הצרה עם עזים וכבשים

בית מספר ארבע, השדרה

21 ביוני 1976

גברת קריזי נעלמה ביום שני.

אני יודעת שזה היה יום שני כי מְפַנֵּי האשפה הגיעו, ומכל רחבי השדרה עלה ריח של צלחות שגירדו מהן שאריות.

"מה הוא עושה?" אבא שלי הניד בראשו אל עבר וילון התחרה שבחלון המטבח. מר קריזי שוטט על המדרכה לבוש חולצה בלי ז'קט. כל כמה דקות הוא הפסיק ללכת ונעמד במקום, הציץ מסביב למכונית ההילמן הנטר שלו ורכן אל האוויר כאילו הוא מקשיב למשהו.

"אשתו הלכה לאיבוד." לקחתי עוד פרוסת טוסט כי כולם התרכזו במשהו אחר. "למרות שבטח סתם נשבר לה ממנו והיא התחפפה."

"גרייס אליזבת!" אימא שלי הסתובבה מהכיריים מהר כל כך שנתזי דייסה הסתובבו יחד איתה ונמלטו אל הרצפה.

"אני בסך הכול מצטטת את מר פורבס," אמרתי, "מרגרט קריזי לא חזרה הביתה אתמול בערב. אולי פשוט נשבר לה ממנו והיא התחפפה."

כולנו צפינו במר קריזי. הוא לטש מבטים לתוך גינות של אנשים כאילו ייתכן שגברת קריזי הקימה מחנה בין השיחים של מישהו אחר.

אבא שלי איבד עניין ודיבר אל העיתון שלו. "את מצותתת לכל השכנים שלנו?" שאל.

"מר פורבס ישב בגינה שלו ודיבר עם אשתו. החלון שלי היה פתוח. שמעתי לא בכוונה, ואין עם זה שום בעיה." עניתי לאבא שלי, אבל דיברתי אל ראש הממשלה הפורש הרולד וילסון והמקטרת שלו, שנעצו בי מבט מהעמוד הראשון.

"הוא לא ימצא אישה משוטטת לאורך הרחוב," אמר אבא, "אם כי יש לו סיכוי למצוא אחת כזאת בבית מספר שתים־עשרה."

ראיתי את פניה של אימא מחניקות חיוך. הם הניחו שאין לי מושג על מה הם מדברים. היה לי קל הרבה יותר להניח להם לחשוב ככה. אימא אמרה שאני בגיל מביך. אני לא הרגשתי נבוכה במיוחד, כך שהנחתי שהוא מביך דווקא אותם.

"אולי חטפו אותה," אמרתי. "אולי לא בטוח ללכת לבית הספר היום."

"בטוח מאוד," אמרה אימא, "אל תדאגי, אני לא אתן שיקרה לך משהו."

"איך מישהו יכול פשוט להיעלם ככה?" צפיתי במר קריזי שצעד הלוך ושוב על המדרכה. הכתפיים שלו היו שמוטות והוא בהה בנעליו תוך כדי הליכה.

"לפעמים אנשים צריכים מרחב לעצמם," אימא דיברה אל הכיריים, "כשהם מבולבלים."

"מרגרט קריזי הייתה מבולבלת ועוד איך." אבא שלי עבר למדור הספורט וחבט בדפים עד שהתיישרו. "היא שאלה יותר מדי שאלות. אי אפשר היה להתחמק מהחפירות שלה."

"היא סתם התעניינה באנשים, דרק. גם אנשים נשואים מרגישים בודדים לפעמים. ולא היו להם ילדים."

אימא שלי העיפה בי מבט כאילו היא שוקלת אם סוף המשפט משנה בכלל, ואז העבירה דייסה בכף לתוך קערה גדולה עם לבבות סגולים בשוליים.

"למה את מדברת על גברת קריזי בזמן עבר?" שאלתי. "היא מתה?"

"לא, מובן שלא." אימא הניחה את הקערה על הרצפה. "רמינגטון," צעקה, "אימא הכינה לך ארוחת בוקר."

רמינגטון נכנס למטבח בטפיפות. פעם הוא היה לברדור, אבל השמין כל כך שכבר אי אפשר לזהות מה הוא.

"היא תופיע פתאום יום אחד," אמר אבא.

הוא אמר אותו דבר על החתול של השכנים. הוא נעלם לפני שנים ומאז אף אחד לא ראה אותו.

טילי חיכתה לי ליד השער הקדמי, ולבשה סוודר שכובס ביד ונמתח עד הברכיים שלה. היא שלפה את הגומיות מהשיער, אבל השיער לא השתנה, כאילו הן עוד נשארו שם.

"רצחו את האישה ממספר שמונה," אמרתי.

צעדנו בדממה לאורך השדרה, עד שהגענו לרחוב הראשי. הלכנו אחת ליד השנייה, אם כי טילי הייתה צריכה למהר כדי לעמוד בקצב.

"מי גר במספר שמונה?" שאלה כשחיכינו להפוגה בתנועה.

"גברת קריזי."

אמרתי את זה בלחישה, למקרה שמר קריזי הרחיב את טווח החיפוש שלו.

"אני אוהבת את גברת קריזי. היא לימדה אותי לסרוג. אהבנו אותה, גרייס, נכון?"

"כן, בטח," אמרתי. "אהבנו אותה מאוד."

חצינו את הכביש מול הסמטה שליד חנות הכל־בו וולוורת. השעה הייתה לפני תשע, אבל המדרכות כבר להטו וכוסו באבק, והרגשתי את בד החולצה נדבק לי לגב. אנשים נהגו במכוניות עם חלונות פתוחים, ורסיסי מוזיקה התפזרו בכל הרחוב. כשטילי עצרה כדי להעביר את הילקוט שלה לכתף השנייה, בהיתי בחלון הראווה. הוא היה עמוס במחבתות.

"מי רצח אותה?" מאה טיליות דיברו אליי מכל המחבתות שבתצוגה.

"לא יודעים."

"איפה המשטרה?"

הסתכלתי על טילי שדיברה ממחבתות הטיגון. "הם בטח יגיעו אחר כך," אמרתי. "הם כנראה עסוקים מאוד."

עלינו במדרגות האבן והסנדלים שלנו נחבטו בהן. ההד נשמע כמו גדוד של רגליים. בחורף, כשהכול היה מכוסה קרח, נצמדנו למעקה ואחת לשנייה, אבל עכשיו הסמטה השתרעה מולנו כמו קרקעית נהר, זרועה שקיות צ'יפס ריקות ועשבים צמאים, ואדמה מאובקת שלכלכה לנו את הבהונות.

"למה את לובשת סוודר?" שאלתי.

טילי תמיד לבשה סוודר. גם בחמסין לוהט, היא הייתה מושכת את השרוולים על כפות ידיה ועושה מהם כפפות. הפנים שלה קיבלו גוון של עץ מגנוליה כמו הקירות בסלון שלנו, והזיעה הדבּיקה תלתלים חומים וחלקלקים על מצחה.

"אימא שלי אומרת שאני לא יכולה להרשות לעצמי להידבק במשהו."

"מתי היא כבר תפסיק לדאוג?" היא הכעיסה אותי ולא ידעתי למה, וזה הכעיס אותי עוד יותר והסנדלים שלי עשו המון רעש.

"אני לא חושבת שזה יקרה מתישהו," אמרה טילי, "אני חושבת שזה בגלל שהיא מגדלת אותי לבד. היא צריכה לדאוג בשביל שניים, כדי לעמוד בקצב של כולם."

"זה לא יקרה שוב." עצרתי והרמתי את התיק מהכתף שלה. "את יכולה להוריד את הסוודר. אין סיבה לדאגה."

היא נעצה בי מבט. לא היה לי קל להבין מה טילי חושבת. העיניים שלה הסתתרו מאחורי משקפיים עבים במסגרת כהה ובקושי הצלחתי לקרוא מה אמרו שאר הפנים.

"טוב," אמרה והסירה את המשקפיים. היא משכה מעליה את הסוודר וכשהופיעה מצדו השני של הצמר, אדמומית כיסתה את פניה. היא הושיטה לי את הסוודר ואני הפכתי אותו לכיוון הנכון, כמו אימא שלי, וקיפלתי אותו על זרועי.

"רואה," אמרתי, "אל תדאגי, אני לא אתן שיקרה לך משהו."

הסוודר הדיף ריח של סירופ נגד שיעול וסבון לא מזוהה. סחבתי אותו כל הדרך לבית הספר, ושם התמזגנו בתוך שאר התלמידים.

אני מכירה את טילי אלברט חמישית מהחיים שלי.

היא הגיעה בקיץ לפני שנתיים. פרקו אותה מהמושב האחורי של משאית לבנה גדולה, יחד עם שידה ושלושה כיסאות נוח. ראיתי אותה מהמטבח של גברת מורטון בזמן שאכלתי סקון גבינה1 והאזנתי לתחזית מזג האוויר במישורי נורפוק. לא גרנו במישורי נורפוק, אבל גברת מורטון נסעה לשם פעם לחופשה ואהבה להתעדכן במתרחש שם.

גברת מורטון ישבה איתי.

את מוכנה לשבת עם גרייס בזמן שאני נחה קצת, נהגה אימא לומר אף על פי שגברת מורטון בכלל לא ישבה כמעט, אלא איבקה ואפתה והסתכלה מה קורה מחוץ לחלון. אימא שלי נחה קצת לאורך רוב שנת 1974, כך שיצא לי לשבת לא מעט עם גברת מורטון.

התבוננתי במשאית הלבנה. "אז מי אלה?" שאלתי בפה מלא סקון.

גברת מורטון לחצה מטה את וילון התחרה שהיה תלוי באמצע החלון על חוט מתכת. הוא היה שקוע באמצע, מותש מלחיצות רבות. "השכנים החדשים כנראה," אמרה.

"מי השכנים החדשים?"

"אין לי מושג." היא המשיכה להוריד את התחרה קצת יותר. "אבל אני לא רואה שם גבר, את רואה?"

הצצתי מעל לתחרה. ראיתי שני גברים, אבל הם לבשו סרבלים ועבדו. הילדה שירדה מהמושב האחורי של המשאית המשיכה לעמוד על המדרכה. היא הייתה קטנה ועגולה וחיוורת מאוד, כמו חלוק אבן לבן וענקי, ולבשה מעיל גשם מכופתר עד הצוואר, אף על פי שלא ירד אצלנו גשם כבר שלושה שבועות. היא עשתה פרצוף כאילו היא עומדת לבכות, ואז רכנה קדימה והקיאה על הנעליים שלה.

"דוחה," אמרתי ולקחתי עוד סקון נוסף.

בשעה ארבע, היא כבר ישבה לצדי ליד שולחן המטבח.

הבאתי אותה כי היא ישבה על החומה שמחוץ לבית שלה ונראתה כמו מישהי שלא מוצאת את עצמה. גברת מורטון הוציאה בקבוק דנדליון ובורדוק וחבילה חדשה של חטיפי פינגווין. לא ידעתי בזמנו שטילי לא אוהבת לאכול בנוכחות זרים, והיא החזיקה את חטיף השוקולד עד שנזל מבין אצבעותיה.

גברת מורטון ירקה על טישיו וניגבה את ידיה של טילי, אף על פי שהברז היה ממש קרוב. טילי נשכה את שפתיה והביטה אל מחוץ לחלון.

"את מי את מחפשת?" שאלתי.

"את אימא שלי." טילי הסתובבה אלינו ונעצה מבט בגברת מורטון ששוב ירקה. "רק רציתי לוודא שהיא לא רואה אותי."

"את לא מחפשת את אבא שלך?" שאלה גברת מורטון, שתמיד ידעה לנצל הזדמנויות.

"אני לא יודעת איפה לחפש." טילי ניגבה את ידיה בסתר בחצאית שלה. "אני חושבת שהוא גר בבריסטול."

"בריסטול?" גברת מורטון החזירה את הטישיו לשרוול הקרדיגן שלה. "בת דודה שלי גרה בבריסטול."

"בעצם, אולי הוא גר בבורנמות," אמרה טילי.

"אה," גברת מורטון קימטה את מצחה, "אני לא מכירה שם אף אחד."

"לא," אמרה טילי. "גם אני לא."

בילינו את חופשת הקיץ ליד שולחן המטבח של גברת מורטון. אחרי זמן מה טילי הרגישה בנוח לאכול איתנו. היא הייתה אוכלת את הפירה בכפית לאט לאט, וכשהיינו יושבות על עיתונים שנפרשו על השטיח שבסלון, ומקלפות תרמילי אפונה, היא הייתה מגניבה אפונים לפיה.

"לא בא לכן חטיף פינגווין או קלאב?" גברת מורטון תמיד ניסתה לדחוף לנו שוקולד. הייתה לה קופסת פח מלאה במזווה ולא היו לה ילדים משלה. המזווה היה עמוק וגדוש בקסטרד קרים ובאצבעות שוקולד, ולעתים קרובות נסחפתי בחלומות פרועים שבהם נלכדתי במזווה כל הלילה ונאלצתי להאביס את עצמי עד מוות באנג'ל דלייט.

"לא, תודה," אמרה טילי ובקושי פתחה את פיה, כאילו היא חוששת שגברת מורטון תנסה לדחוף לשם משהו כשאף אחד לא יסתכל. "אימא אמרה שאסור לי לאכול שוקולד."

"היא בוודאי אוכלת משהו," אמרה לי אחר כך גברת מורטון כשהסתכלנו על טילי נעלמת מאחורי דלת הכניסה, "היא הרי נראית כמו חבית קטנה."

גברת קריזי עדיין נעדרה ביום שלישי, והיעדרה הורגש עוד יותר ביום רביעי, שבו הייתה אמורה למכור כרטיסים להגרלה שתיערך בפאב בריטיש ליג'ן. ביום חמישי כבר נישא שמה מעל גדרות הגינות ולאורך התורים בדלפקי החנויות.

אז מה הסיפור עם מרגרט קריזי? היה אומר מישהו. והיה לדבריו אפקט של ירייה באקדח הזנקה.

אבא שלי בילה את מרבית זמנו מסוגר במשרד בקצה השני של העיר, ותמיד כשחזר הביתה היינו צריכות לספר לו מה קרה באותו יום. אבל בכל ערב, אימא הייתה שואלת את אבא אם שמע משהו חדש לגבי גברת קריזי ובכל ערב הוא היה נאנח עמוקות, מנענע בראשו והולך לשבת עם בקבוק בירה פייל אייל ועם קנת קנדל, מגיש החדשות.

בשבת בבוקר טילי ואני ישבנו על החומה שמחוץ לבית שלי ונדנדנו את הרגליים כמו מטוטלות על הלבנים. התבוננו בבית של הזוג קריזי שבצד השני. דלת הכניסה הייתה פתוחה במקצת, וכל החלונות היו פתוחים, כאילו כדי להקל על גברת קריזי למצוא את הדרך חזרה פנימה. מר קריזי היה במחסן שבחניה, שלף ארגזים מהררי קרטון ובחן את תכולתו של כל אחד ואחד מהם.

"את חושבת שהוא רצח אותה?" שאלה טילי.

"כנראה," אמרתי.

השתהיתי לרגע לפני שבישרתי את החדשות הטריות. "היא נעלמה בלי לקחת איתה נעליים."

עיניה של טילי התרחבו כמו עיני עגל. "איך את יודעת?"

"הפקידה בדואר אמרה לאימא שלי."

"אימא שלך לא אוהבת את הפקידה בדואר."

"עכשיו כן," אמרתי.

מר קריזי החל לנבור בארגז נוסף. עם כל ארגז, הוא נהיה יותר ויותר חסר מנוחה, פיזר את התכולה למרגלותיו וניהל דו־שיח לא ברור עם עצמו בלחישה.

"הוא לא נראה כמו רוצח," אמרה טילי.

"איך רוצח אמור להיראות?"

"בדרך כלל יש להם שפם," אמרה, "והם הרבה יותר שמנים."

ריח הזפת הלוהטת דגדג את אפי ושיניתי את תנוחת הרגליים על הלבנים החמות. אי אפשר היה להימלט מהחום. הוא חיכה לנו בכל בוקר כשהתעוררנו, עקשן ומתמיד, וריחף באוויר כמו ויכוח לא גמור. הוא זלג לחיינו על המרפסות ובתוך החצרות, וכשלא הצלחנו עוד להישאר בתוך הבטון והלבנים, נמסנו כולנו החוצה והוצאנו איתנו גם את חיינו. ארוחות, שיחות, דיונים — כולם התחילו, התפתחו והתרחבו מחוץ לבתים. גם השדרה השתנתה. סדקים עצומים נפערו במדשאות מצהיבות, והשבילים התרככו ואיבדו את יציבותם. כל דבר מוצק ומבוסס הפך גמיש ומעורער. שום דבר כבר לא היה בטוח. הדבק שחיבר דברים נמס כליל בחום — כך אמר אבא שלי — אבל התחושה הייתה קודרת הרבה יותר. הרגשנו כאילו כל השדרה משתנה ומתמתחת, ומנסה למלט את עצמה.

זבוב בית שמן ריחף בצורת שמונה סביב פניה של טילי. "אימא שלי אומרת שגברת קריזי נעלמה בגלל החום." היא העיפה מעליה את הזבוב בעזרת גב כף ידה. "אימא שלי אומרת שהחום גורם לאנשים לעשות דברים מוזרים."

הסתכלתי על מר קריזי. נגמרו לו הארגזים והוא השתופף על רצפת המחסן בשקט ובלי ניע, מוקף בחורבות העבר.

"אני חושבת שזה כנראה נכון," אמרתי.

"אימא שלי אומרת שאנחנו צריכים שיירד גשם."

"אני חושבת שהיא כנראה צודקת."

הבטתי בשמים שנפרשו כמו ים מעל לראשינו. חמישים ושישה ימים יעברו עד שירד גשם.

. מילון ממתקים הכולל תיאורים ותמונות מופיע בסוף הספר. (כל ההערות בספר הן של המתרגם.)