הצעה סופית

פרק 1: אלאנה

אילו הייתי יודעת שאמות הלילה, הייתי לובשת תחתונים סקסיים יותר. או, לכל הפחות, הייתי לובשת משהו יפה יותר מחלקים לא תואמים של פיג'מה עם חורים וכתמי אקונומיקה.

אימא שלי ודאי גוערת בי מגן עדן כרגע, תוהה במה היא טעתה כשגידלה אותי.

פֶּרדוֹנָה מֶה, מאמי. דֶּבֶּרִיָה הָבֶּרְלֵה אֶסְקוּצָ'דוֹ.1

אני מצטלבת במהירות ומכוונת את האקדח אל הצל שעומד בפתח הדלת. ליבי פועם בכוח בחזי והזמן שעובר בין פעימה לפעימה מתקצר בכל שנייה שנוקפת. "אני אספור עד חמש ואתה תצא מהבית שלי או שאני יורה בך. אחת... שתיים..."

"פאק." משהו כבד נחבט בקיר, מישהו לוחץ על המתג ואור ממלא את המבואה.

אחיזתי על האקדח מתהדקת כשאני מוצאת את עצמי עומדת פנים אל פנים עם האדם היחיד שלא חשבתי שאראה שוב אי פעם. המבטים שלנו נפגשים. עיניו הכחולות מטיילות על תווי פניי כמו יד מלטפת ובלתי נראית, מעבירות בי גל של חמימות.

למרות האזעקה המייללת בראשי ומזהירה אותי לברוח כמה שיותר רחוק ממנו, אני לא יכולה שלא להעביר את מבטי על כל מאה תשעים ושלושה הסנטימטרים של קלהאן קיין. כל דבר בו נראה לי מוכר, עד לכאב בחזה שלי שמעולם לא נעלם, אפילו אחרי שקאל כן.

החיוך הנינוח שלו.

שיערו הבלונדיני הכהה והפרוע, שאף פעם לא היה מסודר ופשוט התחנן שירסנו אותו.

עיניו הכחולות, בצבע שמיים בהירים להפליא, שנצצו כפני אגם מתחת לשמש הצוהריים.

עברו שש שנים מאז הפעם האחרונה שבה ראיתי אותו. שש שנים ארוכות שהקשיחו אותי מספיק עד שידעתי לזהות את הטבע האמיתי של המשיכה שלי אליו.

זאת מלכודת.

אם אתבונן בו היטב, אוכל לראות את הסדקים במעטה שלו, אלו שהוא מנסה להסוות מתחת ליופי וקסם אישי. הוא תמיד נזהר שלא לתת לאנשים להסתכל מקרוב על האיש השבור שמתחת למסכה. זה בדיוק מה שלכד את תשומת הלב שלי מלכתחילה, ומה שהוביל למפלתי.

הייתי בת עשרים ושלוש כשהוא שבר לי את הלב, אבל עדיין כואב לי, כאילו זה קרה רק אתמול. במקום להתעלם מההרגשה, אני מטפחת את הכאב ומשתמשת בו כדי ללבות את הזעם שלי.

"מה לעזאזל אתה עושה פה?" אני מתפרצת עליו.

החיוך שלו מתערער לשנייה ומייד חוזר למקומו. "מתרגשת לראות אותי?"

אני מסמנת לו להתקרב ביד הפנויה שלי. "אין לך מושג. למה שלא תתקרב עוד קצת כדי שיהיה לי קל יותר לכוון? הייתי שונאת לפספס איברים חיוניים."

עיניו עוברות לרגע מהפנים שלי אל האקדח שאני מחזיקה. "את בכלל יודעת להשתמש בדבר הזה?"

עיניי מצטמצמות. "רוצה לגלות?"

"מאיפה הבאת אותו?"

"זאת הייתה מתנה מאימא שלי." רגש ממלא אותי.

הגבות שלו מתרוממות אל קו השיער. "סניורה קַסְטִיּוֹ קנתה לך אקדח? למה?"

אני מורידה את הנשק ונוצרת אותו. "היא תמיד אמרה שאישה צריכה להיות שני דברים — חמושה ומסוכנת."

הפה שלו נפער. "לא חשבתי שהיא הייתה רצינית כשהיא אמרה שיש לה אקדח והיא תשתמש בו אם לא נתנהג יפה."

"לא כולם גדלו בפרבר קטן ובטוח בשיקגו עם צי של אומנות וצוות משרתים."

"זה תקף גם לגבי מי שגדל בבית קיץ קטן ושמח במקום שבו אפשר לשחד את השוטר המקומי במשקה חריף ושטר חדש של מאה דולר."

אני מזדעפת. "לידיעתך, שריף האנק פרש רשמית בשנה שעברה."

"תנחומיי לכל העבריינים הצעירים." החיוך הקורן שלו מתרחב.

פרפרים מרפרפים בבטן שלי. אם לשפוט לפי כל הפיתולים וההתכווצויות שיש לי בבטן, זה כאילו אלף מהם התעוררו אחרי שהיו כלואים בפקעות שלהם במשך שש שנים.

הוא שבר לך את הלב. תתחילי להתנהג בהתאם.

השרירים בכתפיי מתכווצים. "מתחשק לך להסביר למה אתה פורץ לבית שלי או שפשוט נעמוד פה כל הלילה?"

"פורץ לבית שלך?" קמטים מופיעים במצחו. "נראה לי שטעית. סבא שלי אולי נתן למשפחה שלך לגור פה כי אימא שלך טיפלה בנכס, אבל הוא לא שלך."

אימא שלי לא רק טיפלה בבית של משפחת קיין, היא גם אהבה אותו כאילו היה שלה מאז שבריידי קיין שכר אותה לנהל את הנכס ולעזור להשגיח על הנכדים שלו.

אבל הוא השאיר לך את הנכס, לא לה.

הלב שלי כואב. "על פי שטר הבעלות של סבא שלך, הוא שייך לי."

הוא נדרך. "על מה את מדברת?"

"זה ביני ובינו."

"מכיוון שהוא קבור עמוק באדמה ואני לא בדיוק יכול ללכת לשאול אותו, אני צריך הסבר."

הכאב בליבי מחריף. "הוא אמר שזה הבית שלי ושיש לי זכות לירות בכל מי שמטיל בזה ספק."

הוא משלב את זרועותיו והמבט שלי נמשך אל השרירים שנמתחים מתחת לשרוולים שלו. "עכשיו אני יודע שאת משקרת. סבא שלי תמיד שנא אקדחים."

"אז איך אתה מסביר את האוסף הקטן שהיה לו בעליית הגג?"

הוא משפשף את הסנטר. "איזה אוסף?"

אני מטה את הראש. "אולי לא הכרת את סבא שלך כמו שחשבת."

"אה, ואת כן הכרת אותו?" הצחוק שלו נשמע מתנשא.

אני מרימה את הסנטר. "הוא בילה פה כל קיץ עד לתאונה שלו, אז כן, לדעתי אני מכירה אותו טוב יותר ממי שבכלל לא טרח להתקשר אליו ביום ההולדת."

הוא מסיט מבט. "לא בדיוק דיברנו לפני התרדמת שלו."

"מעניין למה." ציניות מחלחלת לקולי.

הוא משפשף את העורף. "עשיתי הרבה טעויות בפעם האחרונה שהייתי פה."

"כמו לשכב איתי?"

שריר הלסת שלו מתכווץ. "לא הייתי צריך לחזר אחרייך כמו שעשיתי."

אני מרגישה כאילו קאל דקר אותי בחזה בסכין משוננת, אבל הפנים שלי נעדרות רגש — כישרון ששכללתי לאורך השנים.

"נכון מאוד." האצבעות שלי מתהדקות סביב קת האקדח.

"אני מתחרט שהרסתי את החברות שלנו."

הסכין הבלתי נראית שוקעת עמוק יותר בבשר שלי. "העובדה שיצאנו לא הרסה את החברות שלנו. ההתמכרויות שלך הרסו אותה."

משככי כאבים. אלכוהול. סקס. קאל התמכר לכולם כדי לברוח מהשדים שהיו לו בראש, ואני הייתי טיפשה ומאוהבת מכדי לראות את זה.

את לא יכולה להאשים את עצמך, הוא היה מומחה בהסתרה.

אבל אני עדיין מתקשה להאמין למילים שאני אומרת לעצמי. הגרון שלי מתהדק משנים של רגשות מודחקים, עד שקשה לי לבלוע.

הלסת שלו מתהדקת ומבנה העצמות החד שלו בולט עוד יותר. "תאמיני או לא, לא נסעתי עד לפה כדי לריב איתך על העבר שלנו."

"אז למה בדיוק באת?" מתוך מאה השאלות שהייתי רוצה לשאול אותו, זאת נראית לי כמו השאלה הכי בטוחה.

"באתי לבדוק את הבית."

"אחרי שש שנים? למה?"

"כי אני מתכוון למכור אותו."

אני ממצמצת פעמיים. "לא. בשום פנים ואופן, זה לא יקרה."

"לאנה —" השימוש בכינוי החיבה הישן שלי מעביר בליבי המת זרם של הכרה.

מה הפלא שהוא חשב שאת קלה בפעם הקודמת. הוא רק צריך להגיד את שם החיבה המטופש לך בשביל שתורידי את המגננות.

"אל תקרא לי ככה." אני חושפת שיניים.

"אלאנה," הוא מתקן את עצמו והמצח שלו מתקמט קלות. "אני לא יודע מה סבא שלי סיפר לך, אבל כנראה הבנת אותו לא נכון."

"בטח. מובן שאתה תניח שאני הבנתי אותו לא נכון."

העיניים שלו מצטמצמות. "עכשיו את סתם קשה."

"מה אני אמורה להיות? נאיבית וטיפשה כמו בפעם הקודמת?"

הוא מתעלם מההתפרצות שלי וממשיך. "אנחנו יכולים להבהיר הכול בקלות. איפה שטר הבעלות?"

אני עוצרת לחשוב על הפלוסים והמינוסים של כניעה לבקשה שלו.

ככל שתראי לו את שטר הבעלות מוקדם יותר, ככה הוא ילך מוקדם יותר.

"אני אלך להביא אותו." אני נפנית לכיוון המדרגות ומעיפה אליו מבט מעבר לכתף. "אל תזוז מהנקודה הזאת."

"ולתת לך סיבה לירות בי? אין סיכוי."

התשובה שלי עומדת על קצה הלשון, אבל אני נוצרת אותה. זאת הבעיה עם קאל. הוא יכול לגרום לכל אחד לשכוח שהוא כועס עליו בבדיחה וחיוך אחד. זה כוח העל הכי גדול שלו והקריפטונייט האישי שלי.

עכשיו את כבר יותר מוכנה להתמודד איתו.

לפחות, אני מקווה שאני מוכנה.

אני רצה למעלה ומחזירה את האקדח לכספת לפני שאני עוברת על המסמכים שלי ומחפשת את שטר הבעלות. נדרשת לי רק דקה למצוא אותו תקוע בין עוד כמה מסמכים משפטיים חשובים.

קאל בוחן את הידיים שלי כשאני יורדת במדרגות. "בלי נשק חם הפעם?"

אני מושכת בכתפיי. "אני מכירה חמש דרכים שונות להרוג בן אדם בידיים שלי, אז זה לא כאילו אני צריכה אותו."

עורו הזהוב מחוויר. "בבקשה תגידי לי שאת צוחקת."

הלוואי. אימא שלי שלחה אותי לקולומביה לבקר את הדוד שלי קיץ אחד, ולא היה לו מושג איך לבדר אותי, מלבד לקחת אותי לעבוד בחווה שלו וללמד אותי אומנויות לחימה משולבות. חזרתי כעבור חודש עם חגורה שחורה בקריעת הצורה לאנשים ודי כישורי הישרדות להתחרות באחת מתוכניות הריאליטי ההן שזורקות את המשתתפים בטבע.

אני מניחה את השטר על שולחן הכניסה ומצביעה על החתימה של בריידי. "הינה. בדיוק כמו שאמרתי."

קאל נעמד לידי כשהוא בודק את השטר. הוא משתדל לשמור על מרחק בזמן שהוא קורא, אבל כשהוא מעביר משקל בין רגליו הזרועות שלנו מתחככות בטעות. פרץ אנרגיה גואה בי. הוא מייד משלב זרועות מאחורי הגב, אף על פי שהשפעת מגעו משתהה. עברו שש שנים, אבל הגוף שלי מגיב אליו כאילו הוא עזב רק אתמול.

הקמט במצח שלי מעמיק.

הוא נד בראשו אחרי שהוא מסיים לקרוא את העמוד. "אני מצטער, אבל השטר שהוא נתן לך כבר לא תקף." הוא מצביע על התאריך ליד החתימה של בריידי. "הוא חתם על זה לפני שהוא עדכן את הצוואה."

"איזו צוואה?"

"זאת שהוא כתב לפני התאונה."

אני מרגישה כאילו קאל כרך את ידיו סביב גרוני ולחץ.

לא. לא יכול להיות. "אני מתקשרת לעורך הדין שלו עכשיו ואנחנו נבהיר את כל העניין הזה." אני זזה לעבר המדרגות, ממהרת לעלות לקומה השנייה ולהביא את הנייד שלי.

קאל מביט בשעון המהודר שלו. "כבר כמעט שתים־עשרה בלילה. לא נראה לי שליאו יענה לשיחה בשעה הזאת."

אני מסננת קללה.

הוא תוחב ידיים לכיסים. "אצור איתו קשר בבוקר כדי שנוכל לסגור את העניין הזה לפני שהמתווך מגיע."

"איזה מתווך?"

"זה ששכרתי לעזור לי למכור את הבית."

"איזה חלק מ'אני לא מוכרת את הבית שלי' אתה לא מבין, בדיוק?"

"החלק שאת מדברת על הבית הזה בתור הבית שלך."

אצבעותיי מתעקלות לשני אגרופים הדוקים כדי שלא אכרוך אותן סביב צווארו העבה.

עיניו יורדות אל ידיי הקפוצות ועולות שוב אל הפנים שלי. "נראה לי שעד שנקבל הסבר הגיוני מעורך הדין, עדיף שנשכח מזה. כבר מאוחר ואנחנו לא מתקדמים לשום מקום." דלת הכניסה חורקת כשהוא פותח אותה.

"רגע." אני מושיטה לו יד. "תן לי את המפתח שלך."

הוא מתעלם ממני וגורר פנימה מזוודה. "אני לא הולך לשום מקום."

"טוב, אתה ממש לא נשאר פה," אני יורקת בזעם.

"לאן את מצפה שאלך?"

"במוטל ליד רחוב מיין בטח יש חדרים פנויים, וחוץ מזה, יש להם כבר וויי־פיי וטלוויזיות צבעוניות."

שפתיו נפשקות בתדהמה. "את לא רצינית. תפסו שם רוצח סדרתי פעם."

אני מגלגלת עיניים. "הוא לא באמת רצח שם אף אחד."

"אה, אז הכול בסדר."

"אימא, מי זה?" קמילה קוראת מראש המדרגות. עיניה הכחולות הגדולות בוחנות את קאל לפני שמבטה חוזר אליי.

בלי לחשוב פעמיים אני מסמנת לה לחזור בנפנוף. "שום דבר חשוב. תחזרי לישון, בבקשה."

עיניו הפעורות של קאל עוברות מקאמי אליי. "מי זאת לעזאזל ולמה היא קוראת לך אימא?"

"אל תקלל מול הילדה שלי," אני מסננת בלחש.

"הילדה שלך? בת כמה היא?" קאל מועד לאחור בניסיון להתרחק ממני, אבל מצליח למצוא את שיווי המשקל שלו במהירות.

"חמש!" קאמי מרימה את היד כאילו היא מחכה שמישהו ייתן לה כִּיף.

כל הצבע מתנקז מפניו והוא שולח יד אל הקיר. "חמש. זה — היא — אנחנו —"

"זה לא —" התשובה שלי נקטעת כשעיניו מתגלגלות.

רגליו קורסות תחתיו והגוף שלו צונח קדימה.

"שיט!" אני מזנקת אליו.

הגפיים שלנו מסתבכות כששנינו נופלים. כל האוויר יוצא לי מהריאות כשאני נחבטת ברצפת העץ השחוקה. הראש של קאל פוגע בבטן שלי וזה אומנם כואב יותר משציפיתי, אבל לפחות היא מרככת את הנפילה שלו. אני לא מצליחה לתפוס את הראש שלו לפני שהוא מתגלגל מחיקי ונחבט ברצפה. פניו של קאל חסרות הבעה לחלוטין כשהוא שוכב על הרצפה, חסר הכרה.

"פאק. זה יכאב אחר כך." אני מגלגלת את גופו הרפה בחזרה אליי ומניחה את ראשו בחיקי.

"אווו. אימא צריכה לשים כסף בצנצנת הקללות."

יש לי הרגשה שצנצנת הקללות היא הדאגה האחרונה שלי עכשיו כשקלהאן קיין חזר לחיי עם חיוך קטלני ובעיה אחת גדולה.

1 ספרדית: סליחה, אימא. הייתי צריכה להקשיב לך.