. "הכלא הקטן הזה הוא המקום שבו אנדר, קרלוטה ואני גדלנו," הוא אמר.

תוליום שמעה את השטויות האלה בעבר. "הענק גידל את שלושתכם, ועכשיו אנחנו שבעה נכדים."

"אבל הענק תפס מקום של שלושים ילדים בגודל שלכם," אמר אבא. "אז אתם צריכים לשמוח שיש לכם כל-כך הרבה מקום בהשוואה למה שהיה לנו כשהיינו ילדים."

"היה אנוכי מצידך לחטוף ולהסתיר אותנו מאימנו," אמרה תוליום.

"אימך הייתה אישה טובה, אבל רגילה, וזה אומר שהיא הייתה מסוגלת להלביש את עצמה ולקרוא ספרים פשוטים, אבל מלבד זאת היא לא הייתה מתאימה לגדל ילד שלי," אמר אבא.

"אני בטוחה שהיא הייתה הרבה יותר נחמדה ממך," אמרה תוליום.

"בזה אין לי ספק," אמר אבא. "כל בני האדם יותר נחמדים

ממני."

"לא התאומים," אמרה תוליום.

"הו, הם שוב מציקים לך?"

תוליום הביטה לעברה של אימא קטנה, שבחנה בקפידה את ידיה שנחו בחיקה.

"את לא צריכה להסתמך על עדים," אמר אבא. "אאמין לכל מה שתגידי לי."

"הם אומרים דברים מגוחכים כדי להרגיז אותי," אמרה תוליום.

"זה עובד?"

"לפעמים," אמרה תוליום. "לא כי אני מאמינה להם, אלא כי אני לא מבינה למה הם שונאים אותי."

"הם שונאים אותך," אמר אבא, "כי אימך ככל הנראה אהבה אותך יותר מאשר אותם. הם לא הבינו, ועדיין לא מבינים, שתינוקת קטנה היונקת משדה של אישה אנושית תמיד חשובה יותר מאשר העוללים האחרים שלה."

"זה לא אומר שהם טיפשים מכדי להיות הצאצאים של הענק?" שאלה תוליום.

"כולכם נבחנתם ויצאתם חיוביים למבחן הגֶן המעודכן של מפתח אנטון לפני שלקחנו אתכם אל ההרודוטוס," אמר אבא. "ואני סבור שזה הדבר שהתאומים משקרים לגביו יותר מכול, כדי שתחשבי שנזרוק אותך מאיזה אשנב בספינה כי את טיפשה מכדי להמשיך את השושלת המשפחתית."

תוליום משכה בכתפיה. "אני יודעת שהם משקרים."

"אבל את לא יודעת שהם משקרים," אמר אבא.

תוליום לא הייתה בטוחה לגבי משמעות ההדגשה בדבריו. "אתה מתכוון לזה שאני לא בטוחה?" שאלה. "ברור שאני בטוחה. אתה אמרת לי שלכולנו יש את מפתח אנטון, הגרסה המעודכנת, כך שלא נמות מענקיוּת כמו אביך."

"ואם אני אומר לך את זה, זאת בוודאי האמת," אמר אבא.

"לא," אמר לנת. "אתה משקר לכולם כל הזמן."

"רק כשזה מצחיק," אמר אבא.

"זה אף פעם לא מצחיק," אמר לנת.

"זה מצחיק אותי," אמר אבא. "שלום, דיס. סיימת לשטוף את החומץ מהעיניים?"

"אני חושב שהיא ערבבה את זה עם משהו חזק יותר," אמר דיס.

"ככל הנראה," אמר אבא. "אבל אני מבטיח לך שהנזק לא תמידי, כי נתתי לה אישור לעצור אותך כאשר אתה מתנהג כמו אידיוט, אבל לא להרוג אותך או להטיל בך מום."

תוליום ידעה שהחלק בשיחה הנוגע לזהותה הסתיים. אף שאבא העמיד פנים שהוא לגמרי מעריץ את הילדה הקטנה שלו תוליום, היה ברור שהוא אוהב את התאומים, מפני שהוא יכול לאמן אותם להיות חיילים ואילו תוליום תמיד תהיה נערה, עם פחות כוח פיזי וכוח סבל. לא ראויה לאימונים. כאילו אבא היה פעם חייל אמיתי. כל דבר שהוא למד לגבי הכשרה צבאית הגיע מספרים וסרטים.

תוליום החליטה לעזוב את החדר. היא תיקח משהו לאכול מאוחר יותר בבוקר. אולי היא תשכנע את דודה קרלוטה לאכול את ארוחת הבוקר במגורי המשפחה. בלו, הבן הצעיר ביותר של קרלוטה, היה החבר היחיד של תוליום.

אבל לא, היום היה יום ההולדת של בלו, אז אולי לקרלוטה לא יהיה זמן עבורה.

מצד שני אולי כן יהיה לה, מפני שבלו ספג הצקות חוזרות ונשנות מידי הילדים המבוגרים יותר כמעט כמו תוליום, אז קרלוטה תרצה שתוליום תהיה קרובה במהלך חגיגות יום ההולדת, כדי שלבלו תהיה חברה שהוא יכול לבטוח בה.

כאשר היא עמדה לצאת, דודה קרלוטה נכנסה, טרודה במשימה שקשורה לאוכל המאוחסן במזווה היבש. בעוד אבא והתאומים נמצאים בקצה המרוחק של חדר האוכל, תוליום שאלה את דודה קרלוטה בשקט, "אנחנו עומדים לקבל יום חופשי מלימודים בגלל יום ההולדת של בלו?"

"את עומדת לקבל," אמרה דודה קרלוטה, בקול לא שקט בכלל, "וגם בלו. לכל הילדים המבוגרים יותר יש שיעורים."

"זה לא הוגן!" זעק דיס מהקצה האחר של החדר, שם אבא גער בו בזמן שבחן את עיניו.

"אז אתה לא מקדיש לי מספיק תשומת לב," אמר אבא. "אתה מאזין לשיחות לא שייכות בזמן שאני מנסה ללמד אותך לחשוב כמו לוחם."

"במי אנחנו הולכים להילחם כאן?" שאל דיס.

"בכל מי שיבוא וינסה להרוג אותנו," אמר אבא. "חשבתי שהבנת את הרעיון הזה כבר לפני שנים."

"למה שמישהו ירצה להרוג אותנו?" שאל דיס.

"כי אנחנו לא חלק מהמין האנושי. אנחנו חכמים יותר מהם, וזה מפחיד אותם," אמר אבא.

"אף אחד לא יודע שאנחנו קיימים," אמרה תוליום כשחצתה את החדר.

"כולם יודעים שאנחנו קיימים, אפילו אם הם לא יודעים בכלל היסטוריה," אמר אבא. "והם נשארים ערים בלילה בגלל זה, תוהים מתי והיכן אנחנו עלולים להופיע."

"הם חושבים שאנחנו מתים, כמו שהענק מת," אמרה תוליום.

"זה מה שהם אומרים לעצמם כדי שיוכלו לישון בלילה," אמר אבא.

"למה הם צריכים לפחד מאיתנו?" שאלה תוליום.

"יום אחד המפלצת תגיע," אמר אבא, "והם יזדקקו לנו כדי לנצח את המפלצת ולהציל את המין האנושי."

"כמו אנדר וויגין," אמרה תוליום.

"כמו סָבֵך הענק," אמר אבא. "וויגין קיבל את הקרדיט. אבל כן, כמו אנדר וויגין שבספרים."

"אז הם לא ישנאו אותנו, והם יודו לנו, וזה אומר שהם לא יילחמו בנו," אמרה תוליום.

"אחרי שננצח את המפלצת," אמר אבא, "הם יבינו כמה אנחנו חכמים וחזקים. אז הם יחליטו להרוג אותנו, אם הדבר יעלה בידם."

"ויעלה בידם?" שאלה תוליום.

"יהיה מעניין לגלות את זה, יקרה שלי," אמר אבא.

"לא," אמרה תוליום. "אני לא רוצה להציל את בני האנוש אם הם כאלה, כמו שאתה אומר, כפויי טובה ורצחניים."

"ועדיין אין לנו אוכלוסיית רבייה של קטנייתיים," אמר אבא. "אז אנחנו צריכים אוכלוסייה של בני אנוש כדי לשמר רמה גבוהה של טכנולוגיה וחקלאות על עולמות רבים כדי שנוכל לבחור את אוכלוסיות הרבייה כאשר יגיע הזמן שאתם, נערים ונערות צעירים, תצטרכו להתרבות."

"באופן שבו אתה התרבית," אמרה תוליום. "עיברת וחטפת. אתה כזה יצור אצילי, אבא."

"אני נותן לך לדבר אליי ככה," אמר אבא, "כי את הילדה שלי, ולכן הדרך היחידה להשתיק אותך היא להרוג אותך. נכון לעכשיו, אני לא רוצה להרוג אותך. אבל בבקשה זכרי שכל דבר אכזרי שאת אומרת ננעץ כמו חרב בליבי. אני רק אנושי, לידיעתך."

היא הביטה בו במבט ישיר ואמרה, "בני האנוש התפתחו כדי לגדול על כוכבי לכת, לא בקברים מעופפים."

"בני האנוש התפתחו כדי לחיות בכל מקום," אמר אבא. "וקטנייתיים יכולים לעשות זאת טוב מהם."

תוליום גלגלה עיניים ויצאה מהחדר. היא לא באמת רצתה לעזוב, אבל נראה שזאת הדרך היחידה לגרום לו לחוש בכעס שלה כלפיו. מכיוון שהיא לא באמת כעסה עליו, אלא ערגה לכך שיבחין בה, היא הבינה היטב שהיציאה הזועמת שלה מהחדר רק פעלה נגדה. אבל לפעמים בנאדם צריך לפעול נגד עצמו כדי לשמור על עצמאות.

* אולטימה תולה (תולה הרחוקה ביותר) — כינוי שבו השתמש המשורר ורגיליוס בספרו "איניאדה" כדי לתאר מקום מרוחק ולא ידוע. מבוסס על השם תולה, כינוי מיתולוגי לסקנדינביה ומקור שמה של המתכת תוליום (כל הערות השוליים הן מאת המתרגם).